הרבה הקדמות – כמה הארות מאוחרות:במלאת שנה למותו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל-דוד אדלר

שי אריה מזרחי .היה משורר .הוא גם היה עורך מגזין רשת בשם "כאוס" שעסק בשירה ובמשוררים. עד שיום  טרוף אחד הוא שם קץ לנפשו.

דוד אדלר נזכר בו.

מאמר זה התפרסם בשינויים אחדים, "ב"ליריקה", אתר שירה שהוקם לזכרו של שי, ביום השנה העברי למותו

הרבה הקדמות – כמה הארות מאוחרות.:במלאת שנה למותו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל.

מאת: דוד אדלר

קראו שירים

קִרְאוּ שִׁירִים

אַךְ לֹא אֶת עֵינֵי הַמְּשׁוֹרְרִים

מַבָּטָם יִרְדֹּף אֶתְכֶם בְּעוֹדְכֶם

חַיִּים וְהֵם כְּבָר

לֹא

17.10.12

פעמים אחדות, בתחילה סמוך למותו, אח"כ לקראת השלושים, ואחר כך שוב ושוב, בנסיבות שונות ובזמנים שונים, ניסיתי לכתוב דברים לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי (הידוע בכינוי שא"מ) ובכל פעם יצאה תחת ידי פתיחה אחרת, ומצאתי את עצמי "נתקע" איפה שהוא. את תחילת הפתיחה הראשונה שכתבתי, ולא פרסמתי, אביא לקוראים שלא ידעו את שי, אם אכן יש כאלה.

המשורר שי אריה מזרחי נפטר בשעות הבוקר של יום ג' 16.10.12, יום אחד לפני יום הולדתו ה-38. דבר מותו שפורסם ברשת ובהודעות קצרות בכמה עיתונים, הכה בתדהמה את כל חבריו ומכריו האישיים, גם אלה שהכירוהו רק דרך הרשת. הלווייתו התקיימה באותו יום אחר הצהריים. לי נודע על כך באקראי רק למחרת בבוקר, ביום הולדתו. מאז עקבתי אחרי הדף שלו בפייס. היה שם "כאוס" מוחלט, כשם בלוג השירה המיוחד כ"כ שלו ברשת. כאשר קריאות צער על מותו הופיעו בערבוביה לצד ברכות ליום הולדתו. בדפדוף לאחור ניתן היה למצוא הודעה של בת זוגו קארין שזה "רציני" בליווי אסמכתא מאתר "חברה קדישא", עד כדי כך. מאז נכתבו על מותו כמה ידיעות וכמה מאמרים וכן הובאו שירים משני ספריו. המאמרים התייחסו לדרכו המיוחדת כמשורר, לעובדת היותו מייסד אתר "כאוס", שבו הביא שירים של אחרים, את זכייתו בפרס הראשון של "צרצרפייס" וכן את פעילותו החברתית. בנוסף הוזכר אירוע בעל הד תקשורתי מועצם ששי נקלע אליו מתוך סוג של תמימות, פוטר מעבודתו בעטיו ושמאוחר יותר הצר עליו ואף התנצל בפומבי.

אך הדברים לא הושלמו. ידעתי שאכתוב, הרגשתי אפילו מחויב לכתוב, כפי שניתן להתרשם מהדברים הבאים, אך מה שיצא תחת ידי היה קצר ומקוטע:

כבר ב-.17.10.12 יום לאחר מותו כתבתי "…. עוד יאמרו דברים על האיש המיוחד הזה". וימים ספורים לאחר מכן "עוד צריך שיאמרו עליו דברים נוספים ומעמיקים יותר. לא שאני יודע יותר מחבריו הקרובים. יש עניינים אחדים שאני יודע, והם אינם כה חשובים ואולי עוד אספר בהם, אך מכולם יש עניין אחד שאני חש שהוא כאילו כלוא בתוכי ושומה עלי לספר כבר עתה. אספר אותו במכוון בלאקוניות, הסופרלטיבים מיותרים: כתגובה לתנחומיי כתבה לי בת זוגו קארין בבוקר יום חמישי, ,18.10.12 יומיים לאחר מותו, בין השאר "בלילה לפני, טיילנו יחדיו לפארק. שי התעקש לעבור ברחוב היוגב, להתרשם ממנו ולחזור אליך עם רשמיו זאת בהמשך להתייעצות שלך לגבי רכישת דירה". עודי המום וכואב עד בלי די (אך מה הוא כאבי לעומת כאב קרובי משפחתו) הדברים האלה התמיהו והממו אותי. קצת רקע, שבוע לפני כן שאלתי אותו, כתושב ר"ג, על שניים שלושה אזורים בר"ג, שהתעניינתי בהם בהקשר לרכישת דירה לקרוב משפחה. הוא התייחס אז לכך ובכך חשבתי תם העניין. זה היה שי האדם. כשספרתי על כך להוריו ואחותו כשבקרתי אותם במהלך ה"שבעה" – לא מצאתי אותם מופתעים". כאמור, חשתי ואולי אפילו התחייבתי שאומר דברים מקיפים יותר על שי. חשתי כלפיו חוב. על מהות החוב אתייחס בהמשך.

הנה פתיחה נוספת שנכתבה, לפני ה"שלושים למותו" כמדומני, ולאחר פרסומים נרחבים על מותו, כולל כתבת מגזין נרחבת במוסף "הארץ":

הרבה נכתב על שי, אולי יותר מדי. יותר מדי – לאחר מותו. מעט מדי עליו ועל שירתו – לפני מותו. קל לומר, והיו שרמזו ואחרים אפילו אמרו במפורש, שאילו כתבו, התייחסו והעריכו יותר את שירתו בחייו, מותו היה אולי נמנע. הערכות  מעין אלה, הן מיותרות ולא ממין העניין, כי אם כל משורר שחש שההערכה לה הוא זוכה נופלת מההערכה שהוא סבור ששיריו ראויים לה, היה מסיק מסקנות נמהרות, לא היו משוררים רבים עם נשמת חיים באפם. מסיבה זו אני אמנע כליל מהתייחסויות מעין אלו. לעומת זאת אתאר את קשרי עם שי, מנקודת ראות בתולית, כאילו לא קראתי את הדברים המפורטים מאוד, על חייו האישיים, שנכתבו במוסף "הארץ" ובבמות אחרות. אתאר אותם איך שאירעו, בשעה שאירעו, ובודאי לא כחוכמה לאחר מעשה. אעשה זאת כדי לשפוך אור על אישיותו, שירתו והשקפותיו הפואטיות, כפי שנגלו לי אישית.

