הקלישאות הבורגניות של יקיר בן משה

הקלישאות הבורגניות של יקיר בן משה

מאת יובל גלעד

על "אח, לו היה לנו קלרינט" ליקיר בן משה, עריכה: ליאת קפלן, "מוסד ביאליק" 2013.

יקיר בן משה

אחד הנושאים הנפוצים בקרב המשוררים הצעירים של דורנו, הוא המשפחה והמשפחתיות. המשוררים הצעירים והמשוררות הצעירות, שנמצאים בגילאי הקמת משפחה, מספרים לנו על אהבתם הגדולה לילדיהם. אחד מספרי השירה הגרועים שעוסקים בנושא, ויש כאמור לא מעט כאלה, הוא ספרו החדש של המשורר יקיר בן-משה, עורך ערבי הספרות בבית ביאליק, עורך פסטיבלי שירה ואיש מקושר למדי בזירה הספרותית. בן משה אוהב מוסיקה, בעיקר קלאסית, והרגעים האותנטיים הבודדים שמצויים בספר, הם אלה הקשורים במוסיקה. אבל הם מעטים ובודדים מאוד.

מי לא אוהב ילדים? כולנו אוהבים ילדים. מקליד שורות אלה, אב בעצמו, מודה שהוא חש קרוב יותר לשירי כאב ומצוקה מלשירי אהבה. קשה לכתוב שירי אהבה. המילה עצמה כל כך מזוהמת, וצריך רמה גבוהה של הזרה, של בניית סיטואציה חדשה או תחכום לשוני כדי לעמוד במשימה בהצלחה. לבן משה אין אף אחד מהם, והחרדה הקיומית החיננית משהו של ספרו הקודם שעסק ביחסים עם נשים פינתה את מקומה למשפחתיות עולצת, אבל שקרית כל כך. בשירה אי אפשר לשקר: כלומר אפשר, אבל השיר יתפורר די מהר. בן משה מושפע מהצבעוניות המשחקית –נערית של רוני סומק, נדמה לי שיש גם איזה קרבת משפחה ביניהם, ושירתו היא בהחלט מה שהקוראים הנרקיסיסטיים של ימינו אוהבים לאהוב: הנה אני, קורא שירה תרבותי, מצליח להבין שירה ולאהוב אותה, לאהוב את המשורר שאוהב את ילדיו – איזה אדם טוב אני! אומר לעצמו מוחא הכפיים המצוי בפסטיבלי השירה. התרבות הישראלית הנרקיסיסטית במיטבה. אבל כעת – להדגמות.

כולם מצפים ממני לכתוב שירים, להתעמל\ לשוב ולגדל תלתלים – / ואני טוען שטוב לי ככה, כל עוד בני אומר "יופי, אבא"/ כשהוא מצליח להכניס את המוצץ לכיס המכנסיים.

הנה הנרקיסיזם כבר בשיר הפתיחה הארוך, הקרדו של הספר: כולם מצפים ממנו לגדל תלתלים. מר בן משה, לא אכפת לי אם תגדל תלתלים או לא, וגם כמטאפורה לתפקוד בורגני שאולי אליו התכוונת, זה לא משהו. השיר מנסה להראות כמה טוב לאב להתבטל יחד עם בנו. אמצע השיר מכיל כמה שורות טובות עם אלוזיה ל"נסיך הקטן" – האב מראה לבנו שושנה: "רק לחוש את השושנה מתפתלת בתוך תוכה, / אגרוף יופי קפוץ ומרוכז". מטאפורה נאה. אבל אז חוזר שוב המשורר על הקרדו שלו: "כולם מצפים ממני לכתוב שירים ואני מגלה את העולם", ואחרי תיאור בינוני מינוס של "פרח סבא, שבפוו ארוך מתיז את תלתליו", מגיעה החולשה הלשונית הגדולה:

כולם מצפים ממני למילים, אבל אני מגלה בדממה את ריח העולם,/ את זהירות הסרפד, … כי הלב שלנו עמוק, וכמו השושנה הוא רווי סודות, / ולך תנסה להכניס לתוכו מוצץ – / אולי אז תצליח לצעוק "יופי, אבא" ולרוץ לזרועותיו, / רטוב מאהבה.

זה רע מאוד : משורר בכיר בעיניי ביצת השירה שכותב "הלב שלנו עמוק וכמו השושנה הוא רווי סודות", גם אם מדובר בשיר פנייה לילד, מתיילד, ואחר כך הצירוף "רטוב מאהבה" – נסתתמו טענות הקטגוריה. יהודה עמיחי הוא מהיחידים בעברית שהצליחו לכתוב שירי אהבה לילדיהם, ואף כתב ספר נפלא בשם "הזנב השמן של הנומה" – מומלץ מאוד למי שיש לו ילדים. כי בשביל לכתוב שירי אהבה או מלחמה צריך להיות מאסטר אמיתי, אבל בשירתנו הצעירה כל אחד מאסטר בעיני עצמו. והנה עוד שיר משפחתי:

והבית שר./ אור הירח/ מציף את הגוף, את שפת הרווקות/ הנשפכת ומתחלפת לשפת תינוק: לה לה/ שרים קירות הסלון, לה לה לה/ עונים כנגדם אדי החלום/ בשעה שהלילה/ פורץ בבכי, מאושר, כל הטוב הזה שייך לו!/  אני חי בקומה אחת, נוסק וצולל לתוך עצמי/ כמו מעלית בגורד שחקים\ מסתחרר בתענוגות / שאין בהם סוף…

יש עוד המשך, חסכתי אותו מכם ומעצמי. חלום, ירח, לילה, הו, כמה שירי! "שפת הרווקות מתחלפת בשפת התינוק"? הרי את זה יכל לכתוב גם עיתונאי או אפילו כתב נוער ב"מעריב לנוער". בשביל זה צריך משורר? "הלילה פורץ בבכי מאושר"  "מסתחרר בתענוגות שאין בהם סוף" – שוב, כ"נ ב"מעריב לנוער" של ילדותנו:

בינתיים נולדו לי שני ילדים. עד כמה שפחדתי/ עד כמה שלגמתי את החיים בכוסית של בלוז/ נולדו לי שניים, שאיננו אני.

