ללדת שירה במקום ילדים: שירתה של ענת חנה לזרע

 בעד הפרצה שבאויר | ענת חנה לזרע

ענת חנה לזרע היא ילידת 1964, מתגוררת במושב בשרון,"בעד הפרצה באוויר " הוא ספרה הראשון.

על "בעד הפרצה שבאויר"   מאת ענת חנה לזרע, "ספרי עיתון 77" , 2013

 מאת יובל גלעד

ספר ביכוריה של ענת חנה לזרע הינו ספר עדין ויפה, לירי ביותר, אם כי גם מעט אנמי, בחלקים ניכרים ממנו, על אף שהוא ערוך בקפידה ואיננו ארוך מדי (52 ע"מ).

שם הספר – "בעד הפרצה שבאוויר" – מעיד יפה על תוכנו: התבוננות נשית (מותר להגיד את זה בימינו?) בהוויה, ביחסים, מתוך איזה תשומת לב לרחשים, הבאה לידי ביטוי בצירופים לשוניים מעניינים בשירים הטובים, ואיזה מיופייפות מוגזמת בפחות טובים. אבל ככלל, מדובר בספר ביכורים ראוי, שיתרונו העיקרי הינו בעובדה שהמשוררת מבינה ששירה איננה רק סיפורים אלא עשייה במילים, והמאמץ הלשוני להגיע לצירופים מעניינים נושא פירות לעיתים.

אֶהֶרֶה/ עד אלד/ פרי שפתי/ הפרטית הינו השיר הראשון וגם המוטו של הספר, ואכן הספר מנסה להרות שפה ייחודית, לפחות צירופים מיוחדים שמנסים לתאר את מה שקשה לתאר אותו, שכבר נשחק, אחד מתפקידי השירה. השיר גם מבשר את המשך הספר, שבו דין וחשבון לא פשוט של אישה שהגיע לגיל בו כנראה כבר לא תלד, כפי שמעיד השיר היפה הבא:

מעולם/ לא הבאתי ילד לעולם/ על אף שבאתי אליו/ כשאני מצויידת,/ אישה חמושה. / זה מותיר לי זמן/ רב, גדוש ומופרז/ להביט במראה,/ שם אני רואה/ את השעה/ ובכן, מאוחר

שיר טוב בגלל החסכוניות הכמעט אלימה שלו, סיפור חיים באחת עשרה שורות, עם התבוננות מפוכחת במראה, לא בהכרח אוהדת, חושפת את הזמן הרב שנותר בידי מי-שאינה-אם, כאשר הזמן הזה, הריק והפנוי,  הוא אחת הסיבות העיקריות להבאת ילדים, הצורך למלא את הזמן ואת החלל שנותר בזוגיות אחרי זמן מה, אם לא סיפרו לכם.

הנה שיר שמעיד על מאמץ לשוני, אם כי אינני בטוח שהוא מצליח ליצור תמונה מובהקת ובהירה מתוך צירופיו המעניינים, "הדמיון שאני מוצאת" שמו:

מעורפל לי ומעט דחוק/ דביק ומעט הדוק/ אני עוטפת מערומיי החפים מזהות/ בשמלת הגנטיקה שנתפרה במיוחד למידותיי// כחבצלת המים 'ויקטוריה אמזוניקה'/ ילידת נהרות אגן האמזונס/ צופנת גזע בשרני בקרקעית בוצית/ מעגנת שורשיי בתא המיימי ברחם אימי// באור ההופך עפעפיי לקרום שקוף/ ובחום גוף הנוסך בי שקט פנימי/ מכה שורש בליבת בסיס האֵם/ מקבעת יתד, זו זכות אבות/ בתנועה רכה בתוך מים קלושים/ פורשת גבעוליי הגמישים… בבוא יום ירידת המים/ מגיחים עלֵי ענק מעגליים…

אני בעד השיר הזה כי הוא עושה מאמץ לתאר את מה שאי אפשר לזכור ולתאר – תינוקת ברחם אימה, ו"מערומיי החפים מזהות", "שמלת הגנטיקה", "צופנת גזע בשרני" ועוד הם צירופים מעניינים שמעידים על מאמץ לשוני, וזאת למרות שהשפה גבוהה מדי ונוטה לייפיוף מסוים ("מקבעת יתד") וגם מעט קלשאתיות ("חום גוף הנוסך בי שקט פנימי "– זה נכון אבל לא מעניין).

