בצער כה רב, ביגון כה קודר: הבן של היהודי האחרון

ההצגה הבאר שבעית "הבן של היהודי האחרון " מבוססת על פרק מספרו המפורסם של יורם קניוק ז"ל "היהודי האחרון".

הפרק הזה הוסרט כבר בעבר בידי יקי יושע בסרט בשם "העיט " והנה הוא כעת בגרסה תיאטרונית של תיאטרון הפרינג' של באר שבע.

יואב איתמר צפה בו והנה ביקורתו.

בצער כה רב, ביגון כה קודר

מאת

יואב איתמר

היה זה מארקס, כמדומני, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת פעמיים – פעם כטרגדיה ופעם כקומדיה.

אם ביצירותיו של לוין, שאלת הזיכרון של המתים במלחמות והתמעטותו המתמצה במוטו "הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד, הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד." נתפסת כ"הומור יהודי"[1], הרי שקניוק, הפגוע והמצולק ממלחמת השחרור הפך את הטראומה שלו מהמלחמה, בה איבד את טובי חבריו ונאלץ להרוג, ללב יצירתו, וגורם לנו דרך המבע הקאמפי, המרוסק והמעוות, לחוות אותה כטרגדיה שוב ושוב ושוב. הביטוי הבהיר הצלול והחד ביותר של טראומה זו בא לידי ביטוי בספרו "תש"ח" שהפך להצגה מיוחדת ומרובת משתתפים בתיאטרון חיפה, שעוד זכיתי לראות במעמד המחבר. הצגה זו, שהעלתה חבורת הצעירים של התיאטרון ניסתה לתת ביטוי בימתי לקולו המרוסק של קניוק ביחסו להיסטוריה ולטראומה שחווה.

עתה, זמן קצר אחרי מותו של קניוק, מעלה תיאטרון הפרינג' המשובח של באר שבע, המונהג בידי עידן אבישר ויואב מיכאלי, את ההצגה, "הבן של היהודי האחרון", המשתחררת מעט מן המורשת הקאמפית של קניוק ומציגה אותו כמספר סיפורים מוצלח ואת יואב מיכאלי כבמאי וככותב שעתידו לפניו. עצם העיסוק במיתוסים הבראשיתיים וסיקוונס הפתיחה בו במשך זמן רב לא נאמרת מילה בודדת, ונאמר כל כך הרבה גם ביחס להאשמותיו של המשורר הבדוי גבי דניאל, השימוש המגוון במוזיקה, תפאורה ואמצעי במה, והצלחת העברת אווירת התקופה באפס אמצעים ובתחקיר מעמיק, רק מלמדת על כשרונם של היוצרים. סיפור העלילה כמסופר בתוכנייה הוא כדלקמן:

בועז, קצין צעיר, חוזר מהמלחמה הלום קרב, מוכה רגשות אשם על מות חברו ופקודו מנחם בזרועותיו. הוא יוצר קשר עם הוריו של מנחם, עובדיה יו"ר ועד ההורים השכולים, חסיה אשתו ונגה ארוסתו של הבן המת המתגוררת עמם. מוכי יגון הם מתקשים להמשיך בחייהם.  למול יגונם יוצר בועז עבור עבדיה ונוגה דמות הירואית רגישה ועמוקה של מנחם המת, כפי שלא הכירו מעולם. עבדיה המקבל לפתע דרך סיפוריו של בועז את הבן שתמיד רצה, שואב כוחות למול השכול, וגורר אחריו את כל ההורים השכולים לפנות לבועז שיביא להם "משהו" מבניהם המתים על מנת להקל על השכול. בעל כורחו הופך בועז למעין "עסק הנצחה", בעוד שבינו ובין נוגה נרקמת מערכת יחסים המעמידה בשאלה את מיתוס "אלמנת צה"ל". כאשר השקר נחשף עומדים כולם מול השכול במלוא עוצמתו.

יקצרו מילים אלה לתאר את שחווינו ביום חמישי. חוויה מטלטלת, מרסקת, עשירה בתוכן, בעומק ובאמצעים אמנותיים, שכמו חותרת תחת המציאות שלנו וההספדים בעיתונות ובימי הזיכרון בהם מסתבר שכל מי שמת השאיר אחריו שירים בגרה, היה מלח הארץ ו"אלוהים לוקח את הטובים אליו"

דמותו של בועז,  המשוחקת במורכבות וברגישות בידי אביחי כהן, שחקן צעיר, בוגר בית הספר למשחק גודמן בדרום, אשר לו מנעד משחקי גדול, מצליחה לטלטל אותנו, לגרום לנו לחשוב, לפקפק בעצמנו, לשאול את עצמנו לגבי עצמנו ומעלה שאלות לגבי המדינה שלנו בה דומה שהאינדוקטרינציה של משרד החינוך היא לזכור באופן בלתי ביקורתי את שקרה. גם דמותו של בועז, כגיבור מלחמה, איננה בהכרח "מוסרית" או "טובה" או "חזקה" כפי שהיינו רוצים לחשוב על גיבורי המלחמות שלנו ובכך יש הלימה ארספואטית ומחווה חשובה לדמותו של קניוק עצמו, ובכך נדמה שהמחזה מצליח לעשות את מה שההצגה "אבא שלי לא ציפור" ניסתה לעשות, לתת מפתח לקניוק ויצירתו.