אבל הבעיה היא שהשניים אינם מקבלים ממשות, כי בן משה ממלא את עולמו שלו באופן מוחלט: כאשר העיד על כך בכנות בשירי החשק הקודמים שלו היה בזה מידה של אותנטיות, אבל כאן חיי משפחה – הטאבו האחרון בחברה שלנו, וחובה לאהוב.

והנה שיר המתחיל בסיטואציה קונקרטית, מתחיל בהחלט בסדר, אבל מיד אחרי בניית סיטואציית הפתיחה, ברגע הראשון בו נדרש המשורר למעט דמיון לשוני, השיר מתרסק:

אחד אחרי השני מטפסים ילדיי על הכסא/ לקבל אינהלציה. השולחן מתנועע/ ממכשיר האדים/ המשתנק ומשתעל במאמץ/ להפיץ ענן לבן חלל המטבח

עד כאן, בסדר. אמפתיה לסיטואציה הקונקרטית של ילדים מצוננים או מה, ומכאן מתחילה החולשה הגדולה:

לתוך האף הקטן, הרועד/ כמו עכבר מבוהל במלכודת/ מסכה ירוקה,/ בעודי דוחק את עצמי יותר/ ויותר לפינה, מנסה להעסיק אתכם, ילדים, / שלא תצטערו על רגעים לא נוחים, על חיים/ לא גלופים, על הגינותו הבוגדנית/ של הגוף

האף לא רועד – הוא רועד רק לצורך הדימוי – והדימוי סתמי למדי. מה זה "רגעים לא גלופים"? אני בעד מסתורין בשירה, אבל מסתורין מנומק – רגעים מחורבנים, אתה מתכוון אולי? ומהי "הגינותו הבוגדנית של הגוף" פרט לצורך של המשורר להתפייט? לשיר הבא שם מעניין – "על האינסוף מיכאל", אבל:

ביום בו נולדת גדלתי לתוך עצמי./ אמנם קודם התבוננתי  בגוף שלי, /כתבתי עליו שירים/ להבין היכן הוא מתחיל, נגמר/ אך רק בהולדתך התמלאה הבטן/ ערימת חציר, מספוא לסוס בתוכי… ביום בו נולדת התחלתי לגדול וביום בו התחתנתי / הפסקתי לכתוב. אולי הפחד מהגודש, אולי מהבור

אולי באמת הפחד מהבור, אבל אז כדאי לכתוב שורות טובות יותר – לא רק הכללות פסיכולוגיסטיות. והנה תיאור לידה, סיטואציה לא קלה לתיאור, אבל לא ניכר כאן מאמץ מיוחד, אין צורך, יש קשרים ומי שיכתוב ביקורות טובות:

ואני, שלא ידעתי עד כמה החזה שלי יודע להתרחב,/ פרצתי בבכי מול המראה מעל הכיור בקומה הראשונה של איכילוב;            קצת אחרי שנולדת, מפרפר כמו דג מהאקווריום, בניתוח קיסרי / לאחר שלושים שעות ניסיונות לידה וזכוכיות אפידורל – / ואני בקושי על הרגליים… אתה כל כך יפה, צלול ואלגנטי. גם אם תבכה/ כל הימים והלילות תישאר צלול ואלגנטי.

אז אוקיי, האב הצעיר לא אובייקטיבי, אבל אתם מכירים הרבה תינוקות שנולדים צלולים ואלגנטיים? שני הבנים שלי נולדו די מבוהלים ומרוחים בכל מיני דברים, רק חיכיתי שסיטואציית הלידה שדומה לסרט אימה תיגמר, ורק אחר כך, בחדר בו שומרים את התינוקות אליו מותר לאב לגשת, התחלתי להתבונן ברך הנולד, וגם לאהוב, אולי. "עד כמה הלב שלי יודע להתרחב" – אלוהים, איזה שרשרת קלישאות שאפילו במאי של אופרת סבון אמריקנית לא היה יכול להמציא – "פרצתי בבכי מול המראה", "מפרפר כמו דג" – למה כמו דג, למה!!! אי אפשר משהו יותר מקורי? זה קיטש בלי בושה. אז אוקיי – זאת היתה סיטואציית הלידה – למה לא לנסות לדייק, לכתוב קצת יותר מתיאור עיתונאי? אם השורות לא היו שבורות אפשר היה להכניס אותן לכל כתבה עיתונאית נרגשת. אין כאן שירה. ואין כאן גם ילדים – הם לא מקבלים ממשות באף שיר לאורך כל הספר. אינני יודע עליהם דבר, והספר מלא בשירים עליהם: מיכאל, איך אספר לך/ על ההליכה המשותפת שלנו מדי בוקר/ יד ביד, דרך המכולת של סלומון" לא יודע איך תספר, אבל למה לא תספר משהו ספציפי על מיכאל? למה לשקר כל הזמן? – "אבל מהו שיר מול הרוח הבוערת של הזיכרון?/ ומי ידע לאחוז כך את ידך, מי?" איזה התייפיפות שקרית, משהו פנומנלי. "שיר מול הרוח הבוערת של הזיכרון?" – תיאור ארס פואטיקה כל כך קלישאתי.

לא צריך שירים כאלה בשביל לא לראות את הילדים. אנחנו חיים בעולם של ריצת פרנסה-תפקוד- ילדים, והשירה חייבת לאפשר לנו לראות מחדש את החיים, את השגרה, ו"איך אספר לך על ההליכה המשותפת" או "איתמר שלי, / איפה היית עד כה, / האם מיששת את קצות הרחם? / האם שמעת הד עמום של ציפייה?" כן, איתמר היה ברחם, אבל שורות קיטשיות כאלה עוד לא כתבה אף נערה מתבגרת, אני חושש.

