הרחק מהדרך הנכונה :

על “צדו של המרחק” לענת שרון-בלייס, הוצאת “קשב”, 2013

 מאת יובל גלעד

ענת שרון-בלייס מוכרת לקהל שוחרי השירה מעצם היותה עורכת תוכניות ספרות ברדיו. היא בלי ספק קראה הרבה שירה, אבל ספר שיריה השני, “צדו של המרחק”, חלש מאוד. ולא הייתי נדרש אליו אלמלא היה דוגמא מייצגת למרבית שירת המקור המופיעה בהוצאת “קשב”, ואני נאלץ לדווח כאן על הספר כדוגמא לרוח השמרנית- סתמית השורה על בחירותיו של רפי וייכרט (ולא, לא שלחתי לו מעולם כתב יד, והוא אף פרסם שיר שלי באיזה בלוג YNET וכו’, לא הכול אישי, חברים).

ובכן, הוצאת “קשב” לשירה החלה לפעול כהוצאת תרגומים, במידה רבה. מרבית הספרים היו תרגומי שירה, במקרים רבים תרגומים יפים עד מעולים, לעיתים פחות, אבל נוספו הרבה ספרים חשובים למדפי התרגומים בעברית. בהדרגה החל וייכרט להתמקד במה שהוא לטעמי המיזם החשוב ביותר של ההוצאה: מתן בית למשוררים בשנות החמישים-שישים-שבעים לחייהם, שבעידן של משוררים המשלמים על ספריהם לא היה להם ביקוש ולא היה להם בית בלעדיו, וכמעט כולם משוררים טובים וראויים. לכך הוסיף גם מבחרים מוקפדים למדי של משוררים אלה, נשכחים יותר ופחות, והרוויח את שמו ביושר בספר המ”ולות של השירה העברית. דוגמאות לשירת המקור של מזדקנים הזאת (וכאמור, חלקם משוררים מוכרים ואהובים, אפילו זוכי פרסי ישראל, ועדיין היו חסרי בית בלעדי רפי): גיורא לשם ז”ל, עוזר רבין ז”ל (נא לקנות ולקרוא, משורר מעולה ונשכח), עודד פלד, אריה סיון, טוביה ריבנר, פיצ’י יהורם בן מאיר, משה דור, ישראל הר, איתן איתן ז”ל (נא לקרוא- משורר מעולה נשכח) ועוד .

אבל בשנים האחרונות “הרחיב” המשורר- מוציא לאור את השורות, והחל לפרסם משוררים ומשוררות צעירים וצעירות. כל בחירותיו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, הן של שירה שמרנית, ביתית, מיופייפת, לא מאתגרת לשונית ולא תמאטית, בינונית עד בינונית פלוס, מקדש של בינוניות. בכך הוא למעשה ממשיך דרכה של העורכת החרוצה לאה שניר מ”הקיבוץ המאוחד”, שמשך כמה עשורים הוציאה, לפעמים בחסות המימון של קרן תל אביב, עשרות ומאות ספרים מיותרים עד מיותרים מאוד, עם יוצאי דופן בודדים, בחסות טעמה הבורגני-שמרני.

וכעת לענת שרון-בלייס. היא  משוררות מיומנת, אבל כותבת בנוסח היומיומי שמרני בורגני סיפורים קטנים ומשפחתיים שהפכו לנפוצים מאוד בשירה של שני העשורים האחרונים. אלה עשורים בהן השירה הפכה לשירת סיפורים קצרים, בהרבה מקרים לא מעניינים, שירה “אפית” (כלומר סיפורית, בהן הדובר-דוברת הם ה”גיבורים” האפיים, אבל בדרך כלל אין בחייהם דבר שירוויח את התואר גיבור) בצמצום לירי (ספפו מלסבוס, ליריקה, צמצום ותיעוד הנפש). הקומבינציה בין נרטיביות אפית לצמצום לירי יוצרים מרקחות בעייתיות ביותר.

ז’אנר זה של שיר אהבה משפחתית מאכלסים עשרות ספרים חדשים של משוררים ומשוררות צעירים, ואפשר לקרוא לו “ז’אנר המשפחה האוהבת”. אני לא נגד משפחות, הקמתי אחת כזאת, אבל כל המשפחות המאושרות וכו’, כפי שאמר טולסטוי. ולא מדובר רק באימהות מאושרות, אלא גם באבות מאושרים, כולם מאושרים. ואוהבים נורא.

הספר דווקא נפתח בשיר מעולה, היחיד בספר:

קודם הכותנה/ אחר כך החיטה/ ולבסוף החמניות// זהו סדר הדברים בעמק.// האדמה אינה רחוקה עוד./ עיניי נחות מן השקרים.