והוספתי דברים שחרו לי: הכתבת החרוצה במוסף "הארץ" ניסתה, ואף הצליחה, לדלות ממשפחתו (בדרכים עקלקלות כפי שהסתבר לי לאחרונה ממש), מחבריו ומהרשת, פרטים רבים על חייו, חלקם, לטעמי, אינטימיים מדי שמקומם לא יכירם כלל בעיתון ובודאי שלא בעיתון כמו "הארץ". התמונה שהוצגה הייתה "צהובה" ומוקצנת, אך חמור מכך שהיו דוברים (חבריו?!) שאולי (ואולי לא) ניחנים ברגישות פואטית, אבל בודאי שאינם ניחנים ברגישות אנושית. בדבריהם היה כדי לפגוע אנושות במשפחתו ובעיקר בבת-זוגו, ברגע כה קריטי בחייה. כל פשעה היה שהיא לא ניאותה להתראיין. כאילו כל אחד אמור לכסוף לחשיפה אישית ככוכב ריאליטי, ועוד בימים הקשים בחייו. למרות אורכה של הכתבה יש נושא אחד שהודגש פחות והוא מי היה שי האדם. כי שי, שאני ורבים אחרים הכירו, לא היה רק משורר ופעיל חברתי יצרי וזועם מחד ודכאוני מאידך, המעורב בשערוריות. הוא היה קודם כל בן-אדם והיבט זה של אישיותו לא נוכח בכתבה או לפחות לא הובלט במידה מספקת. למה שתואר למעלה אוסיף שכעורך לשוני הוא סייע למשוררים צעירים בעריכת שיריהם וניקודם והדוגמאות רבות.

אבל האם מה שנגלה לי אישית בפגישה אחת, לא ארוכה במיוחד, וכן בשיחות טלפון ספורות והתכתבויות אישיות וחילופי דברים פומביים ברשת, שקולה כנגד עדויות של מי שהכירו אותו היכרות קרובה יותר ובודאי ארוכה יותר. הנה שוב סיבה ל"היתקע" וכך אני מגיע לפתיחה נוספת:

הרי היינו כ"כ שונים ברקענו – שוני קוטבי אפילו, שלא לדבר על כמעט שלושה עשורים שהפרידו בינינו. אפילו בענייני שירה, לא הייתה בינינו הסכמה רבתי, אלא חלקית בלבד. גם דעתנו על ערכם של משוררים רבים לא הייתה כמובן זהה, אך לעיתים גם לא דומה. גם לא כל כך הסכמנו על כל מטרות מאבק המשוררים, ששי נטל בו חלק והיה מעורב בו מאוד באותה תקופה. אני סבור שמה שקשר אותנו, מלבד אהבת השירה, היה שהערכנו זה את זה. הערכתי אליו נבעה בעקר על אמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא סרק, ללא זיוף הקל שבקלים. והוא….

והנה שוב סיבה "להיתקע". האם  עליו באתי לדבר או על עצמי? וזה אולי המחסום העיקרי. אך הואיל ומה שיש לי לחדש נובע מהאינטרקציה האישית שלי עמו, אולי אין מכך מנוס? לפחות אנסה לתפוס מרחק:

מכל הדברים שבעולם, הטובים והרעים, כל הדברים כולם עומדים להם על כף אחת והמוות על הכף השניה. מכל המיתות, המיתה שאדם ממית עצמו במו ידיו, מתוך בחירה כביכול, גם היא עומדת לה מובדלת, יחידה, תמוהה ומכה בך, גם אם קרבתך לאיש לא הייתה גדולה במיוחד.

פתיחה מליצית מדי, אז אולי פתיחה אחרת:

כשמישהו נוטל את חייו בידיו, יש נטייה מובנת, לא רק לקרובים אלא גם לרחוקים יותר לחוש אשמה. מובן, שלאשמה זו יש צידוקים רק לעיתים רחוקות, וגם הם לרוב קלושים מאוד.

אך האם יש לפתוח בדרך שבה סיים את חייו. האם יש טעם לעסוק בכך? האם אני רשאי בכלל לעסוק בכך? האם העיסוק בכך לא יכול להביא משוררים אחרים להסיק מסקנות נמהרות מהדברים. כאילו זו תהיה גם דרכם שלהם ל"תהילה". "תהילה", שאם היא בכלל שרירה וקיימת, הרי שאין מפוקפקת ממנה ואין פסולה ממנה. והנה ניסיון לפתיחה נוספת:

יש דרכים רבות לסכם את פועלו של אדם. מביניהן יש שתיים הבולטות במיוחד: הראשונה, השכיחה יותר, היא לספר את עלילותיו ולמנות את מכלול תכונות אופיו ונהגיו והשנייה היא להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל.

הדרך המקובלת לספר את סיפור חייו בפירוט ולמנות את תחנות חייו, תכונותיו ונוהגו – היא די מיותרת ומה שספרתי למעלה, אולי, מספיק. הרי הרשת פתוחה. ולמרבית האירוניה, בשל דרך מותו הפתאומית והבלתי צפויה, הוא "זכה" למה שמשוררים מעטים, חיים ומתים כאחד זוכים לו, לכתבות לא מעטות, כשגולת הכותרת הייתה, כאמור, כתבת מגזין ארוכה במוסף "הארץ" (אני יכול רק לשער כמה ייחל וכסף למאמר על שירתו או ספר שיריו השני באחד ממוספיו הספרותיים של העיתון, עוד בחייו; אך זה כמובן לא ניתן לו. כאמור איני מאשים איש, וגם איני רוצה לקונן במיוחד על הערכת-חסר לשיריו, יותר הייתי מלין על הדרך של המבקרים לבחור את נשוא ביקורתם – ואת הטהרנות המזויפת שבה הם מתרצים זאת).