לצורך ההגינות, ועל אף הקושי לנוכח שורות אלה, יש להודות שישנם גם קטעים נאים פה ושם בספר, בעיקר, כאמור, כשהמוסיקה נכנסת לתמונה, ומאפשרת איזה הזרה, איזה חד פעמיות של הסיטואציה ההרגלית:

כל החורף הקשבנו לאמנות הפוגה של באך/ ובסופו שירלי נכנסה להריון./ בבת אחת פרץ האביב לתוך הבית,/ בבת אחת נתלה העולם על צלילים רכים.

כאן הנרקיסיזם של "שירלי נכנסה להריון" מאוזן על ידי הקור של "אמנות הפוגה", היצירה האחרונה והבלתי גמורה של באך, ובעיקר : מתקבל תיאור חד פעמי, ספיציפי – לא קראתי עוד שילוב בין אמנות הפוגה להריון. אמנם אהרון שבתאי כבר היטיב לשזור מין במוצרט, גם אם באופן מעט גס, אבל עדיין "לאחר מכן, אני מסיר את החיתול המלוכלך/ וכבר שנינו בסלון, שומעים את הכורל הבלטי/ מקנטטה 78 של באך, בעודך מניח ראש קטן/ על כתפי השמאלית" בכל זאת מעניין, אפילו אמיץ, כי ה"רוחני" של באך מתמזג עם החלפת החיתול שמקבל כאן קונוטציה רוחנית, שאמנם קשה לי להזדהות עימה, אבל היא בכל זאת מעניינת. אבל את השורות האלה צריך לצוד עם זכוכית מגדלת, כי רוב הספר הוא:

בורגנים פוחדים ממנה, משוררים נמלטים – / אבל אני יודע את ריח הילדים, קליפת הנישואין, מצעי/ הגוף המלוהט/ מחפש אוויר לנשימה,/ את הפרטיות בין קפלי הרעש./ כי התשוקה תמיד פועמת בתוך הבית".

שיר בורגני וקלישאי למופת, של משורר המנסה לשכנע את עצמו, במאמץ לשוני אפסי, בנכונות הבחירה להקים משפחה, אבל הוא משקר – התשוקה לא תמיד פועמת בתוך הבית, במקרה זה – רק קלישאות ותיאורים של בורגני מחופש למשורר.

וראו עוד על יקיר בן משה :

יקיר בן משה בלקסיקון הסופרים

בלוג של יקיר בן-משה באתר בננות

עוד ביקורות על "אח לו היה לנו קלרינט"

ביקורת של אלי הירש

 אמיר בקר .  המנון לשמחה.  הארץ, מוסף ספרים

 

יקיר בן משה

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

37 תגובות על הקלישאות הבורגניות של יקיר בן משה

  1. מאת דוד ברבי:‏

    שלום לך יובל
    זו במה חופשית ומותר לך לכתוב את מילותיך
    אך יש פער בין הנסיונות הספרותיים שלך לבקר באופן מקצועי שאליהם יתייחסו אולי מבקרים מקצועיים כמוך
    לבין ההצהרות שלך
    איני יודע עד כמה אתה מכיר את יקיר בן משה
    היה לי הכבוד והעונג להיות תלמידו במשך שנתיים בסדנת הקיבוצים
    יקיר בן משה הוא אדם ישר ואמיתי ומתרגש ואוהב
    וגם יודע לכאוב והלוואי כמה שפחות
    נראה לי יובל שמוטב שלא היית כותב שכן נפלת למלכודת של הטעם שלך שהוא חוסר טעם החיים שצריך לשאת אהבה שמחה התרגשות צחוק וחיוכים
    יש כאב ענק בעולם המזופת שלנו אבל לא רק על זאת צריך לכתוב
    וזה לא הופך זאת לשקרי
    אתה יודע כמה שאני מעריך את כתיבתך גם שירה וגם ביקורת
    ועדיין מעריך מאד
    אבל צר לי הפעם התאכזבתי מאד
    וגם לי מותר

  2. מאת דוד ברבי:‏

    להנאתכם שיר מולחן מתוך הספר
    הבית האחרון;

    בני בקרע הנפלא
    שבין אני לבין אתה
    איננו צריכים דבר מכל אלו
    מגששים כעיוורים בדלתות הגוף

    שורות נפלאות בין היפות ביותר שקראתי על פניתן של אב לבין

    http://youtu.be/uErepWb4gAc

  3. מאת אלי אשד:‏

    אישית איני יכול לשפוט את שירתו של בן משה ( עוד) לא קראתי אותה. אני יכול להעריך אותו כאחראי האירועים בבית ביאליק .יש לי טענות כנגד בחירת האירועים שלו וכנגד בחירת האנשים שהוא מביא אליהם שהם לרוב מקבוצה מצומצמת ביותר של מקורבים. מאידך הוא עושה שם גם אירועים טובים בהחלט כך שאולי הכל מתאזן בסופו של דבר.

    • מאת דוד ברבי:‏

      אלי שלום
      אז ראשית מציע לך לקרוא
      שנית חשוב לי שתדע
      שביקשתי לעשות השקה בבית ביאליק בפעם השלישית ולא נענתי
      וגם לי יש ביקורת קשה ואפילו קשה מאד על התנהלות הבית
      איני יכול כמובן להטיל זאת על כתפיו של יקיר שכן שמתי לב שיש כוחות אחרים שמחליטים בבית

      • מאת אלי אשד:‏

        נראה שהשיקולים שלהעלאת אירועים בבית ביאליק הם בראש ובראשונה כספיים .דהיינו :האם האירוע והמשתתפים בו ימשכו מספיק משלמי כרטיסים.
        וזה אומר שכאשר היצעתי ליקיר בן משה לפני שנים לעשות אירוע לזכרו של חתן פרס ישראל יעקב כהן ,שחי ברחוב ביאליק בתל אביב ונחשב במהלך חייו של ביאליק ליורשו המוכר של ביאליק,ואלו לדעתי היו סיבות מספיק טובות לעשות עליו ערב בבית ביאליק ברחוב ביאליק,הוא סירב.
        למה ? משום שכפי שהסביר "יעקב כהן אינו נמצא בזרם הדם של השירה עברית ".
        וכנראה ובעיקר חוץ מזה הוא העריך שאי אפשר יהיה להביא לערב כזה מספיק אנשים שישלמו בעבור כרטיסים.
        אני מניח שיש לו רשימה של אנשים שהוא יודע שהם ימשכו מספיק משלמי כרטיסים ואלו הם האנשים שמוזמנים כמשתתפים לאירועים.

