* כל דמיון למציאות מקרי בהחלט וגם לא.

פעם בשבוע, בימי חמישי, הייתי עושה את הדרך הזאת, עם מסטינג מנירוסטה עמוס באוכל, הנתון בתוך סל קניות קלוע מרצועות פלסטיק, בצבעים שחור וכתום. הייתי, כמו כול הילדים בשכונה, ילדת מפתח. אבא עבד בבניין הארץ ביישובים נידחים והיה חוזר רק בסופי שבוע, אימא עבדה קשה כאחות במשמרות עד שעות מאוחרות בבית החולים. זה היה התפקיד שלי להחליף את אימא ולעזור לסבתא פעם בשבוע.

מיד לאחר שסיימתי את יום הלימודים בבית הספר התיכון, נהגתי לעבור דרך הבית, להשאיר שם את הילקוט, לחטוף איזה סנדוויץ’, לקחת את הסל עם האוכל שאימא הכינה ולנסוע לסבתא. השתדלתי לסיים את המשימה הזאת לפני השקיעה. בדרך כלל ירדתי מהאוטובוס בתחנה שליד גן תמר. לפעמים היו יושבים על הברזלים נערים, נועצים בי עיניים או זורקים כל מיני הערות שהיו גורמות לי להסמיק. זה לא היה משהו חריג. באותה תקופה המרחק בין הברזלים של בת-ים לברזלים של יפו היה מרחק יריקה ורוב בני הנוער, יהודים וערבים כאחד, התגודדו בחוסר מעש על המעקים ברחובות, מקשקשים, מעשנים, מפצחים ים של גרעינים שקליפותיהם משחירות את המדרכה, בין לבין שורקים ל”שאפות” ומלגלגים על ה”דאבות”. משום מה תמיד חשתי צורך ללכת מהר יותר לידם בראש מורם ובמבט תקוע קדימה.

אלא שבאותו היום, חברתי הטובה כרמלה ביקשה ממני ומחברותינו המשותפות שנישאר עוד קצת אחרי בית הספר, נשב על גדר האבן בשיכון ונשמע את הפרק החדש ברומן הרומנטי שכתבה. הסתקרנו מאוד לדעת מה יהיה המשך הסיפור ואם מייקל החתיך שכל הנערות היו כרוכות אחריו יבחין סוף סוף בסאלי הביישנית שהייתה מאוהבת בו עד כלות הנשמה. נעתרנו לבקשתה. כרמלה הקריאה לנו שורה אחר שורה מתוך מחברת שורות גדושה בכתבה ידה הנאה, הכרוכה בכריכת קרטון קשה, בעלת כתמים חומים ושחורים.. כשכרמלה המוכשרת מספרת לנו סיפורים בהמשכים וצובעת את המילים בהטעמותיה המיוחדות, כולנו נשאבות אל תוך המתח הזה ובולעות בשקיקה כל מילה.

כך התאייד לו הזמן וחלף מבלי שנרגיש. בקיצור, איחרתי כהוגן. הפעם, כשהגעתי לגן תמר, איש לא קיבל את פני ברדתי מהאוטובוס. השמש נפחה את נשמתה מזמן והיה בהליכה המתוחה הזאת מהתחנה, מסביב לגן, שבאור יום היה נווה במדבר, אך עם רדת החשיכה הפך לחורש רעות, משהו מאיים ומעיק עוד יותר. למרות שפעמים רבות הלכתי בדרך המובילה אל עבר בית האבן הבודד הנטוע בחולות בשיפולי הגבעה היורדת אל ימה של יפו ושום דבר רע לא אונה לי, המציאות לא הצליחה לשנות את תסריטי “כיפה אדומה” שרצו לי בראש.

כדי להתחזק ולאזור אומץ פיזמתי לעצמי שיר פלמ”ח, כמו מנשה התימני בחסמב”ה וספרתי בלב אלפיים צעדים בערך. בצעד האלפיים ואחד אכן נגלה לנגד עיניי שער הברזל, שצבע הטורקיז העז שלו מואר קלות בעששית. פתחתי את השער, שלמרבה המזל לא היה נעול עדיין וחריקתו שימשה כפעמון אזהרה. עליתי במדרגות הגבוהות והרחבות מבטון, המחורצות בחריצים סימטריים ונעמדתי בגבול שבין האור הקלוש לחושך המוחלט, אל מול האכסדרה האפלולית ורחבת הידיים. לפי האור בקומה השנייה והדי הצעדים הכבדים של נעלי ה”סאפאטוס”, מישהו כבר יורד לבדוק מי נכנס בעוד רגע קט.

