אברהם לב מביא תיאוריה קשה לעיכול אבל ללא ספק מעניינת  ששמואל הנביא ודוד המלך חד הם והיו דמות אחת.

המאמר מבוסס על ספרו שבימים אלו מלאו לו עשרים שנה : דוד ושמו-אל :   מגרש רוחות שנעשה למשיח /    תל אביב :   אופיר,   תשנ”ג 1993.

 

מבוא

כל המידע שיש בידינו על התקופה ההיסטורית שבה הפכה התנחלות השבטים העבריים בכנען לממלכה ישראלית מתבסס על הבנת הכתוב בספרי שמואל. טקסט עתיק, קשה להבנה, שנחקר ונבדק בידי פרשנים וחוקרים, יהודים ונוצרים, במשך מאות שנים. כל החוקרים והפרשנים שעסקו בטקסט מסכימים שהיצירה, במתכונתה המוכרת לנו היום, היא אוסף של מספר מקורות וכותבים שונים, שאוחדו ונערכו בתקופה מאוחרת לטקסט אחד. במקורה, טענה זו באה להסביר בעיקר את הכפילויות הרבות והסתירות כביכול בטקסט, אך עם הזמן הפכה למתכון המתרץ כל בעיה בטקסט.

בחינה מחודשת של הכתוב בספרי שמואל, ללא דעות קדומות,  מתוך ניסיון ללקט את המהלכים ההיסטוריים שיש להם אחיזה במציאות, כפי שתוארו בטקסט עצמו, ללא משא הפרשנות הדתית והדוגמה המדעית, מגלה חוסר התאמה מביך בין הכתוב בטקסט לבין הפרשנות ההיסטורית המקובלת. חוסר ההתאמה מגיע לעיתים עד כדי אבסורד –  התכחשות לכתוב במטרה להתאימו לתמונה ההיסטורית המקובלת.  

כדי להמחיש עד כמה שונה ההיסטוריה הישראלית המתוארת בספרי שמואל מזו המקובלת בספרי ההיסטוריה ובפרשנות הדתית, נבחן במאמר זה את אחת הקביעות ההיסטוריות המוסכמות והמקובלות על כולם – חוקרים ופרשנים,  דתיים וחילוניים כאחד: רשימת המנהיגים הישראליים המוזכרים בספר שמואל ואת סדר הופעתם על במת ההיסטוריה.

 הכוהנים ה”נעלמים” – חפני ופנחס

הכהנים חפני ופנחס בני עלי.איור מעשה ידי ויליאם דה בריילס משנת 1250 לערך

על פי המקובל, ספר שמואל מתאר שני שופטים ושני מלכים: עלי הכהן שפט את ישראל 40 שנה; אחריו שפט שמואל, שהיה אחרון השופטים בישראל ושפט כל חייו; בזקנתו בחר שמואל בשאול האלמוני להיות למלך הראשון בישראל; לאחר מות שאול נבחר דוד למלך ולמייסד שושלת הנצח בישראל. כך על פי ההיסטוריה המקובלת.

אולם, כבר בפרק הראשון של ספר שמואל א’, מתוארים שני כוהנים שכלל אינם כלולים ברשימת המנהיגים הישראלית המקובלת, כפי שפורטה לעיל: “ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבח לה’ צבאות בשלה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כוהנים לה’” (שמואל א’, פרק א’, פסוק 3). האיש שעליו מדבר הכתוב הוא אלקנה, אזרח ישראלי העולה לזבוח זבח  במשכן בשילה (המרכז הפולחני הישראלי מאז ימי יהושע), ולפי הכתוב, באופן ברור ומפורש, חפני ופנחס הם הכוהנים בשילה באותה עת (לא עלי ולא שמואל). לכאורה עובדה היסטורית זו אינה צריכה להפתיע. חפני ופנחס הם בניו של עלי הכהן, ולכן יורשיו הטבעיים (שמואל א’, פרק ד’, פסוק 18). עלי האריך ימים מאוד: “ועלי בן תשעים ושמונה שנה ועניו קמה ולא יכל לראות” (שמואל א’, פרק ד’, פסוק 15). על פי הכתוב,  בשלב מסוים בחייו התעוור עלי. מכאן ניתן להבין כי בעודו בחיים, זקן ועיוור, לא יכול היה עוד לתפקד ככוהן וכשופט, ובניו, חפני ופנחס, ירשו אותו, כמקובל ולפי הדין.

על מנת לא להותיר ספק באשר למעמדם העצמאי של חפני ופנחס עוד בחייו של עלי, מתאר הטקסט את התנהגותם השלילית של הבנים, במקביל לחוסר יכולתו של אביהם להשפיע עליהם לתקן את התנהגותם (שמואל א’,  פרק ב’,  פסוקים 17-12, 25-22). כלומר, ייתכן שחפני ופנחס היו כוהנים ושופטים גרועים, אך מתוך הטקסט ברור שהם אשר ירשו את עלי, ובפועל  היו כוהנים ושופטים שעשו בשילה ככל העולה על רוחם, עוד בימי חייו של עלי. אך למרות התיאור הברור והמפורש בטקסט, חפני ופנחס  אינם נחשבים לשופטים בישראל ותקופת שלטונם אינה נספרת. יתרה מכך, לפי הטקסט ניתן להבין שתקופת כהונתם של  חפני ופנחס בשילה לא הייתה אפיזודה היסטורית קצרה שניתן להתעלם ממנה. תקופת כהונתם נמשכה כ-20 שנים, החלה עוד בטרם הרתה חנה את בנה שמואל (היורש לעתיד), והסתיימה באותה מלחמה שבה נהרגו (שאז היה שמואל כבר אדם בוגר): “וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאוד ויפל מישראל שלשים אלף רגלי: וארון אלוהים נלקח ושני בני-עלי מתו חפני ופנחס” (שמואל א’, פרק ד’, פסוק 10); “ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם-שני בניך מתו חפני ופנחס וארון ה’ נלקחה” (שמואל א’, פרק ד’, פסוק 17).