  4. מאת יובל ג.:‏

    לדוד-
    צר לי שהתאכזבת, אבל אני לא כותב כדי לבדר אותך.
    אין בספרו של בן משה חיוב החיים, שהם אכן דבר נפלא למדי, לפחות לפעמים, אלא שרשרת של שקרים
    שאתה בוחר להאמין להם. רוב האנשים חיים את חייהם על בסיס שקרים חברתיים,
    מתוך רצון לציית לשבט. הדבר קורה אפילו למשוררים מוכשרים באופן חלקי, כדוגמת בן משה,
    והדבר משתקף בשירים. אם היה כותב אמת – כמו למשל שירי האהבה הנפלאים של מרדכי טמקין למשפחתו,
    מבחר שירים שערכתי לאחרונה, הרי שלא היה לי דבר נגד העניין.
    ענין היותו עורך אירועי בית ביאליק הוא משני – והוא רק כדי להסביר את השבחים שחולקים לו
    אנשים חסרי יכולת שיפוט שירה כמו אגי משעול, נועם פרתום, ואילן (התפוז) ברקוביץ' ברשימתו
    בשישי האחרון.
    ולמי שהצטרף זה עתה כמו שאומרים, אזכיר: אני מבקר השירה הטוב בישראל לא בגלל שאני כל כך טוב,
    אלא בגלל שאני היחיד. וזאת בהנחה שביקורת נועדה להצביע על מה שטוב, מה שרע, ומה שמעורב.
    משום מה במדינת ישראל על שמונה מליון תושביה אין שום מבקר שירה – אלא רק אחד שכותב סקירות
    על תוכן הספרים, לפעמים בליווי כמה תובנות נאות, אבל אף פעם לא מבקר את השלילי (אלי הירש)
    אחד שמסתובב בערבי שירה ומתפעל ממשוררים צעירים ובעיקר מעצמו יכולת ההבחנה שלו (התפוז)
    ועוד איזה בוסר ששכחתי את שמו שכותב עכשיו ב"הארץ ספרים". זה עצוב ומוזר, גם בעידן שבו
    הביקורת נחלשה. ביקורת אמנות יש פה ושם, ביקורת פרוזה במצב רע אבל עדיין מפציעה מדי פעם
    בבמות שונות, ורק השירה – שלדעתי חשובה תרבותית יותר מרוב האמנויות – נותרה בלי ביקורת.

  5. מאת יובל ג.:‏

    וחשוב לציין בענין זה גם את פריחת סדנאות הכתיבה, שהחלו לפרוח גם באקדמיה, בהקשר של מר בן משה,
    או מר אלי הירש, ושאר מורים בסדנאות: מי שפרנסתו על ספרות חייב לשקר. הסדנאות אינן מלמדות כתיבה,
    כי הן מבוססות על שקר מוסכם – אני, האמן שכותבים עליו ביקורות חיוביות, אחמיא לכם, פרחי הפרוזה
    או השירה, ובתמורה אתם תפרנסו אותי. כמובן שסדנאות כתיבה יכולות ללמד, אם עומד בראשן אמן
    רציני שמסוגל גם לבקר ולהצביע על השלילי והחיובי. אבל כיום גם הן הפכו חלק מתרבות הצריכה,
    שבהן חובה להחמיא, לעודד, להלל ולהמריץ.

    • מאת דוד ברבי:‏

      תפקידך לא לבדר אותי כפי שודאי הבנתי אני נהנה רוב הזמן מחייך וצוחק גם מהפשטות של החיים וודאי אוהב
      הייתי מקבל בהבנה את הביקורת שלך אילו לא היית משתמש בשמות תואר שאינם יכולים להיות מבוססים ללא היכרות עמוקה עם האיש ויקיר לא שקרן גם לא בשירים
      תאזין לקטע הבא של אדם שאתה מאד מעריך
      בהסתייגות שלי שברור שהדברים לא מכוונים ולא יכולים להיות מכוונים למבקר כמותך ששוב אני מאד מעריך
      ובמקרה הזה פשוט חושב שחלק מהביקורת הייתה טעות
      מה שכתבת עכשיו לגבי סדנאות ומבקרים
      אז כן אתה האמיץ יותר בינהם ועל כן אני מאד מעריך אותך
      אני חושב שמה שכתבת על יקיר בא ללא מניעים מלבד האמת שלך
      אך כולנו בני אדם ויכולים לטעות
      שבוע טוב יובל
      מקווה לראותך בהשקה שלי ב19.11.13

  6. מאת דוד ברבי:‏

    הנה הסרטון יובל
    p://www.youtube.com/watch?v=QeM78O_JLts&sns=em

  7. יובל, כמשוררת בורגנית (גרה ברעננה) אני מאד מתרשמת מהאומץ של יקיר בן משה לכתוב על אותן חוויות שגם אני חווה.
    אבל בעוד שיקיר, מורי ורבי, העיז ושבר את המוסכמות על נושאי כתיבה שגורים,
    אני עדיין מחפשת את "ההתאהבות הבאה" כך קרא לה יקיר בשיחה אישית ביננו.
    שלך מאד,
    ענבל אשל כהנסקי.