אבל בעוד השיר הזה יוצא זכאי מפאת לשון מעניינת, לא כך השיר הבא, "עקב אכילס" שמו:

אמי שהולידה/ אותי בבת אחת/ עם עור שקוף ודק/ ביקשה לחפות עליי מפני הסכנה/ שאהיה חסינה לעד מבטן ומלידה/ מחושלת באהבות ולא רק בקרבות/ טבלה אותי באוויר העולם לא בנהר/ הליטה גופה השלם/ לא רק את עקבי המדֻגדג/ בכפות ידיה הטובות// יצא שהחולשה אחזה בי/ בכל הכוח

קשה לכתוב שירה לירית ישירה ופשוטה, כי הפשטות שחוקה, ואלזה לסקר שילר יש רק אחת. לא שיר רע, אבל "אהבות ולא קרבות", או האוקסימורון הבנאלי "החולשה אחזה בי בכל הכוח" לא עוברים.

צילום: אלינוי ארבר

ענת חנה לזרע.צילום אלינוי ארבר.

הרבה מהשירה העברית החדשה והצעירה נכתבת בשפה די גבוהה, גבוהה משפת הדיבור, מתוך מחשבה ששירה היא מה שגבוה מהחיים, ולא בהכרח מתוך רצון להשתמש ולבטא אוצר מילים גדול ממאתיים המילים המשמשות את מרבית עם ישראל ביום יום. אבל שפה גבוהה יכולה להיות פח יקוש:

בחודש ינואר היה קר. // חזיתי איך אור לבטנו בתאווה בולע כל כיהיון, כמו חיה:/ בא רוח הקודש, כנפיו נסוכות, על קצות אצבעות/ קרב עד אליי כומס לחישת כפות רגליים גדולות/ עיבר אותי עד הריתי אותך בלבי…

הפתיחה פשוטה ונאה. ה"חזיתי" כבר מגביה ומעצבן. מה רע בראיתי? "כנפיו נסוכות", "כומס לחישת כפות רגליים" – שפה גבוהה אוהבת לגלוש לייפיוף, וזה מה שקורה כאן. ומצד שני – "אור לבטנו בתאווה בולע כל כיהיון, כמו חיה" – זאת שירה אמיתית – כל מזרח תיכוני אמור להכיר את האור הנורא כאן שבאמת בולע כל כיהיון, צירוף ותיאור חד פעמי.

לזרע לא מתביישת לתאר נשיות פסיבית בעידן של אמזונות, ולעיתים השפה הגבוהה מתלבשת טוב:

כשיופי אלוהי מחפה על החול/ בנגוהת קידושין, ענן מחליף נוצות כזנב טווס/ אני מלקקת מפטמותיך גודש געגועים חמוצים לבית/ צחוקך המתוק מתגלגל אליי באנגלית/ כדור הארץ בחיקי נהדק…

המחצית השנייה של הספר מכילה שירי אהבה-פרידה מאיזה אהוב תושב אירלנד:

נפגשנו בשנית אהובי שבא מארץ קרה אירלנד/ באנגלית שפת האם שלך אמרתי/ אחיה את חיי כמו מים עד יהלום בי חוף/ אעוף איתך על אף פחד הגבהים/ אטבול בך חרף פחד מעמקים/ כך ראוי באהבה לא פחות

שורות טובות, אמינות. כך גם בשיר הטוב בספר, לדעתי, "פרֵדה בשדה":

זה לא שלא נתנה התראה נתנה התראה/ על כתפי הרֶגע הזה מוטל שק כבד עמוס באחריות/ בוא תפציע ברגע הפרד בין עולמות/ זו אינה מלחמה לכן הכניעה באה זה מכבר/ עת לצאת לשדה התעופה ביקשתי/ אל תבוא הישאר בבית זו אני שלא שייכת לנוף האירי/ בבקשה למנוע מכוכבים זעופים לחָרֵב את השמים…

השיר ממשיך עוד, וגם ההמשך יפה כמו "על כתפי הרגע הזה מוטל שק כבד עמוס באחריות" – שזה תיאור מדויק וחד פעמי של פרידה, וגם "בבקשה למנוע מכוכבים זעופים לחרב את השמיים" – התמונה בהירה ומתוארת בשפה פשוטה – "לצאת לשדה התעופה", והתיאורים מעניינים לשונית.

