כשהאינטלקט מנסה להרגיש :על "מוקדם מידי החל להיות מאוחר " מאת פיליפ רוזנאו

פיליפ רוזנאו הוא מתמטיקאי ומשורר ויוצר אפוריזמים. יובל גלעד בדק את ספרו החדש "מוקדם מידי החל להיות מאוחר".

כשהאינטלקט מנסה להרגיש:שירתו של פיליפ רוזנאו

מאת יובל גלעד

על "מוקדם מדי החל להיות מאוחר"  מאת פיליפ רוזנאו, קשב לשירה 2012, 109 ע"מ.

הופיע בעיתון 77 גיליון מספר גליון 368  סיון-תמוז תשע"ג  מאי-יוני 2013 

פיליפ רוזנאו

,ספר שיריו הרביעי של פיליפ רוזנאו, משורר ופרופסור למתמטיקה יליד פולין, הוא אולי הטוב בספריו ואחד מספרי השירה הטובים שהופיעו לאחרונה, ועדיין, המסע השירי שלו טרם הגיע לפסגה עליה מעיד דש הספר. קראתי את כל ספרי המשורר, ובכל פעם חשתי את הנחיצות של קולו האוניברסאלי, יודע התרבות, המשכיל ומרחיק הראות בקריית ספר שלנו, ובו זמנית את הטרחנות המסוימת של הומור ואירוניה הגולשים פעם אחר פעם לתחכום יתר שמרתיע אף את הקורא המשכיל, יודע הספר, שאיננו חושש מספר רווי מחשבה אנליטית.

פיליפ רוזנאו הוא במידה רבה משורר פולני שפועל בעברית, וזאת על אף שעלה ארצה בהיותו בן אחת עשרה, לפני כחמישים וחמש שנה. הוא ראוי לשבח על האומץ שלו לשמור על זהות של זר בארץ שהיא קיבוץ אחד גדול, לשמור על נקודת הראות של אזרח העולם, או של יהודי פולני בארץ של ישראלים. אבל יתרונו העיקרי על משוררי ישראל העכשוויים, שרובם לכודים בנרטיב הישראלי וביכולת התבוננות רק בסיפוריהם הצרים, הינו גם חסרונו: מילוש והרברט מהם מושפע המשורר, כפי שהעיד בראיון יפה עם יואב איתמר שנדפס בכתב עת זה, יהיו תמיד גדולים יותר מכל מי שיאתגר אותם, ורוזנאו מחמיץ את המקום בו הוא חי. היקום של רוזנאו מורכב מהוויה יהודית אירופאית תלושה מהמערב, מתגעגעת אבל גם זועמת עדיין על פשעי המאה העשרים, מחברים אמנים עימם הוא נוהג לשבת בקפה תמר ומשוררים גדולים ומתים עימם הוא מתכתב, ומהגיגים על הקיום בכללותו.

המשורר מעיד על זרותו בעצמו: "פיליפ רוזנאו הוא בשר זר בעצם. עדות למשהו/ שאינו שייך, שלא מכאן, שלא מהזמן הזה, שלא/ משרשים ממשיים, משמע – פטור מכל הכבלים. //איך מתחת לקליפת קללה שמורה/ הגדולה שבברכות: החופש מהכול. // איך בפרי נטמן גלעין קללה: החופש מהכול".

 שיר חכם, אישי ויפה, המעיד על זרות ובו זמנית על החופש ממנו בני אדם נוטים לברוח, בחפשם אינסוף צורות שייכות שירגיעו את הבדידות הקיומית. רוזנאו לא פוחד מהבדידות הקיומית, להיפך, הוא חוגג איתה חגיגה משעשעת לפרקים, אבל כאמור: המחיר הוא ניתוק מהמקום, ואמנות גדולה כמעט תמיד, לעניות דעתי לפחות, נטועה במקומה.

אבל בניגוד למשוררים ישראלים רבים, מאגי משעול ועד צעירי הצעירים, המרבים לקרוא בשירה הפולנית הגדולה המתורגמת לעברית ומושפעים ממנה בניסיון להגיע למבט אוניברסאלי חכם, הרי שרוזנאו גם מצליח בכך לעיתים, פשוט כי הוא כנראה קורא אותם במקור, והם זורמים בדמו. השירה הפולנית של רוממות אלגית מהולה בפרטים הזעירים ביותר של היומיום, באמירות גדולות שתולות בסיפורים פשוטים.

שירת רוזנאו היא שירה רטורית אירונית, עם זיקה חזקה להגות, מהולה בקונקרטיות של משורר מיומן. זוהי שירה שייחודה הוא במבט הציני שדווקא אינו מאפיין את השירה הפולנית הגדולה, אבל מינון האירוניה העולה על גדותיה גם מפיל חלקים ניכרים משירתו. זיקה מסוימת ניתן למצוא בין שירת רוזנאו לזו של מאיר ויזלטיר, אף הוא מהגר מארץ קור אירופאי, אף הוא בעל אינטלקט עז וידע היסטורי ותרבותי נרחב בו הוא עושה שימוש מושכל, ואף הוא בעל נטייה לשירה רטורית.