  8. מאת יובל ג.:‏

    לענבל – שירתך אמיצה, אבל נאלץ לא להסכים בעניין ספרו זה של בן משה.
    אגב, אני בטוח שהמשורר הינו גם מנחה סדנאות כתיבה אהוב, אבל מה לעשות,
    מי שמנפיק ספר כזה – לא הייתי הולך ללמוד ממנו. האינטלקט הפואטי הוא אחד -
    בין אם מדובר בלימוד או כתיבה או תרגום או עריכה.
    אגב, אין לי דבר נגד האירועים בבית ביאליק פרט לעובדה שלא הלכתי לאף אחד מהם,
    אני רק זוכר שהמבוקר זכה לביקורת בהקשר של סירוב לארח ערב לכבוד אהרון אלמוג,
    משורר מעולה וראוי לכל ערב.
    כמו כן יש לי "מודיעין" – משורר או משוררת בכיר או בכירה המעדכן אותי מהשטח:
    מתברר שלצורך המחמאות בהשקה הופעל לחץ בלתי מתון על אחד המקריאים או אחד המקריאות
    הבכירים או הבכירות מבין משוררינו להגיע ולהחמיא. ככה עובדת המערכת הספרותית בימינו,
    למי שלא יודע, מבין הקוראים, אם יש כאלה שאינם בביצת השירה.

  9. מאת יובל ג.:‏

    צ"ל אחת המקריאות. כן, כולם רוצים ערב לכבודם בבית ביאליק, אז כדאי להתחנף לבעל השררה החביב.
    אבל בעוד חמישים שנה איש לא יזכור את הערב, מי היה עורך הערבים, מי היתה הסבתא של עורך הערבים
    ומי היו המבקרים שכתבו לחיוב או שלילה. ישאר הספר, ובמקרה זה – ספר שכולו קלישאות, פרט למקרים,
    כאמור, בהם נוגע המשורר במוסיקה.

  10. מאת אלי אשד:‏

    לי נראה שכשרים של מורה לכתיבה וכשרים של משורר אינם דווקא אותם הכשרים ,בדיוק כמו שכשרים של מחבקר ספרות ושל כותב ספרות אינם אותם הכשרים כלל וכלל.
    אני נזכר באיזה שהוא מורה מפורסם בארה"ב לתסריטאות שהפך לגורו בנושא ואפילו פירסם ספר על כתיבת תסריטים שהפך לרב מכר ענק וגם תורגם לעברית.הוא אפילו ביקר בארץ ורואיין בידי עיתונאים מעריצים.
    אותו מורה נערץ הצליח למכור בימי חייו אולי רק תסריט אחד או שניים שלא נהפכו מעולם לסרטים.
    דהיינו הוא לא באמת מוכשר בכתיבת תסריטים שנמכרים ומוסרטים אבל הוא כן מוכשר מאוד בהעברת קורסים לתסריטאות שמלמדים אחרים.
    אז בהחלט יכול להיות שמישהו שאינו משורר מוכשר יכול להעביר סדנה מצויינת בשירה ,בדיוק כמו שיכול להיות שמשורר גדול יעביר רק סדנה בינונית ומטה מזה. אלו כאמור כשרים שונים.

  11. מאת דוד ברבי:‏

    אלי אשד אם יש לך מה לומר תאמר ואל תתלה על אילנות מנסיוני הם לא יחזיקו את משקלך
    אין צורך לדבר ברמיזות
    יובל אמר את דעתו וגם אתה מוזמן
    ואם רצית לענות לענבל אז תתייחס למה שהיא כתבה
    שיקיר דיבר אליה באומץ עם שערתו ושבר מוסכמות וכו
    אתה יכול לקרוא שוב מה שהיא כתבה
    אבל לקחת דוגמא של תסריטאי שמכר או לא מכר
    דודו גיספן מוכר יותר מכל המשוררים יחדיו אז מה
    פתאום אתה נתלה במכירות ומנסה לרמוז רמיזות
    ולסיכום כאחד שכל הזמן טוען שמחפש קולות חדשים
    אם הייתה בא לעמדת שיר 3 בבית הסופר היית מוצא אולי
    בכל מקרה אתה יכול לנסות בערב מספר 4 בינואר

  12. מאת אלי אשד:‏

    צודק.באמת שקלתי לבוא לערב עמדת שיר ,אבל באותו הזמן היה אירוע בבית ביאליק על אריה סיון.לבסוף החלטתי לא ללכת לאף אחד משניהם.
    לגבי מכירות ,אין מה לעשות ,בתסריטאות הדבר הסופי שקובע הוא האם התסריט מוסרט. התסריט יכול להיות גאוני אבל אינו שווה דבר אם לא רואים אותו על המסך ( ואז זה בדרך כלל בצורה שונה מאוד מצורתו המקורית כתסריט אבל זה כבר עניין אחר).
    בשירה מספיק לקרוא את השיר על הדף או להאזין לו מושמע.
    אבל האנלוגיה בעינה עומדת . היוצר בתחום מסויים אולי אינו יוצר גדול או בולט באותו התחום ועדיין יכול להיות מורה מעולה יותר מהיוצרים הגדולים באמת.

  13. מאת אלי אשד:‏

    כרגע אין לי דיעה ברורה על שירתו של יקיר.לא קראתי אותה. כרגע יש לי רק את דעתו של יובל גלעד שקרא אותה כדי להסתמך על הערכתו לגבי רמתה. חוות דעתו לא מעוררת בי עניין מיוחד לחפש אותה באופן מיוחד כדי לקרוא אותה. אבל עם בעתיד שירתו של יקיר תתגלגל לידי איך שהוא אקרא אותה.