 הכוהן עלי והילד שמואל.

לא רק חפני ופנחס נהרגו באותו יום, אלא גם עלי אביהם: “ויהי בהזכירו את-ארון האלוהים, ויפל מעל הכסא אחרנית בעד יד השער ותישבר מפרקתו וימת, כי זקן האיש וכבד, והוא שפט את-ישראל ארבעים שנה (שמואל א’, פרק ד’, פסוק 18). מותם של עלי ושני בניו ביום אחד, כתוצאה מתבוסה צבאית קשה, הוא למעשה תיאור חילופי שושלות בכהונה הישראלית; הדחתה של שושלת הכוהנים העתיקה, צאצאי משה ואהרון (שמואל א’, פרק ב’, פסוק 27), והקמת בית כוהנים חדש. חילופי השושלות לא היו כורח המציאות. לפי הטקסט (שמואל א’, פרק י”ד, פסוק 3), לעלי היו צאצאים נוספים מלבד חפני ופנחס, צאצאים שלא הוטל בהם כל דופי, ועל פי החוק והנוהג הישראלי הם היו בעלי הזכות החוקית לרשת את הכהונה בשילה. כלומר, לא היה מחסור במועמדים חוקיים שיכולים היו לרשת את הכהונה המשפחתית ולהמשיך את השושלת. מכאן, שלפי הטקסט, חלו חילופי שושלת אלימים ולא חוקיים:  “וזה-לך האות, אשר יבא אל-שני בניך, אל-חפני ופנחס: ביום אחד ימותו שניהם והקימותי לי כהן נאמן כאשר בלבבי ובנפשי יעשה ובניתי לו בית נאמן והתהלך לפני משיחי כל הימים” (שמואל א’,  פרק ב’,  פסוק 35). אם כך, לפי הטקסט, באותה תבוסה צבאית קשה נגד הפלשתים, הודחה שושלת הכוהנים העתיקה מכהונתה בשילה ונוסד בישראל בית כוהנים חדש.  

 

כהונת שמואל

שמואל, היורש של משפחת עלי ומי שמקובל כאחרון השופטים בישראל, הוא בנם של חנה ואלקנה, אזרחים שאין להם כל קשר דם למשפחת עלי. עד לתבוסה נגד הפלשתים, שמואל הוא משרת אישי או לוי זוטר בבית עלי בשילה (שמואל א’, פרק ג’, פסוקים 9-1). מכאן, שהתקופה ההיסטורית שניתן לייחס לשמואל כשופט-כוהן  מתחילה רק כאשר ארון הברית, סמל האלוהות הישראלי, כבר אינו בשילה. כלומר, שמואל משרת בקודש רק לאחר שהמרכז הפולחני העתיק בשילה חרב (מאז נפילת הארון בשבי הפלשתי לא שב הארון לשילה לעולם, ושילה לא שבה למעמדה כמרכז פולחני).

כל התקופה שבה נדד הארון ממשכנו העתיק ועד להצבתו במשכנו החדש בירושלים, מתועדת בטקסט בדיוק ובפירוט של חודשים, כיאה לחשיבות האירוע. תיעוד מפורט זה מהווה מעין סרגל זמנים היסטורי, המאפשר לעקוב אחר סדר ההתרחשויות בתקופה המיוחסת לכהונת שמואל כשופט:

  • “וישלח העם שלה, וישאו משם את ארון ברית ה’ צבאות ישב הכרבים ושם שני בני-עלי עם-ארון ברית האלוהים חפני ופנחס” (שמואל א’, פרק ד’, פסוק 4). 
  • ופלשתים לקחו את ארון האלוהים, ויבאהו מאבן העזר אשדודה. ויקחו פלשתים את ארון האלוהים ויביאו אתו  בית דגון ויציגו אותו אצל דגון” (שמואל א’, פרק ה’, פסוק ד’). 
  • “ויהי ארון ה’ בשדה פלשתים שבעה חדשים(שמואל א’, פרק ו’, פסוק 1).
  • “ויבאו אנשי קרית יערים ויעלו את ארון ה’ ויביאו אותו אל בית אבינדב בגבעה ואת אלעזר בנו קדשו לשמר את ארון ה’ ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה(שמואל א’, פרק ז’, פסוק 1).
  • “ויקם וילך דוד וכל העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה’ צבאות ישב הכרובים עליו” (שמואל ב’, פרק ו’, פסוק 2).
  • “ולא אבה דוד להסיר אליו את ארון ה’ על עיר דוד ויטהו דוד בית עבד אדם הגתי וישב ארון ה’ בית עבד אדם הגתי שלשה חדשים ויברך ה’ את עבד אדם ואת כל ביתו… וילך דוד ויעל את ארון האלוהים מבית עבד אדם עיר דוד בשמחה” (שמואל ב’, פרק ו’, פסוק 10).