אתחיל במבחר שורות מכמה מהשירים היפים בספר. ראשית שיר המזכיר דווקא את שירת פגיס, שירי זעם על השואה, החוזרים בשירת רוזנאו: "קרקוב. תחנת איסוף./ המדריך: גבירותי ורבותי,/ מימין התור לאושוויץ.// אושוויץ. איש. נכד./ עיתונאי: ומה שונה?// הגעתי באוטובוס". אירוניה שחורה, חריפה, קרה, על הכאב הגדול ביותר. אוטובוס במקום רכבת, זה הסיפור של השיר, למול תור מתיש לראות את הזוועה, תור יומיומי תיירותי. ובשיר נוסף העוסק בשואה, תוקף רוזנאו בזעם את מוסד האפיפיור. וכשהמשורר מרשה לעצמו לשחרר רגש, הוא במיטבו: "כשכל הדרכים הובילו לרומא/ כל הפסים הובילו לאושוויץ./ האפיפיור ישב על אם הדרכים/ אלוהים ישב. / האפיפיור שותל צלבים/ בערוגות הבושם… האפיפיור לא נתפס/ לצערו של אדם //אלוהים לא נתפס// אדם לצערו". התרסה חריפה כנגד הבורא, כנגד נציגיו עלי אדמות ששתקו, לפחות המנהיגים, בעת ביצוע הזוועה.

והנה שיר המדגים כיצד ניתן לרתום אינטלקט לשיר מרגש על עמידת בדידות, סלידה מהמון, בחירה בעמדת הנגד: "אשר למדיניות החוץ שלי, מוטב שכבוד/ הלורד הליפקס יציג אותה במילותיו שלו: "כל שצרפת בעד, בריטניה הגדולה – נגד."/ אם הכול בשמאל – לכבוד הוא לי להיות בימין. / אם הכול באמונה –חובה קדושה היא לכפור./ אם הכול כופרים – אני כופר בשכל כפירתם.// עקרונית אני נגד כל העקרונות – זה אני… כשאני מתנגד – אני חי. / היש ייעוד נאצל מזה?// זו עמדתי, ולמען הספר ספק, אני מתנגד לה". סיום אירוני אופייני למשורר, אחרי גיוס הרתיעה ההדדית הידועה בין צרפת לאנגליה לצורכי תיאור עמדת ההתנגדות של המשורר.

רוזנאו חשוב לשירה העברית, על אף פגמי שירתו,  כי הוא הולך בכיוון הפוך ממנה, הפוך מהרגש המתפרץ, הרחמים העצמיים של מגזרים מקופחים שונים, האהבה העצמית האינסופית. רגש קיים גם בשירים המוקדשים לאמנים שונים שהיו ידידי המשורר ונפטרו לאחרונה, הצייר אורי ליפשיץ ובעיקר המשורר גיורא לשם. השירים העוסקים בחברים המתים מהווים הזדמנות למשורר לעסוק בכיליון, כמו שמופיע גם בשם הספר – "מוקדם מדי החל להיות מאוחר".

בשיר יפה המוקדש ללשם, שיר ארוך מכדי לצטטו במסגרת זו,  פותח המשורר בסקירת מדף של ספרים לבני הנעורים, ספרים שכבר יצאו מהמחזור על מגלים ומצביאים מפורסמים, ועובר משם להעדר חברו, לעובדת העדר תיאורי בגידה בספרים לבני הנעורים, ולבגידת הגוף במשורר לשם כבכל אדם.

כך משמש הרקע הרחב יותר להזרה שהיא נשמת אפה של כל אמנות:  בשיר הקודם שהובא הזרה בעזרת ידע היסטורי, בשיר זה הרחקה לעולם של ספרי נוער. המשורר מרחיק ואז כשהוא נוגע ברגש, בסיום השיר, נוצר נוף, נוצר רקיע שימסגר את הטראגיות האנושית, ולכן השיר טוב ולכן מרבית השירה העברית הצעירה לא טובה. כי אין לה את התפאורה, את המסגרת, הכול מתרחש בין האדם לפופיק של אהובתו או ילדיו. ואכן, רוזנאו עצמו יוצא נגד הנרקיסיזם: "יש משהו דוחה למדי/ באיש השוקע בעצמו – / כאילו ביקש באחת/ לחקות את הטיטאניק/ ולאתגר את ארכימדס". 