המתנתי בסבלנות. עששית מתנדנדת יצרה צלליות נעות באלכסון במורד המדרגות. מישהו הדליק את הנורה החשופה המשתלשלת למטה מהתקרה הגבוהה. עוד לפני שראיתי ידעתי שזה איברהים. האור האיר את הבלטות החצויות לשני משולשים, אחד בצבע של אימא אדמה ואחד בצבע ללא שם שנע בין חרדל לחלמון של ביצה. עיני היו תקועות עמוק ברצפה. מאז ומתמיד החיבורים בין הבלטות שיצרו מעויינים סימטריים היפנטו אותי ועוררו בי את הצורך לחזור ולספור את המשולשים בכל פעם מחדש. במיוחד עכשיו, כשפיג’מת הפסים שלבש איברהים היוותה רמז גס לכך שהפעם באמת הגזמתי באיחור. קולות הרדיו בערבית בקעו מהקומה השנייה והדהדו עד למטה כמו מארץ רחוקה והיעדר ריח התבשילים העידו שעוד יום הגיע אל סופו, אך טרם הלכו לישון.

“אה, הדה אינתי!”, חייך בהקלה איברהים. גם הוא לא אהב אורחים בלתי צפויים לאחר רדת החשיכה. “שלום איברהים, איפה סבתא נעימה?” אמרתי בעברית, בעיניים מושפלות, כאילו שאני לא יודעת שהיא בחדרה, כאן, למטה. לאן כבר יכלה ללכת? הן תמיד הייתה יושבת על כיסא בפתח המטבחון מחכה לי שאבוא. כפי הנראה, הפעם התייאשה ממני והלכה כבר לישון. איברהים פנה לכיוון הדלת הימנית ודפק עליה בחזקה. לא היה מענה. אולי סבתי ישנה ואינה שומעת? הצמדנו אוזניים לדלת העץ האפורה, קשובים לקלוט כל רחש. לא נשמע דשדוש הצעדים הבלתי אחיד האופייני לסבתי בבואה לפתוח את הדלת.

איברהים דפק על הדלת חזק יותר “נעימה? נעימה? אורלי הונקי. איפתחי אל באב”. הוא הצמיד את אוזנו לדלת והקשיב בדריכות. הבטתי על איברהים. הוא מאוד הזכיר לי את סבא אהרון, עליו השלום, צנום וגבוה כמוהו, פניו מוארכות ולחייו שקועות. שיערו האפור והקצר תמיד מסורק למשעי, נראה מכובד גם בפיג’מת פסים. בימים חורפיים ושטופי שמש היה משחק עם סבא והרוכלים בשוק שש-בש בבית הקפה. איברהים איש עדין ומכניס אורחים, כמו סבא – לא דורך על נמלה. שניהם לבושים בז’קט, חולצות מעומלנות ומגוהצות מתחת, נתונות בתוך מכנסיים מחויטים ומהודקים בחגורה, גם ביום קיץ חם. מנהג יומיומי היה להם לגלגל בשקיקה את קוביות השש-בש, להתלהב בקולי קולות מהטלתן ולגמוע בנחת צ’אי בספל זכוכית או קאוה שחור חזק בספלון עם בקלאווה לקינוח. בעירק היה סבא חייט מעולה ובין לקוחותיו היו כמה מעשירי בגדד. עול הגבייה היה מוטל על סבתי שרדפה אחרי הלקוחות שישלמו את הכסף המגיע להם כדי שיהיה במה להאכיל את הילדים. גם בבגדד חיו בעוני. לאחר שעלו ארצה בחוסר כול, שיכנה אותם המדינה ביפו בבתים של ערבים. מאחר שלא היה ביקוש לחליפות של סבי בארץ החמסינים, בית הקפה הציל אותו מהשיממון עד יומו האחרון.

לא היה לי מפתח לחדר של סבתא. מעולם לא הזדקקתי למפתח, כי ממילא הכול היה פתוח והיא תמיד הייתה שם, מחכה לי שאבוא. אני הייתי הנכדה הבכורה והיא הייתה מאוד גאה בי. בכל פעם שאימא שלי הייתה באה לבקר אותה בלעדיי, הייתה שואלת “וונו אורלי?” ואימא הייתה עונה לה: “פיל מדרסה, לומדת”. ואז הייתה סבתי סופקת כפיה ובספק צחוק ספק רצינות מהנהנת בראשה ואומרת בהטעמה: “אי! לומדת, לומדת. לומדת, לומדת. הואה דוקטורה”. סבתא, שעלתה ב-1951 מעיראק, לא ידעה לקרוא ולכתוב גם בערבית. לכן תפסה אותי, נכדתה היודעת כול, כפלא בלתי נתפס. לפעמים הייתה מבקשת ממני לקרוא לה מה כתוב בעברית בהודעות שקיבלה מהעירייה או מהביטוח הלאומי. את המספרים ידעה לזהות. תמיד ידעה מה צריך להיכנס או לרדת מהחשבון ולא נתנה לסבן אותה בלירה.