לפי הנתונים המפורטים בטקסט, מיום שנפל ארון האלוהים בשבי הפלשתי ועד להצבתו במשכנו החדש בירושלים, עברו עשרים שנה ועשרה חודשים. רוב רובה של התקופה –  עשרים שנה – שכן ארון האלוהים באתר נידח בשם “קריית יערים”, הנמצא בנחלת יהודה.  כלומר, לפי נתונים אלה, מהיום שבו נהרגו עלי ובניו, שהוא גם יום נפילת ארון הברית בשבי, ועד לימים שבהם דוד הוא כבר מלך ירושלים, המעלה אליו את ארון האלוהים ובונה מרכז פולחני חדש, עברו עשרים שנה ועשרה חודשים. יתרה מכך, דוד כבש את ירושלים היבוסית וכונן בה את מושבו רק לאחר שמלך שבע וחצי שנים בחברון: “בחברון מלך על יהודה שבע שנים ושישה חדשים” (שמואל ב’, פרק ה’, פסוק 5). כלומר, על פי הכתוב, כל התקופה ההיסטורית המיוחסת לשמואל כשופט – ממועד תחילת כהונתו ועד להמלכת דוד בחברון כמלך יהודה  – מצטמצמת לכדי 13 שנים לכל היותר. אם נמשיך ונחסיר את משך מלכות שאול, שקדמה להמלכת דוד בחברון, נמצא שהתקופה ההיסטורית המיוחסת לשמואל  כשופט האחרון נמשכה הרבה פחות מ-11 שנים – נתונים שאינם מתאימים ואינם מסתדרים עם התמונה ההיסטורית המקובלת. יתרה מכך, נתונים נוספים בטקסט, מוכיחים שבאותה תקופה ממש שלטו הפלשתים בשבטים הישראלים: “וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי-אמר פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית” (שמואל א’,  פרק י”ג,  פסוק 19); “כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין, ומשחתו לנגיד על-עמי ישראל, והושיע את-עמי מיד פלשתים, כי ראיתי את-עמי, כי באה צעקתו אלי” (שמואל א’, פרק ט’,  פסוק 16). כלומר, על פי הטקסט, התקופה ההיסטורית שקדמה להמלכת שאול כמלך הראשון בישראל והמיוחסת לשמואל כשופט, הייתה למעשה תקופה שבה  שרר שלטון פלשתי בארץ, ונציבים פלשתים ישבו בערים הישראליות וניהלו אותן ביד רמה (שמואל א’, פרק י’, פסוק 5; שמואל א’, פרק י”ג, פסוקים 4-3).

באותה תקופה בדיוק, שמואל היה אמור להיות בשיא השפעתו כשופט, כהן ונביא, המתבקש על ידי זקני העם לבחור להם מלך, אולם מתוך הטקסט עולה תמונה שונה לגמרי: “המה באו בארץ צוף ושאול אמר לנערו אשר עמו לכה ונשובה פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו. ויאמר לו הנה נא איש אלהים בעיר הזאת והאיש נכבד כל אשר ידבר בוא יבוא ויאמר שאול לנערו והנה נלך ומה נביא לאיש כי הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלוהים מה אתנו. ויסף הנער לענות את שאול ויאמר הנה נמצא בידי רבע שקל כסף ונתתי לאיש האלוהים והגיד לנו את דרכנו” (שמואל א’, פרק ט’, פסוקים 8-5). שאול כלל אינו מכיר את שמואל. הנער המלווה את שאול מכיר אמנם את שמואל, אך על פי עדותו, שמואל הוא ידעוני או אורקל, המתנבא בשכר ומוכר את שירותיו הנבואיים לחקלאי הסביבה תמורת פת לחם או אפילו תמורת רבע שקל. אין זה תיאור של כוהן רב השפעה או מנהיג לאומי.

מכל הנאמר לעיל,  אפשר להסיק את המסקנות שלהלן:

         א.         עלי שפט את ישראל בשילה ארבעים שנים;

         ב.         אחריו כיהנו בניו, חפני ופנחס, כעשרים שנים, עד חורבן שילה;

          ג.          התקופה ההיסטורית המיוחסת לשמואל כאחרון השופטים, לאחר עלי ולפני שאול המלך הראשון, אינה תואמת את הנתונים ואת הכתוב בטקסט;

         ד.         חלק מהתקופה ההיסטורית המוכרת לנו כימי השופטים האחרונים, הייתה למעשה תקופה של שלטון פלשתי בשבטים הישראלים.

 המרד הישראלי

 הנביא שמואל מברך את שאול.

אין בספר שמואל מידע שממנו ניתן ללמוד או להבין מתי החל וכמה שנים נמשך שעבוד השבטים הישראלים על ידי השלטון הפלשתי הטוטלי. לפי הכרונולוגיה המקראית, הפלשתים שלטו בשבטים הישראלים עוד בטרם נולד שמשון השופט (למשל: שופטים,  פרק י”ג,  פסוק 1; שופטים, פרק ט”ו, פסוק 11). שמשון השופט, למרות כל עלילותיו נגד הפלשתים, מעולם לא שיחרר את השבטים הישראלים מעול הפלשתים. הפעם היחידה בכל ספרי המקרא שבה מתואר מרד מוצלח של שבטים ישראלים בשלטון פלישתי, מתוארת בספר שמואל א’, פרק י”ג, פסוקים 4-3: “ויך יונתן את נציב פלשתים אשר בגבע וישמעו פלשתים ושאול תקע בשופר בכל-הארץ לאמר ישמעו העברים. וכל-ישראל שמעו לאמר הכה שאול את-נציב פלשתים וגם-נבאש ישראל בפלשתים ויצעקו העם אחרי שאול הגלגל”. התיאור בטקסט ברור ואינו משתמע לשתי פנים: שאול, בן שבט בנימין, מכריז על מרד בשלטון הפלשתי; ההכרזה הרשמית על המרד מתבצעת בתקיעת שופר והמעשית  – בחיסולו הפיזי של הנציב הפלשתי בגבע. זו ידיעה היסטורית חשובה מאין כמוה, המאפשרת להבין שממלכת ישראל נוסדה בדרך המקובלת,    כלומר, במרד מוצלח נגד הפלשתים, ולא בהפלת גורל אזוטרית או בעקבות בקשת העם  משמואל  הזקן.

אם כך, המעבר מתקופת השופטים למלוכה בישראל  נעשה  במרד ישראלי נגד השלטון הפלשתי.