הדרך השנייה היא כאמור להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל, בהנחה שיש כזו. ואצל שי, למרות היכרותנו הקצרה יחסית, למדתי שהייתה כזו ועוד איך. "דברי אמת נכרים" גם למרחוק. דבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא סרק, ללא זיוף הקל שבקלים. זו הייתה תכונה ברורה ומובדלת, קיצונית אפילו, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כ"כ, שאין טעם להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" המקומית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. זה ניכר גם בעמדותיו ודבריו ב"מאבק המשוררים".

היבט זה בא לידי ביטוי בולט בכתב העת הרשתי "כאוס" שערך  בו הציג שירים שאהב, בעקר של משוררים פחות מוכרים, כשהוא מלווה אותם באבחנות שיריות קצרות, מדויקות, עדינות וחכמות. הערותיו היו תמיד מאופקות ולעולם לא מתלהמות ופולמוסיות. זו עובדה מעניינת מאוד על רקע תיאורו (ע"י אחרים) כ"דמות סוערת". אבחנותיו לא היו מחניפות ובודאי שלא על מנת לקבל תגמול כלשהו בעתיד.

גישה ונימה זו וכן נדיבות רבה ניתן למצוא גם בראיונות שנערכו עמו במסגרות לקידום ספרו, כמו {"ביקור בית" באתר "ספרים"}. http://readbooks.co.il/signifier/ או ב{"המלצת השבוע" ב"חדשות הספרות" ב Y-NET}  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4251611,00.html

וכאן, כפי שהבטחתי למעלה, אני מגיע לסיבה שבגינה חשתי שאני חב לשא"מ חוב של כבוד. לי למשל לא היה דבר לתת לו בתמורה, אפילו בלוג אין לי, והוא היה נדיב כ"כ כלפי כפי שניתן לראות בדבריו על ספרי, שאפילו אני חשתי שהם מופרזים. נדיבותו הייתה ללא שיעור. הוא הפתיע אותי כשבחר דווקא בשיר שלי לציון{שנתיים ל"כאוס"}:

http://shirathachaos.wordpress.com/tag/%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%90%D7%93%D7%9C%D7%A8/

ואם לא די בכך, בתגובה לשיריי שפורסמו ב y-net  כתב: "טוב לדעת שיש עוד משוררים שיודעים את המלאכה היטב ויכולים ללמד את הצעירים איך לכתוב שירים טובים, מדויקים ומלוטשים ועדיין מלאי חוכמה ורגש, מבלי להזדקק לכל מיני תוספות שונות ומשונות או לנוסחי הבעה מפותלים שאינם מוסיפים לשיר דבר".

ואני, מה אני עשיתי בתמורה לנדיבות זו. דבר לא. החוב, דומני מובן.

היו עוד פתיחות. לעיתים הפתרון להרבה מצוקות והתלבטויות הוא ה"דד-ליין" שמיישות מאיימת הופכת ליישות גואלת. יום השנה למותו התקרב. הבטחתי גם לאחרים וגם לעצמי שאעשה זאת. והבטחות, כך נדמה לי וכך אני נוהג, יש לקיים (ולכן אני גם מבטיח מעט).

הנה עתה למשל אני חוזר מאירוע בתיאטרון י-ם, שם התקיימה פגישתנו היחידה, ואני תוהה אולי אתחיל מכאן, מחנות הספרים ומבית הקפה. אביא את רשמיי מדבריו, מתגובותיו, שהם כל כך שונים ממה שקראתי עליו.

את שי פגשתי בקיץ 2012 בי-ם. הוא הגיע עם תיק גב כבד ועמוס. מאחר ואני מניח שלא היו שם מטילי זהב, היו שם כנראה ספרים. ספריו? כנראה ואולי גם ספרים אחרים. לא שאלתי. ישבנו בקפה בתיאטרון, משום שהמקום היה קרוב לאולם שבו התקיים אירוע שירה ששי היה אמור להגיע אליו, מאוחר יותר. כדרכי, כאיש ירושלים מאז לידתי, וכמי שבילה את ילדותו לא הרחק, כבר בדרכנו מהחניה ליד הוילה של שרובר, סיפרתי לו על ייחודה וגדולתה בעבר הירושלמי הקרתני והצנוע של שנות השישים והצעתי לו להתקרב ולהציץ מבעד לגדר ולראות את העזובה וההזנחה. לראות איך עוברת לה תהילת עולם. זה לא עניין אותו כלל. גם אח"כ כשעמדנו ברחבת התיאטרון, פנֵינו אל הנוף היפה הנשקף דרומה ואני מצביע על נקודות שונות בתמונה הפנורמית, הבנתי ממנו חיש קל, אף שעשה זאת בנימוס מופלג, שלא לשם כך התכנסנו. אני מספר זוטות אלו מסיבה אחת, נראה היה שכל התעסקות שאינה נוגעת לשירה, לא עניינה אותו, לפחות באותם ימים. כזה היה האיש.

