שירת האדמה היבשה: צעקתו של יחיאל חזק

מאת יובל גלעד

על “במרחק צעקה מן העולם”   מאת יחיאל חזק, הקיבוץ המאוחד 2011, 254 עמודים

הופיע ב”עיתון 77 ” גיליון 360  אדר-ניסן תשע”ב מרץ-אפריל 2012

 

יחיאל חזק

אם הייתי השופט היחיד בועדת פרס ישראל השנה, והייתי צריך לבחור משורר אחד, הפרס היה הולך ליחיאל חזק,שמבחר מרשים מכמעט חמישים שנות שירה שלו הופיע זה עתה. חזק הינו משורר האדמה היבשה, השורשים, האבנים, המדבר וצחיחות הקיץ המקומי, התנים והשועלים, ההרים ונחלי האכזב. כמו כן הוא משורר מלחמה,שהשתתף במלחמות ושכל את אחיו בארי (משורר מבטיח בפני עצמו). זוהי שירה שכל כולה מקומיות, אהבה למקום על אף צחיחותו, מלחמותיו, נוקשותו והרוע של בני האנוש המאכלסים אותו. שירת אדם אחד כואב, שירה שהמילה “צעקה” חוזרת בה שוב ושוב, אבל לא צעקת פצעי אני בלבד, אלא פצעי מקום מוכה מלחמות ושמש.

מקור השפעה מרכזי על שירת חזק הנה שירת אמיר גלבוע,שכמו חזק, היה משורר מתבודד שאינו מסתודד בחבורות ספרותיות כאלה ואחרות, הולך איתן בדרכו שלו. משורר קרוב נוסף הינו איתן איתן, משורר אדמה ומלחמה. שירת חזק הינה שירת טבע, שירת אבנים והרים ויישובים רחוקים מהמרכז העירוני, ושירה שכל כולה מקומיות, כאמור. אלתרמן חשב שהוא חי בפריז, זך שאף אל העל מקומי, לחיות בשפה, אבל חזק, כמו אסתר ראב למשל, אוהב את המקום בו הוא חי.

דווקא יצירותיו החזקות ביותר לטעמי, ארבע הפואמות שכונסו בספר “קנאת האדמה” ב-2006, אינן מופיעות במבחר זה. אבל גם כך יש די והותר שירה טובה, חזקה, של אדם ישר המספר על חייו במקום הזה, משורר שאיננו ניכר דווקא בכוח דימוייו וגם שורות בלתי נשכחות אינן נחלתו, אלא כוח השירה באמת הבלתי מתפשרת של התבוננות מפוכחת במציאות. שירי חזק אפקטיביים כשהם נקראים במחזורים, כשהספר הוא היחידה הבסיסית, יותר מאשר השיר הבודד. זהו משורר ששמר על דרכו הייחודית לכל אורך הדרך, אם כי גם כמעט ולא השתנה לאורך השנים. משורר שצניעותו ומקומיותו עומדים לו כנראה לרועץ מבחינת התקבלותו בקריית ספר שלנו בעידן של שאיפה להיות “וילה בג’ונגל” כלשונו של המצביא ברק, מערב במזרח, ולא מזרח במזרח, כפי שמציגה שירת חזק. הצניעות גם באה לידי ביטוי בהוצאת המבחר בעידן בו כל משורר המחשיב עצמו, בגילו של חזק, מוציא את כל כתביו במהדורות כריכה קשה, כרקיעת תביעה להכרה.

על העטיפה ציור של ליאו רוט, צייר מעט נשכח ומשובח, אבל הציור איננו הולם את רוח השירים. בציור ציפור שאגאלית משהו, ושירת חזק מבקשת דימוי אבני, חצצי, מקומי וצבעוני פחות, כמו צילומיו של פטר מירום את אגם החולה הגווע. בעיה נוספת מצויה במבחר שאצרה לאה שניר. על אף שהבחירות ראויות והספר מהודק, הרי שהספרים המוקדמים של חזק מקבלים פחות ייצוג מאשר ספרי העשור האחרון. בעוד לטעמי לפחות, ספריו החזקים ביותר הינם הספרים מאמצע יצירתו –”בהורה עזובה”,”קינות מן השורש”, שדה חיטה- קו הגמר” ועוד.