 המרד המוצלח שהנהיג שאול בראש לוחמיו ודחיקת רגליהם של הפלשתים מכל גב ההר הישראלי, הוא ראשית מלכות שאול.  לפי הטקסט, המרד הישראלי פרץ עוד בימי שושלת הכוהנים העתיקה, בני משפחת עלי:“ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרימון אשר במגרון והעם אשר עמו כשש מאות איש: ואחיה בן אחיטוב אחי אי-כבוד בן פנחס בן-עלי כוהן ה’ בשילה נשא אפוד והעם לא ידע כי הלך יונתן” (שמואל א’, פרק י”ד, פסוקים 3-2). על פי הכתוב, אחד מצאצאיו של עלי הכהן הוא העורך את הטקס הדתי למורדים הישראלים. הטקס, הנערך רגעים אחדים לפני פרוץ הקרב, נערך בידי כהן ממשפחת עלי, בנוכחות ארון האלוהים, שעדיין נמצא במשכנו ההיסטורי בשילה: “ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלוהים כי-היה ארון האלוהים ביום ההוא ובני ישראל” (שמואל א’, פרק י”ד,  פסוק 19).

ידיעות היסטוריות חשובות אלה, שמהן עולה שמלכות שאול נוסדה עוד בימי חייו של עלי הכהן, כאשר המשכן בשילה עדיין שימש כמרכז הפולחני בישראל, הביכו חוקרים ופרשנים רבים. אלה העדיפו  להתכחש  לכתוב, כאילו נוכחות הארון ביום המרד, לצד שאול ולוחמיו, אינה נכונה. ולמרות שכתוב במפורש “ארון האלוהים”, טוענים הפרשנים כי הכוונה היא  לאפוד.

אולם, אם נצא מתוך נקודת הנחה שהכתוב בטקסט נכון, הרי שאפשר להסיק את המסקנות שלהלן:

         א.         המלוכה בישראל נוסדה במרד מתוכנן נגד השלטון הפלשתי;

         ב.         מלכות שאול נוסדה עוד בטרם חרבה שילה, כלומר,  בימי חייו של עלי;

          ג.          מלכות שאול נוסדה לפני התבוסה שבה נפל ארון האלוהים בשבי הפלשתים;

         ד.         מבחינת לוח הזמנים, מלכות שאול חלה במקביל לתקופת כהונת שושלת הכוהנים העתיקה.   

 

שאול מלך ישראל

המלך שאול בפעולה.

שאול, מנהיג המרד בפלשתים ומייסד הממלכה הישראלית, הוא: “בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם” (שמואל א’, פרק ט’, פסוק 2).

מהמעט שנכתב על שאול כמלך ישראל עולה שהוא שהיה מצביא רב כישרון ונערץ, שלראשונה בהיסטוריה הישראלית ייסד ממלכה יציבה וחזקה, שבתוך זמן קצר מהיווסדה הטילה את חיתתה על כל עמי האזור: “ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע  ויעש חיל ויך את עמלק ויצל את ישראל מיד שוסהו” (שמואל א’,  פרק י”ד,  פסוק 47).

מאז המרד המוצלח ובמשך כל התקופה שבה מלך על שראל, השיג שאול ניצחונות ברורים על חמישה צבאות בכל גזרות הגבול הישראלי (מואב, עמון, אדום, מלכי צובא ועמלק). מהתיאורים היותר מפורטים על הקרבות שערך שאול נגד הפלשתים, בני עמון ועמלק, אפשר להבין שהוא היה מצביא מחונן ומנהיג נערץ. מלכות שאול נוסדה לאחר תקופה ארוכה, שבה היו השבטים הישראלים משועבדים לפלשתים. התקופה ההיסטורית שבאה אחרי המרד הייתה תקופת זוהר ואופוריה, תקופה של עצמאות ועוצמה:  “בנות ישראל אל-שאול בכינה המלבישכם שני עם-עדנים, המעלה עדי זהב על לבושכם” (שמואל ב’, פרק א’, פסוק 24). מעבר להישגים הצבאיים,  ניתן להבין כי מלכות שאול נוהלה כמערכת שלטון מפותחת בעזרת שרים, כדוגמת דואג אביר הרועים, ודיפלומטים שנשאו ונתנו עם הפלשתים וערכו ישיבות ודיונים על נושאים אקטואליים (שמואל א’, פרק כ”ב, פסוקים 11-6). האזרחים שילמו מיסים ומגיל מסוים גויסו לצבא (שמואל א’, פרק י”ז, פסוקים 18-12), צווים של בית המלוכה נאכפו (גירוש היידעונים  ובעלי האוב מתחומי הארץ) והנאמנות האזרחית למלוכה הייתה ברורה (שמואל א’, פרק כ”ג, פסוקים 11-12 ופסוק 19). מלכות שאול הסתיימה ביום מותו בקרב על הגלבוע, במפלה הצבאית היחידה שנחל בחייו, מפלה קשה ומפתיעה, שבה נהרג גם יורש העצר יהונתן, שהיה אחד מגיבורי המרד הישראלי: “ופלשתים נלחמים בישראל וינסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבוע: וידבקו פלשתים את שאול ואת-בניו ויכו פלשתים את יהונתן ואת-אבינדב ואת-מלכישוע בני שאול” (שמואל א’, פרק ל”א, פסוק 1); “וימת שאול ושלושת בניו ונשא כליו גם כל-אנשיו ביום ההוא יחדו” (שמואל א’, פרק ל”א, פסוק 6).