ביצירתם של מיכאלי ואבישר "התמכרות" הייתה סוג של דמות מניעה ומוכיחה בשער, מעין ליצן דו כובעי, שהיה סוג של "דאוס אקס מאכינה".  הדמות המוכיחה בשער, המוכיחה גם התבגרות ושליטה טובה יותר במבע היא חסיה, המגולמת על ידי השחקנית צהלה מיכאלי, אשר מרבה לשתף פעולה עם בן זוגה לחיים, ומעצבת תפקיד מטלטל של אם שכולה אשר מהרבה בחינות עם כל חוכמתה ופיכחונה, חיה את הטראומה ומאשימה את עצמה גם היא במות בנה. עידן אבישר מעצב את דמותו של עובדיה בכישרון רב, בדיקציה מדויקת, ומצליח להעביר דמות של אב שכול שבור ומרוסק, הזוכה בתקוות שווא לחזור לחיים. השאלה מדוע הוא היהודי האחרון הזכירה לי מודעת אבל שראיתי פעם בעיתון משנת 1948 בה נאמר כי בן מסוים מת ואביו יוצא למלחמה. המלחמה על המורשת ועל הרצון של האב שהבן בחייו, וגם במותו יחיה על פי האידיאלים שלו כמורה ואב בישראל, הוא מצמית, כמו גם השימוש בעברית נכונה ותקנית. דמותה של נגה, מושא אהבתו של בועז, המגולמת על ידי אדר סידליק כלואה בתוך גיהנום משלה, משום שמותו של מנחם מנע את יכולתה לעזוב אותו, כפי שתכננה, מתבטא באיזשהו שיא שבו הדמות לא יכולה לפעול וכמו נאנסת על ידי המלחמה שוב ושוב, מוות שממנו משחרר רק המוות או הבריחה.

מבחינות רבות, האפיזודה המתוארת במחזה מתכתבת עם "כולם היו בניי" של ארתור מילר, רק שיתר חברי האנסמבל, רעות ברבי, קובי אדרת, אורן אטיאס יקיר פורטל ועופר פרימן מצליחים להביא אל הבמה את הטראומה והטרגדיה והעצב והאנושיות של המתים במלחמה. הם עושים זאת לא רק במשחקת הפיזי, אלא בתיאטרון בובות ייחודי, אשר הם עצמם משתלבים בתוכו. ראוי לשבח את עיצוב הדמויות של קובי אדרת, אשר הוכיח את כשרונו הבימתי הרב בהצגה "בוקר של שוטים" בעריכתה ובבימויה של רינה ברוך בעקבות יצירתו של יצחק בן נר, ומצליח לעצב נגוון רב של דמויות בפרק זמן קצר.  ראויה לציון תפאורתו של אבי שכוי, המצליח להוסיף גרוטסקיות ומרחב לבמה הקטנה של התיאטרון. הצגה זו היא טור דה פורס של כישרונות שצמחו בדרום, וראוי שתגיע לכל בתי הספר, לא פחות מאשר הנוכחות של שליחי הצבא והזיכרון הקונבנציונלי בו. אולם אם זה יקרה, ראוי שיעבדו השחקנים במשנה תוקף על הדיקציה והשימוש בקולם, שזוהי רעה חולה של חלק גדול מן השחקנים הצעירים בארצנו, אולם במקרה זה התלוננו חברי לצפייה, אנשים מבוגרים,  שעל אף שהיינו בשורה השלישית, התקשו לשמוע ולהבין את הנאמר, וראוי שתיאטרון שמציב ומקיים רף כה גבוה, לא יכשל גם בכך.

1] למשל   כהן, אדיר,  "לחיות כמי שהפסיד" : ההומור היהודי של חנוך לוין , נפש 15-16 (תשסד) 62-85

ראו גם :

קטע מ"הבן של היהודי האחרון "

פרטים על "הבן של היהודי האחרון "

וראו עוד על "היהודי האחרון " של קניוק :

גיורא לשם על "כתב החידה של "היהודי האחרון "


[

אודות יואב איתמר

כותב, משחק, מתרגם, מנחה, בעל חתול, מבשל, סובלני, סבלני, אומר הרבה ועושה הרבה. הבעלים של חבר לעט לעריכה, תרגום וליווי תהליך הכתיבה www.penpal.co.il בעל בלוג לנושאי כתיבה http://successful-writer.com/
הפוסט הזה פורסם בתאריך במה, תיאטרון עם התגים , , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*