כשנכנסנו פנינו למדפי השירה שבחנות. הוא קרן מאושר כשספרו "הוא המסמן את המקום" נמצא שם. כשאשה ששוטטה בחנות שאלה לשמותינו (והתאכזבה מאוד כשהשמות לא היו מוכרים לה, מה לעשות ולשי לא קראו רוני סומק למשל) ואח"כ עלעלה בספרו של שי, הוא נדרך. הוא בודאי היה "ממריא" אילו הייתה מחליטה לקנותו. ספרי שלי לא היה שם ושי הציע שייגש למוכר להזמינו, כדי שיהיה על המדף בעתיד. בקשתי שימנע מכך. זה מראה ששי יכול היה להיות גם קצת "שובב". אח"כ התיישבנו ושוחחנו. שי היה ענייני, קצר, רהוט, די שקט ורגוע, אפילו נחמד וענה בנימוס גם לשאלותיי האישיות, הלא מעטות, גם אם בקצרה. בענייני שירה אני מוצא לנכון לציין שני עניינים שיש בהם כדי להעיד על גישתו לשירה. הראשון, כששאלנו זה לדעתו של זה על משוררים שונים, ביקורתו כלפי אגי משעול הייתה שמפריע לו שאין לה יחס רציני מספיק לשירה. אני סברתי שזה דווקא מעיד לזכותה (שכחתי לציין בפניו שגם לו שירים "לא רציניים" כמו "ציוּן", "משל בעוגה" ו"[כל הברווזים שטים]", אם כי מרבית שיריו , יש להודות, "רציניים"). השני, כשציינתי בפניו כמה אהבתי את שירו "מתחת לכל מקום אחר" מתוך "ציוּן" ספרו הקודם, (שיר הפותח ב"מסתובבת יוספה ברחובות העיר" עמ' 25) הוא פטר אותי כשאמר שהוא כבר רחוק מזה, שזה לא מעניין אותו כיום כלל. זה כמובן הפתיע אותי מאוד. "זה עדיין שיר שלך" אמרתי לו. עובדה זו מפתיעה עוד יותר מהסיבה שבספרו השני הוא מתייחס במידה רבה, חריגה אפילו, לשיריו בספרו הראשון.

שעת ההשקה התקרבה, הצעתי לסיים, אך הוא הניח שתתאחר וישבנו עוד מעט. כשיצאנו, ועמדנו להיפרד, התנצלתי שאולי השתלטתי על השיחה יותר מדי, והוא הרגיע אותי אך אמר שחשוב לו לספר לי דבר נוסף. ליויתי אותו במעלה הרחוב, והוא ספר לי, רגוע קצת פחות, אך לא נסער יתר על המידה, שהחליט לנתק את קשריו עם דמות ידועה מעולם השירה. לראשונה ראיתי את נטייתו להקצנה. ניסיתי לאזן את הדברים ואת התמונה הקיצונית קצת שצייר, וכבר הגענו לקצה הרחוב שבו התקיים האירוע. מאז עיניו הנוגות נשקפו לי רק מתמונתו בפייס.

אני משתדל לנהוג לפי הכלל מה שאהוב עליך עשה לחבריך ולכן לספרי שירה הראויים לכך, אני נוהג לכתוב משוב ענייני וכן (תוך שאני "מסנן", לעיתים, משוררים שאינם ראויים, אף שספריהם אולי ראויים). משוררים לא מעטים, חלקם כאלה שלא פגשתי או אפילו התכתבתי אתם מעודי, מופתעים לקבל ממני משוב מעין זה. כך גם עשיתי לשני ספריו של שא"מ, אף שכאן לא הייתה הפתעה. הואיל והמשוב מתייחס בפרטנות לשירים, אני ממעט בד"כ בסופרלטיבים כלליים וכמעט שאיני מתייחס להיבטים התוכניים, וכעניין של עיקרון, איני מפרשן שירים. אני שם את נפשי בכפי ומציין שירים או קטעי שיר שצדו את עיני לטובה וגם להיפך ומדגיש כאלה שאהבתי במיוחד (במובן של "אהבתי-הערכתי"). כשב"אהבתי" אני מתייחס לשני המרכיבים העיקריים של השיפוט הפואטי-אסתטי: האיכות הפואטית האובייקטיבית יותר וה"התחברות" הסובייקטיבית. אף שהמשובים הנפרדים שלי לספריו, כללו גם הסתייגויות, שא"מ קיבל את המשובים בברכה, גם אם לא בהתלהבות. אציין ששינויים עריכתיים מועטים שהצעתי (לאחר מעשה, כי השירים כבר נדפסו בספרים) נדחו בד"כ ולא בשל חוסר המעשיות והתוחלת שבכך. הואיל וכמעט כולנו בטוחים שהשיפוט השירי שלנו עדיף, ציינתי לעצמי, לעיתים, שזה אולי סוג של גאווה מקצועית המהולה בקורטוב של עקשנות מצדו; אני מקווה שהוא לא חשב שהצעותיי אינן אלא סוג של יוהרה של יודע-כל, מצדי. לפי תגובותיו ויחסו אלי – כנראה שראה זאת כדיון ענייני ותו לא.

קראתי שוב את המשובים. כפי שציינתי מקודם, חשוב היה לי להביא תחילה את הדברים כפי שנחוו, בעת שנחוו, שלא בחוכמה שלאחר מעשה. גם כאן אעשה זאת, אך אביא לאחר מכן בנוסף את התרשמותי, גם לאחר קריאה חוזרת של שיריו ודבריו, כשאין מנוס מראיה חדשה של שיריו, בצל המעשה.

ספרו הראשון "ציוּן" שיצא ב-2003 בהוצאת "כרמל" הוא ספר שירה יפה, מעניין, בוגר, מעטים בו סימני הבוסר, ויש בו שירים לא מעטים המעידים על כשרון ניכר. לעיתים, אף בשיר מינורי כמו ["בחורשה ליד הבית"] מתגלית רגישות לשונית פואטית ראויה לציון ולשבח בשורות כמו:"החורשה מביטה בהם משועשעת,/ שורקת המיה ירוקה". רגישות-לשונית זו, שלדעתי היא נשמת אפה של השירה,  באה לידי ביטוי בשירים רבים אחרים. במיוחד אהבתי, וכבר ציינתי זאת, את שירו "מתחת לכל מקום אחר" הפותח ב"מסתובבת יוספה ברחובות העיר" ששני בתיו הראשונים הם שירת מופת משוחררת ועולצת. כאלה הם גם שיריו "ועכשיו כשאת בהודו" וכן "הזמנה לארוחת בוקר" ("בואי ושבי עמי לארוחת בוקר,/ הקפה מזמר עוד אדים נדיבים"), "תמונות", "ניגון אביב", "שיר אהבה" ועוד שירים רבים נוספים שציינתי לטובה. בנוסף, לא רק הכישרון הפואטי של הכותב, נשקף מהשירים, כפי שנוטים לחשוב, אלא גם האינטליגנציה של כותבם. האינטליגנציה הגבוהה של שי נכרת כבר בספרו הראשון ומתעצמת בספרו השני.

