הפסיכיאטריה הפואטית של דרור אלימלך

דרור אלימלך הוא איש אשכולות.הוא  דוקטור לרפואה, פסיכיאטר מומחה ופסיכותרפיסט. חוץ מזה הוא גם  מלחין ופסנתרן של מוסיקה קלאסית, חדישה, ואלקטרואקוסטית אוונגרדית.הוא חבר באיגוד הקומפוזיטורים בישראל. חיבר יצירות מוסיקליות ניסיוניות ואוונגרדיות לשירי המשוררים יונה וולך, מאיה בז'רנו, דויד אבידן, פאול צלאן, ארתור רמבו ועוד. אלו הושמעו באולמות קונצרטים, בפסטיבלים, ברדיו ובטלוויזיה בארץ ובחו"ל.

חוץ מזה הוא גם משורר מוערך. הוא החל לפרסם ב- 1985 בכתבי העת שונים. חבר אגודת הסופרים העברים.

יובל גלעד סוקר את ספרו האחרון עד כה.

הפסיכיאטריה הפואטית של דרור אלימלך

מאת יובל גלעד

על "הספר השמיני – הרחבת המאבק", לדרור אלימלך, "עמדה", 2012, 146 ע"מ

הופיע בעיתון 77 גליון 366-367  ניסן-אייר תשע"ג  מארס-אפריל 2013 

דרור אלימלך  

המשורר הותיק והטוב דרור אלימלך הוא פסיכיאטר במקצועו, אבל בניגוד לפסיכיאטרים ופסיכולוגים לא מעטים השולחים ידם בכתיבת שירה בשנים האחרונות, אולי בגלל הזיקה לעולם הנפש, הרי שאלימלך הוא משורר אמת, ובנוסף גם מלחין של מוסיקה אוונגארדית.

באחרית הדבר היפה ממפה גבריאל מוקד את שירתו של אלימלך ככזאת שמשקפת מצבים נפשיים באורח תמציתי המזכיר שירי הייקו, בשפה קונקרטית המזכירה את שירת ו.ק. ויליאמס. מוקד קובע שמדובר באסוציציות ביוגרפיות ממוקדות, וצודק.

שירת אלימלך היא שירה חכמה המתבססת על נקודת התבוננות של אדם בודד מבחירה, או כפי שמגדיר עצמו אלימלך באחד משיריו: "לא שתיין, לא איש משפחה, לא קשה יום/ מעט מריר,/ חתרן, / חומל/ ליצן שמן, /מזקין". שירת פסיכיאטר מרחיק ראות לתוך הטבע האנושי ומספר על כך בעצבות מהולה במעט הומור, מראה את היופי בקיום אבל גם את הכשל המתמיד בעשייה האנושית, את העיוורון האנושי נגדו חלק מהשירים מתריסים.

הספר מסכם עשר שנות יצירה, ולכאורה, ומה גם שהשירים קצרים, הרי שספר בן מאה וארבעים עמוד הוא מתבקש. אבל הקריאה בו מפתיעה לטובה ולרעה – לצד שירים נפלאים של ממש, מעוררי התפעלות מהחוכמה והדיוק, ישנם שירים סתמיים לגמרי, שלובים יחד לבלי הפרד.

אתחיל ביפים. שיר כואב על סוס זקן: "מפי הסוס המזדקן/ המסוייד/ גידים שחוקים חלקם קרועים/ פרסות שבורות/ גבו שבור/ עיניו כהו/ הוא כבר ראה הרבה,/ מפי הסוס המעונה/ שלא שווה שחיטה/ יוצאת אמת/ למי אכפת?", מזכיר אולי את סוסי האלטעזאכן העייפים, סוס שלא שווה אפילו שחיטה, חיי עמל משחית בעולם מנוכר.

שיר יפה נוסף, המזכיר בצורה עדינה ומטונימית את האימה הקיומית ואת המוות דרך סיטואציה מטאפורית: "תנשמת/ וארבעה תוכים/ בפינת החדר הגדול/ צמודים לקיר/ הם מפחידים/ הם לא צריכים להיות שם/ ובכל זאת מישהו הציב אותם/ בדיוק שם/ והוא מסרב לסלקם/ מסרב בעקשנות/ "תפחדו, תפחדו/ זאת רק תזכורת!". השיר מזכיר לי את הציפורים של היצ'קוק, ויותר מכך את "פסיכו", בו באחת הסצנות המבהילות יותר הרוצח מדבר עם קורבנו על רקע פוחלצי ציפורים. זהו שיר מתריס זועם, שיוצר מורכבות עזרת המינימליזם ההיקואי העדין בדרך כלל.