על ענת חנה לזרע להמשיך בדרך בה החלה, ואחכה בתקווה לראות עוד מהאומץ הלשוני, פחות מהשפה הגבוהה שלא לצורך, וגם יותר קיצוניות נרטיבית בספרה הבא.

ראו עוד שירים של ענת חנה לזרע :

ארבעה שירים מאת ענת חנה לזרע

"קצה חוט" עוד שיר מאת ענת חנה לזרע

"מאוחר "

פזורי רוח"

"בהדוף כל הלילות "באתר "ליריקה"

 

ענת חנא -לזרע, צילום אלינוי ארבר

 

 

 

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

12 תגובות על ללדת שירה במקום ילדים: שירתה של ענת חנה לזרע

  1. מאת אורנה ריבלין:‏

    תודה רבה על רשימה מענינת ומעשירה .

  2. מאת שושי שמיר:‏

    שלוש שאלות ותשובה אחת
    *
    "שם הספר – "בעד הפרצה שבאוויר" – מעיד יפה על תוכנו: התבוננות נשית (מותר להגיד את זה בימינו?) בהוויה, ביחסים, מתוך איזה תשומת לב לרחשים, הבאה לידי ביטוי בצירופים לשוניים מעניינים בשירים הטובים, ואיזה מיופייפות מוגזמת בפחות טובים."

    1. האם יואיל המבקר להשכילני באיזה אופן מעיד שם הספר על כל אלה?
    2. האם הצירופים: "מעיד יפה על תוכנו"; איזה תשומת לב לרחשים"; איזה מיופייפות מוגזמת" ועוד ועוד – הם דוגמאות למיופייפות מוגזמת?

    *
    "מעולם/ לא הבאתי ילד לעולם/ על אף שבאתי אליו/ כשאני מצויידת,/ אישה חמושה. / זה מותיר לי זמן/ רב, גדוש ומופרז/ להביט במראה,/ שם אני רואה/ את השעה/ ובכן, מאוחר

    חושפת את הזמן הרב שנותר בידי מי-שאינה-אם, כאשר הזמן הזה, הריק והפנוי, הוא אחת הסיבות העיקריות להבאת ילדים, הצורך למלא את הזמן ואת החלל שנותר בזוגיות אחרי זמן מה, אם לא סיפרו לכם."

    תשובה 1: הפרשנות של המבקר לשיר הזה היא תשובה לשאלתו שבסוגריים מן הפסקה הקודמת – "התבוננות נשית (מותר להגיד את זה בימינו?)":
    מותר, אם המפרש הוא אשה, או לפחות בקי ברזי חייה של אשה. שאז היה יודע שהשיר עוסק בשעון הביולוגי שמגביל את זמן הפריון, ולא בכך שלמי-שאינה-אם משעמם בחיים – או בזוגיות – כי אין לה במה למלא את זמנה הפנוי.

    *
    "…לזרע לא מתביישת לתאר נשיות פסיבית בעידן של אמזונות, ולעיתים השפה הגבוהה מתלבשת טוב:

    כשיופי אלוהי מחפה על החול/ בנגוהת קידושין, ענן מחליף נוצות כזנב טווס/ אני מלקקת מפטמותיך גודש געגועים חמוצים לבית/ צחוקך המתוק מתגלגל אליי באנגלית/ כדור הארץ בחיקי נהדק…"

    שאלה 3: האם יוכל המבקר להסביר לי למה, לדעתו, השיר מתאר נשיות פסיבית?