ספרו השני "הוא המסמן את המקום" בהוצאת "רימונים", 2012, יצא תשע שנים לאחר ספרו הראשון. למי שהשירה היא מרכז עולמו – זו תקופה ארוכה מאוד. נראה שכתוצאה מכך גם ציפיותיו מהתגובות ומההד שיעורר הספר היו גבוהות.

הספר נפתח במוטו יפה מאוד, פניני אפילו: "שנינו נטולי צללים/ בכסות לידה/ ואין צל/ שמעיב על אורנו". זה אינו ספר קל לעיכול לכל אורכו, גם אם יש בו שירים צלולים, נהירים ונהדרים רבים מאוד. בניגוד ל"ציון", הספר חדשני מאוד בצורתו ובמבנהו. אין בו תוכן עניינים, אין בו שמות לשערים, אלא רק דפים עם שני קוים מקבילים מאוזנים החוצצים בין חמשת שעריו (והמופיעים גם בכריכה וכן לאחר השורות "שני חוטי חשמל/ מקבילים" בשיר הפותח, במעין גחמה או הצהרה צורנית בעלת מסר עמום) והכל בכוונת מכוון, כפי שכתב לי. בנוסף, יש בו גם שני שירים, האחד "אצבעות" המלווה בשבעה איורים של כף יד, והשני "רב שלבים וארור" המוכל בתוך לוח "אקסל". אלה כמובן מבנים צורניים מקוריים וחדשניים מאוד שדרושה תעוזה רבה כדי לכלול אותם בספר מודפס. ניתן לקבל או להסתייג מחדשנות זו, אך הם לא זכו להתייחסות כלשהי בביקורת. מעניין מדוע? הרי זה כ"כ שונה וחורג, מה גם שיש בשני שירים אלה גם הברקות תוכניות אחדות ולא רק מקוריות צורנית.

כבר בשיר הפותח "טייל עצמאי, / לא בשדות אחרים" הוא מסמן אולי את הדרך הפואטית אליה הוא שואף בספר זה. אף שהצהרה זו, מנוגדת לכאורה לדברים שאמר, בראיון המוזכר למעלה, שבו הוא "מודה" בהשפעה של מאיר ויזלטיר (המוזכר גם באחד משיריו "ציטוט"). השפעה זו, ניכרת לעניות דעתי, בחלק קטן מהשירים הנהירים יותר שלו. השירים הנהירים הם גם השירים הטובים יותר בעיני. אף שכל שירי הספר מעידים על האינטליגנציה השירית הגבוהה של כותבם ואין שם שירי בוסר עם אמירות בנאליות, אני אישית פחות אהבתי וגם פחות "התחברתי" לשירים בעלי האופי ההגותי יותר המופיעים בעקר בתחילת הספר. ובכלל זה לא ירדתי למשמעותם של ה"הגיונות הגיאומטריים" הכלולים בו, כמו בשיר "סוד הפשע" שהבית האחרון שלו, המופיע בגב הספר, מתייחס גם הוא "לקוים המקבילים". סיומת השיר, לעומת זאת, "וחוד הרמייה שבור" מרשימה מאוד. בהמשך, בעיסוק בנושא אדם חוה הנחש התפוח וכו' שבא לידי ביטוי מועצם ב"מחזה השירי" הקצר "זכר ונקבה ברא אותם" שי הציב רף גבוה ועמד בו די יפה.

בהמשך, סגנונו הופך להיות שוטף, גמיש, נהיר ומשוחרר יותר ומעיד על יכולות פואטיות גבוהות מאוד. במיוחד אהבתי את שירי השער השלישי, עתיר השירים, הפותח בשיר הנהדר "כאן על שפת מים קדושים" שסופו "אני קורע לך שיר, מנחה/ מסִפרו של משורר/ נהדר, עלום". כאשר החבור בין "משורר נהדר" ו"עלום" מביע השקפה ריאל-פואטית מאוד ברורה, גם אם מצערת.

כאמור בספרו השני הוא מתייחס במידה רבה, חריגה אפילו, לשיריו בספרו הראשון. כך למשל ב"שיר ביניים" הוא מתייחס ישירות לשיר הפותח את ספרו "ציון", וכן בשירו "ציטוט" יש התייחסות מפורשת לשיר "ציון" עצמו. בנוסף ניתן למצוא סימנים מוקדמים סמויים בספר "ציון" כמו "חלוט בתוכן כקליפות תפוחים" או "לתחנה הבאתי קליפות תפוזים/ וריחות מפרדסים, ואבנים מתקלפות/…" המסמנים מוטיב בולט "מעורי נובטים תפוחים קלופים" בספרו השני.

מאחר ושירתו בשני ספריו כנה מאוד, ניתן ללמוד ממנה דברים רבים על אישיותו – האישית ולא רק הפואטית. מובן, ויש להודות בכך, שיש דברים שנגלים ב"חוכמה לאחר מעשה", ואז השירים ניבטים אליך אחרת, בזוית חדשה. כבר בשיר הפותח את "ציון" הוא כותב: "הקולות לוחשים לי/ עוד לא.// – אינני מבין./ עוד לא?/ / לא, עוד לא, ראה, כעת/ קרב פנים אל פנים/ איני מסוגל לשאת/ אך ברור וגמור עמי/ לנצח במלחמה הזו// – שוב איני מבין./ הצלחת לבלבל אותי//….". ב"שיר ביניים" בספרו השני הוא מתייחס ישירות לשיר זה וכותב: "בשיר הפותח את ספר שיריי הראשון…מאז, כל יום הוא/ קרב פנים, בין פני המציאות לבין/ הפנים החפצות בה, אך/ במקום להשיגה מתכנסות/ בשורות הראשונות בשיר." ובהמשך השיר "קשה. אבל ממשיכים". ניתן ללמוד מהשיר לא רק על ההתמודדות האישית, היומיומית, הסיזיפית, הקשה, שאין לה סוף, אלא גם את החשיבות הגדולה של השירה, כחלק בלתי נפרד של חייו, כגואלת אפילו, בהתמודדות זו. מעניין לציין שכששאלתי על הצלחתו בהפצת ספרו, הוא ענה לי במייל (ללא מרכאות): "קשה. אבל ממשיכים".