 

התבוסה ונפילת ארון הברית בשבי הפלשתים

אם כך, כפי שהראנו לעיל, ביום פרוץ המרד בהנהגת שאול, ארון הברית שכן עדיין במשכנו בשילה ובני משפחת עלי שימשו עדיין ככוהנים. כמו כן, ידוע לנו שבמשך כל התקופה שבה מלך שאול  על ישראל לא הובס הצבא הישראלי באף אחת ממלחמותיו. מכאן, שהתבוסה הצבאית היחידה שאפשרה את התרחשות האסון הדתי, שבו נהרגו הכוהנים וארון האלוהים נפל בשבי הפלשתים, הייתה באותה תבוסה קשה שבה נהרגו שאול, מלך ישראל, ויהונתן בנו. כלומר, התבוסה של שאול בגלבוע התדרדרה לאסון הדתי שבו נפל ארון האלוהים בשבי:  “התחזקו והיו לאנשים פלשתים פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם והייתם לאנשים ונלחמתם. וילחמו פלשתים וינגף ישראל וינסו איש לאהליו ותהי המכה גדולה מאוד ויפל מישראל שלשים אלף רגלי וארון אלהים נלקח ושני בני-עלי מתו חפני ופנחס” (שמואל א’,  פרק ד’, פסוקים 10-9).  מתוך דברי הלוחמים הפלשתים, כפי שמביא אותם הסופר המקראי, אפשר להבין שהקרב שבו נפל הארון בשבי התרחש בתקופה היסטורית נדירה מאין כמוה, תקופה החקוקה היטב בזיכרונם של הלוחמים הפלשתים; תקופה שבה השבטים העבריים, שעד לא מכבר היו משועבדים לפלשתים, הם-הם המאיימים עתה להפוך את הקערה על פיה ולשעבד את הפלשתים לעבדים.  סיטואציה צבאית-מדינית כזו בין השבטים הישראלים לפלשתים התאפשרה רק לאחר המרד המוצלח בשלטון הפלשתי, לאחר שהממלכה הישראלית התחזקה  והגיעה לשיא עוצמתה, עד כדי איום לשעבד את הפלשתים. כלומר,  בשיאה של מלכות שאול ולא לפני כן.

המפלה הצבאית בגלבוע היא אותה המפלה המתוארת בפרק ד’, והידועה כמפלה באבן העזר. כלומר, אותה תבוסה צבאית קשה מתוארת בטקסט פעמיים. האפשרות שיש בטקסט תיאור כפול של מאורע מסוים אינה חריגה בספרי שמואל, ולמעשה כפילות זו היא אחת מכפילויות רבות, שרק חלקן מזוהות וידועות במחקר ובפרשנות המקראית.

על פניו נראה שהכפילות בתיאור האסון בגלבוע נובעת מחלוקה ברורה של הנושאים המתוארים בטקסט: בתיאור המפלה הראשון (פרק ד’), נמסרים הנתונים הדתיים על הכחדת שושלת הכוהנים ונפילת ארון האלוהים, תוך התעלמות מוחלטת מהמצביא באותה מלחמה. בתיאור המקביל של התבוסה (פרק ל”א), מתייחס הסופר למותו של המלך וסופה של מלכות שאול.  

אם נסכם את תוצאות המפלה הקשה, כפי שהן עולות משני התיאורים המקבילים, נקבל את היקפו המלא של האסון:

  • שאול, מלך ישראל נהרג;
  • יהונתן, יורש העצר ואחד מגיבורי המרד, נהרג;
  • עלי הזקן ובניו, חפני ופנחס, נהרגים;
  • שילה נחרבת וארון הברית נופל בשבי הפלשתים;
  • נחלת יהודה נקרעת מהממלכה הישראלית ושבה לשלטון פלשתי.

 

כתוצאה מאותה תבוסה ישראלית קשה ומפתיעה, ולמשך פרק זמן קצר עד להכתרת יורש  למלך שנהרג, אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. בתקופה זו מתרחשים, לפי הטקסט, מספר אירועים מקבילים:

  • ·         ארון הברית, סמל האלוהים הישראלי, מוצג לראווה כשלל ניצחון בערי הפלשתים  במשך שבעה חודשים: “ויהי ארון ה’ בשדה פלשתים שבעה חדשים. ויקראו פלשתים לכוהנים ולקסמים לאמר מה נעשה לארון ה’ הודענו במה נשלחנו למקומו”  (שמואל א’,  פרק ו’, פסוקים 2-1).
  • ·         בישראל עולה למלוכה  בן שאול, המכונה בטקסט איש בושת, ויורש את כיסא אביו: “ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את איש בשת בן שאול ויעברהו מחנים וימלכהו אל הגלעד ואל האשורי ואל יזרעאל ועל אפרים ועל בנימן ועל ישראל כלה: בן ארבעים שנה איש-בשת בן-שאול במלכו על-ישראל ושתים שנים מלך אך בית יהודה

היו אחרי דוד” (שמואל ב’,  פרק ב’,  פסוקים 10-8). לפי הכתוב, איש בשת, בן שאול, הוא המלך השני בישראל.

  • נחלת יהודה נקרעת ממלכת ישראל ועוברת לשלטונו של דוד: “ויהי אחר כן וישאל דוד בה’ לאמרה אעלה באחת ערי יהודה ויאמר ה’ אליו עלה: ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר חברנה… ויבאו אנשי יהודה וימשחו שם את דוד למלך על בית יהודה” (שמואל ב’, פרק ב’, פסוקים 4-1).
  • בית כוהנים חדש נוסד בישראל: “וזה-לך האות, אשר יבא אל-שני בניך אל-חפני ופנחס: ביום אחד ימותו שניהם והקימותי לי כהן נאמן, כאשר בלבבי ובנפשי יעשה ובניתי לו בית נאמן, והתהלך לפני משיחי כל הימים” (שמואל א’, פרק ב’, פסוק 34). הכהן החדש, הנקרא שמואל, מתחיל את תקופת כהונתו כיורש למשפחת עלי.

