עידית יולזרי היא משוררת בלתי ידועה ( כל שאנו יודעים עליה מעבר למה שהיא מספרת על עצמה בספרה,שהוא ככל הנראה מדוייק למדי,   זה שהיא הייתה מארגנת ערבי שירה בקפה “מישל ” בנוה צדק ” בתל אביב ) ,שהוציאה לאחרונה ספר בהוצאה עצמית בשם “אהובי ישמעאל ” . הספר אינו מופץ ברשת ואינו קיים בספריות.ככל הנראה אפשר להשיגו רק מידי המשוררת.הוא למעשה בגדר בלתי קיים בעולם הממוסד של השירה בדפוס וברשת. 

למרות זאת הספר שמתאר רומן אהבה אירוטי סיוטי  ( ואמיתי ) בין המשוררת ועובד זר שחור הוא מעניין וטוב. 

יובל גלעד מנתח אותו.   

 

לאהוב מהגר שחור 

  

מאת יובל גלעד 

  

על “אהובי ישמעאל” לעידית יולזרי, הוצאת “נשמה”, 2013, 128 עמ 

  

עידית יולזרי.  

  “אהובי ישמעאל” הוא ספר ביכורים, ככל הנראה, של משוררת המספרת בשפה יומיומית סיפור אהבתה המינית מאוד לגבר אפריקאי, עובד זר, בשם קוּל. על העטיפה מופיע ככל הנראה האהוב האפריקאי, בעירום, במקלחת, עם וילון ירוק. לא בדיוק החומרים מהם עשוי בדרך כלל ספר שירה, בכל אופן לא שירת “איכות”. אבל המבקר המקליד הזה איננו מפחד מספרי שירה בהוצאה עצמית, וגם לא מכאלה שיש בהם כושי עירום על העטיפה, וסליחה על הביטוי אבל זה הביטוי בו משתמשת המשוררת, עידית יולזרי. 

זהו ספר שירה אמיץ, יפה, אמיתי, שלא פוחד לספר סיפור אהבה מינית באופן בוטה וחושפני מבלי לפחד מכל מיני איסורים של פוליטיקלי קורקט ושאר הזבל התרבותי של ימינו. בפתיח ובגב הספר מכשיר העורך והמתרגם הוותיק דורון קורן את הספר במחמאותיו, ואכן קוראי שירה “אנינים” ירתעו מהבוטות של סיפור של קשר מיני בין ישראלית לבנה בת ארבעים-חמישים לערך, עם גבר שחור. אבל הספר טוב, של משוררת “עם ביצים”, ספר חי ואותנטי המספר על פיסת חיים אמיתית של רומן בין אישה ישראלית לעובד זר, רומן חסר סיכוי מיסודו, גם על רקע העובדה שהעובד הזר הינו מוסלמי, בעל אישה באפריקה, ועוד שאר מגבלות בלתי אפשריות. 

דווקא בגלל שהדוברת-משוררת לא מתנשאת על האהוב היא מרשה לעצמה לצחוק על מצבה, על המיניות של השחור, התשוקה לאחר, על אהבה שכנגד הנורמות החברתיות הישראליות השמרניות למדי, יש להודות על האמת, וודאי על רקע שנאת הזרים הפורחת בימינו. הסיבה להזדהות היא שהדוברת מרגישה עצמה בעצמה מעין חריגה, כפי שהיא מעידה בקטע פרוזה על ילדותה: “בגילי הקטן בגלל שהיה לי שיער מקורזל – השפילו אותי. הרגשתי כמו ילדה אפריקאית קטנה בשדה של לבנים יוצאי שואה מתנשאים על האחר”. משפט זה מאפיין את הכנות האמיצה של הספר, המסוגלת לספר את הסיפור ה”חריג”, ולהעיד, בשורה זו, על מה שלא מדברים עליו – חלק מניצולי השואה הסתובבו גם בתחושת התנשאות, לעיתים. כאן שוחטים פרות קדושות. 