וכעת לשירים עצמם.  הספר נפתח בשיר נבואה על מות אח, שנכתב שנים לפני מותו הממשי של אחי המשורר,כפי שמציינת ציפורה גיא נאמן באחרית הדבר היפה לספר. חזק, אולי בעל כורחו, הינו משורר קינות על מתים, משורר שטון אלגי שורה על שורותיו. שיר ראשון שאצטט הינו “מתים בהוֹרָה עזובה”. האוקסימורון היפה “הורה עזובה” –ריקוד ההורה הארצישראלי, סמל האחווה הקיבוצית, מצורף דווקא לעזיבות העומדת בבסיס שירת חזק, תחושת שייכות לעם הישראלי ומאבקיו יחד עם חוסר רצון להיטמע, עם ספקנות לגבי הדרך הנבחרת: “מחר יבוא הסתיו/ ושוב הציפורים תפרחנה בין עיניי/ הדרך המולכת בחלום/ תוסיף לסחוט את כל האופקים שבי. /כטנק שרוף על גבו/ ובמחול אשר אחזתי/ הורה עזובה -/ יבואו כל מתיי לחול עימי, / ובידינו כותרות של פרח ברזל/ המתעורר עם בוא הסתיו/ מלב מדבר ולילה קר…”. כאמור, משורר קינה, וכמו איתן איתן, גם חזק איננו מאשים איש במוות הנגרם במלחמות, אלא פשוט מקונן על טבע העולם והבריאה. (אצל איתן יש אפילו הערצת מלחמה, אצל חזק אין כדבר הזה). כמה יפה הדימוי – “כטנק שרוף על גבו” –מכיל בתוכו את הנעזבות ואת זוועת המלחמה בעזרת דימוי מטונימי קטן.

ועוד שיר קינה: “כי חג, אמרו כולם/ כי חג בישראל, ולא שאל/ בנקובי אמה/ ולא שאל בזחלמים על ההרים ולא שאל/ בטנקים שלועם קרוע, /ורק עיניו משוטטות על ההרים והשדות בגלעדים אשר שרפה אותם הרוח…”. תהיתם פעם על המעבר האלים בין יום הזיכרון שכולו אבל ליום העצמאות? יש כמובן הגיון במעבר מהקורבנות לחג העצמאות עליה נלחמו, אבל לי תמיד היה המעבר אגרסיבי מדי. אינני יודע אם לכך מתייחס שירו של חזק, אבל נוכח כאן חג ישראלי המביט ביבושת על שרידי המלחמות, בשכחה בה כולנו חיים. ובשיר שנכתב ב-1986, שלושים שנה לקרב המתלה: “והנה שלוש עשרות שנים עברו להן/ במסע זוחל של ריח דלק צבאי/ שרוף בין כתמי שמן שחור ספגה/ אותם האדמה וצעקת האיש ההוא/ על ההר באספו את הגוויות…”. חזק משורר חכם מכדי ליפול בפח הפאתוס ההירואי של המלחמה, כמו גם בתיאור זוועות צורמות מדי. שירתו מטונימית – הוא יעדיף לתאר את הזחל”ם השרוף, את האדמה הסופגת את הדם,מאשר את שפיכת הדם עצמו. והנה עוד שיר כזה, הרומז על זוועת המלחמה מתוך השקט שאחרי: “אולי זחל”ם זוחל על הגשר אחרי השבת/ שיצאה חזרה אל תכריכי החושך, זוחלת/ כמוהו,אולי הוא מכרסם את הגשר האחרון/ שנשאר מן השבת ההיא,לא באמת,לא ממש, /רק דימוי של הכוח ההוא הנושף/ בעורפנו עד שמכסה את עפעפינו / בחול”.