 

דוד מלך יהודה

על פי הטקסט, באותה מפלה צבאית על הגלבוע שבה נהרג שאול מלך ישראל,  דוד, העומד בראש גדוד בן שש מאות איש, הוא ואנשיו הם חלק אינטגרלי מהצבא הפלשתי היוצא למלחמה נגד ממלכת ישראל: “ויקבצו פלשתים את כל מחניהם אפקה וישראל חנים בעין אשר ביזרעאל. וסרני פלשתים עברים למאות ולאלפים: ודוד ואנשיו עברים באחרונה עם אכיש” (שמואל א’, פרק כ”ט, פסוקים 2-1). במסדר הכוחות הפלשתי הנערך לפני הקרב בגלבוע,  דוד ואנשיו הם חלק מהכוח הצבאי של אכיש מלך גת. למעמד צבאי זה בסדר הכוחות של הצבא הפלשתי הגיע דוד בזכות תקופה ארוכה שבה הוכיח את נאמנותו כווסל פלשתי נאמן: “והכה דוד את הארץ ולא יחיה איש ואשה ולקח צאן ובקר וחמורים וגמלים ובגדים וישב ויבא אל אכיש ויאמר אכיש אל פשטתם היום ויאמר דוד על נגב יהודה ועל נגב הירחמאלי ואל נגב הקיני” (שמואל א’,  פרק כ”ז, פסוקים 10-9); “ויאמן אכיש בדוד לאמר הבאש הבאיש בעמו בישראל והיה לי עבד עולם (שמואל א’, פרק כ”ז, פסוק 12);  “ויתן-לו אכיש ביום ההוא את צקלג לכן היתה צקלג למלכי יהודה עד היום הזה (שמואל א’,  פרק כ”ז, פסוק 6). כלומר, על פי הכתוב בטקסט, במהלך חלק ניכר מהתקופה שבה מלך שאול על ישראל, היו דוד ושש מאות אנשיו חלק מהמלחמה הארוכה שניהלו הפלשתים נגד הממלכה הישראלית הצעירה מאז היווסדה. לפי התיאור המפורט בטקסט, דוד עמד בראש גדוד בן שש מאות מרי נפש, שנהגו לצאת לפעולות שוד ורצח בתוככי הממלכה הישראלית וחזרו עם השלל לאדונם, אכיש מלך גת. על פי הכתוב, דוד הצטיין באכזריותו כלפי הישראלים שאותם בזז, עד כדי כך שאכיש מלך גת הפלשתי  היה בטוח שאין לדוד שום דרך לשוב לבני עמו.  השטחים והיישובים הישראליים בנחלת יהודה, שעליהם נהג דוד לפשוט ולבזוז כווסל  פלשתי, הפכו לממלכתו מיד לאחר מות שאול בגלבוע. כלומר, על פי הטקסט, דוד המומלך בחברון על נחלת יהודה, לא רק שאינו מלך ישראלי לגיטימי, אלא אויב מר של ממלכת ישראל, המנהל נגדה מלחמת אחים עקובה מדם: “ותהי המלחמה ארוכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים” (שמואל ב’, פרק ג’, פסוק 1).

 

גלגוליו של ארון הברית

“ויהי ארון ה’ בשדה פלשתים שבעה חדשים. ויקראו פלשתים לכוהנים ולקסמים לאמר מה נעשה לארון ה’ הודענו במה נשלחנו למקומו”  (שמואל א’,  פרק ו’, פסוקים 2-1).

לאחר שהוצג לראווה במשך שבעה חודשים כשלל בערי הפלשתים, מחליטים הפלשתים  לשגר   את ארון האלוהים אל מעבר לגבולם: “וישלחו מלאכים אל-יושבי קרית יערים לאמר השבו פלשתים את-ארון ה’ רדו העלו אתו אליכם” (שמואל א’, פרק ו’, פסוק 21). לאחר שחצה הארון את הגבול בין הפלשתים לשטח הישראלי, לפי כל היגיון צריך היה ארון האלוהים לשוב למשכנו ההיסטורי בשילה. אך באופן תמוה ובלתי מוסבר, הוא מועבר לאתר נידח ובלתי ידוע בשם קריית יערים, הנמצא בתחומי נחלת יהודה: “ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה’: ויאמר שמואל אל- כל-בית ישראל לאמר אם-בכל-לבבכם אתם שבים אל ה’ הסירו את-אלהי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל-ה’ ועבדהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים” (שמואל א’, פרק ז’, פסוקים 3-2).

מדוע נבחרה קריית יערים, מכל ערי ישראל, להיות משכנו של ארון האלוהים במשך עשרים שנה? מדוע לא הושב ארון הברית למשכנו ההיסטורי בשילה? על שאלות אלה מעולם לא ניתנה תשובה הגיונית. למעשה, ארון האלוהים  מעולם לא הוחזר לממלכת ישראל. הפלשתים, שהחזיקו אותו כשלל מלחמה לאחר המפלה בגלבוע, העבירו אותו כלאחר כבוד לנחלת יהודה,  לחסותו של דוד, הווסל הפלשתי שהוכרז באותה תקופה כמלך יהודה. רק כך ניתן להסביר מדוע לא הושב ארון האלוהים למשכנו ההיסטורי בשילה ואת בחירתה של קריית יערים להיות משכנו של סמל האלוהות הישראלי במשך עשרים שנים.  

