לקרוא מהפינה :על "אנשי פינות" מאת אסתי ג. חיים

 

אסתי חיים יצרה רומן על הדור השני של ניצולי השואה בעיר חיפה. אסף ולדן מבקר אותו.

אסף ולדן הוא בוגר החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב, ומלמד ספרות בחטיבת ביניים ובתיכון.

 

לקרוא מהפינה:

סקירה על על "אנשי פינות" מאת אסתי ג. חיים ,כינרת-זמורה-ביתן, 2013

מאת: אסף ולדן

תקציר הספר : 

בניחוח פפריקה חריפה כותבת דבורי שטרן את תולדות משפחתה, משפחת מהגרים, החיה על פי תהום – עד להגעתה של אסתר־נייני מהונגריה באישון ליל, ב־1969.אסתר־נייני – פרועה, מהודרת, צחקנית – מביאה עִמה יופי, חיוניות ומשב רוח של הערים הגדולות במרכז אירופה, ומפיחה רוח חיים חדשה בקרב כל בני הבית, ובעיקר בדבורי, שעד אז בילתה את רוב זמנה בדמיונות ובהתבוננות.ואולם, בד בבד, בואה של אסתר־נייני פותח תיבות פנדורה שעד אז היו נעולות וחתומות, וגם מעצים את המתחים במשפחה, שהיו קודם לכן כבושים ומרומזים. דבורי הבוגרת, שנותרה לגור בבית הוריה, מדפיסה את סיפורה כדי שתוכל לשרוד, וכדי להאיר בזרקור את "אנשי הפינות", שלא יזכו להיכנס לשום ספר היסטוריה.

 

אסתי חיים.

בעקבות קריאת ספרה החדש של אסתי ג. חיים, "אנשי פינות", מצאתי עצמי חושב כל הזמן על פינות, על הפנים השונות של הפינות, על מצבים בהם אנו "נדחקים אל הפינה". הפינה, במובן זה, היא המקום שממנו אין יותר לאן לברוח. ודווקא אל המקום הזה בורחת דבורי שטרן – הגיבורה-המספרת – המתעדת את חייה בבית משפחתה ההונגרית, אשר צלקות השואה נפרמות ומדממות בו מדי לילה.  

כתיבת סיפורה שלה ושל משפחתה הופכת למשימת חייה של דבורי, כשהיא בוראת את עולמה ואת מקומה בו לאורה של הכתיבה, אך בעיקר בצילה. הכתיבה היא הסירוב שלה לחיות את המציאות שנכפתה עליה, אך היא גם הקבלה המוחלטת שלה בתוך הדחף לתעד ולמנוע ממנה לחמוק ולהתפוגג כמו החיים עצמם; היא הנסיון הנוגע ללב להשתלט על העולם על-ידי כתיבתו, אך גם הקריסה של הממשות והמילה זו אל תוך זו.

בסוף כל יום, מתכווץ כל אחד מבני הבית אל הפינה שלו, אל שנתו המעורערת, ואילו דבורי הילדה נותרת ערה בין צללים וצלילים, בין יללות התנים הטורפים שבוואדי החיפאי למלמול הטרוף והמסויט של גאיות ההריגה באירופה של שתי המלחמות. כאישה בוגרת, מציבה דבורי את מכונת הכתיבה שלה בפינה, גם כשהבית כולו עומד לרשותה. 

הניסיון להבין את הבחירה הזו של דבורי – להידחק מרצון אל הפינה – לא הרפה ממני לאורך הקריאה. וככל שקראתי, גברה הבנתי שדבורי כותבת מהפינה, כי רק מהפינה היא יכולה לכתוב. דבורי כותבת כי היא חייבת, היא כותבת מתוך הדחיפות האקוטית ביותר, וזו הסיבה שהמילים שלה בוערות לקורא בידיים.

האנלוגיה בין אסתר המלכה לבין הדודה האגדית אסתר-נייני – הדמות המשמעותית ביותר בחייה של המספרת – מועלית בספר במפורש. היא מתחילה עם רצונה של דבורי הילדה להתחפש למלכת אסתר מדי שנה בפורים, מלווה את ההיכרות עם אסתר-נייני הממשית, ונמשכת ברמיזה אל חייה הבוגרים של דבורי – הכותבת מחקר אקדמי על הדמות התנ"כית – תזה שמוגדרת כ"רדיקאלית מדי" ולבסוף לא מוגשת.

המאפיין המשותף הראשון שדבורי מזהה בשתי האסתריות – הוא ששתיהן מצילות אנשים ממוות ומכליון, ועם המחשבות הללו חזרתי אל המגילה, שפתאום נקראה אחרת לגמרי.