כאמור, גדולי עולם ממלאים את הספר, ביניהם שפינוזה בשיר יפהפה המוקדש לו, בו מרשה לעצמו המשורר להיות מעט לירי: "ברוך אתה שלטשת עצמך לקראת האינסוף./ יושב זוהר וקר ונוצץ כמטאפורות שכל חייך/ אתה עמל עליהן: אין אתה רשאי להיבטל/ והמלאכה לא עליך לסיימה". שיר יפה נוסף עוסק באמונה, בעזרת המשל הידוע של קפקא על "שער החוק": "איש עומד לפני שער אמונתו/ השומר לא ממש בוחן אותו – / אבל להיכנס אינו נותן./ ברצותו, מסביר לו כי מעבר לו/ עוד ריבוא שערי אמונה עצומים/ ושומרים חמושים באלפי מונים/ מודדים את קרינת המאמינים… איש עומד בפני שער אמונתו/ כמו אין הצגה אחרת בעיר הזו/ כמו אין עיר אחרת אלא זו// כמו אין שער בעולם אלא זה…". וידויו של חילוני ספקן הרוצה להאמין, אבל יודע שלעולם לא יצליח. גם לויזלטיר שירים דומים בנושא.

שירים לקוואפיס, המשורר היווני הגדול, ושירים העוסקים באודיסיאוס הותירו אותי אדיש. אבל שיר העוסק בענק אחר, ג'וזף קונראד, יפה מאוד, אולי כי המשורר איננו מתחכם וכותב רק מהאינטלקט, אלא משלב אינטלקט ורגש, מזדהה עם קונראד הפולני שעזב את מולדתו כדי לכתוב בשפה שאיננה שפת אימו: "העיר שבה נולד אינה עוד בארץ מולדתו/ שאין לה מנוחה. לא פלא שיצא מטושטש./ השפה שבה נקשר אל העולם אינה השפה/ שבה יצא ממנו לעבר שדות ההיסטוריה.// מישורי חייו השתרעו מעבר לאופק ילדותו./ אפשר שמלמול ענפי העצים לעת ערב/ הטביע בו סחרור קל כמו ערסול גלי ים/ והצמרות היו כדיגלונים על תרני אניות… י.ת.ק. קוז'ניובסקי הפליג לקראת ג'וזף קונראד". יפה העדינות בה כורך רוזנאו עלים בים וספינות, שהרי מיטב יצירת קונראד נסובה על הפלגות.

וכעת לכמה הדגמות קצרות משורות ושירים של התחכמות בנאלית, שאינם מעטים בספר:

"מה כאן אמת ומה בדיה/ תלוי אם אתה צופה/ או מתפרנס מההצגה", "אם אלוהים יאשר את קיומי/ אהיה, כמובן, אדם מאושר", "העתיד מחזיק את הקלפים/ קרוב כל כך אל החזה שגם לו/ אין כל מושג מה הוא רוצה/ להיות כשיהיה גדול". זאת מטאפורה חביבה, אבל נותרת בגדר דאחקה, לא שיר. "התשובה בפינה./ החצופה נתפסה/ מציצה בשאלה"., "לו אני שדה כפנחס היה אבידן פוקד/ בחלום ומצווה…" – איזכור סתמי של שני המשוררים הגדולים, או "לעיתים לובש הפשיזם צורה / של אנטי פאשיזם אלים// וגילוי מספר השניות בדקה/ הוא עלבון לביטחון המדינה". "אדם רעב אין לו כוח לשמוע. / אדם שבע אין בו מוח לשמוע" – זה רעיון נכון, מתריס, אבל השורות בנאליות.  ואפשר היה להביא עוד ועוד דוגמאות התחכמות.

וישנם גם שירים ארוכים מדי, שאמנם בנויים רטורית יפה אבל מתחילים לייגע אחרי קריאת כמה שורות, קורסים תחת האירוניה התרבותית: "מר קוואפיס, אני מניח. כבודו ודאי ער למקום הימצאו./ יחתום נא כאן על השבת ציוד. סליחה, אבל טרם הצגתי/ עצמי: אני המלאך גבריאל. אפשר לפנות אליי גם כגבי.// איזה גיליון מרשים של בית הספר לחיים. תעודה למופת./ אמנם כמה ממעשיו ופעלוליו הארציים אינם לרוחם של/ הטעמים היותר צדקניים אצלנו, ברם אדם היית ואלה/ מטבע ברייתם נידונו להיכשל". צר לי, בנאלי. ההומור לא מתוחכם מספיק – המלאך גבריאל כגבי – העמסת קוואפיס מכבידה ולא מנומקת, ועל אף כמה שורות נאות בהמשך השיר מייגע, כמו גם השיר שלאחריו, השותל את קוואפיס הגדול בטירה של קפקא. כשלרוזנאו אמירה מקורית, האירוניה מועילה לשיר, כשלא – היא מפילה אותו, ונותרת רק התרבותיות.

ובכל זאת, מדובר באחד הקבצים המרשימים שקראתי לאחרונה, ויש לקוות שהמשורר ימשיך בתהליך שהחל בו בספר זה, יותר רגש ופחות התחכמות, וכל זאת בלי לוותר על התרבות וההיסטוריה והאינטלקט, ואז אולי יגיע לפסגת שירתו, פסגה אליה הוא מתקרב בספר חזק זה.