לא מעט מהשירים עוסקים באמנות לסוגיה, בעיקר במוסיקה, ושיר אחד יפה במיוחד עוסק בסקסופוניסט הגאון ג'ון קולטריין, שיר שכולו רגש מתפרץ: "ג'ון קולטריין מנגן עבורי/ בפרץ של אנרגיה אדירה/ נותן את הנשמה/ נותן את הנשימה,/ אין ולא יהיה כאן שום ויתור/ ומעל כל זה העצב – / שום אופטימיות!/ רק חציבה עיקשת/ בכל הכוח/ במכרה הזהב/ במדמנה העשירה הזאת/ ששמה חיים".

מי שמכיר את המוסיקה הנפלאה והכמעט דתית של קולטריין, לא יכול לא להזדהות עם השורה "אין ולא יהיה כאן שום ויתור" שמגדירה נהדר את מהות האמנות והאמן האמיתי – הרודף אמת גם אם היא עצובה לגמרי, בלי שום ויתור וריכוך.

שני שירים יפים עוסקים בספרות – שיר אחד על הדובר שמזדהה עם וויצק של ביכנר, אותה דמות שנדחפה לרצח על ידי עולם כוחני מרושע, ושיר אחר העוסק בסקירת דוכני ספרים בשבוע הספר, לפני סגירה, הדובר מחפש ספרי שירה, אבל התחושה היא של סוף – "אני מביט למרחקים./ אין בנמצא כל בית/ עבורי".

אבל השירה בכל זאת נותנת תקווה, כמו האמנות בכלל, המסתמנת בשירת אלימלך כפיתרון דחק יחיד מחיי עיוורון וכאב: "ראשית השירה/ גן סלעים קטן/ צמח קיר מטפס/ עץ אדמוני/ ילד מתבונן". שיר קצר, הייקואי, אהבה לשירה ולטבע, ולנידח שבקיום. ועוד שיר הייקואי עדין: "בלילה במִדבר/ המבט למעלה// פרור מן הנצח/ מביט אל הנצח" – זעירות האדם אבל חיוניותו כמבט. אלה שירים של משורר חכם היודע להעלים את האני האגואיסטי הנוכח מדי במרבית השירה של ימינו, להפוך את האני למבט.

אבל כאמור בתחילה, ישנם גם שירים רבים, רבים מדי, המותירים תחושה סתמית, מרפרפת. "כינסתי מועצת נמלים דחופה/ מניין מדויק/ להשכיב את עצלותי/ שתמות/ שתמות". חביב, אבל לא ממש מחזיק. או שיר מתריס, ואני אוהב שירי התרסה, כמו : "מלא דרך/ מלא חיות/ אנו / החיות הרעות ביותר/ למה?/ כי אבדה לנו הדרך… למה?/ כי אנחנו מטומטמים ואטומים/ זה למה!" זה בנאלי, טוב יותר השיר המראה את הטמטום האנושי בעזרת הציפורים, או השיר הראשון שהובא על הסוס. עדיף להראות את הדברים מאשר לסכם, אם כי אני בהחלט מזדהה עם השורה התחתונה של השיר.

או שירי "ויץ" קטנים שלא מחזיקים: "אני אחיה/ עד שלא אהיה מסוגל/ לרוץ/ ועוד קצת", או שיר מתחכם אחר, שגם הוא לא מחזיק, והמינימליזם שלו מדגיש את החולשה: "קראתי פעם שאפשר לפייס כאבים/ קראתי פעם שאפשר לכייס כאבים/ קראתי פעם שאפשר לכייס בפאבים// הכל אפשר". התחכמות ריקה למדי, בניגוד לחכמה של השירים היפים שהובאו.

אלימלך במיטבו כשהוא מצייר תמונה קטנה מינימליסטית עם מוסר השכל והשלכות מטאפיזיות, ולא באמירות הגותיות כמו: "אפילו לטפשים במיוחד/ תתכן ישועה/ ואולי/ רק להם?". ביאליק ידע להתריס, זאת מלאכת נביאי זעם לא פשוטה, הדורשת יותר מאשר – "אף על פי כן ננסים ארורים/ נוע אנוע…".

אבל אסיים בכל זאת בעוד שיר יפה: "הרבה שקט/ הרבה עזובה// הרבה זמן שנעצר.// טוב לי מאוד בתוכו". שיר חכם וצנוע, אוהד את העזיבות, של משורר המתעקש על עמידת התבוננות מהצד, מתריסה ואוהבת גם יחד.

עוד ביקורות על "הספר השמיני " של דרור אלימלך :

שירים של אלימלך ומאמר של גבריאל מוקד עליהם  

אלי הירש, על "הספר השמיני – הרחבת המאבק", ידיעות אחרונות 4.1.2013

קופסאות תות לנצח :גלעד מאירי על דרור אלימלך

ארז שוויצר על דרור אלימלך

ראו עוד על דרור אלימלך

דרור אלימלך בויקיפדיה

 

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*