סיפור קצר ליום השבת / "בלילה ההוא" של אודי וילנר

הוא שב. הפעם הרבה יותר מפעם שעברה. היא חוששת כשהוא שב. זה לא שלא. רצתה. רצתה שישוב. נתנה לו יד חופשית. לשוב. אהב לשוב. היא יודעת שהוא אהב. עשה לו טוב. בסוף היה שמח בהתחלה. ואז גם היא הייתה שמחה. ואז. גם נחמן הקטן היה שמח. ורוקד ורוקד. שוב ושוב. "מה שהיה היה". ושר ושר. בקולי קולות. "העיקר להתחיל מהתחלה". והיו קופצים ושמחים. וקולו מתוק. היא נזכרת. "העיקר להתחיל מהתחלה" הוא מחליט.

בלילה. הוא לוקח ממנה את פייגיא הקטנה. ידיו אמונה. מקרב את הגוף הזעיר אל אפו. במתינות הוא עושה. כאילו היה מחזיק בשמים של מוצ"ש. ומריח. עיניו נעצמות. ומריח. ממלא ריאותיו. והקטנטנה תופסת בזקנו. מושכת ממנו. מכאיבה לו מעט. משעשעת. והוא צוחק חרישית. עושה לה פרצופים. פעם בחסד הוא שופע. פעם בדין הוא מרצין. והקטנה נרדמת. אוחזת. וזקנו כסות לה.

ביום. הוא יוצא פתאום. נעלם. וספר תפילות בידו. חומק עובר מגדר הישוב. צלו על ידו. לימינו הוא יושב. ומתגעגע אל מולם המרחב. וזורק אליהם מילים. המרחב. יורה עליהם מילים. בבודדת. מתגרה המרחב. ועונים לו הוא וצלו. משיבים הד אל עבר ההרים. תפילות חרישיות בוקעות מהגיא. נחפזות החוצה דרך סדקי המערות. עושות דרכן מעלה כעדר רחלים. משתרגות סביב ההרים הנוקשים. ממתיקות את חידודי המצוק. ואינם מפחדים כלל. הוא וצילו. שלמים. מאוד. ברורים.

היא אינה יודעת מתי ישוב. מחזיקה את פייגיא הקטנה. ומדברת עם בוראה. שכן גם היא יודעת להשיב דברים. כלפי שמיא היא מטיחה. ומתחננת אליו. "ויש יאוש" היא ממלמלת אל תוכה. ו"יש יאוש" היא חוזרת. והוא כל כך נמצא. ורוצה שלא יהיה כלל. וכלל. "ויש יאוש" ואולי בגלל זה. כל כך חוששת. ששב. שלא ישאיר לה יאוש בבית. שלא יוציא את הכל. ויתחיל מהתחלה.

בין השמשות הם נחלשים. וחוזרים. אל דרך הכורכר. צילו כמו שומר על שיווי משקל. מקפץ על האבנים שבצד הדרך. "בלי ידים" "בלי ידים" הוא מדמיין את גומות החן של נחמן הקטן. בכניסה לישוב הוא נפרד מצילו. מתיישב ליד השומר בשקט. עושה לו את הקפה שחור שאהב. השומר. לא מדברים הרבה כשהוא שב. משקיפים שניהם אל תוך חשכת הלילה. ועיניהם בוהקות. הוא מתחיל לבכות. הרבה געגועים הוא בוכה. בשקט מלא יכול הוא לגעות. מהמוחין יוצאת לו הבכיה. הוא מרגיש את הדמעות זולגות מאזניו. יורדות אל פאותיו וניגרות על זקנו בדיוק. של דמעות. עד גרבי הצמר שלכפות רגליו. הן מגיעות. לא מצליחות להיקוות. השומר ממשיך לרשוף את הלילה בעיניו. מדליק סיגריה. מביא ומכניס את השקט בריאותיו. אינו נותן בו עינו. "אדם לעמל יולד" חושב השומר.