   ראו עוד על פיליפ רוזנאו

המתמטיקאי המשורר :אלי אשד מראיין את פיליפ רוזנאו

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

27 תגובות על כשהאינטלקט מנסה להרגיש :על "מוקדם מידי החל להיות מאוחר " מאת פיליפ רוזנאו

  1. מאת אלי אשד:‏

    והנה תשובתו של פיליפ רוזנאו על ביקורת זאת :

    המשורר עונה על ביקורת בונה

    המשורר עונה על ביקורת בונה על שהוא

    "נוהג כמבקר בארצו ואינו מעורה ממש

    בנעשה סביבו." אכן, דברים חמורים ואי

    אפשר עוד להמשיך ולהתחמק ממענה.

    אז אנא, הביטו איך אני אוסף אלי את ההארות

    אודות פינות חיי החשוכות ומבטיח בכל כוחי

    ויתרת מאודי כי מהיום לא אדחוף את אפי מעבר

    לקווי הערפילית שלנו ואהלך על בהונותי בין הטיפות

    הנוטפות מפטמתה של הרה המניקה את הרקולס.

    וכל אשר מעבר לה, יהי לנחלתם של הראויים

    ממני לעסוק בעניינים לא לי של החמר האפל.

    אבל אם אי פעם בהסח תשלח משלחת אל

    מעבר לגבולי, אנא הבטיחו לי כי תמסרו

    את כתב התנצלותי על שהתחיבות בלתי חוזרת

    להיות אחד עם הפרובינציאליות המתוקה שלנו

    (עד שזו תגיע סוף סוף למצוות ותחליף את הרה

    להניק את השמשונים הקטנים שלנו), מנעה ממני

    לתרום את חלקי לפיתוח קשרים בינערפיליים.

    • מאת יובל ג.:‏

      מתגובת המשורר אני מבין שהתחכמות נוספת היא הדרך להגיב על ביקורת עניינית ואוהדת. בכך המשורר איננו יוצא דופן בקריית ספר שלנו, גם אם תגובתו אינטלקטואלית יותר מהרגיל. לפעמים אוניברסליזם קוסמופוליטי אינו אלא פרובינציאליות מחופשת. ובכל זאת – ספר מומלץ.

  2. מאת נרקיס:‏

    אפשר לקבל תרגום לתגובתו של המשורר לכתבה?

  3. מאת דוד אדלר:‏

    אכן "שירה" שונה. אהבתי את שם הספר – "מוקדם מדי החל להיות מאוחר". כי המרחק בין "מוקדם מדי" ל"מאוחר מדי" הוא דק כחוט השערה.

  4. מאת יהודית אוריה:‏

    אומר יובל גלעד: "הוא ראוי לשבח על האומץ שלו לשמור על זהות של זר בארץ שהיא קיבוץ אחד גדול, לשמור על נקודת הראות של אזרח העולם, או של יהודי פולני בארץ של ישראלים."- ואני אומרת שהוא ראוי לשבח על היותו אינדיוידואליסט, על אומץ אינטלקטואלי לשמר על זהותו הוא, זהות שאינה מוגדרת על דרך השלילה, כפי שהגדיר המבקר, על היותו זר או שונה מזהות קולקטיבית ישראלית כביכול, אמת המידה לזהותו אינה זהות הזולת, אלא חיובית: זהותו הוא. ואמת המדה למבקר טוב היא היכולת להבחין במהותו החיובית ולא השלילית ההשואתית של מושא בקורתו.
    אומר יובל גלעד:"מילוש והרברט מהם מושפע המשורר, כפי שהעיד בראיון יפה עם יואב איתמר שנדפס בכתב עת זה, יהיו תמיד גדולים יותר מכל מי שיאתגר אותם", -אבל יצירה אינה תחרות עם הזולת, משורר אינו כותב לתכלית אתגור על משורר אחר.
    "ורוזנאו מחמיץ את המקום בו הוא חי." -רוזנאו אינו מחמיץ את המקום בו הוא חי – נתן להתיחס אליו כאל מי שמבקר את המקום שהוא חי, מקום אשר הוא המחמיץ את ההזדמנות ליהנות מתובנותיו ומבקורתו על ההויה הקונקרטית הצרה הישראלית. אנשי המקום הם המחמיצים את ההזדמנות להבינו, אינם מבינים את מהות מקומו: רק הוא קובע ומגדיר את מקומו, ופעם הבטיח שלא יחרוג ממערכת הכוכבים: וכאן מחמיץ המבקר להבחין ביחודו של פיליפ רוזנאו כאינטגרטור גדול, כמשורר רב-תחומי המאחד פילוסופיה-מתמטיקה-מדע-מוזיקה-אמנות-מיתולוגיה הסטוריה, בשירה רגישה ודקה ביותר… ויוצר מחדש את המציאות: מקומו הוא היקום וכל ההסטוריה והתרבות האנושית.