לקראת בואי בימי חמישי, סבתי הייתה מכינה מרק עוף שהתחמם על הפתילייה במשך שעות על שעות. ריחו עורר חשק גם אצל ילדים שונאי מרק כמוני. היא הייתה מוזגת מרק מהביל לצלחת אמייל לבנה עמוקה, אני הייתי מחייכת במבוכה כי לא היה לי מה להגיד, גומעת מהמרק ומפיקה קולות עונג. סבתי הייתה מביטה בי מבעד למשקפי הראיה העשויות זכוכית עבה, ממתינה שאסיים את המרק עד תום. מדי פעם שואלת משהו בערבית, אם הבנתי הייתי עונה בעברית ואם לא הבנתי הייתי עושה סימנים בידיים של “לא מבינה”. בתגובה הייתה סבתי מחייכת ואומרת: “דוקטורה, דוקטורה, אינתי דוקטורה” ותוך כדי כך טופחת קלות על השכם שלי, בחיבה. הפעם אין מרק. זה עונשם של מאחרים.

מהחריץ התחתון של דלת העץ שצבועה באפור בקע אור והשקט הזה לא מצא חן בעיני שנינו. דפקתי שוב על הדלת. “סבתא זה אני, אורלי”. אמרתי בעברית. מאחר שלא נענינו איברהים מיהר ועלה בחזרה למעלה להביא את המפתח לחדר של סבתא כשהוא ממלמל משהו בערבית. ואני נותרתי למשמר למטה, צמודה לדלת ומתפללת שהאיחור שלי הפעם לא עלה ביוקר. איברהים חזר בריצה למטה כשאחריו משתרכות בנעלי בית ובכותנות לילה אשתו חלימה וביתו היפה איבתיסאם.

חיכינו בדריכות עד שאיברהים יפתח את הדלת במפתח אפס. זה מפתח פשוט שבפשוטים. כמו המפתח ששרת בית הספר היה פותח באמצעותו את כל הכיתות. מפתח זהה המושחל בשרוך, היה תלוי דרך קבע על צווארה של סבתי, מוחבא היטב מתחת לחולצתה, מאימת השודדים. משנפתח המנעול דחף איברהים את הדלת פנימה ונכנס ראשון. ריח רע קידם את פנינו. סבתי היתה שרועה על הרצפה לבושה בחלוק, רגליה מפושקות ברפיון, גרבי הניילון שלה מסובבות בסרבול מתחת לקו הברך, כפכפי הספאטוס שלה זרוקים ליד, שיערה הלבן סתור ומשוחרר מהסיכות שמהדקות אותו בדרך כלל לצדדים ומשקפיה העבות סדוקות וזרוקות בצד. מפיה נשמעו גניחות חרישיות של כאב ואגלי זיעה נטפו ממצחה. במרחק מה ממנה, סיר קטן הפוך על פניו, לידו שפריץ של מרק עוף ואיטריות סבתא דקיקות שנמרחו בעוצמה על הרצפה. ליד הסיר היה מוטל על צדו השרפרף הנמוך מעץ, שבימי שגרה נתן לרגליים מנוח בין נדנוד לנדנוד על כיסא הנדנדה מקש.

איברהים רכן ליד סבתא ושאל אותה בערבית מה קרה, בין אנחה לאנחה היא השיבה לו משהו בערבית והצביעה על הירך השמאלית שלה. “חלימה, ג’יבי מאיא”, הורה איברהים לאישתו שמיהרה למטבחון וחזרה עם מגבת קטנה וקערת אמאייל מלאה במים. חלימה כרעה, הפשילה את החלוק של סבתי במעלה הירך, טבלה את המגבת במים הקרים והניחה בעדינות על הכתם הכחול הענק שעל ירכה של סבתי. זעקת כאב אדירה נפלטה מפיה. כרעתי גם אני ברך לצד סבתי, אובדת עצות ואכולת רגשות אשמה, בעיניים מלאות דמעות אחזתי בידה ושאלתי: “מה קרה, סבתא?” סבתי גנחה ללא הפסק, “אוך, אך, אך, רג’לי, רג’לי. אוך, אך.” הבחנתי בבליטה ובנפיחות של עצם הירך. פחדתי לגעת. איברהים רכן לעברה של סבתא, אחז בידיה וניסה לעזור לה לקום. נזכרתי במה שלימדו אותי בשיעור עזרה ראשונה והזהרתי אותו: “לא, לא, אסור. אל תזיז אותה. אסור להזיז אותה, אולי יש לה שבר”.