  14. מאת יובל ג.:‏

    לאלי- האמת היא שבאמת יכול להיות משורר מזעזע (דורי מנור, היחיד ששירתו גרועה מזו של התפוז) שהוא מתרגם טוב, ככל הנראה,אם כי אינני קורא צרפתית, והעדפתי את תרגומו של משה בן שאול לרמבו. אז אין לי דעה נחרצת בעניין, אולי באמת יכולים להיות הבדלים וכישורים שונים.
    בכל מקרה לכל מי שאוהב מיץ תפוזים פריגת בתרכיז, וחש בחסרונו בחודשים האחרונים, הרי שהלכתי עם בני (שאמנם אינו צלול ואלגנטי כמו ילדיו של יב"מ, אבל די חמוד) למגה בעיר, ואני שמח לבשר שיש שוב להשיגו.

  15. מאת יובל ג.:‏

    והערת תיקון: המקור המודיעיני שלי מתקן שהלחץ הבלתי מתון שהופעל על משורר או משוררת בכיר או בכירה אכן התנהל,
    אבל לא להשקתו של יב"מ, אלא להשקה של משורר אחר. עם המנחשים הסליחה.

  16. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל
    כידוע אני מבכר את נוהגך להצביע על שורות שיר ספציפיות ולהתייחס אליהן מבחינה איכותית, ולא תָכנית, כפי שעושים מבקרים רבים (כי הם עושים זאת לרוב כדי להתחמק מנושאי איכות ברי-מחלוקת). לא שאני תמיד מסכים עם הערכותיך, לגבי שורות כאלה או אחרות, אך זה לגיטימי. יחד עם זאת נראה לי שאתה נוטה להחמיר עם משוררים מוערכים (אולי מהסיבה שהם מוערכים יותר מהמגיע להם, לפי טעמך) ועם ספרים עתירי מחמאות. נראה לי שאתה נוטה לעשות זאת כדי "לאזן" בדרך כלשהי את ההערכה הכוללת. וגם להיפך. לעיתים נראה שאתה קצת מפריז בזה, כמו במקרה זה (ואם אני זוכר גם לגבי ליאור שטרנברג וענת שרון-בלייס ואולי עוד).

    דווקא בשל גישתך לנושאי איכות תמהתי מאוד על תגובתך:
    "אין בספרו של בן משה חיוב החיים, שהם אכן דבר נפלא למדי, לפחות לפעמים, אלא שרשרת של שקרים".
    מה זה צריך להיות?!!! ראשית, וזו רק הערת אגב, מה כל כך שקרי לנוכח רגשות הפליאה, הקרבה, האהבה וכו' שהוא חש כלפי בניו? הרי העקר הוא האם הוא מצליח ליצוק את רגשותיו לתבניות פואטיות ראויות. זו משימה לא קלה והשאלה הרלבנטית היחידה היא האם הוא עומד בה.

    ולדוד ברבי הואיל וקראתי לאחר המאמר גם את התגובות, נראה לי שנפלה אי-הבנה, שאפילו אלי אשד בתגובתו לא עמד עליה. אלי הגיב ישירות לדבריו של יובל:
    "אגב, אני בטוח שהמשורר הינו גם מנחה סדנאות כתיבה אהוב, אבל מה לעשות,
    מי שמנפיק ספר כזה – לא הייתי הולך ללמוד ממנו. האינטלקט הפואטי הוא אחד -
    בין אם מדובר בלימוד או כתיבה או תרגום או עריכה."
    ואני מסכים עם אלי, בלי קשר ליקיר, אלא לעקרון. ודומני שזה עקרון המקובל על הכלל והאנלוגיה שהביא לגיטימית לחלוטין. יש שמבטאים זאת באמירה "שכדי להיות מורה טוב לגיאומטריה אינך חייב להיות משולש". דהיינו, לעיתים אצל חלק מהעוסקים בשירה (הוראה, כתיבה, עריכה, תרגום, ביקורת) יש רק חלק מהכישורים או אפילו את עצם הנטייה. לדוגמה, אם נניח שדן מירון הוא מבקר ספרות ושירה מהמעלה הראשונה מה זה אומר לגביו כיוצר ולהיפך? ועוד דוגמה: גם אני תמהתי על מתרגם שירה ועורך שירה מהידועים שהתוודה בפני שהשירים היחידים שכתב היו בנערותו לאיזו נערה…איך זה יכול להיות?. עובדה.

    • מאת דוד ברבי:‏

      לדוד אדלר
      הציטוט שלך מעיד עדות מרשיעה על אלי
      שהרי אם לא קרא איך יכול לומר בזלזול שאם הוא מוציא ספר כזה וכו……
      ואם מידת כישרון כתיבה אינה תנאי להיות מורה טוב
      אז מדוע הוא מוסיף ואומר שלא צריך ללמוד ממי שכותב ספר כזה
      וברור שהתכוון להטות לשלילה שכן תמך בדברי יובל
      ואז הפתעה ; הוא בכלל לא קרא את הספר
      מוזרות דרכיו!

  17. מאת יובל ג.:‏

    לדוד – גם במריבות שלנו אשתי תמיד אומרת לי שאני מגזים. לגבי האיזון – בהחלט כן, המחמאות חסרות פרופורציה,
    אז גם הנוגדן מעט קיצוני, אבל לא במיוחד, למען האמת. רמת ביקורת השירה בארץ כל כך מביכה, אם אפשר לקרוא לה בכלל ביקורת, שאין ברירה אלא להגיב. ואגב, היחידים שיכולים לבקר שירה בארץ, ולא עושים כן מחוסר עניין (יהודה ויזן או עמוס אדלהייט למשל) חושבים שהביקורות שלי רכות לבב מדי. אכן, אינני "קוטל" משוררים בלתי מוכרים או כאלה שאינם עסוקים ביחצ"נות עצמית אינטנסיבית, מתוך מחשבה שזכותו של אדם לכתוב ואף לפרסם ספר לא מוצלח כל עוד הוא לא מטריד את הסביבה יותר מדי עם הספר הנ"ל.
    לגבי השקרים – אני מבין שזה עורר בך התרגשות, ובכן, כמובן שאין לי דבר נגד אהבת ילדים, ואין כאן שום טענה לגבי יחסיו עם הילדים במציאות (כאן זה לא אייל גולן ואברי או מה) אלא בריבוי הקלישאות פרי מקלדתו של מי שכן יודע לעצב שיר מקורי, גם אם בעייתי, כפי שהוכיח ספרו הקודם. בשירה קלישאות הן שקרים. הן מכסות על המציאות בחוסר רגישות לשוני, והמציאות היא תמיד חד פעמית, אותנטית, הוויה.
    מעטים המשוררים בעלי יכולת המצאה לשונית של ממש, יאיר הורביץ נגיד. ליאיר הורביץ אפשר היה לסלוח על רומנטיות שמאלצית מדי פעם, פשוט כי השפה שלו תמיד הכילה חידושים והמצאות. אבל רוב המשוררים, מה לעשות, מספרים סיפור בשורות קצוצות. אז לפחות שהסיפור יהיה מעניין – כלומר שתיווצר סיטואציה מקורית , כמו למשל, במקרה של ספר זה, הקישור בין אמנות הפוגה להריון. אבל זה יוצא מן הכלל המעיד על הכלל בספר.