    • מאת יובל ג.:‏

      אגיב באופן ירוד אינטלקטואלית, למצער: איזה גבב שטויות של מי שאינה מבינה מהי ביקורת שירה. "אינטגרטור גדול ורב תחומי" – איזה קשקוש. רוזנאו הוא משורר טוב ואינו פילוסוף או מוסיקאי. הוא אמנם גם מתמטיקאי, אבל הדבר אינו משפיע באופן מהותי על שירתו, לטעמי. שירה עשויה ממילים, לא מרעיונות. אין לרוזנאו ולו רעיון אחד מקורי, פשוט כי היו מספיק אנשים חכמים בעולם שכבר גילו את כל הרעיונות, פחות או יותר. בשירה יש צירופים טובים וצירופים גרועים, שירים טובים ושירים גרועים, ויש גם מקרי ביניים.

      • מאת יהודית אוריה:‏

        איני יודעת לאיזה מקצוען יש להפנות את השאלה האם כמות הרעיונות שבני אדם מסוגלים להגות היא סופית אם לאו, או – האם זה נכון שהיות המשורר פיליפ רוזנאו מתמטיקאי לא משפיעה מהותית על שירתו, אך ברור שבטויי, "פיליפ רוזנאו הוא משורר רב-תחומי", היה לא מדוייק, ותודה למבקר על הפנית תשומת לבי לכך! כוונתי לא היתה לומר שיש לנתח שיר של רוזנאו כגון "על קבוצות ותת-קבוצות" (ספני השפל,עמ 38) מבחינה מתמטית, או לנגן שיר שלו על מוצרט. מונח הרב-תחומיות התיחס אל ההבט התכני והחמרי של השירה. הרב-תחומיות התכנית והחמרית משפיעה באופן ברור גם על הסגנון.

  5. מאת יהודית אוריה:‏

    אומר יובל גלעד: "המחיר הוא ניתוק מהמקום, ואמנות גדולה כמעט תמיד, לעניות דעתי לפחות, נטועה במקומה". ואני שואלת: מה לגבי היינריך היינה, מילן קונדרה, יוסף ברודצקי? מה עם פרדריק שופן שכתב מוזיקה פולנית גדולה בפאריס? – ההיו הם נטועים במקומם?
    אומר יובל גלעד:"אבל בניגוד למשוררים ישראלים רבים, מאגי משעול ועד צעירי הצעירים, המרבים לקרוא בשירה הפולנית הגדולה המתורגמת לעברית ומושפעים ממנה בניסיון להגיע למבט אוניברסאלי חכם, הרי שרוזנאו גם מצליח בכך לעיתים, פשוט כי הוא כנראה קורא אותם במקור, והם זורמים בדמו." –
    בקלות הבלתי נסבלת של ההנחה שהצלחת רוזנאו נובעת "פשוט בגלל יכולת קריאת הטקסט במקור יש משהו דטרמיניסטי. היתכן שהסיבה היא שהוא פשוט יותר אינטלקטואלי ומקורי ויחידאי מהם?

  6. מאת יהודית אוריה:‏

    לקולות המנסים לקבע את מקומו של מישהו כבמקרה זה של המשורר פיליפ רוזנאו, כדאי להקשיב לסאטירה הקולנועית המעולה של ארנסט לוביץ Cluny Brown http://www.imdb.com/title/tt0038419/ על אוילות החברה הגבוהה הבריטית בתקופת מלחמת העולם השניה, שבה אומר הגבור החריג [פרופסור צכי איש המחתרת האנטינאצית המחפש מקלט בבית אריסטוקרט בריטי, שארל בואיה] לגבורה החריגה [נערה ממעמד הפועלים שבנגוד לארכיטיפ הנשי מאוהבת בשרברבות, גניפר גונס]משהו מסוג: לעולם אל תשמעי לקולות המנסים לומר לך מה מקומך – רק את -בעצם הוויתך החופשית הקובעת את מקומך. בניגוד סימטרי לדמות הפרופסור הצכי, מתגאה האריסטוקרט הבריטי בהיותו איש העולם הגדול, דבר המתבטא בכך ש"בכל מקום בו בקרתי, דברתי רק אנגלית".

  7. מאת יהודית אוריה:‏

    מצד אחד המבקר הלז על הקשר של רוזנאי לפולניות ומאידך הוא טוען כי ההומור, האירוניה שלו אינם אצל הפולנים,
    משום שלא עלה בדעתו כי התכונות האלה הן יהודיות-אירופאיות ולא גויות. ראה היינה, טובים, קרל קאראוס או טוכולסקי אם פיליפ רוזנאו ממשיך משהו, זו המסורת היהודית האירופאית של שימוש בהומור ואירוניה

    נשקם של הunderdogs

  8. מאת יובל ג.:‏

    הערה זאת מעניינת יותר, גברת אוריה, אם זהו שמך. עם זאת, הומור יהודי מצטיין באירוניה עצמית אלימה כמעט, ותגובת המשורר וגם שיריו מעידים על חולשה מסוימת באגף זה.