גם ב"קוצים רק טוב" שב"ציון" כשהוא כותב: "…אני/ שכוב אצל הדוקטור בסבלנות ממתין/ שיפצפץ אותי" ניתן להבין זאת היום אחרת. וכך בשיר "דילמה" ב"הוא המסמן את המקום": "…אם כבר אזי/ להישרף בתנועה אחת/ חדה/ לא ביגיעה". כך גם בשירו "חיים" שבספר זה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה מקוצרת: "הוא הלך אל עולמו בלי להותיר/ רושם גדול על העולם". בהמשך השיר השורות היפות כל כך, שגם אבידן היה יכול להיות גא בהן: "לא דפק בכתליו, כתליו לא ענו בו משב" ובהמשך "אין זה הזמן עכשיו/ חיים, אין זה הזמן לשינוי/…" (המזכירים את "קולות לוחשים לי" ואת הדיו ב"שיר ביניים" שהוזכרו למעלה). בסוף השיר מופיעה התמונה המזויעה: "אך כשכרתו את ראשו מצוארו/ במקום שיתרוצץ אנה ואנה/ כתרנגולת כרותה, ללא/ פניו, נחת ושב על הארץ כסלע/ איתן". גם את שירו "שבע שורות על פלא הירקון" הוא מתחיל בתמונה לא אידילית: "טיול בירקון, חלקי גופה של משורר צפים לעברי…". את הפרשנות ואת ההד הכואב של הדברים, נותיר לקוראים.

שירתו של שי הייתה בלי ספק ראויה להתייחסות נרחבת ומעמיקה יותר, הן בשל איכותה, הן בשל ייחודה והן בשל כך שהוא עשה כה רבות למען שירתם של אחרים. העובדה שהשירה הייתה במרכז חייו אולי הוסיפה לכך מימד (טרגי) נוסף. היו שצפו, וביניהם יצחק לאור בשולי כתבת המגזין הנ"ל במוסף "הארץ" (ולא במוסף הספרותי – חלילה) שהנה עכשיו, עם מותו, תגאל שירתו מאלמוניותה (היחסית). בהכירי, גם אם בהיכרות קצרה יחסית, את מנגנוני התפעול והשפעול של הפרסום והביקורת, הייתי די ספקן. עתה, כשנה לאחר מותו ניתן לומר שהיה לספקנותי על מה לסמוך, גם אם היו מאמרים או מחוות ספורות לזכרו (את רובן, גם המודפסות והלא רשתיות, ניתן לראות בעמוד הפייסבוק שלו}). מחוות אלו זכו, לצערי, להד עמום, שנבלע ב"רעש" שאינו פוסק לרגע בהשקות, בפסטיבלים וכמובן בראי המשקף את כל אלה (ושל עניינים, זוטות והגיגים אחרים) – הרשת הכל יכולה. זו המדמימה את קולו הפואטי, השקט, היפה, האמיתי, הכן, העמוק והכואב של היחיד.

יהי זכרו ברוך.

שי אריה מזרחי.צילמה חגית גרוסמן

ספרו של דוד אדלר 'סקיצות לתמונה בלתי שלמה' בהוצאת 'אבן חושן' זכה בפרס ר"ג לשירת ביכורים תשע"ג.

ראו עוד על שי אריה מזרחי :

שי אריה מזרחי בלקסיקון  הספרות

אתר "כאוס " של שי אריה מזרחי "

יובל גלעד :אדם אחד טוב  פחות בעולם

דליה קרפל על שירת הברברו של שי אריה מזרחי

אודות דוד אדלר

דוד אדלר הוא יליד ירושלים, 1945. מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה בנושאי תפקוד הלב ולו עשרות פרסומים בתחום, עליהם זכה בפרסים ומלגות. כמו כן, חיבר מאמרים בתחומי החברה, הספרות והמדע הפופולרי. שימש, כעשור, כמנהל אגף וחבר פורום ההנהלה של המרכז הרפואי הדסה. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (אבן חושן, 2012) זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2013. זכה גם בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים" (2010). שיריו התפרסמו בשלוש השנים האחרונות ב"שירת המדע", "כרמל", "שבו", "מטעם", "כתובת", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון" וכתבי עת רבים נוספים. כמו כן לדוד פרסומים במוספים "תרבות וספרות" ו"גלריה" של "הארץ",ב "ידיעות אחרונות",ב "ישראל היום", וכן באתרים רבים כגון nrg, ,y-net ועוד. שיריו נכנסו גם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. מאמריו הספרותיים התפרסמו ב"גג", "הליקון", "מאזניים", "עיתון 77", "אפיריון", "מקום לשירה", ה"אייל הקורא", "יקום תרבות", ועוד. ראה: http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=520 http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/02231.php
הפוסט הזה פורסם בתאריך סופרים עם התגים . קישור קבוע.

11 תגובות על הרבה הקדמות – כמה הארות מאוחרות:במלאת שנה למותו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל-דוד אדלר

  1. מאת מרים:‏

    אלי שלום,

    קודם כל, ברצוני להביע את תנחומי על האבדן.
    טרגדיות כאלה הן אבדן ברמה הספציפית וברמה הכללית.
    מהפרספקטיבה שלי, אבדנים (ללא ו', אין אלוהים שם) כאלה הם תהליך.
    הפן הרכילותי הוא אכזרי קר ומנוכר
    יש לו השלכות קשות מנשוא,
    אבל אנחנו "חוטאים" בכך שוב ושוב
    (מוכר, צירה ב-כ')
    מוטב לה, לבת-הזוג שלא נחשפה –
    (איחולי לה, לצערי הם:
    התנתקות והתחלה חדשה במקום חדש,
    אנשים חדשים
    ואם אפשר אז גם זהות חדשה)
    (זה לגבי ההשלכות במעגלים הקרובים)

    אבדן גדול, אבדן גדול!