    בתודה,
    שושי שמיר

  3. מאת יובל ג.:‏

    לאורנה – תודה על הקריאה.
    לשושי – אנסה לענות…
    1. "בעד הפירצה שבאוויר" – זוהי מטאפורה של האוויר למעין משהו סוגר, מטאפורה אוקסימורונית, והפירצה שבו היא המקום שבו, אם אני מבין נכון את המשוררת, מתרחשת השירה. כלומר – סוג של הוויה, משהו לא שגרתי, "פירצה".
    2. את כנראה קצת כועסת, לא יודע על מה. "מעיד יפה על תוכנו" הינו משפט בעברית יומיומית למדי, כמו גם שאר הדוגמאות.
    במקרה של השיר על אי הבאת ילדים, המשוררת חכמה מן הקוראת שלה, הגברת שושי, שכן יש לה אומץ לומר דבר מה (נשי, גברי, מה זה משנה): כשלא מביאים ילדים הדבר מותיר הרבה זמן פנוי, בין השאר להתבונן במראה. בגלל זה השיר טוב: לא בגלל הוידוי על אי הבאת ילדים, שכל משוררת פייסבוק יכולה לכתוב, אלא הוידוי האמיץ על הזמן הרב שנותר ריק, החלל, בחברה בה חוסר מעש נחשב הפשע הגדול ביותר.
    3. הפסיביות נוכחת בתמונה המעבירה אהבה הגובלת בהערצה לדמות גברית, בתמונה המוקפת ביופי אלוהי. בימים בהן נשים כותבות בעיקר איך הן "מזיינות גברים" (כמו למשל בשירת נועם פרתום, שירה טובה אמנם) אז היכולת לתאר תמונה של הערצת גבר וכמיהה היא מקורית. הכללתי נובעת גם משירים אחרים בספר, ולא רק משיר זה.

    • מאת שושי שמיר:‏

      1. נכון מאוד. מה שכתבת בתשובתך מעיד על תוכנו של הספר, אבל לא זה מה שכתבת בביקורת.
      2. המלים "יפה" ופעמיים "איזה" הם התייפיפות מוגזמת בעיניי, כמו גם "מאיזה אהוב", ועוד כמה. אני לא כועסת אבל כן מתייחסת בביקורתיות להתנשאות המבצבצת מכתיבתך.

      אדון יובל, נשי, גברי – בהחלט משנה בשיר הזה:
      מעולם/ לא הבאתי ילד לעולם/ על אף שבאתי אליו/ כשאני מצויידת,/ אישה חמושה. / זה מותיר לי זמן/ רב, גדוש ומופרז/ להביט במראה,/ שם אני רואה/ את השעה/ ובכן, מאוחר
      הפרשנות שלך לא נשענת על הטקסט אלא על תפיסת העולם שלך. בשום מקום בטקסט אין התייחסות ל"חברה בה חוסר מעש נחשב הפשע הגדול ביותר."
      תסביר לי בבקשה איך אתה קורא את ארבע השורות האחרונות של השיר על פי פרשנותך? איך רואים במראה את השעה ומחליטים שמאוחר, אם לא על פי רישום השנים על הפנים, שמעיד שמאוחר לשנות את העובדה שצוינה בתחילה השיר: "מעולם/ לא הבאתי ילד לעולם…" וזה שזה הופך את השיר לבנאלי בעיניך – מעיד עליך – לא עלי ולא על המשוררת, וגם לא על משוררות הפייסבוק שדעתך עליהן מובנת מהדרך שבה התבטאת.

      3. "הפסיביות נוכחת בתמונה המעבירה אהבה הגובלת בהערצה לדמות גברית, בתמונה המוקפת ביופי אלוהי. בימים בהן נשים כותבות בעיקר איך הן "מזיינות גברים" (כמו למשל בשירת נועם פרתום, שירה טובה אמנם) אז היכולת לתאר תמונה של הערצת גבר וכמיהה היא מקורית. הכללתי נובעת גם משירים אחרים בספר, ולא רק משיר זה."

      ברשותך אתייחס לשיר שכאן, ולא לשירים שאינם לפני, ואחפש בו נשיות פסיבית. אעתיק אותו שוב, ברשותך, שיהיה קל לעקוב:
      שיופי אלוהי מחפה על החול/ בנגוהת קידושין, ענן מחליף נוצות כזנב טווס/ אני מלקקת מפטמותיך גודש געגועים חמוצים לבית/ צחוקך המתוק מתגלגל אליי באנגלית/ כדור הארץ בחיקי נהדק…

      אכן יופי אלוהי עוטף את תמונת השיר, אבל האקטיביות היחידה הנוכחת בשיר היא של הדוברת. ולמעשה חל בו היפוך תפקידים – במקום שדי האשה שעל פי הקונבנציה הן מקור משיכה ושדה-פעולה לגבר, כאן הדוברת מלקקת את פטמותיו של הגבר (לא כל כך רואה את ההבדל בין זה ובין זיון, האמת). הכמיהה היחידה כאן היא געגועים חמוצים לבית, שמתעוררים דווקא שם, כשהיא מעלסת את הגבר האירי שצחוקו מתוק (עוד התייחסות אליו כאל ילד, שאינה מביעה שום הערצה).
      ושלרגע לא יעלה בדעתך שאני חושבת שהשיר לא טוב – השיר הוא מצוין בעיני.