אהובים עליי במיוחד שירי חזק העוסקים בקיץ המקומי. הקיץ, העונה הקופחת והמצמיאה והמדברית שלנו, כמה משוררים באמת תיארו אותו בשיריהם כאן? מעטים מדי, כי מעטים מדי מחוברים למקום. בשירי חזק האהבה לאישה ולאדמה מתערבבים עד לבלי הפרד, כשקשה לדעת מי נמען השיר: “נכבשנו להיות כמלאות הזאת בשפע גוויתה/ את ואני, / וקיץ ממאיר בבשרנו./ על מדרון חזֵך גלגלתי את קוצַי  כהפכוּת הרוח / באבק, /בעוד החורב הזה מתנפץ בנו…”. ועוד דוגמא: “קיץ מת./ מגבעות העולם מיידה בַּכַּלות אבנים/ והרוח דוהר במסדרונות העיניים,/ במזרח כבר השקט עומד כמלאך/ וטורף את זבחינו“. נהדר. הקיץ, עונה של אור משמח באירופה, היא עונת מוות במדבר. הכול מת פרט לקוצים. ומוות וארוס מתערבבים בשירת חזק. ולא אתאפק, הנה עוד אחד: “שלוה גדולה היתה פרושה בשדות המצהיבים/ וערמות הקציר היו מכושפות. /עכשיו תבוא נקמת הקיץ… עכשיו תבוא נקמת הקיץ/ בחרמשי השמש ומכבשי/ הרוח, / ותקפד את ראשי העשבים הבוכים/ ויעלה עשן דהוי מן השדות, / ולא יהיה עוד משיב/ לצואר הרחם השואל”. בתחתית השיר מצוין שנכתב בימי מלחמת לבנון הראשונה.

ושיר אבל על האח המת: “השער לא נפתח לאחי ביום הכפורים./ רק נסגר והולך על ציריו הכבדים. /ואני מנסה לעצור את תנופת הברזל הסוגרת עליו/ מכל עבר… אני מוותר,/כי אני מבני קין, ארור ומוכה וסובב וסובב, /ואחי עוד מציץ…”.האח החי כקין, רגשות האשמה של מי ששרד על מי שלא.

 

גיבורים מקראיים רבים מופיעים בשירי חזק, כמו גם ארמזים מקראיים רבים. שירי הגיבורים המקראיים דווקא אינם ממיטבו, לדעתי.בעיה נוספת בשירת חזק הנה של דיוק:המוזיקה של השירים הינה של שורות זולגות זו לזו, אבל לעיתים העובדה שהטורים מתחברים יחד עם פיזור מסוים במיקוד תמונת השיר יוצרת שירים מרושלים משהו, חסרי מיקוד, מבולגנים משהו. אבל בבלגן היחסי הזה גם סוד כוח שירתו, בדחף השירי הגורם לשורות ליפול אחת לתוך השנייה במעין דיבור מבוהל, כואב, תקוף הרגשת דחיפות.

חזק איננו משורר פוליטי ישיר, ומעטים השירים המתייחסים לסכסוך הערבי ישראלי ישירות, אם כי די ברור שהוא שייך לצד השמאלי של המפה. אבל שיר אחד, מזעזע ומדהים, מדבר באומץ שלא קראתי כמותו בעברית על זכות השיבה, נושא שהינו טאבו שאסור לדבר עליו: “בקשו אותם לשוב, / בני דוֹד, בני אב אחד אנחנו ואתם/ בקשו לשוב,בלחש אדמה, בקול תפילה דקה קראו/להם לשוב… לשוב/ אל ההרים, אל הכפרים, אל השדות, בולעים/את הקולות,לשוב ורק הצעקות ולא הים/האחרון להם...”.הכפרים מהם גורשו בני דודינו הפלשתינאים, ההרים, שישובו אליהם, מה יכול להיות? למה לא? האם לא כדאי לבחון את הנושא בכל זאת? לתקן את העוול ויהי מה?