הוא שב בקצה הערב. נכנס הביתה. שקט שקט הוא חוזר. היא שם. שוטפת כלים. פעמים שהיא שומטת את אחת הכוסות בדווקאיות. משברת את הצער. מרעישה את חלל הבית. מקווה שפייגיא תתעורר. הוא נשכב בתוך הערסל בכניסה לבית. שקט מאוד הוא שוכב. היא מזמזמת מנגינה שאהב. הוא מתכווץ. מוסיף על שתיקתו. נזכרת בחיוך שלו כשהיה שב פעם מן ההרים. זיו העולם היה שפוך על פניו. והיה מקרין. והיה מקרין. הישוב כולו היה יודע כשהיה שב מההרים. והיו באים כולם בערב. והיו שרים ומתגעגעים. ואחר כך שותים הרבה. ומוסיפים להתגעגע. כיאה ליהודים קדושים בארץ הקודש. והיו צוחקים הרבה ומתבדחים וקוראים לו בשמות. "גע גע" "גע גע געגען" "גע גע געגען מאומן" והיה אחד משתטה ופושט ראשו קדימה וצווח כברווז. "גע גע" "נו אמור!" והיה מסרב. "נו אמור כבר". והיה מסרב. "אמור לנו תורה בעל הגעגוע". והיה מתרצה. ותכף שהיה פותח את פיו. היו מתחילין להתגעגע.

באמצע הלילה קולות באים בחלומה. היא נלפתת בבהלה במיטתה. מושיטה יד לעברו. ונענית בריק. שומעת רעשים מן החוץ. רצה לחדרה של פייגיא ונושמת לרווחה כשהיא רואה את השמיכה הקטנה עולה ויורדת בקצב קבוע. היא יוצאת אל המטבח ולוקחת כוס חלב. כך הייתה נותנת לה אימה כשהייתה ילדה קטנה. היא ממשיכה אל הסלון. ומן החוץ היא מבחינה בלהבה גדולה. היא מתקרבת אל החלון. מזהה אותו. הוא יושב כפוף, תנוחת גבו אינה משתנה, רק כתפיו נעות. אור האש מאיר אותו ומחשיך. הלהבות מתערבות בתנועותיו. וכתפיו נדמות כרוקדות וגבו משמש להן כבמה. מדי פעם הוא עוצר את הריקוד. קם על רגליו. לוקח בידיו שק ומתחיל לסובב אותו בכוח סביב גופו. השק כבד והוא נראה לה מתאמץ. כשהשק מגיע למהירות מספקת הוא מעביר אותו באש. לשונות האש ממריאים גבוה, מאיימים לבלוע את השק הגדול. מתאווים ללחוך אותו לקרבם. והוא כבמעשה אומן מגביר מהירות. רגע לפני שתאחז בשק הבערה. לאחר שעייף מן המלאכה. התיישב וכתפיו החלו שוב מרקדות.

היא יוצאת החוצה. שקט שקט היא נעה. קרבה אל קולו הגועה בבכייה. כתפיו מוסיפות לנוע. הוא מרגיש בה . מתקפד. מהדק את אחיזתו בפתחו של השק. היא נעצרת לרגע. מהססת כשרגלה שלוחה קדימה. אחר כך מוסיפה להתקרב. כמו חתול היא כורעת לצדו, נוגעת בכתפיו ברוך. כף ידה האחת מצטרפת למחול הכתפיים. ואילו כף ידה השנייה מפלסת דרכה אל השק הנצבע בלשונות של אש. הוא מסרב. היא מתחננת. הוא מתרצה. היא בורחת. כדרך הטורפים היא חוטפת את השק. מתרחקת מעט. לבל יפריעו לה במלאכת הביתור. השק השחיר מחושך והוא כולו שלה עכשיו.

אלבומי התמונות. גיל אחד עד ארבע. (כל בוקר היא עוברת עליהם. שוב ושוב. מלטפת את פניו הברורות, מכירה כבר בעל פה את סדר הדפים. לעיתים כשרע לה מאוד הייתה שורטת, משחיתה את הנוף שמאחוריו. אחר כך הייתה מתחרטת). ספר התורה של שמחת תורה. (נושקת. נושקת. ועוד פעם נושקת. בין הכיסוי והקלפים הייתה נושקת. מדמיינת את רוך שפתיו הנושקות לה. את עווית פיו כשהיה מתבייש). החולצות, המכנסיים, (מריחה. מריחה. ועוד פעם מריחה. תוחבת את אפה. כאילו הייתה דובה גדולה. התרה אחרי עקבות דמומים). ספר התהילים שקנה לו ביום הראשון בגן. (ממלמלת. ממלמלת. אין סוף. הייתה ממלמלת. ובוכה. "למה עזבתני?" ומייחדת ייחודים. "למה קודר?" ומתקנת כללים. "ועל מה ולמה". ושוב בוכה. ומתחננת על ששונה כי פנה. ובוכה על עלי שושנה שלה שקמלו).

