(בציור: “גבר ואישה”, יהושוע קוברסקי, שמן על בד)

“אני אוהבת אותך” היא לוחשת. “אין לי יותר כוח” פניה צורחות. היא כבר יודעת שהוא יודע. בפעם שעברה כבר אמר לה. “הפנים שלך הם כמו חיות לפני רעידת אדמה, אולי תפסיקי להשתולל”. האמת, שבגלל זה היא כל כך עייפה. נמאס לה שהוא תמיד יודע. מיד מרגיש. בהתחלה, היו צוחקים שהוא האישה והיא הגבר. אחר כך הבינו שממש לא. בשניהם יש המון אישה ובשניהם יש המון איש. וזה דווקא מאוד יפה ביחד. לפעמים היא חושבת שאולי שבוע אחד של שינה יפתור את כל הסיפור. היא תבקש חופש מהעבודה. תיכנס ביום ראשון בשעה שתיים לתוך המיטה, ותצא במוצאי שבת. יתחילו שבוע חדש. ביחד. אבל מה עם אוכל? היא חושבת. מה הבעיה? היא תשים לעצמה המון פירות ליד המיטה, זה מספיק לה לשבת שלמה. רק שלא תתעורר מאוחר, היא לא סובלת לישון במוצאי שבת. זה עושה אותה עצובה לכל השבוע. אפילו המחשבה על מנוחה מעייפת אותה עכשיו.

“אני אוהב אותך” הוא לוחש לה באוזן, מסתיר את פניו. הוא כבר יודע שהיא יודעת שהפעם הפנים שלו מבינות. גם בפעם שעברה הבין, אבל זה היה יותר באזור של הראש. לכן גם לא ויתר. זה מקום אחר האזור של הראש והאזור של הפנים. גם כשמנשקים מרגישים את זה אחרת, בפנים ובראש. הוא מכיר חבר שאף פעם לא הסכים שינשקו אותו בפנים, לא סבתא לא אימא. אף אחד. “רק בראש” היה מסמן להם ועושה מין תנועה עם הגבות כלפי הקרקפת. באותו זמן חשב שזה מוזר, עכשיו נראה לו שיש בזה היגיון לא קטן. היא שוכבת לידו. הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו.

יש פתרונות, שלל פתרונות, אמרו. אפשר לנסות ללכת ליעוץ, ניסו. כבר ניסו. מה ביקש מהם אז המטפל? הוא נזכר. להיות פחות רגישים אחד לשני. כן ניסו. לא הציע לה קפה בבוקר. הפסיק עם הפרחים. התאכזבה. אמר לה שחייבים לנסות את הייעוץ. לא האמינה לו. התאכזב. רבו. בכתה. הביא לה קפה למיטה. נרגעה. למחרת הביא פרחים. סלחה. כעסה שהוא לא מנסה את הייעוץ. בכה. אמר לה “מאמי עזבי את זה”. עזבה. הלכו למטפל ועזבו. עשה להם רע.

הציעה ללכת למישהו שיתפלל עליהם, שמעה שיש. מישהו כזה. הלכו יחד לרב ההוא. שלח אותם להתפלל. היו ביחד בכותל, הניחו פתקים, הוא בצד שלו היא בצד שלה. פתאום דאג לה, ידע שהיא דואגת לו. נבהלה מהמון הנשים שמתנועע אל מול האבנים. לא ידעה את המילים, התחילה לבכות. חזרו אל הרב, ישבו לפניו. התנועע בכיסאו. אמר שהעיקר זה הרצון. צריך להבין איש את רעהו. להתחשב אחד בשני. אם מתאמצים ממש אפשר לראות את הרצון של השני. אהבה ורצון זה כמו מכונית ודלק אמר. הרגישו שדווקא יש… אבל… הוא כבר הרגיש שהדמעות לוחצות לה עכשיו בשק שמעל העין. ניסה בנימוס לעצור את הרב. לא הצליח. בסוף שאל אותם הרב: “בכיתם על זה?” “טוב לבכות על זה”. תפס לה את היד ועזבו, עשה להם רע.

שמע מחבר בעבודה על סדנה בצפון. שלושה ימים, זבנג וגמרנו. נסעו. היה נפלא בדרך. שמעו דילן, נרגע. ביקשה שישים סנדי דני, שם לה ונרגעה. חייך כמו פעם. חייכה אליו. נזכר שהפנים שלה כשהיא מחייכת, זה אחד הדברים היפים ביותר שראה בחיים. חשב מחשבות יפות, למשל על זה שבאז אולדרין הסכים לתת לניל ארמסטרנג לרדת ראשון לירח. ראתה את השלט “מירון”. ידעה שיש אלוהים בשמים והוא שומר עליה.