ולספר עצמו: 

אוהבת בחור ללא שפה,/ בעל שפתיים עבות או עבותות,/ אוהבת את קול וזה לא ברור/ מאליו!/ אולי הוא לא חכם למשל/ אולי הוא לא מדקדק בלשונו?/ אוהבת אותו./ את הריח שלו,/ את החיוך, את הגומות/ את הרוח של אפריקה… מעין געגוע למקום בו לא הייתי/ אף פעם. / תמיד הוא מחייך כשאני גומרת… 

קוראים יקרים, נסו להשעות לשנייה את העידון התרבותי המתנשא שלכם. נכון, השפה פשוטה וקלישאית על פני השטח, אבל הנושא הופך את התיאור, בעברית הגזענית של ימינו, למיוחד. “תמיד הוא מחייך כשאני גומרת” – זה תיאור מקורי, חד פעמי, ספיציפי, אמיתי, שאני מעדיף על מאות השירים ה”בסדר” המציפים את השירה העברית בימינו. אמנם בכל זאת חסרת למשוררת מיומנות שירית, והשירים מחליקים לא פעם מהחינניות האותנטית לקלישאיות של צירופים חבוטים, אבל הסך הכול נוגע ללב: 

קול אהב את / החזיה האדומה/ החדשה שלי…/ הדפוק הזה./ גם אני נדלקתי/ על התחתון/ השחור שלו…/ הצמוד הזה 

כן, זה אותנטי, שיר על תחתונים, על אירוטיקה בין שחור ללבנה, שניים שלא מצליחים, כל אחד מסיבותיו הוא, להיחלץ מהנרטיבים המעמדיים-גזעיים המפרידים ביניהם, המייצרים גם את המתח המיני: 

אני נוהרת אחריו/ לאמבטיה. / כרגיל./ מושיטה לו/ את הסבון/ מבעד לוילון/ הירוק…/ מתבוננת כיצד/ הוא מסתבן,/ כאילו לאפריקאים/ יש איזו דרך/ שונה בהסתבנות…עיניי יוצאות מחוריהן/ לנוכח גופו… אף אישה אפריקאית/ לא ראתה אותו/ מסבן את הביצים. 

מזכיר במשהו את השירה האירוטית המאוחרת של שבתאי, של “זיוה” ו”מטאזיויקה”. “הוא לא יודע קרוא וכתוב,/ אך הוא יודע היטב היכן/ נקודת הג’י שלי.” זה חזק. זה נכון. זה אמיץ לכתוב ככה בלי חשש ממגדריות ופוסט קולוניאליסטים למניהם, מה שמשורר “מוכר” לא היה מרשה לעצמו. והנה שיאה של הפנטזיה המינית: 

קול הפך אותי לשפחת מין שלו/ הסכמתי,/ היה מניח אותי על הספות – ומזדקר/ לפניי, חודר לפי, חודר לגופי, / מפשק את ליבי… אהבתי את האונס הקבוע הזה./ גם במטבח על הרצפה, גם על/ הספות בסלון.. הייתי שכובה/ כמו פסל טהור/ בין רגליו,.  

יולזרי כותבת מתוך מודעות לסיטואציה של הערצת הלבן את הגוף השחור, את העוצמה, יחד עם הסטריאוטיפים הגזעניים המתלווים לזה, אבל לא פוחדת ממערכת יחסים עם עובד זר, וגם לא לספר על זה. “מפשק את ליבי” – זה צירוף מקורי, חי, טוב. ולספר על התמכרות לתחושת כמו אונס – זה אמיץ, בעידן המשטרה הפמניסטית.   

מצד שני יש בספר גם לא מעט שירים וקטעים שבהם המשוררת, שניכר שלא עברה את המסלול הרגיל של הכשרת משוררים, כותבת בקלישאתיות כמעט מביכה, כמו הבדידות צורחת/ הבדידות רוצחת/ המסך נעלם./ אני נעלבת מהמחשב/ המטומטם שלי… /ומעוד אנשים. כך גם כמה אני אוהבת אותך/ אהובי הקטן/ אהובי היפה/ השחרחר / היפיפה/ המוסלמי / הפרימיטיבי/ הבא ממרחקים… זה לא עובר, זה לא מספיק מעניין, ספיציפי. 

אבל הסך הכול מעניין ומקורי הרבה יותר ממרבית ספרי השירה שיוצאים במימון ותמיכה למשל בהוצאת “הקיבוץ המאוחד” בסדרת ריתמוס היוקרתית כביכול. שום משורר ואף משוררת שם לא יכולים לכתוב שיר אותנטי כמו זה: 

אתמול הוא אמר/ לי/ שהוא לא אוהב/ אותי!/ ובכה בפרץ/ אדיר…/ ליטפתי לו/ את הדמעות./ אמרתי לו:/ אתה טהור/ אתה ט ה ו ר/ הוא עוד יותר/ בכה./ למה? 