"שבת מאומן" היא נוהמת לעברו כחיה פצועה.

בלילה ההוא היו מתגעגעים הרבה ובכו בכיה גדולה איש על כתף אשתו. והלכו דמעותיהם סביב לאש ולא יכלו לה. לימים נפקדה בבן זכר. וכשנולד הביאו אותו בבריתו של אברהם אבינו. ובאו כל אנשי הישוב. והיו שמחים והיו שרים ומתבדחים הרבה. וקראו לו שם. ודרש בעל הגעגוע. והיו מתגעגעין.

"הוא ינחמנו מעיצבון לבנו"

על כן קראו שמו.

נחמן.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

13 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "בלילה ההוא" של אודי וילנר

  1. מאת יסכה:‏

    נולד בלבו נחמן שממלא את ליבו ונותן מזור ..

    • מאת יסכה:‏

      פעם נוספת אני מעיינת בסיפור ונפעמת מעוצמת האש היוקדת מתוך הסיפור,, ומעוצמת הרגש והרגישות הניכרת בו..

      • מאת אודי:‏

        יסכה בפרט וכל מי שטרח והגיב בכלל. תודה עמוקה. הסיפור נכתב מקירות הלב. על כן הוא משופע רגש והמיית הלב.

  2. מאת אריאל:‏

    מקסים. תודה.

    • מאת עשהאל:‏

      אודי היקר.
      כתיבה ייחודית ומלאת משמעות. מעורר געגוע למחוזות נסתרים.
      הפיסוק ומבנה המשפטים גורם לקורא לעצור ולתהות על המשמעות, לא מאפשר לדהור קדימה, אלא להתבונן פנימה. כל קריאה מחדשת הבנה נוספת.

  3. מאת משה:‏

    אודי ידידי,הוצפתי דימויים ואזכורים וללא ספק לא פענחתי את כולם.צריך לקחת בחשבון שהטכסט דורש ידע מוקדם ומאתגר מאוד בניסיון לפענח את הסיפור.עושה רושם שלא מפריע לך שהוא נשאר מעורפל עבל עם יד על הלב לא בטוח שאילולי הכרתי את הכותב הייתי ממשיך בקריאה במקום שהוא.יש בהחלט משיכה למקומות רוחניים מעורפלים שסוד קסמם בהיותם לא מושגים.אך יש בסיפור גם רצון למשוך לאינטימיות ואהבה פשוטה כמו חיבוק אוהבים בשר ודם.להיות גם שם וגם כאן כואב כמו געגוע לאהבה ראשונה: תמיד יש געגוע ואחריו כאב.ושוב געגוע

  4. מאת איתי:‏

    אודי, איזה יופי, ריגשת. נפשך מלאה ומלמלאת אתליבנו.
    אשרך צדיק!

  5. מאת אלעד:‏

    אודי יקר,

    הסיפור הזכיר לי את הסיפור הקודם שפרסמת. הם כמו בני משפחה, אבל כל-כך שונים. לגעגועים נוספה נחמה ולאהבה יש סיכוי.
    בטח לא הבנתי המון דברים בסיפור, אבל גם בלי להבין הכל הוא גרם לי להתגעגע איתו.

    תודה נשמה

  6. מאת שחר:‏

    אודי!
    תודה רבה!
    מרגש ומעורר את המחשבה ואת הלב!

  7. מאת חיימו:‏

    אחי ! ריגשת , קראתי שוב ושוב שמעתי את קולך בוקע ועולה – קצת מזור לבדידות
    קוזומל, מקסיקו .

  8. מאת נעמי:‏

    אודיל'ה!
    אתה כותב מקסים. אני צריכה לחשוב על זה…

  9. מאת יועד:‏

    אודי, מדהים ועמוק מאוד מי ישורנו
    מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה
    אני אצטרך עוד כמה פעמים כדי להגיע לעומקים ולדלות אותם אבל אני מניח שזאת הכוונה בנוסח
    תמשיך הלאה מחכים לספר!!

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*