צמצום מיומן, תיאור נוף פשוט וכנה, ושיר שיכול לקבל שני פירושים:  האחד,  אדם המתגעגע למותו (לאדמה), והשני – הטבע כניגוד לחיי העיר המטונפים, כי חיי אדם הם רצף של שקרים חברתיים. אמיץ ויפה. אבל מכאן הדברים הולכים ומתדרדרים, עם הרבה “אהבה”:

תאר לך/ אנחנו בסך הכול/ ארמונות של חול./ רק מילים סוככות עלינו,/ כיריעה של בד לוהט./ הזמן נערם סביבנו כמו שמחה בעיניו של ילד,/ כפות ידיו הקטנות מחזיקות את הים…

מאוד מאוד בנאלי: החיים המדומים לארמונות חול. מאוד מיופייף להגיד “רק מילים סוככות עלינו” גם אם זה נכון. ולמה, אם זה המצב, אז הזמן נערם? הוא לא חולף מהר, אם אנחנו ארמונות של חול, הממהרים להתכלות? ואם הוא נערם, למה כמו שמחה? שמחה נערמת בעיניו של ילד? אני לא חושב. זה פשוט נשמע יפה, נשמע כמו שיר, ילד מתיז את שמחתו בלי לחשוב. אבל ילד, אהבה, אנשים אוהבים את זה, זה סירופ טעים.

לפני השפה, לפני השמות, לפני המראות,/ עיניך מגששות אל זיכרון, כנחל/ ההולך אל הים, שם אני שוחה,/ סופרת ירח ועוד ירח עד שימלאו תשעה

שיר לילד, ויש בו את החומרים שצריך להכניס לשיר שמרני טוב – ילד, אהבה, מילים גדולות שרק משוררים יודעים לעסוק בהם: שפה, שמות, מראות, זיכרון, דימוי מרגש של נחל, אבל בעצם – אותם שקרים עליהם העיד השיר הראשון בספר:

זהו זמן התמונות הנעוצות בזיכרון/ הנשלף, נטול נייר וליטוף./ חדרי החושך נעלמים,/ אבל אני מושיטה ידים… וברכתי עליך כמו שחייב אדם לברך על מקום/ שנעשה לו נס.

סתם, סתם מילים – שירה צריכה לדייק, גם אם היא נוטה לערטילאיות או למטאפיזיות: מה זה “זמן התמונות הנעוצות בזיכרון”? זמן של ימים חשובים, מכריעים, אוקיי. אז למה הוא נשלף? הזמן הזה? ואם כן, מה פירוש “נטול נייר וליטוף”? (מעבר לקרבה הפונטית בין נשלף לליטוף) וכמה בנאלי אפשר להיות, הילד כנס?

והנה שיר ממש רע, לא סתם מעורפל, שיר על יום יום משפחתי, אבל הוא נשאר כתמונה בנאלית של משפחה בנאלית, בשורות קצוצות שמרניות:

דותן מטגן קציצות במחבת./ מוציא אותן מן השמן הלוהט,/ מכניס אל סיר מלא ברוטב עגבניות/ וממשיך לבשל./ אני חותכת עוד עגבניה.// בחוץ, החום מחסל את הרקפת האחרונה, / הורוד הולך ומתקפל אל עולם אחר.

אז דותן מטגן קציצות, כל הכבוד לגבר המבשל! אבל למה אני צריך לקרוא את זה? למה אני צריך את הסיפור המשפחתי הבנאלי הזה? ההצדקה הפואטית מנקודת מבטה של המשוררת היא להראות את היום יום כפי שהוא. אבל מה לעשות, שירה צריכה להרים את הדברים, איכשהו, ולו גם בחשיפת היופי היומיומי שלהם, ו”דותן מטגן קציצות” לא עושה את זה, ולא עוזר הסיום היחסית סביר של השיר.

אני מגישה לך מילה./ אתה לוקח./ לא חושד במה שעומד מאחוריה/ או מצדדיה./ חוזר אחרי בקול,/ מלטף בלשונך את שפת האם/ מרטיב אותה./ לעיתים, בולע אות אחת או שתיים./ לבסוף, מכניס למכונת הייבוש של הדיבור/ ומבקש עוד אחת.