טוב שאיבתיסאם, הגדולה ממני בשנתיים והיחידה שידעה את שתי השפות מבית הספר, עמדה לידי. איבתיסאם תרגמה לאיברהים ותרגמה לי בחזרה. “צריך לקרוא לאמבולנס וגם לטלפן לאימא”, אמרתי ושלפתי מהכיס של מכנסיי את האסימונים שאימא נתנה לי למקרה הצורך. איברהים הנהן בראשו, לקח אותם והלך לתא הטלפון הציבורי שבמעלה הרחוב. איבתיסאם הביאה את הכרית שעל כיסא הנדנדה ושמה מתחת לראשה של סבתי. “טייב?” שאלה וליטפה את שיערה. “אי”,.. ,”איי, איי” השיבה סבתי. צמרמורת עברה בה. “קר לך סבתא?” שאלתי והורדתי את השמיכה מהמיטה. כיסיתי אותה וניגבתי במגבת הלחה את מצחה. “טייב?” שאלתי. היא הנהנה בראשה. “להכין לך צ’אי?” שאלתי. היא הנידה בראשה לשלילה. איבתיסאם אמרה לה בערבית שאיברהים הלך לקרוא לעזרה. אובדת עצות ניסיתי להרגיע את כאביה באמצעות ליטוף של ראשה ואחיזה מעודדת בידה. התפללתי שאמבולנס או רופא יגיעו מהר. מעולם לא היה בית החולים דונולו, הקרוב כל כך, רחוק כל כך. נדמה היה שחולף נצח והאמבולנס לא מגיע.

איברהים חזר מהטלפון הציבורי, רכן ליד סבתא ואמר לה בערבית שהאמבולנס מבית החולים דונולו עוד מעט יבוא וגם שאימא שלי יצאה מהעבודה והיא בדרך לבית החולים. את זה הבנתי בכוחות עצמי. סבתי הגיבה בסערת רגשות ואמרה, למרות חולשתה, שטף של מילים קשות וכועסות בערבית. כדי להרגיע המשכתי ללטף את שיערה וביקשתי מאיבתיסאם שתתרגם לי ותסביר מה קורה.

“סבתא שלך אמרה שהיא לא רוצה ללכת לבית חולים. בשום פנים ואופן היא לא רוצה לזוז מפה. כאן זה הבית שלה. אם היא תלך לבית חולים היא לא תוכל לחזור לכאן יותר. הכי טוב לה למות כאן בבית. היא מבקשת שהרופא יבוא הנה ויטפל בה. לא צריך בית חולים. אבא שלי אמר לה שנחכה לאמבולנס ונראה מה הרופא יגיד. הוא הבטיח לה שישמור לה על הבית ולא ייתן לאף אחד להיכנס לחדר שלה. הוא אמר לה שהיא השכנה הכי טובה בעולם ושכולנו מאוד אוהבים אותה”, הסבירה לי איבתיסאם.

סבתי הביטה בי בתחנונים אחזה חזק בידי ואמרה בערבית: “לע, לע. לע. אינתי דוקטורה, הדא בייתי”. “אל תדאגי, סבתא, אני אהיה איתך בכל מקום. יהיה בסדר.” בכוחות אחרונים הרימה סבתי את ראשה מהכרית והסירה מעל צווארה את השרוך עם מפתח האפס. “חודי”, אמרה לי ואיבתיסאם תרגמה לי את המשך דבריה: “סבתא מבקשת שתשמרי טוב טוב על המפתח. זה שווה הרבה כסף. יום אחד יבוא האפוטרופוס הכללי וישלם לכל האנשים שגרים פה בבית פיצויים ויבנה להם בתים אחרים יפים וטובים”. לא בדיוק הבנתי מי זה האפוטרופוס הזה. אבל הבנתי שצריך לשמור טוב טוב על המפתח. לקחתי את השרוך עם המפתח מידיה של סבתא כרכתי סביב צווארי בהפגנתיות, שתראה והבטחתי לה לשמור עליו היטב ולתת אותו לאימא כשתבוא. נראה שסבתא נרגעה קצת, כשראתה את המפתח מונח על צווארי. היא סימנה לי להחביא אותו מתחת לחולצה וכך עשיתי.