  9. מאת גבריאלה:‏

    היי יובל, מה שלומך?
    צר לי לראות שלא משנה מה תכתוב, מטוב ועד רע, תמיד יתקיפו אותך…
    בייחוד מתמיה הדבר כשאתה כותב ביקורת מפרגנת, ואפילו משתמש בסופרלטיבים (כגון 'אחד מספרי השירה הטובים שהופיעו לאחרונה')…
    מה ה'עבודה' הזאת לך?!

    • מאת יהודית אוריה:‏

      גבריאלה ויובל גלעד יקרים.

      איני מתיחסת לבקרת כאל מלחמה של שני צדדים היורים זה בזה אלא כאל תהליך דיאלוגי חיוני המקדם התפתחות האדם שתודעתו אינה כל יודעת אלא ברת-טעות, ובהקשר זה תודה על הבקרת עלי, שהיתה מוצדקת, וסליחה על כך שבהיותי חמומה פגעתי בכם או במישהו. פיליפ רוזנאו כתב שירים, יובל כתב עליהם בקרת (בחלק גדול מפרגנת), ואני כותבת את הדברים בהם לדעתי בקרתו שונה משלי. העובדה שבקרתו מפרגנת אינה עושה אותו חסין מטעויות או מבקרת.

      • מאת גבריאלה:‏

        את צודקת מן הסתם. חוץ מהתגובות שלך, הייתה גם אי-ההבנה שיצרה התגובה שהוסיף אלי אשד בלא דברי הסבר, וגם הרקע הכללי שלא שייך למאמר זה, של תגובות תוקפניות כלפי ביקורות מפרגנות בהחלט של יובל גלעד, ואני יכולה לזכור כמה וכמה מקרים כאלה, שאולי השיא ביניהם היה איומים משפטיים. כל זה הצטבר לתגובה שהגבתי למעלה.

        • מאת יהודית אוריה:‏

          גבריאלה, יקרה, לבושתי אומר שאת יובל גלעד גיליתי רק בכתבה זו. מצטערת על שכך ארע,צר שהחשיבה, שבה אנו כל כך זקוקים זה לזה נוטה מסלימה בכל כך הרבה מקרים להרס הדדי, כך אנו כורתים את עצם העץ שאנו יושבים.

  10. מאת פ. רוזנאו:‏

    מסיבות שונות אינני משתתף באינטרקציות ברשת. לבקשת העורך כי אגיב על הכתוב אני מבקש לומר ראשית את תודתי העמוקה והכנה ליובל ג. על המאמר בעתון 77 שהעתק שלו מובא כאן. כיוון שאינני מכירו, לא הודיתי אישית ופירסום מחדש של המאמר ברשת היא הזדמנות נאותה גם אם מעט מאוחרת מעט לעשות זאת. בהחלט אין זה מובן מאליו שמישהו יטרח וישקיע מזמנו ומרצו בכתיבת ביקורת על מן דהוא עליו כתב אריה סתיו בנביעה של נדיבות כי הוא זר גמור בארצו. שמעתי יותר מפעם מהמו"ל והעורך שלי רפי וייכרט (ובעבר גם מגיורא לשם ז"ל) כי כמה וכמה משוררים ואחרים שבקש מהם בעבר לכתוב ביקורת על אחד מספרי התחמקו כך או אחרת או שפשוט אמרו כי זה לא משתלם להם. יפרש כל אחד כלבבו את המושג "השתלמות". בהתחשב במעשה עצמו ההערות האחרות שלי הן משניות.
    על המאמר עצמו לא אגיב ישירות וודאי שלא על החלק של הערכת שירתי. היא מונחת לפני המבקר והוא עושה כהבנתו. זו זכותו וחובתו. הטכסט מתקיים ללא קשר לביוגרפיה של כותבו. הערתי היחידה היא בקשר לאותו חלק המתייחס אלי אישית ולא דווקא אל שירי. המבקר מסתמך על מה שאמרתי בראיון עם יואב איתמר. אמת, דברתי אלא שיותר משדברתי עניתי על שאלותיו אבל לא הרבה מעבר לזה. אם ברצותו לדעת באמת "מניין שאבתי את שירי" אני מזמינו להפגש. אני משוכנע שגם אם לא נסכים בשום עניין נהנה מהדיאלוג. כקדימון לאותה שיחה אומר כי אין לי קשר מיוחד לתרבות הפולנית בכללותה אלא לדור מסויים של משוררים פולנים. מה שקסם לי בהרברט היא האוניברסאליות הקלאסית שאני מעריץ של תרותה וההיסטוריה שלה (אגב הרברט הוא משורר אירופאי הכותב פולנית בדיוק שבורחס הוא אירופאי הכותב ספרדית. וביצירתם פרט יוצא מהכלל אין כל איזכור של ארץ הולדתם ונופי ילדותם!)