    • מאת דוד אדלר:‏

      ליובל
      לא אגיב כאן לכל דבריך לתגובתך זו, כפי שלא הגבתי לכל דבריך ברשימתך ובתגובותיך הקודמות אלא רק לחצי המשפט "היחידים שיכולים לבקר שירה בארץ, ולא עושים כן מחוסר עניין (יהודה ויזן או עמוס אדלהייט למשל)" ואפילו לא למשפט השלם (לא שאין לי מה לומר גם על הסיפא). הנה דווקא עמוס אדלהייט כן כתב חמשה ביקורות על ספרים לפני כחודש http://www.yekod.co.il/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2%D7%94_%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D_%D7%93%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%A6%D7%99%D7%A8_%D7%A2%D7%9E%D7%93%D7%94_2012/
      אנשי "בית הלל" היו כותבים אולי על התנצלותו בהקדמה "מודה ועוזב ירוחם" אבל "בית שמאי" ואולי מי שעיניו בראשו, היה מיטיב לומר "טובל ושרץ בידו"

      • מאת יובל ג.:‏

        לדוד א. – ראשית, כמובן, יש הבלחות של ביקורת שירה וגם אתה כותב והמשך לכתוב. לגבי עניין המסה של עמוס אדלהייט, היא נדפסה אכן בכתב העת שבו מבוקרים ספרי ההוצאה שליד כתב העת, ואני התנגדתי לעניין, אבל כבר אינני במערכת כתב העת המדובר, הייתי כזה רק לגיליון אחד. וממילא תחושתו של המבקר ע.א. שאין זירה ספרותית שבה אפשר לבקר היא נכונה, ה"רשות" שנותן לי כאן מר אלי אשד עורך האתר לפרסם ביקורות "קטלניות" היא יוצאת דופן, אפילו בהקשר של הרשת שאמורה להיות פלורליסטית, וזאת רק בגלל שהעורך הינו "אולד סקול", כלומר בן הגיל שעוד זוכר פולמוסים, מריבות וויכוחים, לוהטים אפילו, שהינם מאפיין של ספרות חיה ושירה בועטת, בניגוד למקהלת המשבחים העיוורים שהיא כיום ביקורת הספרות העברית.
        מר אדלהייט הינו מבקר מבריק וחד כתער, אבל הוא, בדומה ליהודה ו. שגם לו יכולות ביקורתיות, גם אם פחותות, איננו פעיל ברשת או בבמה נפוצה. שניהם סבורים שהרשת היא מזבלה של טקסטים בלי יכולת אבחנה, ובמידה מסוימת הם צודקים. בכל מקרה שניהם לא כותבים על ספרי שירה באופן קבוע, וישנם עוד מי שיכלו לבקר שירה ופסקו מלעשות זאת. כדוגמא אוכל להביא את מר רפי וייכרט, שזכה לביקורת כאן לא מזמן, שהיה מבקר שירה מבריק לפי שחדל מהעניין לטובת ענייני ההוצאה לאור החשובים לא פחות. כך גם רן יגיל שהינו כיום מו"ל ובוחר לא להיות מבקר שירה. אפילו ה"מבקרים" כביכול של השירה שאני לועג להם כאן אינם חסרי יכולת ביקורת שירה, פשוט התרבות העכשווית משום מה חיסלה את ביקורת השירה.
        אבל אני לא רוצה לוותר על קהל לגמרי (והדפסה בכתב עת היא למעשה כמעט ויתור על קהל ומעבר לויכוח פנימי, כמו ה"מזכר הפנימי" המבריק שפרסם אמנון נבות בכתב העת "דחק") אז אני מפרסם ברשת – וכך המבקרים שאני מעריך סבורים שאני ותרן ורב לבב ואף פחדן בביקורותיי, ואילו השאר, ואתה ביניהם, חושבים שאני מגזים וקטלן וכו'.
        אבל כל העניין לא חשוב, חשוב למשל גיליון "עמדה" המכנס את כתביו הביקורתיים של עמוס אדלהייט, שמומלץ לכל מי שעוד אכפת לו משירה או מביקורת שירה לקנות ולקרוא, במיוחד את המסה על אסתר ראב ועל המתווה הפואטי האלטרנטיבי שמציע המשורר-מבקר.

        • מאת דוד אדלר:‏

          ליובל
          מסכים עם דבריך. באשר ל"עמדה" אני מכיר את כתב העת, אך יש לי הסתייגות מכל כתב-עת כיתתי, סגור, ועמדה הוא כלי מובהק שכזה. מה גם שאיני חסיד של חלק מהשירה שם, ה"חדשנית" לכאורה, המפתלת משפטים שיריים בכח עד דבלי הבן (א-לה-הורוביץ כביכול- וגם אצל הורוביץ זה לא תמיד הצליח אבל כשזה הצליח – הו אז זה באמת המריא לגבהים ללא שיעור). לא אאריך בכך.