    א. מעניין התאור שלך של המשורר הנושא את כתביו על הגב.
    ב. לגבי ה"שיחה על הנוף" – לא לכל אדם זה מתאים מבחינת תכני שיחה.
    ג. "טיול עצמאי, לא בשדות אחרים" – כעין בקשה:
    תתעסקו בתוכן, במהות.
    יצאתי למסע לבד, בשדותי שלי, במרחבי.
    ד. על קרבות פ{נים אל פ]נים מיותר לציין,
    מבלבל גם אותי.
    קולות המקהילה תמיד הורסים כל חלקה טובה.
    כל קצה חוט
    וכל שבב של תקווה.
    ה. אילו יכולתי להיות אחרת,
    הייתי!
    .
    .
    .

    אני.

  2. את שי אריה מזרחי ז"ל לא הכרתי ממש אישית פרט לכמה התכתבויות בפייסבוק, בעיקר בענייני לשון (שי היה עורך לשון במקצועו). ראיתי אותו בהשקה הראשונה של עבריתון (כחודש לפני מותו), כתב העת שאני עורך, אבל לא הזדמן לי לדבר אתו אז, ואני מצטער על כך. את מותו הפתאומי קיבלתי בתדהמה ובהלם גדולים, ורק לאחר מותו נחשפתי ממש לשיריו ולאדם שהיה, וגיליתי איש רגיש לשפה, אוהב אדם ורגיש בכלל למצוקות האחר.

    בגיליון מס' 2 של עבריתון הכנסנו, שושנה ויג ואני, שיר שכתב אבי כהן לזכרו של אריה מזרחי, ואת השיר קראתי על הבימה בהשקת הגיליון.
    יהי זכרך ברוך, שי.

    כאוס לירי/יאיר בן־חור
    4 באוקטובר, 2013, ל' בתשרי, תשע"ד
    לזכר שי אריה מזרחי, שנה למותו

    אִם תִּשְׁבֹּר אֶת שְׁתִיקָתְךָ
    זֶה יִהְיֶה נִפְלָא,
    הִיא אָמְרָה,
    זֶה שָׁנָה שֶׁאֵינְךָ פּוֹצֶה פֶּה
    רַק כְּתָבֶיךָ מְדַבְּרִים בְּשִׁמְךָ.

    אִם תִּזְכֹּר אֶת חָזוֹנְךָ
    לֹא נֵלֵךְ לְאִבּוּד,
    הִיא הִתְפַּלְּלָה,
    כְּבָר שָׁנָה אַתָּה מִסְתַּכֵּל בָּנוּ
    וַעֲצוּמוֹת עֵינֶיךָ לִרְוָחָה.

    וְאַתָּה בְּתוֹךְ
    כָּאוֹס לִירִי
    בִּלְתִּי מוּבָן בַּעֲלִיל,
    לְעוֹלָם.

    © כל הזכויות שמורות

  3. מאת נרקיס:‏

    חבל שמחקתם תגובות ענייניות

  4. מאת דוד אדלר:‏

    ליאיר

    תודה על תגובתך ועל השיר היפה שכתבת

  5. מאת דוד אדלר:‏

    אבל לתקן טעות קטנה. נועה אחותו של שי תקנה שיום השנה למותו הוא היום ה-15.10.13 ולא ה16.10.13 כפי שנכתב כאן וגם במקומות אחרים

  6. מאת יובל ג.:‏

    לדוד – רשימה מרגשת, אם כי אפשר היה בכל זאת להוריד את מינון ה"אני".
    כואב הלב כל פעם מחדש, בעיקר למראה הצילומים של שי. (שיר משלי לזכרו יופיע ב"מעיין"הבא).
    הייתי ידידו, אבל אני לא חושב שאיש, כולל הוא עצמו, צפה את שעתיד להתרחש.
    בשירת כמעט כל משורר אפשר למצוא שורות המנבאות גורל לא פשוט,
    לדעתי השורות שהובאו מדגימות יותר עולם נפשי שחווה ומכיר היטב ייאוש קיומי, לא מעבר לכך.
    הוא היה אדם טוב, בעולם בו רבים האנשים הרעים ו/או האדישים.
    כתבתי רשימה לזכרו בעניין המופיעה בלינקים, וגם כתבתי על ספרו השני ב"עיתון 77".
    רק רציתי להזהיר מאידאליזציות: לא של שי, שהיא כאמור נשמה גדולה אבל גם מלא זעם
    לא מבוטל, ולא חושב שהיה רוצה אידאליזציות אחרי מותו. את הזעם ניתב למאבק נגד עוולות,
    אבל הוא גם הופנה פנימה, למרבה הצער.
    לגבי שירתו – לדעתי מצבה לא גרוע יותר ממצבם של משוררים ומשוררות רבים ורבות טובים וטובות
    ברמות משתנות בשפה העברית בימינו: אין כמעט קוראים, אין כמעט מבקרים, ולגבי העתיד
    ושיכחה או לא – העתיד של אף אחד בימינו לא מזהיר. ובקשר לשירה עצמה – היו לשי שירים יפהפיים,
    נדירים ביופיים, שהעידו על כישרון וקריאה ואהבת שירה גם יחד, והיו גם לא מעט שירים חלשים למדי,
    סתומים מעט, בשני הספרים הלא אחידים ברמתם.
    עם זאת נושא השיכחה והזיכרון, ההתייחסות ואי ההתייחסות, היו בדם ליבו של שי, כמו שירה בכללותה,
    כפי שבא אכן לידי ביטוי באתר "כאוס". העולם אטום ורע, העולם מכור לתפקוד והצלחה, העולם רוצה
    כסף, סקס, ומסעדות, הוא לא רוצה שירה. ולשי היה קשה לקבל את זה, הוא לקח את זה באופן אישי. וחבל.
    וכך גם את ההתייחסות המועטת לשירתו, שהיא, כאמור, נחלת משוררים ומשוררות רבים ורבות.
    מוסר השכל קטן: משוררים ומשוררות, אל תבנו את אהבתכם העצמית והערכתכם העצמית על מראות מן החוץ,
    השירה עצמה היא מתנה לכשעצמה, מספיקה בהחלט, כמו מראה עץ זית.