    ודבר אחרון, השיר שאלי אשד הפקיד לא נעשה על פי בקשתי! אמנם שלחתי אותו אליו לפני כמה חדשים אבל זה היה
    כהתכתבות אישית. אין לי בעיה עם כך שהוא פורסם אלא שהעמדתו אחרי המאמר יוצרת תחושה שאני עונה ישירות למבקר. אם יש התייחות בשיר הקשורה במאמרו הרי זה למושג הפרובינציאליות, מהי פרובינציה נגזר ממה שהוא המרכז. כיוון שאת הדברים האלה פרט למכותב ייקראו עוד כמה וכמה אנשים (אינני מגזים בציפייה עודפת) הנה שאלה לכולנו, נניח שאת זך, פוגל, בורחס, פסואה, הרברט, שימבורסקה היינו קוראים בשפה נייטרלית, לטינית למשל, ההיה מישהו מהקוראים על פי הצורה או התוכן מזהה את השפה בה נכתבו השירים?? —
    עד כאן. שוב תודה, בריאות וכוח עמידה נגד השחיקה של מציאות עצובה.

    • מאת גבריאלה:‏

      'ודבר אחרון, השיר שאלי אשד הפקיד לא נעשה על פי בקשתי! אמנם שלחתי אותו אליו לפני כמה חדשים אבל זה היה
      כהתכתבות אישית. אין לי בעיה עם כך שהוא פורסם אלא שהעמדתו אחרי המאמר יוצרת תחושה שאני עונה ישירות למבקר.'

      אכן זה הרושם המוזר שנוצר ותודה על תיקון הרושם המוטעה.

  11. מאת דוד אדלר:‏

    יפה דרש וכתב פיליפ רוזנאו. גם אני ממעט להשתמש ברשת אך האינטרקציה בבמה זו (כל עוד לא מסתתרים מאחורי עילום שם) היא לרוב עמוקה יותר מהפייס ואתרים אחרים ולכן אני נוטל בה חלק.
    באשר ל"שאלה לכולנו, נניח שאת זך, פוגל, בורחס וכו'" אענה אולי בכיוון שונה ממה שציפה השואל. לעניות דעתי בשירה השפה היא הנפש והיא בלתי ניתנת להפרדה. מסיבה זו, ואולי אני חריג ואף קיצוני בגישתי, שירה מתורגמת פחות מעניינת אותי; אני מוצא את עצמי בוחן את התרגום יותר מאשר את השיר, את המתרגם יותר מאשר את המשורר שאת גדולתו אוכל להעריך כנראה רק בשפת המקור, שרצוי מאוד שידיעתה תהיה קרובה ביותר לרמת שפת אם.

  12. מאת יובל ג.:‏

    לפיליפ – תודה על הדברים, שמח עליהם, ואולי ניפגש יום אחד ונדון בעניינים שונים. אני חושב שהאוניברסאליות בשירתך אותנטית, בניגוד לניסיון לקפוץ לאוניברסליות הקיימת אצל לא מעט כותבים פחות טובים. וגם אם הזיקה לשירה הפולנית מוגבלת, וגם אם הרברט משורר אירופי, הרי אנחנו, למצער, במזרח התיכון, ואין לחמוק מעובדה מעשית יוקדת זאת, בטח לא בנובמבר רותח שכזה.
    ולגבריאלה – אני כותב בשביל כסף כמובן! אני צוחק כל הדרך אל הבנק (ושם מתחיל לבכות).

  13. מאת יובל ג.:‏

    ולדוד א. – מסכים שהשפה היא הבית של השירה, זאת תפיסתו של זך, אבל אישית אני מסכים יותר עם הגדרתו של ויזלטיר:
    "שירה היא נשיקת האקלים, הלשון והאמת".

  14. מאת גבריאלה:‏

    יובל, :)

  15. מאת גיורא פישר:‏

    נהניתי לקרא את הביקורת ואת חילופי הדברים בין קוראי הביקורת ומחברה.
    עכשיו אני צריך לקרא את ספר השירה עצמו :)
    גיורא