אסתר, הלא היא הדסה, נשלחת בתחילת הסיפור מביתה, וכשהיא מגיעה אל משכנה החדש בארמון המלך אחשוורוש אנו קוראים כך:

"לֹא-הִגִּידָה אֶסְתֵּר, אֶת-עַמָּהּ וְאֶת-מוֹלַדְתָּהּ:  כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ, אֲשֶׁר לֹא-תַגִּיד."  (פרק ב', פס' י')

הציווי הראשון והחמור כל-כך שמוטל עליה מדודהּ מרדכי הוא לא לספר: לא מי את, לא מנין את, לא של מי את. ותחת צל הענן השחור הזה של האיסור לספר, אנחנו רואים בכל המגילה עיסוק בלתי פוסק בַּסיפור – באקט של הסיפור – בתיעודו ובהפצתו. המילה ספר (ביחיד וברבים) מופיעה יותר מ-10 פעמים לאורך המגילה, בנוסף לכל ההטיות השונות של השורש ס.פ.ר. אמנם המובן של המילה "ספר" שונה ממה שאנו מכירים היום כספר, וקרוב יותר לאיגרת, אבל מדובר, אף על פי כן, בטקסט דוקומנטרי. והספרים הללו נכתבים ונשלחים בכל רגע קריטי בעלילה. באותו לילה מפורסם שבו "נדדה שנתו של המלך", כשהוא מתהפך ומתחבט, הוא יאמר למשרתיו "לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים…" (פס' א', פרק ו')

מרדכי, אסתר וחברי הקהילה שלהם ניצלים בזכות היותם נכתבים, ובזכות היותם נקראים. דבורי שומעת את הציווי "אל תספרי" שמגיעה מסבתה – הסמכות הכוחנית והכמעט-טרוריסטית, שרוצה גם היא בדרכה להציל את מה שאפשר עוד להציל; אך בו בזמן שומעת דבורי ממעמקיה שלה את הצרחה של הציווי ההפוך: "סַפְּרי". ספרי גם אם זה הדבר היחיד שאי-פעם תעשי. בהיפוך נפלא, הדודה בסיפור הזה היא זו שמעניקה לדבורי את מכונת הכתיבה, מלווה, מבקרת ומעודדת. אסתר-נייני, אמנית הבריחות ההוּדִינִית, ודבורי שיודעת לברוח רק אל הפינה – כותבות שתיהן בלית ברירה ובלית בחירה.

אסתי ג.חיים.

כמי שמחפש את דרכו בעולם הכתיבה, העסוק ללא הרף בבחינת הכרח הכתיבה, היה המפגש עם דבורי אינטנסיבי ומטלטל, עת עמדנו זה מול זו: מי שהכתיבה שלו מחכה כי יש חיים, ומי שהחיים שלה מחכים כי יש כתיבה.

ב"מכתבים אל משורר צעיר", מורה ריינר מריה רילקה לתלמידו: "שאל את עצמך אם היית צריך למות, לו נאסר עליך לכתוב. זאת לפני הכל: שאל את עצמך בשעה החרישית ביותר של לילךָ: האם אני מוכרח לכתוב?"*

ואני רציתי כל-כך לשאול את דבורי: לולא היית מוכרחה לכתוב, האם היית רוצה לחיות?

דבורי נושאת את העול הזה, כל חייה. אמנם לא באלגנטיות גדולה כמו דודתה, אבל דווקא עם כל הכאב ומשככיו, ההתמסרות המוחלטת שלה למשימתה מעניקה לעצבות הזאת נופך של יופי עוצר נשימה. החיים מחכים לדבורי, והמתים מחכים לה לא פחות. אלו וגם אלו חולפים, אבל זוכים בחסד הגדול שלא זכו לו בחייהם: להיות נכתבים, ולהיות נקראים. 

 

יש עוד פן לפינה, ושם טמון אולי היופי הפרדוקסלי של הפינות ושל "אנשי הפינות":

בפינה יש ביטחון שאין בשום חלק אחר של החדר. כי בפינה אי-אפשר להפתיע אותך, לא מימין ולא משמאל, לא מאחור. אם משהו או מישהו יבוא – הוא יצטרך לבוא מלפנים. ולפעמים זה בדיוק מה שנדרש כדי להביט בפניהם של הכוחות שמהם אנו בורחים. להידחק לפינה משמעו לעמוד מול אותם כוחות ולומר: אני כאן. לא אברח יותר. גם אם ארצה – לא אוכל. אבל בואו לקראתי כשאתם מישירים אלי מבט.

וזו אולי תמצית חוויית הקריאה של "אנשי פינות" ושל ספריה של אסתי ג. חיים: היכולת יוצאת-הדופן שבה היא מובילה את קוראיה אל הפינה, מאלצת/מאפשרת להילחץ אל המקום בו כבר אין לאן לברוח, אך בה בעת גם לבטוח ולהיות מוכנים לקבל את שיבוא, כי כשיבוא, יבוא פנים אל פנים. מפינה אל פינה. 

 קרדיטים:

*הציטוט של רילקה הוא בתרגומה של עדה ברודסקי שיצא בהוצאת כרמל.

 ראו עוד ביקורות על "אנשי פינות":

בודפסט שעל הכרמל :"אברהם בלבן על "אנשי פינות "

ילדה שקופה :עדנה אברמסון על "אנשי פינות "

קורא בספרים על "אנשי פינות "

 

עוד  על הכותבת אסתי ג.חיים :

הבלוג של אסתי חיים

אסתי חיים בלקסיקון הספרות העברית

אסתי חיים בויקיפדיה

ראיון עם אסתי חיים

 

 

אסתי ג. חיים

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת, פרוזה עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*