שיר אהבה נהדר, מפתיע, במקום להיעלב היא אומרת לאהוב שהוא טהור, כלומר כנה, אותנטי, באותנטיות שאולי קשה למצוא בקרב הגברים הישראלים המאצ’ואיסטים? 

ואסיים בשיר על גינת לוינסקי, אותה מכיר כל תל אביבי כמרכז של הפליטים, אותם צללים שחורים החולפים על פנינו חסרי כל, נאשמים בצבע עור אסור בעולם גלובלי קפיטליסטי מזוין: 

אתמול חלפתי/ על פני הגן./ חשתי כמו/ בציור של דגה/ גברים, נשים/ וטף,/ עובדים זרים:/ חוגגים את החופש// כמו שאנחנו התושבים/ של המקום,/ איננו מעזים עוד… 

המייל של עידית יולזרי 

neshama9@netvision.net.il 

ראו גם  

שיר של עידית יולזרי  

עידית יולזרי בפייסבוק  

  

12 תגובות

  1. קראתי את ספרה של עידית וגם כתבתי לה בעקבות הקריאה שמדובר בספר טוב ומרתק שאהבתי ושמצליח לעניין את הקורא למרות שהוא סובב סביב גיבור אחד ונושא אחד, אהובה השחור של המשוררת. יש בספר פנינים פואטים אירוטים רבים וקולה של עידית הוא ייחודי ומגובש למרות שזה ספרה הראשון. שמחתי לקרוא את הביקורת העמוקה והמפרגנת של יובל גלעד

  2. גילוי נאות: אני מכיר את עידית. לא חבר ולא ידיד. אני ממש שמח לקרוא את הביקורת הזו כייון שמגיע לה. אני לא מבין גדול בשירה אבל אני בהחלט יודע מתי משהו נוגע בי כשאני קורא אותו.

  3. לפי מה שאני רואה בקטלוגים של הספריות “אהובי ישמעאל ” אינו נמצא בשום ספריה. כולל בספריה הלאומית שאליה יש לשלוח עותק מכל ספר שיוצא לאור במדינת ישראל בכל שפה. לתשומת ליבם של המשוררת ושל אנשי הספרייה הלאומית..

  4. ראיתי את הספר מתגשם מתוך דפי טיוטא, מתכסה יפה ויוצא אל העולם….התאהבתי מעלעול ראשון, מקווה שעידית תמשיך ליצור…. מתנה לכל קורא

  5. תודה ליובל גלעד על הביקורת המעמיקה והמעניינת על ספרי : אהובי ישמעאל .

    תודה על ההמלצה לשלוח עותקים לספריה הלאומית .

    תודה לכל המברכים ! ! ! הספר נמצא בחנויות הספרים: סיפור פשוט ,רח שבזי 36ת-א ,והמיגדלור רח יהודה הלוי 51 ת-א.

  6. “הי – לעידית הכותבת, ויוּבל – המוּבל… / קראתי. תודה. אבל :
    1. חובה לשלוח לספריה הלאומית 2 עותקים.
    2. אהבה-שחורה – היא ה’רע’ – שנתקע- בגרונה- של-השירה.
    כמו- עם-הבחירה – בלוע-האל…
    17.11.16(C) המשוררת, דליה גל אלגל

  7. אהבתי מאד את

    *”הוא לא יודע קרוא וכתוב,/ אך הוא יודע היטב היכן/ נקודת הג’י שלי.”

    *”אתמול חלפתי/ על פני הגן./ חשתי כמו/ בציור של דגה/ גברים, נשים/ וטף,/ עובדים זרים:/ חוגגים את החופש// כמו שאנחנו התושבים/ של המקום,/ איננו מעזים עוד… ”

    תודה למשוררת ותודה למבקר המשיבים אותנו אל החיים מן המוות, אל תפיסת היקום הנדיב מתפיסת היקום העויין, מן הדיכוי המיני והגזענות שאינן אלא מהלך אנטי-אבולוציוני רגרסיבי הרסני, חבל שהאדם בוחר להגיב על החיים במנוס מחופש, בפחד ובשליטה במקום כפי ששירה זו מעידה -בהסתכנות באקסטאזה, פריצת גבולות העצמי וחדוות-ההתאחדות עם השונה. באהבה, בברכה ובתודה.

  8. נהניתי מהרשימה ומהציטוטים. גם המשוררת וגם המבקר כותבים את אשר על ליבם, בלי כחל ושרק. ואני מעריכה את הישירות הזאת והיא מדברת לליבי. בהצלחה לעדית בהמשך הדרך!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע + חמש =