      • מאת דוד אדלר:‏

        כמובן חמש בקורות

  18. מאת אילן ברקוביץ':‏

    שלום יובל. אתה שוב תוקף אותי באלימות מילולית בלתי מתקבלת על הדעת. במקום שבעל האתר יעצור את זה הוא לא והמגיבים לך מתדיינים איתך על הרשימה בשעה שאתה משמיץ אותי חזור והשמץ באופן אישי ואלים. אני מבקש ממך שתחדל. אתה לא מסכים עם הרשימות שלי. בבקשה. אתה סולד משירתי. בבקשה. אבל הפסק נא ומיד עם האלימות המילולית שלך. כבר נגרם אסון אחד בשנה שעברה שאלימות מילולית סייעה לו. אל תוביל לאסון נוסף. חדל מזה. תהיה בן אדם. בן תרבות. תפסיק. אני אומר לך שאני לא אסבול זאת יותר.

  19. מאת אילן ברקוביץ':‏

    בעצם, אני חוזר בי: אני פשוט אפסיק לקרוא באתר הזה לאלתר וזהו. חבל שאתה נוקט באלימות מילולית וחבל שקוראים כמו דוד ברבי או דוד אדלר לא עוצרים את זה וקוראים אותך לסדר. זה לא לגיטימי בשיח תרבותי. אתה חוצה את הגבול כמו שעשית בזמנו באתר של שי אריה מזרחי זכרונו לברכה. שם הם העירו לך והמשכת. אני אומר לך שאתה חוצה את הגבול. תפסיק. רוצה לכתוב ביקורת קטלנית. בבקשה. זכותך. אבל אל תרמוס בני אדם באצטלה של חופש הביטוי. חופש הביטוי הוא לא חופש לבזות אדם וזה מה שאתה עושה בתגובות שלך. כך עשית כאן גם בפרשת אורן עילם. אל תמשיך בדרך הזאת כי היא תוביל לאסון.

  20. מאת אילן ברקוביץ':‏

    הרי אני יכול לענות לך באותה מטבע אך לא אעשה זאת. דרכי אינה אלימה ולעולם לא תהיה. אני בעד ביקורת וחושב שהיא חשובה כדי שהתרבות תנוע קדימה ולא תתנוון אך לא בעד אלימות מילולית או אחרת כלפי בני אדם. וזה מה שאתה עושה כאן כלפי מי שהוא לא במילייה שלך. תהיה בריא ושא ברכה. אני מקווה שתשנה את דרכיך. תמיד אפשר.

  21. מאת אלי אשד:‏

    אכן .עם מישהו מרגיש שהוא נפגע מהערות פוגעניות שאינן קשורות לנושא הדיון כמו במקרה הזה אילן ברקוביץ' אעני ממליץ שהוא יבהיר זאת במפורש.אנחנו כאן מקפידים מאוד בנושא.
    יובל גלעד הנך מתבקש לא לשלוח הערות פוגעניות מסוג "תפוז" לאילן ברקוביץ.הומור זה הומור.אבל עם הצד השני מרגיש נפגע אז יש לקבל את דעתו. עדיף להיצמד לנושא הדיון.

  22. מאת יובל ג.:‏

    קבל התנצלות, אילן. אבל אתה בהחלט מוזמן לא לקרוא את הרשימות, או להבדיל – לא להגיב,
    או לחלופין – לא להגיב באופן עוקצני ו"מתוחכם", כאשר אתה מחמיא כביכול מצד אחד רק כדי לנגח מצד שני.
    אני אוהב אמנות, אבל לא תרבות, והשיח של עלבונות מחופשים בשפה יפה לא לטעמי.

  23. מאת אילן ברקוביץ':‏

    או קיי. אני חושב שאלי אשד הגדיר זאת נכון: עדיף להיצמד לנושא הדיון. אני מוצא עניין ברשימותיך ולכן אני קורא אותן אך בכל פעם אתה מוצא הזדמנות להתנגח בי. אם תחדל מזה הדיון ירוויח וגם הביקורות שלך יקבלו מקום יותר משמעותי מאשר כך. מקבל את התנצלותך. כל הכבוד לך על כך.

  24. מאת נרקיס:‏

    לא ראיתי שיובל פגע באורן עילם. להפך.
    אורן עילם הצטייר כאן כמישהו שמוטב להתרחק ממנו,
    to say the least

  25. מאת דוד ברבי:‏

    לאילן מאחר והזכרתי את שמי ואף יחסת לו אשמה כל שהיא
    אני עסקתי בנושא והתפוזים היחיד שאני מכיר הוא הטבורי שיש לי בגינה ואני אוכל ממנו כל יום
    אומרים שיש בזה ויטמין סי

  26. מאת צמא:‏

    רצח עם

    אל תגידו לי איך לשיר
    אחים יקרים
    אימנו מתביישת
    תשתיקו את קולי
    כאילו לא גיליתי
    שנרצחה תחת
    עטכם.

    אל תגידו לי איך לעבוד
    פועלים שחורים
    יוצאי מפעל הדפוס
    אנשים מפס ייצור
    זהים זה לזה
    בכיעורכם.

    אל תגידו לי איך לשחות
    דגים מבאישים
    ריח הביצה דבק בכם
    ובמילוי מעדניכם הנאים
    חבוי טעם
    הבוץ.

    אל תגידו לי איך למכור
    זבנים עלובים
    מרכולתכם היפה
    עוברת כזונה מיד ליד
    עייפה ומאולצת
    כסחורה
    משומשת.

    אל תגידו לי איך לאהוב
    בוגדים פחדנים
    נשותיכם המעושות
    משקרות בצבען
    עלובות למול
    נערה שמנה
    מגושמת.

    אל תגידו לי איך לחלום
    כנים צבועים
    מילותיכם אינן פנטזיה
    ואינן מציאות
    אינן אפילו
    ברווח ביניהן.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*