קורא לא מיומן של פסטיבלי שירה יכול להגיד לעצמו, הו, יפה, דיבור וזה, מאוד תרבותי, וכו’. אבל זה כלום. המשחק בין לשון לשפה, ריאליזציה של מטאפורה, כל כך בנאלי, ולמרות ש”מכונת הייבוש של הדיבור” הינו צירוף סביר, הרי שהעייסק לא מחזיק. כאמור, שירים מיומנים לכאורה, בסדריים, וייכרטיים, אבל… ושיר אחרון, “אבא” שמו:

שוב אתה אורז הכול ועובר דירה,/ הפעם בגלל הרעש./ אני מתקשרת, מתעלמת מכל הארגזים, / ומספרת לך, בפעם הראשונה, על האהבה

לא, מצטער, הסיטואציה קונקרטית, השיר נבנה נכון, אבל “האהבה” נותרת כשקר, כי היא לא קיבלה ממשות בספר, על אף שהוא איננו מתיימר ועל אף שהמשוררת היא ככל הנראה אישה טובה ואוהבת שירה המסייעת להפצתה בשידורי רדיו. וכל זה מדכדך במיוחד על רקע שיר הפתיחה המעולה, שמראה לאן יכלה המשוררת להגיע אם היה לה אומץ.

ראו גם

שירים של ענת שרון -בלייס

ענת שרון -בלייס בלקסיקון הסופרים

ענת שרון -בלייס מקריאה שיר

שירה על פי קנה המידה של הלב -אלי אליהו על ענת שרון -בלייס

ענת שרון-בלייס. השירה חכמה ממני

ענת שרון בלייס .צילמה נועה יפה.

מדף הספרים של ענת שרון -בלייס

 

10 תגובות

  1. ליובל
    גם אני אני חסיד של ה”קונקרטיות בביקורת”, דהיינו לא לעקוף את נושא האיכות הפואטית, שהיא נשמת אפה של השירה, ע”י עיסוק בענייני תוכן גרידא. לכן אני בעד שיטתך להצביע על שירים או שורות טובות יותר או פחות (גם אם אני לא תמיד מסכים עם שיפוטך, וזה טבעי ומובן, למשל כאן “סופרת ירח ועוד ירח עד שימלאו תשעה” שבעיני פשוט, אבל יפה).

    יחד עם זאת מבקורתך הנוכחית ניתן להבין (” אבל כל המשפחות המאושרות וכו’, כפי שאמר טולסטוי”) כאילו השירה נועדה רק להבעת מצוקות, משברים, בגידות, הוקעת שקרים (כמו בשירה הראשון, אותו שבחת בצדק) וכו’ וכו’, אחרת “היא אותו דבר”, היא לא מעניינת. ועל עמדה זו אני חולק. כל שירה, בכל נושא, צריכה להישפט לפי איכותה, ולא לפי נושאיה.

    איני מסכים גם ל”אנשים אוהבים את זה, זה סירופ טעים”. להיפך, לקוראים קל יותר לעניות דעתי להזדהות עם סבל מאשר עם אושר או הבעת שביעות רצון (עצמית, משפחתית וכו’), כך שאיני סבור שהוא נועד למשוך קוראים.

    נראה לי ששירה כזו צריכה “להתאמץ” יותר מבחינת איכותה כדי להיות ראויה. לפי הדוגמאות שהובאו אמנם “לא נופלים מהכסא” בקריאתם; אך בעיון בשירתה גם כאן וגם במקומות אחרים (למשל “הפשרה” המופיע באחד מהלינקים) התרשמתי ששירתה מאוד רהוטה, זורמת, לא צורמת (די נדיר בשירה הצעירה), עם רגישות לשונית מרשימה.

    גם אני מעדיף אישית שירה יותר מחודדת (ואולי עוקצנית) ופחות “מיופיפת” בלשונך או “שגורה ולא מפתיעה גם אם יפה” כלשוני (לדוגמה שימוש במילים פואטיות יפות, שהיו נהדרות בשימוש ראשון כמו “פרום (ב”עמק פרום”) או “חופנת” (“חופנת זכרון”), אך עקב שימוש מוגבר לאחרונה ערכם התפחת בעיני). יחד עם זאת אני יודע להעריך שירה איכותית, במנותק מכך, ושירתה של ענת שרון-בלייס, (כמו, אגב, גם שירתן של עפרה קליגר, מירי גלעד ועוד) שייכת בעיני לקטיגוריה זו.