את הניסיון הראשון להעתיק את ארון האלוהים מקריית יערים לירושלים עשה דוד רק לאחר שבע וחצי שנים שבהן מלך בחברון ושלוש עשרה שנים לאחר שכבש את ירושלים ועשה אותה לבירתו החדשה.  לפי הטקסט, הניסיון הראשון כשל,  והארון הוסט מדרכו ונשלח ל”בית עובד אדום הגתי”, שם שהה שלושה חדשים. את הניסיון השני להעלות את הארון לירושלים עשה דוד רק לאחר שארון אלוהים הוכיח את עצמו כנושא ברכה: “ויגד למלך דוד לאמר ברך ה’ את בית עובד אדם ואת כל אשר לו בעבור ארון ה וילך דוד ויעל את ארון האלוהים מבית עבד אדם עיר דוד בשמחה”(שמואל ב’, פרק ו’, פסוק 2).  עשרים שנים ועשרה חודשים לאחר שנחרב המשכן העתיק בשילה, נוסד המרכז הפולחני החדש בירושלים.  

 

כהונת שמואל – שאלות ותהיות

לפי הטקסט, התקופה ההיסטורית שניתן לייחס לשמואל כשופט, כהן ונביא בישראל מתחילה כאשר ארון הברית נמצא בקריית יערים:  “ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים, וירבו הימים ויהיו עשרים שנה: וינהו כל-בית ישראל אחרי ה’. ויאמר שמואל אל-כל-בית ישראל לאמר: אם-בכל-לבבכם אתם שבים אל-ה’…” (שמואל א’, פרק ז’, פסוק 3). לפיכך, שמואל יורש את שושלת עלי ככוהן ושופט במקביל להכרזתו של  דוד כמלך יהודה.

לכאורה, יש כאן סתירה קשה, שהרי לפי הטקסט שמואל מת זקן ושבע ימים בשלהי מלכות שאול  (שמואל א’, פרק כ”ה, פסוק 1, ופרק כ”ח, פסוק 3) כלומר –  לפני התבוסה בגלבוע!  

סתירה זו מתיישבת ומתבהרת אם נסכם את הידיעות שמוסר הטקסט על דמותו של שמואל: 

ראשית, “שמו-אל” הוא שם יומרני מאין כמוהו בשפה העברית:  הוא האל, וזה שמוׂ: אל; שנית, לידתו מתוארת כתוצאה מהתערבות ישירה של האלוהים (שמואל א’, פרק א’, פסוקים 20-19), ומיד לאחר שנגמל מחלב אימו, בעודו טהור, הוקדש לאלוהים כנזיר; בנוסף, עוד בהיותו נער, היה חדר השינה שלו בקודש הקודשים, לצידו של ארון האלוהים:  “ונר אלוהם טרם יכבה: ושמואל שכב בהיכל ה’, אשר-שם ארון אלוהים” (שמואל א’, פרק ג’, פסוק 3).  אלוהים בכבודו ובעצמו נהג להתייצב למראשותיו כדי לבשר לו על תוכניותיו לגבי עתידו האישי: “ויבא ה’ ויתיצב ויקרא כפעם בפעם: שמואל שמואל: ויאמר שמואל: דבר כי שמע עבדך ויאמר ה’ אל-שמואל הנה אנכי עשה דבר בישראל…” (שמואל  א’, פרק ג’, פסוק 10).  אפילו בהתגלותו הראשונה של אלוהים לשמואל הנער, שמואל אינו נופל על פניו ואינו מתרגש מגודל המעמד ומהמפגש הראשון עם אלוהים. הוא ממשיך לשכב במיטתו ובשגרת חייו. אחד השיאים בתיאור הקשר ומערכת היחסים המיוחדת שבין אלוהים לשמואל מתבטא בפסוק שלהלן: “ויאמר ה’ אל-שמואל: שמע בקול העם לכל אשר-יאמרו אליך: כי לא אתך מאסו, כי-אותי מאסו ממלך עליהם. ככל המעשים אשר-עשו, מיום העלותי אותם ממצרים ועד-היום הזה, ויעזבוני ויעבדו אלהים אחרים, כן המה עשים גם-לך” (שמואל א’, פרק ח’, פסוקים 9-7). כלומר, על פי הכתוב ניתן להבין שדרישת העם למלך על פניו של שמואל, משתווה לכל חטאי עם ישראל, מיום שיצאו ממצרים ועד לאותו יום, וכל דרישה למלך על פניו של שמואל  כמוה כעבודה לאלוהים אחרים.  וכדי לא להותיר ספק באשר לזהותו האלוהית של שמואל:  “ויאמר לה המלך: אל תיראי כי מה ראית ותאמר האישה אל שאול: אלוהים ראיתי עלים מן הארץ ויאמר לה: מה תארו ותאמר: איש זקן עלה והוא עוטה מעיל. וידע שאול כי- שמואל הוא ויקד אפים ארצה וישתחו” (שמואל א’, פרק כ”ח, פסוקים 15-13). על פי הטקסט, בעלת האוב הנדרשת להעלות את שמואל מן המתים רואה במקומו את אלוהים ונבהלת. רק לאחר ששאול מקשה ושואל אותה למראהו, ומקבל את התשובה “איש זקן עוטה מעיל”, הוא מבין ששמואל הוא העומד לפניו ולא אלוהים. כלומר, על פי הסופר המקראי, שמואל  ואלוהים דומים זה לזה ואפשר להתבלבל ביניהם!

 שמו-אל?

בעקבות ניתוח מעמיק של ספר שמואל כפי שהוא מוכר לנו היום, ובהתחשב בידע הקיים על מייסדי שושלות חדשות במזרח הקדום, לא נופתע מהאפשרות שבן ישי, המבקש לבסס את מעמדו כמלך לגיטימי בישראל, לוקח לעצמו גם את תפקיד הכהונה. הוא  מקבל לחסותו את ארון האלוהים מהפלשתים, מכריז על עצמו כיורש הכוהנים מבית עלי וככזה הוא מכונה בשם כוהני: “שמוׂ-אל”.