    • מאת יובל ג.:‏

      אבל בכל זאת תשובה לגבריאלה – למה לכתוב עשרות ביקורות חינם אין כסף כשזוכים בעיקר לטרוניות במקרה הטוב ואיומי תביעה במקרה הרע? (וזאת תוך הכחדה מתמדת של הסיכוי הזעיר לזכות בפרס ראש הממשלה שסכום זכייתו יכול לאושש את חשבון הבנק למשך שנתיים לפחות?)
      התשובה היא כי צריך ביקורת. אם היו בארץ ארבעה מבקרי שירה, הרי שאפשר היה לכסות באופן רציני את כל ספרי השירה היוצאים בארץ, הראויים לכך. מדי שנה יוצאים כשלוש מאות ספרי שירה לערך, מאתיים מתוכם ניתן להעביר לגריסה מיידית. הויכוח צריך להיות על 50-100 הספרים הנותרים. אביא דוגמא מכדורגל: שם יש ויכוחים וביקורת מתמדת, והנה, החליט לו אדון מיץ' גולדהאר, הבעלים של מכבי תל אביב, שמזרים מיליונים על מיליונים לקבוצה, שחשקה נפשו במאמן תוצרת חוץ. היו מבקרים שהתקוממו נגד בחירתו, ואחרים שדחפו אותו לקבל את ההחלטה, כי מה לעשות, העם היהודי לא מצטיין בספורט. נחתו להם שנימאמנים זרים, גרסיה וסוזה, ועושים חייל. הם מבינים טקטיקה, הם מניעים שחקנים לעמדות הנכונות, וכך יכול הכדורגל להתקדם. כך גם השירה.
      \בניגוד לאמנות הפרוזה, למשל, או המוסיקה, הרי שמצב השירה הישראלית, בדומה לקולנוע, לא רע בכלל. אבל יש סימנים מדאיגים וירידה מתמדת ברמת העריכה, בגיוון של נושאי הכתיבה, וביכולת של משוררים לשלוט בכלים פואטיים ותיקים. אז צריך ביקורת – לחיוב ולשלילה. לכן יהודי חביב כמו אלי הירש, שלא סבל כנראה את ספרו החדש של שחר-מריו מרדכי, איננו מבקר, כי הוא קשקש קשקושים על שמות במקום לכתוב דברים נכוחים. זה למה צריך ביקורת – כדי שמשוררים יוכלו לקרוא ולהשתפר, והקהל המועט יוכל ללמוד. בהנחה שתחיית העם היהודי בארצו חשובה, ובהנחה שהעברית שפה יפהפיה, הרי שביקורת שירה היא למעשה בין הדברים החשובים במדינה, כי היא בודקת את כיוון הלשון ואת כיוון ה"פוליטיקאים של הלשון" (במובן החיובי של אבידן). לכן – שלושה ארבעה מבקרים, זה מה שצריך, וכשאחד מפספס השני יחפה ויתקן, וכך יש לנו מערכת ספרותית. רק מה – אין שלושה ארבעה. יש כותבי ביקורות חיוביות בלבד, ויש את הזן החדש יחסית , של ה"מסבירים" – אתם הקהל המפגר שלא מבין למה התכוון המשורר, ואילו אני, ה"מומחה" לשירה, אסביר את כוונתו של המשורר, בדרך כלל ברמה של שיעורי ספרות בבית ספר.
      ועכשיו תשובתי למר ג. פ., משורר מעולה וקורא נאמן: למה לכל הרוחות אני מתעקש להגיב באופן בוטה במקום להניח לביקורת להיות וזהו? תשובתי: מעמדו של המבקר הוא כמעמדה של קליפת בננה בפח האשפה, או כמעמדו של קונדום אחרי השימוש. הוא נתפס כחלק מתרבות הצריכה, ועיקר הדרדור לטעמי נובע מהיחס לתרבות בעיתון היחיד במדינה, "הארץ", ולמזבלה המילולית שנקראת "הארץ ספרים" שם, בחסות של ביקורת, עושים יחסי ציבור לספרים חדשים, בין פרסומת לפרסומת. לא צריך להלל מבקרים, אבל צריך לכבד את עבודתם. אם יש כאן תגובה עניינית כמו התגובה של גברת אוריה על סאטירה יהודית – תבוא על הברכה. אם יש ניסיונות לקעקע את סמכותו של המבקר, אז המבקר הספיציפי הזה בהחלט שמח להשיב מנה אחת אפיים. לא בגלל כבודו, בגלל סמכות המבקר. נכון, הדברים מוקלדים ברשת, בין מליארדי טקסטים, בעידן פוסט מודרני בו כל אחד הוא מבקר וכל אחד מומחה. אבל אני מנסה להגיד שלא – ויותר משהביקורות עצמן מעניינות אותי מעניין אותי להוכיח (בעיקר לעצמי) שהדבר הקרוי ביקורת עוד אפשרי.

      • מאת יהודית אוריה:‏

        אני שמחה שאתה קיים. אהבתי את עוצמת הכנות, ערך הבקרת וההגנה על סמכות המבקר. באשר לסיבות הדרדור, מצאתי ערך בספרו של אמנון נבות, "מזכר פנימי".

    • מאת ZIFIRKIN:‏

      האמנם עשית את הצעד האמיץ וקראת את הספר??

  16. מאת יובל ג.:‏

    מסכים בהחלט. נבות צפה את הדרדור במעמד הביקורת בזמן אמת, כלומר סוף שנות השמונים למאה העשרים, ובפוסט מורטום שלו "מזכר פנימי" הוא מנתח את הסיבות. מומלץ לכל חובב ביקורת, אם יש עוד עותקים לרכישה. מחצית הספר נמצאת בגיליון "דחק" 1.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*