הגיעו לישוב סמוך לצפת. עשר זוגות, בתוך סטודיו עם מראות ענק, ומנחה נחמדה כזאת. עשו תרגילי חימום. גברים על כסאות שחורים ונשים על כסאות לבנים. הוא לא יושב לידה. על ידו יושבת מישהי עייפה. דווקא יפה. הוא מתבונן בזה שיושב לידה ונושם לרווחה, גוש גדול של עייפות מהחיים. המנחה אמרה לדבר עם זה שיושב לידך. הוא מדבר עם היפה. היא מדברת עם העייף. אחר כך כל זוג היה צריך לספר על הזוגיות שלו בצורה מקורית. אמרו שקשה להם התרגיל. המנחה הכריחה. התיישבו אחד ליד השני כדי לחשוב ביחד. פתאום. מחיאות כפים נמרצות, האנשים בקבוצה השתגעו. העייף נעמד והריע, היפה מחייכת חיוך מתוק. המנחה אמרה שזה אחד הדברים היפים ביותר שראתה בשלושים שנה האחרונות בקבוצה. “אין לי כלים לתת לכם” הפטירה. היו מאוד נבוכים, יצאו לנשום אויר. התחילה לצחוק, נשכב על הרצפה. החזיקה את הבטן, לא יכל לנשום. עשה להם טוב, חוזרים הביתה.

בוואדי ערה הוא מדליק סיגריה. ברדיו מתנגן “סוזן” של לאונרד כהן. המכונית שטה. והיא מתנמנמת בחושך. הוא חושב לעצמו, אולי אפשר בלי פנים. רק מהראש. הראש שלנו טוב ביחד. אפשר למצוא פתרונות גם בתוך הבית. הוא בשל לזה. “רק מהראש” הוא חושב לעצמו. “אני לא יכולה” “אני לא יכולה” היא קמה ובוכה לו, על זה. “אתה יודע שאני לא יכולה” היא מתייפחת על דלת האוטו. “בסדר מאמי, אני מצטער”. “תבטיח לי שלא תחשוב על זה”. הוא לא רואה אותה באפילה. “תבטיח לי” פניו נראות נזופות “בסדר מאמי, מבטיח”.

הלכו למשרד רציני, החליטו להפסיק. דיברו על הסכם. ממוני ממונך. המיטה מרגיעה אותה. השולחן מיישב את דעתו. הגיטרה שלו. הפסנתר שלה. את הגרניום האדום הוא שתל, את הסחלבים היא שאפה לקרבה. על המחבת ויתר. תכין בו את החביתות שהיא אוהבת. “עוד דברים. עוד דברים” אמר העו”ד. “כל מה שעולה בראשכם. סיכות ראש. מסרקים”. נזכר בקשת לשיער שלה. רק באירועים מיוחדים הייתה מוציאה אותה. נזכרה בכובע הצמר שלו. שכח אותו. נו! זה של הריצות בחורף! ניסתה לעזור. נזכר בו. לקח את שלו. לקחה את שלה. עזר לה לסחוב שלא תתעייף. ראתה כמה הוא חסון כשהוא מרים דברים. עצרה אותו עם הארגז ביד ונתנה לו נשיקה טובה על המצח. התרגש. התרגש. מרוב עדינות, כמעט שמט את הארגז. “עוד דברים עוד דברים” צרח העו”ד. “מה עם המפתחות הגדולים? דירה? אוטו?”

את האוטו קיבלה מסבתא לילי. פורד קטנה בגיל שיבה. “אנחנו זקנים” הייתה אומרת לו. “זה לא הגיל זה התרגיל” היה מחייך אליה. הקפידה שיהיה שם ריח טוב. דאג להמציא מוסיקה נכונה. נורא אהבו ככה לנסוע. לפעמים סתם. לנסוע. בעיקר במוצאי שבתות. לפעמים עד באר שבע היו נוסעים. באזור חצות מגיעים לכניסה לעיר. היא רצתה לגעת ב”באר שבע”. “לא נגעת לא היית” הייתה יוצאת החוצה לעבר השלט אבנים. “תצלם אותי עם השלט”. “מצלם” היה אומר ועושה זום על הפה שלה. הרבה שמח הרבה עצוב. בחזור הייתה נרדמת. אהב שהיא ישנה לידו באוטו. חשב כמה סבתא לילי שמחה בשבילה. שטוב לה סוף סוף. וכמה כואב לה שסבתא לא הספיקה להכיר אותו.

זוג עומד מתחת לדירה. השעה שתים לפנות בוקר. עוד רגע ויהיו לשניים. עוד מעט ודרכם תהפוך לדרכו. השעה תמיד שקטה כשזוג הולך לדרכו. העולם מחריש. לא מתאמץ. גם לא כל כך שותף. העולם. רק מחריש למענם באלגנטיות. התאורה הקרובה תירתם. תאיר את השיער שלה באור אחר. הוא יופתע חשב שראה אותה בכל המצבים. זוג הולך לדרכו. והאיש שלה נתמך בגדר הקרובה כשהוא עומד ומביט בה. היא תופתע. זו יציבה חדשה. מזכירה לה את סבא שלה. המילים מאוד מדודות כשזוג הולך לדרכו. הזרם נכון, פשוט מאוד, ונקי מסיגים. “אני כבר מתגעגעת” “יהיה בסדר אל תדאגי”. “אל תשכח להשקות את הגרניום”, “תמשיכי לנגן, הפסנתר יעשה לך טוב”. “אני מצטערת”, “אין מה להצטער”.

אחרי החיבוק האחרון. זוג עומד מול זוג. נושם את מראה הפנים האחרון. מכניס ומוציא. שואף ונושף. פנים חדשות, זוג מכיר. בזוג והולך לדרכו.

2 תגובות

  1. אודי, איזה סיפור… נראה שיש לקרוא שוב פעם כדי להבין עומק נוסף.
    תיאורים יפים שמעוררים את הלב ומרוממים את המחשבה!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 − 4 =