  4. מאת יובל ג.:‏

    גברת שושי, אני פה בין עניינים, רק אגיד שהשיר המצוטט על האיחור בשעה הוא טוב בעיניי,
    וכך גם כתבתי. "זמן רב, גדוש ומופרז להביט במראה – בהחלט מעיד שלדוברת יש זמן רב ומופרז,
    לפי מיטב שיפוטי, שנובע, ככל הנראה, מאי הבאת ילדים, שזהו נושא השיר.
    כנראה שמתוך רצןו לגונן על המשוררת את מתקשה עם דברי הביקורת, תופעה נפוצה למדי,
    ומדי פעם מופיעות כאן מורות שמתעקשות לשלוח אותי לכתוב מאתיים פעם על הלוח "אין דבר כזה פסיביות נשית". למיטב ידיעתי המשוררת קיבלה ברוח טובה את דברי הביקורת, וימי בית הספר שלי כבר חלפו עברו מן העולם,
    ברוך השם, ואציין לשבחי שהייתי סגן אלוף ההרשמות של הכיתה, שני רק לרון עדיאל, שהיה מופרע ממני.

  5. מאת יובל ג.:‏

    והנה דוגמאות של פסיביות או כניעות נשית מסוימת, שקיימת בעולם, מה לעשות שושי, היא קיימת גם אצל גברים, אגב:
    "אם היה בי כוח/ אפילו היה כוחי רפה/ הייתי זוחלת זחוחה/ מרטיבה כרית אצבע/… מביאה אותה כלום קרוב/ לפרורים שלך שפיזר וניער גופך.."
    והנה שיר אהבה עם אלמנטים של הערצה: "נפגשנו בשנית אהובי שבא מארץ קרה אירלנד… אעוף איתך על אף פחד הגבהים/ אטבול בך חרף פחד המעמקים" – האהוב הנערץ משול לים או שמים, כוחות טבע, לא פחות. ואין בזה רע, אגב. להיפך. זוהי שירה עם אלמנטים רומנטיים.
    כמיהה רומנטית:
    "להיזכר בך הבוקר/ חפצה נפשי הרעבה וגם/ גופי אינו מקמץ בתאווה/… להצטעצע ולהתייפות כאילו נקראת/ אני לפגישה רומנטית ורק על מנת/ להישאר בדירה ריקה" – עמדת נטישות מול אהוב, נזקקות נשית או גברית או מה שלא תהיה, כלומר עמדה שמזכירה יותר שירת רחל או אסתר ראב מאשר שירת האמאזונות של ימינו.

    ואסיים בשיר קצר:
    שושי שושי התאוששי
    עוד אף משורר לא מת מביקורת
    אפילו לא מזרחי או כושי
    אפילו לא משוררת עדינה ומוכשרת
    שושי שושי, שושי שמיר
    שמך מתחרז עם יגאל עמיר
    אבל כמובן שרגישותך גדולה פי כמה
    בידידות רבה, מבקר מתנשא כחמה

    • מאת שושי שמיר:‏

      ולסיום: כל כך הרבה מורות היו לך ולא למדת כלום, יובל, ששמך המתחרז עם חבל

      זמן לארוחת ארבע. שלום ילדים

  6. מאת מיכל פירני:‏

    ליובל,
    תודה על הרשימה המעניינת שלך. מעניין לקרוא את שיריה של ענת -חנה,על פי השקפתך.
    אהבתי בייחוד את:
    "נפגשנו בשנית אהובי שבא מארץ קרה אירלנד/ באנגלית שפת האם שלך אמרתי/ אחיה את חיי כמו מים עד יהלום בי חוף/ אעוף איתך על אף פחד הגבהים/ אטבול בך חרף פחד מעמקים/ כך ראוי באהבה לא פחות"

    שורות טובות, אמינות. כך גם בשיר הטוב בספר, לדעתי, "פרֵדה בשדה":
    "על כתפי הרֶגע הזה מוטל שק כבד עמוס באחריות/
    / בבקשה למנוע מכוכבים זעופים לחָרֵב את השמים…"
    לוקחת עימי את השורות היפות הללו,ונוצרת אותן בליבי.
    תודה לך ענת-חנה.

