“מה עשית?!” קורעת אמו בפתאומיות את קורי תנומת הבוקר שלו “איפה החמור?”

“לא עשיתי שום דבר. מה קרה לחמור?” “הוא נעלם. הוא לא בחצר ולא אצל השכנים. איך הוא הצליח לקרוע את החבל ולברוח? לך ת’חפש אותו, עכשיו !”

כשיצא בפיג’מה לחצר ראה הילד את עגלת החמור העשויה קרשים נטויה, כרגיל, לאחור על שני גלגליה, יצוליה נשלחים אלכסונית קדימה. החמור האפור לא עמד כהרגלו לצידה, חוסה בצלו של לול העופות. למרות שעת הבוקר השמש להטה כבר בשמים וחום האדמה צרב את כפות רגליו. בדילוגים נחפז הילד אל דלת הרשת ונכנס למטבח, קרקור התרנגולות בכלוביהן הצרים מלווה את צעדיו.

מחדרו, כשהוא לובש את בגדיו, שומע הילד את צעדיו של אביו על המפתן. “סופסוף חזרת” עולה קולה של אמו “אתה מתרוצץ עם השטויות של הבחירות ולא אכפת לך מה קורה כאן. איך אתה מתכוון להוביל את הביצים למחסן בלי החמור? אה? אולי תרתום את עצמך במקומו? אולי בגין שלך ידאג פעם אחת גם לך והוא יוביל את העופות לסוחרים? אה?!”

“די. די. תפסיקי. אי אפשר ככה כל הזמן” נימת קולו של האב עייפה, מתרפסת. “יש לי המון סידורים. עד שהצלחתי להשיג מהמפלגה שהוא יבוא לנאום פה היום בערב ועד שהמועצה אישרה לי את האמפיתאטרון – לא היה זמן לתלות דגלים. וצריך להדביק מודעות עוד פעם – המפאיניק”ים השחיתו אותם, ימח שמם”. הילד פורץ למטבח, עיניו זורחות : “אז בגין בסוף בא?” “כן. כן. היום בשמונה בערב. בוא איתי להדביק מודעות”

“הוא לא הולך איתך לשום מקום! הוא הולך עכשיו לחפש את החמור. מה יש? כהן ואברמוביץ’ לא יכולים לעזוב ת’עבודה ולהזיז קצת את התחת בשביל המפלגה? למה תמיד רק אתה עושה הכל? ומה אתה צריך את זה בכלל? נמאס מהשטויות שלך! מה כל כך נורא אם היית סותם את האף ולוקח פנקס אדום? אם היית עושה מה שאמרתי לך – היום כבר היית שרת בבצפר או אפילו פקיד של קופת חולים”. צעקותיה מלוות את הילד כשהוא מתרחק לעבר שער היציאה מהחצר.

את החיפוש אחר החמור הוא מתחיל בחצרות הסמוכות. עיניו משוטטות ותרות אחר דמותו השפופה, ניצב כהרגלו בצל עץ תפוזים, חטמו בערמת קש שאניציו דבקו כבר באזניו הארוכות. כשהוא לא מוצא אותו בחצרות השכנים הוא יוצא אל השביל המקיף ממזרח את המושבה – בתי התושבים מימינו ופרדס מאובק משמאלו.

מתחילת החופש הגדול עומד ריגוש באוויר. עמודי החשמל ומרפסות הבתים הקטנים התכסו במודעות בחירות שאות גדולה מתנוססת במרכזה של כל אחת מהן. את המושבה פוקדים בערבים נציגי מפלגות. חנוטים בז’קט כהה ,למרות החום והלחות, הם עומדים על במת האמפיתאטרון הקטן שמאחורי בנין המועצה המקומית וזועקים לעבר הקהל. מפעם לפעם עולה וגוברת צרימת מערכת ההגברה הישנה עד שדבריהם נבלעים בתוכה. לרוב מאריך הנואם בדבריו. הקהל מתעייף ורחש תוסס עולה באוויר. בחוסר סבלנות ממתינים הנאספים להופעת הזמרת או הקוסם שהובטחו ב”תכנית האמנותית”.

את אביו רואה שם הילד תמיד. עומד בקצה השורה הראשונה, לעולם לא יושב, קוטע את הדובר בקריאות לגלגניות או חוזר ומטיח בו איבה ישנה מתקופת המחתרת. מהקהל עולים קולות המהסים את אביו. פעם אף אחזו הסדרנים בזרועותיו וגררו אותו מחוץ למתחם.

הילד מתכווץ אז במקומו. מליט ראשו. מצפה להערות הארסיות של חבריו לכיתה. הוא כבר מכיר אותן : “אבא שלך משיגענער”, “חירותיניק מסריח”, “בגין דופק את אימא שלך”.

אך היום הוא מדלג בזריזות מעל המהמורות בשביל העפר. עיניו סורקות את חצרות הבתים שמימינו. מפעם לפעם הוא קורא בקול בשם החמור. הערב יתהפכו היוצרות. היום יעמוד אביו על הבמה ויציג את הנואם. הילד מקווה שיורשה לו לעמוד מאחורי הבמה, אולי יבקש חתימה מבגין, אולי ירשו לו לעזור בסידור הרמקולים.

מרחוק הוא רואה את דמותו הכחושה של אביו בבגדי החאקי הנצחיים שלו. בשמאלו פח דבק, בימינו מברשת גדולה ותחת זרועו ערמת דפים לבנים. בריצתו לעבר אביו הוא חולף על פני בית המשאבה הנטוש – זה שבו החביאו, לדברי אביו, את לוחם המחתרת הפצוע מעיני הבריטים, עד שאחד התושבים הסגיר אותו. איבת עולם עומדת בין אביו לבין אותו אדם, שמשמש כיום מנהל מפעל המים במושבה.

