סיפור קצר ליום השבת, מיוחד לציון 40 שנים למלחמת יום כיפור / "עיוותי מלחמה" של נועה לקס

אי שם במובלעת הסורית, אבא שלי כמעט נהרג. הטנק שלו נפגע מפגז וכל הצוות נשרף כליל חוץ ממנו. הוא הצליח לצאת משם כשהוא פצוע. לפני מספר שנים, ישבתי בסלון וראיינתי אותו על המלחמה. אבא שלי ואני לא המשכנו עד הסוף. התבקשנו להניח לאותו ראיון ולבוא לאכול צהריים. ניסיתי להמשיך ולתאם איתו מועד נוסף, אבל זה אף פעם לא התאים לו מסיבות כאלה ואחרות. לי הייתה מטרה גדולה ויומרנית: לשלב את אותה עדות של אבי בסיפור שכתבתי על דמות אחרת, שאין לה שום קשר אליו. אותה דמות הייתה גבר קירח, נמוך ועצבני שבדיוק חווה גירושים ולא הרפה מגרושתו. העדות של אבי הייתה אמורה להיות עברו. אבא שלי, גבוה, רגוע ומאד נשוי ידע שהעדות נועדה לשמש לאיזו מטרה ולא לעמוד בפני עצמה. כמובן שמאז הנחתי לרעיון המטופש שלי, אבל הנה אני רושמת את העדות שלו כאן בכל זאת, מפני שבחיפושים התמידיים אחרי משהו אחר, נתקלתי בה שוב. היא כנראה תיקרא כמו קטעים קטועים שלא בהכרח יוצרים סיפור. דילוגים בזמן בין מראות. רווחים שיוצרת השכחה. ישבנו בסלון בשבת בצהריים עם מיץ תפוזים על השולחן. אבי לא הביט ישירות אלי כשדיבר. לידי הייתה נקודה בה מיקד את עיניו והייתה שייכת רק לו. אך קולי הוא זה שמספר עכשיו את אותם קטעים מקוטעים, מוסיף ולעתים אף מעוות בלי כוונת זדון, מחבר בין הרווחים ולרוב נכשל כשהוא עומד קפוא נוכח ההלם.

****

כבר מספר ימים התקפי האלרגיה שלו חזקים מהרגיל. אביו נאלץ ללכת לבית הכנסת לבדו לראשונה מזה שנים. סוג חדש של פריחה ישנו באוויר אשר גורם לכל הסימפטומים להתגבר ומרתק אותו למיטה עם אפיסת כוחות וקשיי נשימה. הוא נרדם אף שמעולם אינו ישן ביום. נרדם באור ומתעורר באור. בחלונו, אנשים עם טליתות מתרוצצים כארנבים לבנים. הוא מסתכל בשעון הרדיו שלצידו. השעה אמורה להיות שעת תפילה. הוא עוצם את עיניו ורוצה לשקוע שוב בשינה שתמיס את המראה הזה לכדי חלום. כשהוא מתעורר, רכבים פרטיים נוסעים בחוץ. לרגע הוא חושב שישן כל יום כיפורים אך מנער מיד את התקווה. הוא שומע מישהו צועק למישהו, מישהו מבקש משהו. צפירה עולה ויורדת מתמזגת עם הבלבול שבחוץ. כשאמו נכנסת הוא כבר אורז באופן אוטומטי. כך הוא ימשיך מעכשיו, אוטומטית. כך הוא יאחוז את הטלפון וישמע את הקול שידרוש התייצבות. כך יחייג אל הבית שבשכנות לחברתו ויבקש מהם להזעיק אותה מדירת הוריה שעדיין לא זכו בטלפון. כך הוא יגיד לה שגם לו קראו. יהיו לה שאלות אבל היא לא תשאל.

***

הוא שובר את הצום עם תפוח אותו הוא לועס בתוך חיבוק הפרידה של אמו. בג'וליס הכל מתנהל מעכשיו לעכשיו. אנשים עומדים נטולי מדים בבסיס צבאי. אנשים לא מצוותים. מחכים להוראות אך לא מבקשים אותן. מרחוק הוא מזהה את שאול כהנא ששרת איתו בסדיר. הוא מנסה שלא לתת למראה המוכר להקל עליו. לא להיקשר בשום צורה אל הדמות שמזהה גם אותו ,מביטה בו בחביבות ומתקרבת אליו. שאול, בקולו הרגוע ובחיוך המקובע חוזר להיות מפקד הטנק שלו. מספר אותיות שפקיד שלישות רושם והם חוזרים בזמן, שני אנשים שבים לתפקידים שלהם מגיל 18. עד סוף היום מצוותים גם משה ואיציק. משה דתי ושקט. שאול מקניט אותו שוב ושוב, אך בערב כשכבר כולם מסודרים באוהלים, והטנקים מביטים בהם מהסככות שממול, גם שאול מניח את התפילין שמשה מעביר בין כולם.