האמבולנס הגיע. הפרמדיקים עלו עם האלונקה במדרגות, נכנסו לחדר והניחו אותה על הרצפה. “מישהו מדבר כאן עברית?” שאל הפרמדיק השמן בעוד חברו הרזה רוכן על יד סבתי ובודק אותה. איברהים סר הצידה. כולם נאלמו דום.

“אני”, אמרתי בתחושת הקלה. “כן, ספרי לנו מה קורה”. סיפרתי לו שסבתי נתקלה בשרפרף, נפלה ויש בעיה בירך שלה. “מי את?”, שאל. “אני הנכדה שלה”, השבתי. “את גרה כאן?” “לא, אני גרה בבת-ים”, השבתי. “איפה אימא או אבא שלך?” שאל, השבתי שהוריי בעבודה ועוד מעט אימא שלי תבוא לבית חולים. “מי גר כאן, הסבתא? למה היא גרה כאן, היא ערביה?” הקשה הפרמדיק. “מה זאת אומרת למה, כאן הבית שלה. היא יהודייה.” השבתי בכעס מהול בעלבון.

“זה שבר קשה בירך. אין ברירה, נצטרך לקחת אותה לבית חולים. יצטרכו לנתח אותה”. קבע הפרמדיק הרזה. “בטוח אימא שלך תחכה לאמבולנס בבית חולים דונולו? אני צריך שמישהו מבוגר יחתום לי”. בטוח, אל תדאג. אימא שלי אחות. כשאמרתי את מילת הקסם אחות, נראה שהפרמדיק נרגע. פרסונל זה פרסונל, בכל מקום. “את תבואי אתה?” הנהנתי בראשי “כן”.

סבתא התחננה בערבית: “לע, בית חולים. לע, בית חולים”, הפרמדיק, ללא השתהויות מיותרות הזריק לה זריקה להרגעת הכאבים ואמר לה “אין ברירה סבתא’לה. את צריכה ניתוח. אחר כך תחזרי הביתה”.

איברהים לחץ את ידה של סבתא וניסע להרגיע בערבית “לע תחאפן. לע תחאפן. טייב?” חלימה ואיבתיסאם נשקו אותה ומחו דמעה.

הפארמדיקים העבירו בזהירות את סבתא לאלונקה והעלו אותה לאמבולנס, תוך כדי כך שהיא נאנחת חלושות. הנסיעה הקצרה הזאת לדונולו באמבולנס שהסירנה היללנית שלו מפלחת את דממת הליל נצרבה לעד בזיכרוני. אימא שלי כבר חיכתה לנו שם וחתמה מיד על הטפסים של האמבולנס. תוך שעתיים העבירו את סבתא מהמיון לחדר ניתוח. הניתוח עבר בשלום אך היא לא שרדה ואחרי מספר ימים נפטרה בבית החולים.

שנים רבות חלפו בטרם אימא סלחה לי על האיחור הטרגי ההוא ועד היום חולפים בראשי תסריטים של מה היה קורה אלמלא איחרתי לבוא ביום ההוא אל סבתי. קראו בשמי במיקרופון. הגיע תורי לעלות לבמה ולקבל את תעודת הסיום של התואר השלישי. הגיע הסוף לויה דוקטורוזה ארוכה מאוד. מכל המשפחה סבתא הייתה היחידה שתמיד האמינה בי. היא תמיד ידעה. משמשתי את מפתח האפס מתחת לחולצתי כדי לוודא שהוא עדיין שם.

5 תגובות

  1. סיפור מרגש מאד, כתוב בבהירות, בשפה קולחת ובכשרון רב, המפגיש כל אחד ואחת מאיתנו עם ה”נעימה” שלו. זה הסיפור הקולקטיבי שלנו, ילדי שנות ה50-60, הדור הראשון שנולד בישראל, המנסה לגשר על, לרצות את…לפייס ולסייע להוריו המהגרים לשרוד. זהו דור שנולד למלחמות וגדל לקחת אחריות רבה מדי על כתפיו. זה הדור שעדיין מלקה את עצמו, שאולי הוא לא היה מספיק טוב… ושאולי, אם רק, הכל היה אחרת….
    זהו גם דור שיודע להוקיר תודה וטובה, לכל מי שאי פעם האמין בו….

  2. אורלי יקירה הקראנו בקול את הסיפור לכל בני הבית ומאוד התרגשנו את מיטיבה להטבטא המשיכי לכתוב סיפורים ולרתק אותנו

  3. סיפור כנה ונוגע ללב. חיבר אותי לדמויות הנשיות שהפנמתי, שעיצבו את מי שאני. לפעמים מילה, כינוי או מחווה, היא מתת ומעין השראה שמספיקים לחיים שלמים. תודה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − שתים עשרה =