בדל חיוך עולה על פני האב העייפים. הוא משחרר את זרועו והילד חובק את צרור המודעות שריח דפוס טרי עדיין עולה מהן ושדיוקנו של בגין – שערו משוך לאחור ומשקפיו מנצנצים – טבוע בהן. יחד הם ממשיכים במעלה השביל.

את האם הם פוגשים בחצר כשהם שבים לארוחת הצהרים. חצאיתה הרחבה והמוכתמת מעל למגפי הגומי הכהים: “איפה אתם מסתובבים? חמש עופות מתו בגלל החום וצריך כבר לאסוף את הביצים.”

הם אוכלים בדומיה, מבטי האם רושפים ולפתע היא פולטת: “ושמעתי שיש גם זמרת. ואקורדיוניסט. הם ישלמו או עוד פעם אתה?” האב נע בכיסא . מבטו מוסט הצידה: “הם הבטיחו שיחזירו לי את כל ההוצאות”. “אידיוט. נאיבי. לעולם לא תתבגר” מרירות קולה עוקצת. הילד הודף את כסאו ויוצא לחצר הלוהטת. תוהה היכן ניתן עוד לחפש אחר החמור. לפני זמן מה שמע מאחת מילדות השכנים שלאמו היה פעם בעל ראשון שאתו עלתה ארצה ושעזב אותה מיד אחר כך. “לא פלא שהייתה צריכה להתחתן עם השלימזל הזה” ציטטה הילדה את אימה. הילד רצה לשאול את אמו אם זה נכון אך נרתע.

לפנות ערב הוא כבר לא מתאפק ורץ לכיוון האמפיתאטרון. על הבמה הקטנה, בראש סולם שנלקח מהבית, הוא רואה את אביו טורח במרכזה של פקעת כבלי חשמל. כהן מנסה לחבר דגל לצינור ברזל המגיח מהרצפה ואברמוביץ’ כדרכו עומד ונותן להם עצות.

השמש שוקעת בפתאומיות ואל האמפיתאטרון מתחילה זרימה איטית של אנשים: תחילה הילדים, מתרוצצים הלוך ושוב בין שורות האבן, קולותיהם צווחניים. אחר כך הבוגרים, רובם גברים. הם עומדים בחבורות, מנגבים מדי פעם את מצחם שנרטב מלחות הערב ומפצחים גרעינים. כמה נשים בתלבושת שבת מהדסות על עקביהן הגבוהים ומתיישבות מיד. בני הנוער דוחפים זה את זה וצחוקם תוסס.

השעה שמונה. בגין עדיין לא הגיע. הילד שומע את אביו דוחק בזמרת להתחיל. אחרי דין ודברים היא מסכימה – לא לפני שדחפה למחשופה את צרור השטרות שהוא הגיש לה. הקהל מקבל אותה בשריקות.

הזמן חולף ולבגין אין סימן. הזמרת מתעקשת לעזוב למרות תחנוני האב. שריקות הקהל מתערבבות בקריאותיו של מוכר התירס שהציב ליד הכניסה את דוכנו כבר בתחילת הערב. אביו לופת את המיקרופון ומבטיח לקהל שאו טו טו בגין מגיע. ממש עוד רגע. ממקומו שלצד הבמה רואה הילד את הידלדלות הקהל וליבו נצבט. ליד השער הוא רואה את האב, מתרוצץ הנה והנה, פונה בתחינה לעוזבים. פניו נפולות.

כששניהם פונים ללכת הביתה, הדגל מגולגל תחת זרועו של הילד והסולם על שכם האב ורק צרצור הצרצרים מפר את השקט האופף אותם – הם מסתנוורים לפתע. ממעלה הרחוב משייטת לעברם מכונית שחורה. האב נדרך, מסמן לנהג וזה עוצר את המכונית לידם. במושב האחורי, עיניו מבריקות בחשכה, יושב בגין. “התעכבנו בישיבה. רק לפני שעה זה נגמר” אומר הנהג ובגין פונה אל האב, תוכחה בקולו :” לא היה בכוחך לעכב את האנשים? האם לשווא באתי?” – “תאמין לי” רועד קולו של האב, גופו רכון לעבר הדמות היושבת בחשכה “עשינו הכול שלא יתפזרו. מה יכולתי לעשות? ואולי תבוא אלינו לכוס תה? אנחנו גרים פה לא רחוק” אך בגין מסרב בנימוס והמכונית נעלמת בדרכה לעבר הכביש הראשי.

לפנות בוקר, לאחר שנרדם בבגדיו, מתעורר הילד לקול רחש בחצר. במקומו הקבוע, ליד הלול, הוא מוצא את החמור, מדובלל ורטוב מהטל. כתמים לבנים מבהיקים על גופו. כשהילד מתקרב הוא רואה שגוף החמור מכוסה בקרעי מודעות שהודבקו אליו, שהאות “ח” במרכזן. את דף הניר שעל ראש החמור, בין אזניו, הוא מתקשה לתלוש וכשהוא מצליח – ניבטים אליו קרעי פניו של בגין – מהמודעה של אתמול.

רגלי החמור כושלות והוא כורע. הילד ממלא מים בשוקת הקטנה שלו, דוחק בו לשתות, מחבק את גופו ומנסה שוב ושוב להוריד את קרעי הניר שנותרו דבוקים לשערותיו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + שש עשרה =