  7. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל

    מה שכתבת על שי בלינק וכן על ספרו האחרון ב"עיתון 77" (גיליון 362 למי שמחפש) מוכר לי. ויפה כתבת. מה שכתבת כאן גם הוא די מקובל עלי (אולי הייתי ממתן הניסוח מעט). איני חושב שתיארתי תמונה אידיאלית. הסתייגתי גם ממידת היכרותי אתו. בשל מידת ההיכרות מצאתי שהדרך הטובה ביותר, גם אם הקשה ביותר, היא לתאר את האינטרקציה האישית שלי אתו, (מעין "טיפה משלי בים הכללי") כי ל"טחון" מה שכתבו עליו וכו' נראה מיותר. בכל מקרה תודה.

  8. מאת יובל ג.:‏

    דוד – המשך לכתוב על משוררים, כי כאמור, השירה הפסיקה לעניין את הקהל הרחב, כמעט לגמרי,
    ולמשוררים ולמשוררות נותר רק לכתוב על עצמם ולקרוא. אם יש לי איזה מוסר השכל מהעניין הטראגי הזה,
    כאמור, היא שמשוררים צריכים לערוב אחד לשני בעולם המחורבן הזה, ותסלח לי על הצרפתית..
    שי, כאמור, היה משוגע לשירה, וב"כאוס" העדיף תמיד לשים לב למשוררים בלתי מוכרים.
    גם בעבודתנו המשותפת בהוצאת הספרים, לא משנה מה שמה, הוא עשה מאמץ מיוחד
    להפיץ שירה, הרבה יותר מאשר את הפרוזה, וכל משורר נידח היה נחשב בעיניו כמשורר ידוע.
    מהבחינה הזאת היה סוציאליסט, וכך גם במסגרת מאבקו ב"מאבק המשוררים" ונגד הכיבוש.
    ליד העמדה שלו בהוצאת הספרים הוא תלה שיר של עמוס לויתן, על הכמיהה לכתוב שיר.
    גם היה לו מוסר עבודה גבוה מאוד – לא התעניין בהנאות ובילויים בכלל. רק עבודה ושירה.
    ובקשר לעבודה וסיפור הפייסבוק כבר כתבתי במקום אחר. לכן ערבות הדדית של משוררים
    היא גם חובה לעזור אחד לשני במציאת פרנסה. כי משוררים ומשוררות במקרים רבים
    אינם הצלחות כלכליות גדולות.

  9. מאת דוד אדלר:‏

    מסכים, רק אעיר שאני לא בעד להיות "משורר טוטאלי" (בכלל יש בעיה עם להיות טוטאלי בכל תחום; הואיל והכשרון הוא מתת שמים, להיות יסודי, מקצועני, חרוץ – כן, טוטאלי – לא. עדיף גם לגוון את תחומי העניין, בכלל והאמנותיים, בפרט). מיותר לציין שמשורר צריך להתפרנס ממשהו נוסף.

  10. מאת דוד אדלר:‏

    ברצוני להוסיף שבערב יום שני 21.10.2013 התקיים ערב מעניין, רב-גוני וכן מותר להגיד, גם אם המלה השתחקה, גם מרגש מאוד. תודה למארגנים, לדניאל באומגרטן ולציפי מ "סיפור פשוט" (חנות חמודה שהתוודעתי אליה לראשונה) ולכל מי שבא ואמר דברים שנגעו בלבבות החברים והמשפחה. לא רשמתי את דברי האחרים אך אציין רק שמטעם המשפחה נשאה דברים אמו שרה: שמחתי שלדברי להלן ולמאמרי היה הד בדברים הנרגשים שאמרה כשזכרה גם את פרטי ביקורי בניחום האבלים בביתם.

    אלה עיקרי הדברים שאמרתי:

    קראתי את השיר הראשון מספרו הראשון ציוּן, שיצא ב- 2003, כששי היה בן 29 לערך. דפדפתי בספר וציינתי שהספר הוקדש ל "הורי, שרה ויצחק ולאחותי נועה". חשוב היה לי מאוד לפנות אל בני משפחתו, ולומר: גדול ככל שיהיה צערי, זה מתגמד, זה כּאין וכאפס לעומת הצער של כל אחד ואחד מכם.

    הואיל והכישורים הדרמטיים שלי שואפים לאפס הסברתי שבשיר שאני עומד לקרוא מתנהל דיאלוג בין שי לאלטר אגו שלו המביט עליו "כאילו" מהצד ותוהה.

    זה שיר ללא שם המתחיל ב "הקולות לוחשים לי/ עוד לא…..אך ברור וגמור עמי לנצח במלחמה הזאת" (עמ' 11-12)

    האם הוא הצליח? תלוי במה? לבלבל אותנו הוא הצליח בהחלט.

    האם הוא הצליח במלחמה הזאת, במלחמת החיים? בזה הוא הצליח רק ב- 38 שנותיו. הוא אפילו עיגל אותם כדי שיהיה לנו קל יותר. אנחנו לא ידענו כמה קשה היה ה"קרב פנים אל פנים" הזה, הסיזיפי כנראה, עבורו.

    האם הוא הצליח כמשורר? על זה, על שני ספריו ועל עניינים אחרים וגם על שי האדם כתבתי מאמר אישי ארוך, אולי ארוך מדי, שתוכלו למצוא באתרים שונים ברשת (מומלץ: http://www.news1.co.il/Archive/003-D-87480-00.html ). איני מוצא טעם וגם לא את הקצאת הזמן לחזור על כך כאן.

    אך באשר לשירתו אוסיף משהו שלא כתבתי ואולי ראוי שאסיים בו את דבריי. יש אמרת חז"ל שאני אוהב שאומרת "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". אך אנו יודעים שבמציאות ימינו זה אידיאל, שרחוק מאוד מהגשמה. שי עסק בשירה מבפנים ותפקידנו להכריז עליה מבחוץ.
    יהיה זכרו ברוך

להגיב על יאיר בן־חור לבטל

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*