***

לפנות בוקר באוהל צבאי גברים ישנים בבגדים של אזרחים. הוא מתקרב אל הטנק שמיועד להיות שלהם. הוא מחליט להקדים את הפקודה ושוטף אותו בזרנוק. שכבות בוץ יורדות ממנו באיטיות וחושפות את השריון. כשהזחל מתחיל להתגלות, סחרור קל תקף אותו. הוא כמעט מושיט יד ועוצר את הזרם. בהמשך הבוקר פורץ ריב ליד הנשקייה בין קצין לרס"ר האחראי. הקצין צעק לו שהוא מפקיר אותם. שבקרוב תגיע הוראה לצאת ואין להם דבר, לא מדים ולא נשק אישי. הרס"ר מסרב לפתוח את הנשקייה, הוא טוען שהוא לא קיבל הוראה ואין מה לעשות. הקצין הולך. הרס"ר מנסה לדבר עם המתגודדים ולהסביר. כשהקצין חוזר הוא חוזר עם פטיש. הוא שובר את המנעול ואומר לכל אחד לקחת מה שהוא צריך מול פניו ההמומות של הרס"ר. הקצין מציע לו לרשום מה לוקחים ומי לוקח. הוא מתחיל לרשום.

***

חיילים במדים מצוידים סוף סוף, עולים בלילה על אוטובוס. ניתנה לפלוגה פקודה לצאת. שאול מתיישב לידו ,מחליף איתו מספר מילים, נטול שטף הדיבור הרגיל שלו. חלק מהחיילים פורסים את שקי השינה שלהם במעבר ונרדמים. נשמעות ניחרות ולחישות פה ושם. שאול בסופו של דבר נכנע לעייפות ופורס גם הוא את שק השינה שלו במעבר. ככה הם, גלמים בצבעי חאקי, דבוקים זה לזה. הוא לא מסתכל עליהם. הוא לא רוצה לראות אותם ככה, דוממים ושוכבים. הוא נשאר ער למרות התשישות. הוא רוצה לראות את ביתו מכביש גהה כשיעברו שם עם האוטובוס. וכך הוא רואה אותו בחטף, עיניו מצלמות אותו בזריחה, החלונות של הבית שלו כמו פיות פעורים שתוהים למה הוא חולף על ידם כזר. כולם ישנים, אין בשביל מי להצביע בחלון ולהראות אבל הוא בכל זאת מצביע.

***

פה אני מפסיקה. אומנם יש בידי קצת פרטים על ההמשך אך מספיק לי להגיע הנה, לבחור צעיר שרואה את הבית שלו מבחוץ. את הסוף של אותו טנק והאנשים שבו, כתבתי בהתחלה. הסוף הזה כבר ידוע לי מגיל צעיר מאד אבל פתאום אני רואה אותו ולא רק יודעת. אני לא רוצה לראות את אותם מראות. את הטנק נשרף ושורף, את אבי בורח ברגע האחרון, פצוע. אני לא רוצה לראות את כל זה אבל אני רואה טוב ובקרוב אראה לפרטי פרטים אם אמשיך לכתוב. די בזה לעכשיו.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

5 תגובות על סיפור קצר ליום השבת, מיוחד לציון 40 שנים למלחמת יום כיפור / "עיוותי מלחמה" של נועה לקס

  1. מאת זאב פלדינגר:‏

    מקסים. מאוד מאוד אהבתי. כתיבה מאוד מיוחדת בעיניי

  2. מאת נועה לקס:‏

    תודה רבה זאב

  3. מאת רנה:‏

    נועה, כמי שמכירה את הסיפור, הכתיבה שלך ממחישה את האירועים כאילו קרו זה עתה. ממש מרגש.
    המשיכי לכתוב, כתיבתך מעולה.

  4. מאת יעל:‏

    אם יש משהו שמאוד חסר לי זו הידיעה של מה בדיוק
    אבל בדיוק
    היה שם…
    לי כבר אין מי שיספר…
    את ריגשת ברמות.
    תודה על השיתוף.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*