כאמור, האבל הינו נושא חוזר בשירת חזק. פרט למתי המלחמות, שירים יפים מוקדשים לאמיר גלבוע, איתן איתן וע. הלל. והנה שיר אבל פוליטי קורע לב: “ילדה קטנה שעיניה גדולות שרה שיר עצב שיר רעב/ שיר מוות ילדה קטנה על מה היא נשענת הטיח נופל. /אבני קיר אין תקרה לבית היא שרה באגרופי גרונה/ שיר אחרון בעולם כמה העולם מתהפך בפיה הקטן… ואנחנו אמרנו ילדה ערביה, אבל לבית הקברות/ הצבאי בקרית שאול קראנו עיר הנוער”. סיום אירוני לשיר חמלה על ילדה ערביה, בת ה”האויב”, אבל אין אויבים בעולמו של המשורר, כולנו בני אדם. 

 

 

ראו גם

“במרחק צעקה מן העולם “:שיר מאת יחיאל חזק

הנעקד הוא קין :יפה ברלוביץ על יחיאל חזק

שיר השירים :שלומית כהן אסיף על יחיאל חזק

יחיאל חזק מקריא את שירו :”השער לא נפתח לאחי ביום הכיפורים”.

יחיאל חזק בויקיפדיה

 

 

יחיאל חזק.צילם ירון קמינסקי.

12 תגובות

  1. רשימה מעניינת ויסודית. הבטחתי לעצמי שלא אקרא יותר בדף הזה אך בכל זאת המשכתי לעקוב אחר רשימותיך. נדמה לי שכמי שהגה את השימוש בצירוף הלשוני “צפיחית בדבש” ביחס לכותבי ביקורות השירה בארצנו דווקא אתה הוא זה שלקה בזה לא מעט לאחרונה והנה כאן אני חש ברוח חדשה מנשבת. בהצלחה בהמשך הדרך. אגב, הערתך בראשית הרשימה היא ממועדון צפיחיות הדבש. מה עניין לך בפרס ישראל ולמי הוא מחולק? כתוב על השירה ולא על הפרסטיטוציה שמסביבה.

  2. אוי, אילן, מבקר הצפיחית בדבש, שוב זקוק לקצת תשומת לב? מה כאן הרוח החדשה המנשבת? זאת רשימה מלפני שנתיים שנדפסה ב”עיתון 77″ וחשבתי שיש לה מקום ברשת. מה היה צפיחית בדבש ברשימותיי על ענת שרון בלייס, או על רוני סומק? אם יש שירה טובה, אני שמח לציין שיש שירה טובה. ויש שירה טובה בישראל.
    לגבי הפרסטיטוציה שמסביב – הרי אתה הוא זה שמקפץ מזירה לזירה בחיפוש אחר האקשן. אני רק קורא ומבקר.

  3. ומופיע באירועים עצמם, שכחת לציין, כמשורר. אתה הוא מבקר הצפיחית בדבש, לא אני. אני כלל לא מבקר, בקושי משורר :). ברכות חמות על התפקיד החדש.

  4. אכן כן, אני מקריא מדי פעם שירה, כשמזמינים אותי, לאחרונה. אני מבין שזה שובר את לבך, אבל הייתי מציע לך לנסות להתמקד בכתיבת שירה טובה ולא לקנא כל הזמן. עם זאת, ברכות על השיר הסביר פרי עטך שפורסם ב”הארץ” לפני זמן מה, אם כי אני חושש שה”חרוזים” הממשמש ובא יהיה אף גרוע מה”חרובים” וה”תפוזים”, לפי השירים המחורזים שלך שקראתי.