  7. מאת דוד ברב:‏

    הכרתי את שירתה היפה של ענת חנה לזרע באתר הזה
    קראתי קובץ שירים מרגשים על האהוב מאירלנד ואחד מהם הוא השיר האחרון שהבאת
    אז כתבתי ליעל טומשוב שזו דוגמא לשירה טובה ונגישה ואז התחיל דיאלוג
    יפה מאד כתבת יובל
    ביקורת בונה וענת כמי שקשובה ודאי תעשה בזאת שימוש טוב
    יש קשר ואני מעריך מאד את שירתה וכך מצאתי עצמי מלחין ושר שיר שלה
    http://www.youtube.com/watch?v=jS9ug9x13h4&sns=em

    תודה לך יובל שהבאת

  8. מאת שמעון רוזנברג:‏

    רשימה מעניינת על משוררת ראויה מאוד.
    לא יכולתי שלא לראות את ההתכתבות בינך לשושי שמיר. זכותו של כל קורא ופרשן לפרש כרצונו. כל עוד אינו אונס את הטקסט, כל עוד פרשנותו נשענת על הכתוב. ההפקעה היא אף הכרחית (בפרפרזה גסה על רולן בארת)
    לקריאתי (ולהתרשמות נוספים) המשוררת מתבוננת בראי, לא בשעון, ומישירה פנים מול האמת המרה, אכן כעת משאין לה ילדים נותר לה שפע של זמן להביט במראה ולזהות את האמת. האם מי שיש לו שפע של זמן – מאוחר לו? ומדוע ה"זמן מופרז", אם לשיטתך הזמן נאה וטוב, "זמן נכון"? אלא אם היא אחרה את המועד וכעת לא תוכל ללדת. האיחור הוא המחיר שהיא משלמת בגין ה"שפע" וההפרזה.
    האפשרות הפרשנית שלך תיתכן, אך אני מסופק אם לכך התכוונה המשוררת.
    ואולי היא לא "בחרה" במילים המיטביות כדי לתאר את כוונתה?
    מכל מקום כאשר הוצגה הפרשנות של שושי, היה לטעמי ראוי לומר – לכל הפחות – שגם היא יכולה לנבוע מהטקסט.
    ולא היה נגרע מכבודו של הפרשן כהוא זה.
    זו גם לא בושה להודות בטעות. בעיני זה אפילו מכובד ואמיץ.

    מה שלא ראוי (ולא אמיץ) זו ההיאחזות בקרנות המזבח.

  9. מאת יובל ג.:‏

    מעניין שכולם נתפסים ל"פרשנותי" הגדולה: כנראה שהאמירה שלי שהבאת ילדים "סותמת" את הזמן המיותר ממש מבהילה. אבל זה הרי ידוע. פרט לדברים נפלאים אחרים. בכל מקרה, כתבתי:
    סיפור חיים באחת עשרה שורות, עם התבוננות מפוכחת במראה, לא בהכרח אוהדת, חושפת את הזמן הרב שנותר בידי מי-שאינה-אם, כאשר הזמן הזה, הריק והפנוי, הוא אחת הסיבות העיקריות להבאת ילדים, הצורך למלא את הזמן ואת החלל שנותר בזוגיות אחרי זמן מה, אם לא סיפרו לכם
    מה כאן פרשנות מופלגת? אלוהים, כמה שאנשים חכמים בימינו! וכתבתי שהזמן הריק מוליד התבוננות במראה – שהיא גם התבוננות נרקיסיסטית משהו, המאפיינת מי שאין לו ילדים ואין לו איך "לצאת" מעצמו – אבל שירה של המשוררת בלתי נרקיסיסטי בכלל: הוא אמיץ.
    ואתה, מר רוזנברג, השקע מעט יותר בשיריך – אני דווקא קראתי כמה מהם, וצר לי לבשר לך- זו אכן לא בושה להודות בטעות, אבל כן בושה לכתוב שירים גרועים ולפרסמם.

  10. מאת שמעון רוזנברג:‏

    תודה על תגובתך. אכן היא ראויה לך

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*