  2. לדוד שלום –
    אני חולק עליך בעניין הרגישות הלשונית של המשוררת, פרט לשיר המשובח שהוזכר,אבל זכותך כמובן להתנגד ולחשוב אחרת. עולה בדעתי, סתם בתור דוגמא, משורר שאצלו אין הרבה “דרמות”, שיוצא אף הוא בהוצאת “קשב” שהותקפה כאן, מהוותיקים, שלמה אביו, ששירתו טובה מאוד בעיניי, כי הצירופים שלו, ברובם, מקוריים. אני חושב שיש נוסח שגור, מיופייף, עדין לכאורה, של שירה משפחתית בדרך כלל, של שירה צעירה עד גיל העמידה, ששוחק באופן גס את הרגישויות הלשוניות של תיאור חיי משפחה.
    הנושא של חיי משפחה, או ליתר דיוק אהבה לבני משפחה, ולילדים בפרט, הוא נושא חשוב – חשוב מאוד שאפשר יהיה לראות את הילדים ולאהוב אותם. אבל צריך לדייק, להיות ספיציפי, אחרת זה פשוט רפרוף על פניהם, כהורים שעובדים כל היום. (רפרוף לשוני, כמובן, במקרה של שירה).
    קשה מאוד לכתוב שירי אהבה משפחתיים, כמו שקשה לכתוב שירי מלחמה טובים. אלה שני נושאים שהשפה העיתונאית, היומיומית, הרגילה, שחקה אותם עד דק. בגלל זה יש מעטים המצליחים בכך – יהודה עמיחי הוא אחד כזה, ששירי אהבתו המשפחתיים אמינים – כי הם ספיציפיים, וכי עבודת הלשון אינטנסיבית.
    לגבי ההזדהות עם סבל – אני אוהב את מוצרט הנחשב “שמח” לא פחות מאשר את באך. אבל יכול להיות שקשה יותר לתאר שמחה, או אהבה משפחתית, מאשר סבל.

  3. “זכרון נשלף” הוא אביזר אלקטרוני שיש לו חיבור USB למחשב, או זכרון נשלף במצלמת וידיאו,
    ולא יזיק לך שתלמד להכין קציצות

  4. תודה על ההסבר לשיר. בקשר לקציצות – אני נגד אכילת חיות, במידת האפשר.
    ובעיקר נגד שירי קציצות – משוררים ומשוררות, די לשירי הקציצות,
    יש בחוץ עולם שלם ורחב מחכה לשורות קצוצות.

  5. כמובן שאני משוחד, אבל בשם הבנאליות הסכרינית של משפחתי הנעימה, תודה שהזכרת לנו, אני מבקש לבשר לך כי הקריאה שלך את הספר מאוד שטחית. ניחא שטחית. לא הכל ניחנים בעומק. אבל היא גם מאוד סלקטיבית, בניסיון שלך להרכיב פרופיל משפיל, משוחד, המתעלם במובהק מן השירים. גם עם זה אפשר לחיות, תוך הפעלת מבט חומל. אלא שביקורתך – וזה החלק המצער באמת – יוצאת מתוך שיח ביקורתי משטח, צר וצפוי, שאינו מניח לאסתטיקה נטו לקיים איזו תנועה. ליתר דיוק, בשורותייך הארסיות מקופלת טרוניה חריפה, לפיה אהבתה של ענת את ביתה מקהה את שירתה. אולי. אנשים מדייקים דיבור אצל הכאב, העיר פעם משורר שאתה היית מכנה “בורגני”. כמה חבל שזה לא פועל הפוך; חוסר היכולת לאהוב אינו מחדד את כתיבתך. ואגב בנאליות, לתשומת לבך – הרוע הכי הנדוש.

    על החתום: דותן “מטגן הקציצות” (ואני בכלל צמחוני, הקציצות הן חלק מתמונה שלא הייתה יא גאון).

  6. אפשר להגיד על יובל גלעד הרבה אבל אני תמה מה “צפוי ” בשיח הביקורתי שלו? יש לו אהבות ויש לו שנאות ואלו משתנות מכותב לכותב ומספר לספר,עם כי מן הסתם יש לו תפיסה אידיאולוגית מהי שירה טובה ומהי לא.

  7. אישית אני מוצא ששירים הנשארים בזיכרון שלי הם שירים שמתארים אירועים דרמטיים כל שהם.אירועים שמעורב בהם כאב או שמחת ניצחון או משהו .שירים שמתארים אירועים יום יום בנאליים בדרך כלל אינם נשארים בזיכרון.

  8. לדעתי לא ה’מה, קובע לבדו איכותו של שיר ,אלא טיב הזיקה בין ה’איך’ וה’ מה’.
    כל כך חבל ,שאנשים שאין להם קשרים עם פיגורות חשובות בקהיליה הספרותית,אינם זוכים,על פי רב, לתשומת לב, וזה חבל,לעניות דעתי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים + שש עשרה =