  5. אני עדיין חייב לך את גיליונות העיתון “שלם – עיתון לשירה טוטאלית בעברית” בעריכתי. אשלח אותם אליך בקרוב. ושוב ברכות על הרשימה. זה קצת מבלבל שלא מצוין כי היא פורסמה בעיתון 77 לפני כשנתיים אבל משהבהרת את הדברים זה בסדר. אני ממש לא מקנא בך על ההופעות רק סבור שהן והשתייכותך למחנה עמדה בשירה הסוציו-אקונומית החדשה במחוזותינו מטילות ספק ביכולתך להשית ביקורות על משוררים ממחנות אחרים :). זו הסיבה לכך שאני לא מופיע. ועכשיו אני מרשה לך לקנח בחמשיר או במרובעים בסגנון עומר כיאם אודות החרוזים שלי כאוות נפשך.

  6. ואולי מר בני ציפר מדפיס משיריך, והוא היחיד העושה כן, בגלל עינייך היפות? ודאי לא בגלל גזרתך,
    שהיא, כמו שלי, לא במיטבה.
    קבל עצה ידידותית: אסוף נא את כל העותקים האפשריים של “תפוזים” ו”חרובים” מכל ספרייה אפשרית, הצע לכל מי שיש בידו בטעות עותק של הדברים האלה מאה ש”ח עבור העותק, חכה לל”ג בעומר, ועשה קומזיץ אדירים. במקביל – פנה במהרה למר עוזי אגסי מ”אבן חושן” ואמור לו לגנוז ללא היסוס את “חרוזים” – שימצב אותך סופית כמשורר הגרוע
    ביותר של שנות האלפיים. במקביל – השתדל לכתוב שירים כמו השיר האחרון שפורסם ב”תרבות וספרות”, ושקול לאגד את רשימות ה”משורר בשטח” לספר – שישפט בבוא הזמן על ידי קוראי השירה העתידיים.

  7. תגובתך האחרונה מצחיקה לא פחות מחרוזיך. יש רשימה מאוד יפה שקראתי לא מזמן של יחיאל חזק אודות אמיר גלבע, כשבתחילתה הוא לוכד באחת חלק מרכזי במהות השירה שלו. בשמחה הייתי מקבל את עצתך בנוגע לספרים אך אני מעדיף קרטושקס (אפרופו הגיזרה) כך שזה כנראה לא יקרה. אגב, יש מיתוסים רבים אודות משוררים ששרפו את ספריהם הראשונים או סילקו אותם מהחנויות. אל תאמין לאף אחד מהם.

  8. רשימה יפה המאפיינת את שירת המשורר, גם התוכנית וגם הצורנית, היטב. החיספוס עליו הצבעת אכן מאפיין את שירתו. מי שמעדיף שירה רהוטה וקולחת יראה בכך חיסרון, גם אם הלשון הפראית והמשוחררת מתאימה לתכני השיר ולפאתוס הכמו-נבואי.
    הרשימה נראתה לי קצת מוכרת ואכן כפי שכתבת מצאתי אותה בגיליון 360 של “עיתון 77”. ראוי היה אולי לציין עובדה זו. דווקא בפסקה האחרונה (שנשמטה מחוסר מקום בגליון או שהוספת כעת) ובעצם בסופה “עיר הנוער” יש יותר ניחוח של בדיחה מקאברית או קריאת מחאה (כמו “נלחם בשביל שרון ונחזור בתוך ארון”), מאשר שירה צרופה. בטח שירה המזכה את כותבה בפרס ישראל.

  9. שלום דוד, תודה על הקריאה, להבא אבקש מאלי לציין שמדובר ברשימה מ”77″ או שאוסיף בעצמי.
    ואכן, יש קצת “בלגן” לעיתים בשורות של חזק, אבל שמח שאתה מסכים איתי שזוהי שירה
    שצריכה לזכות את בעליה בפרס ישראל, גם בגלל הרמה וגם בגלל הישראליות האותנטית
    האינטנסיבית, שירה מקומית עד השורש, כשם אחד מספריו, “קינות מן השורש”.

  10. נו, טוב, כשאני אהיה בוועדה, ואני לא אהיה, כי אני לא פרופסור ולא מלקק לאנשים הנכונים,
    אז אני אעניק את הפרס ליחיאל חזק. חזק חזק ונתחזק.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

20 + ten =