ייסודו של בית מלוכה חדש (בית דוד) על פניה של שושלת מלוכה חוקית קיימת (בית שאול), הוא מעשה קיצוני ובלתי חוקי בעליל, וספר שמואל נכתב במטרה להכשיר את המעשה ולספק לטוען לכתר כל גושפנקא אפשרית לרשת את מלכות שאול ואת הכהונה מבית עלי. כלומר, לדעתי, ספר שמואל נכתב כמגילת יסוד של בית מלוכה חדש, לא כספר היסטורי ולא היסטוריוסופי. לדעתי, הכפילות בתיאור מייסד השושלת, כמו כל הכפילויות בטקסט, אינה תוצאה של מספר מקורות או של ריבוי כותבים, אלא שיטה ספרותית מתוחכמת להשיג למייסד השושלת החדשה מעמד אלוהי בלתי ניתן לערעור, מבלי לחטוא לאמת ההיסטורית. ואמנם, דוד מתקבל בדת ישראל כמייסד שושלת הנצח, למרות מוצאו המואבי המפוקפק והדרך שבה הגיע למלוכה בישראל.

 ראו עוד :

אלי אשד וחיים מזר על משפט המלוכה של הנביא שמואל

סופר המלך דוד -החלק הראשון

סופר המלך דוד -החלק השני

שמואל ודוד

 

 

 

 

 

4 תגובות

  1. תורת ה’ אמת! כל סתירה מהכתוב, סתירה מדומה היא! התנ”ך הוא יסוד אמונתינו, לא מגילה, לא הסטוריוגרפיה. אם תעקר את שם ה’ מתוכן, תמצא ספר שמנוקד בשגגה, אם תלך ע”פ נוסח המסורה תיישב הסתירה. לך ללמוד בבית-המדרש ואל תמצא סתירות מדומות מהנאמר בטקסט.

    (הכותבת גם היא מלומדת)

  2. גם לי יש התנגדויות לתיאוריה של אברהם לב עם כי לא מהסיבות שהועלו בתגובה הקודמת.
    במאמרו ובעיקר בספרו טוען לב ששמואל הנביא ודוד המלך הם למעשה אדם אחד שמשום מה נכתבו עליו שני סיפורי חיים בספר שמואל.
    לא השתכנעתי.
    קשה להעלות על הדעת שתי דמויות שונות יותר באופיין ובמזגן מאשר שמואל ודוד.
    הרי אפילו שאול דומה יותר לדוד מאשר לשמואל.
    איני מצליח לראות אפילו נקודה אחת של דמיון בין שמואל הקנאי הקפדני והדקדקני ,שאפילו איננו יודעים דבר על אישתו שלובש מעיל מילדותו ועד מותו ובין דוד רודף הנשים שהוא בהחלט אינו קנאי דתי ורחוק מאוד מלהיות קפדני ודקדקני לגבי משהו.
    לכל הפחות כדי לרמוז על הקשר בין השניים למה הסופר של דוד לא רמז איפה שהוא שדוד לובש מעיל ?
    . מוזרה גם העובדה ששמואל כפילו של דויד לטענת לב הוא אנטי מלוכני.אם הוא דוד מדוע הוא צריך לנאום את נאום משפט המלך שבו הוא תוקף את עצמו ואת שלטונו שלו ורק מסבך את העניינים?

    נקודה נוספת על מנת שבקשר בין האחד שחולק לשניים יהיה היגיון תעמולתי כל שהוא כפי שטוען לב על הסופר המקראי היה לצפות ולקוות שקוראיו יבינו שהמדובר באותו אדם ,שמסיבה כל שהיא ( שאינה ברורה לנו ) סיפור חייו מתואר פעמיים ,ובשלב מסויים הוא פוגש את עצמו ( שמואל את דוד ) וממליך את עצמו למלך.
    אבל עד כמה שידוע לנו איש ממליארדי הקוראים של התנ”ך לאורך אלפי שנים לא העלה על דעתו את הדבר הזה.
    כמו כן עלי להודות שבבורותי לא ידוע לי על מקרה אחד ויחיד בספרות העולמית שבו אדם אחד מופיע בספר אחד כשתי דמויות שונות ומנוגדות לחלוטין.
    להוציא כמובן הספר “דוקטור ג’קיל ומיסטר הייד ” של רוברט לואיס סטיבנסון.

  3. אכן לא קל להבין טקסט עתיק כל כך
    קל וחומר כשאתה רווי בדעות קדומות והתנגדות אוטומטית לכל דבר שאינו מתאים לידיעותיך
    הרבה קודם שתוכל להבין את הטענה הכללית שלי, אתה צריך לקרא את ספר שמואל מחדש , נסה להתעלם מכל הפרשנויות והתאוריות שהוכתבו לך ולכולנו במשך הדורות .אם תוסיף לקריאה כזאת ,מעט ידע היסטורי בסיסי על התרבויות העתיקות שסבבו אותנו כמו מצרים בבל אשור. אפילו אתה לתוכל להיוכח שספר שמואל מתאר
    חילופי שושלות בכהונה ובמלוכה הישראלית . יסודה של שושלת בית דוד על פניה של שושלת מלוכה חוקית וקיימת בית שאול .ובכהונה הכחדת שושלת כהנים מבית עלי(צאצאי אהרון) ועלית של כהן חדש ,שמואל שהיה משרתו של הכהן הישיש
    שאול והכתרת דוד למלך היא לכל הדעות חילופי שושלות .וכמו בכל חילופי שושלות במזרח הקדום .המנצח ומיסד השושלת החדשה מבקש לעצמו כל עילה חוקית ואחרת להצדיק את המעשה הבלתי חוקי בעליל
    כדבר מובן מאליו להכפיש בכל דרך את המלכים מהשושלת המודחת ולהאדיר לעומתם את מייסד השושלת החדשה .
    וכך בדיוק ביקש לעשות דוד המנצח והיורש את המלוכה מבית שאול

  4. גם לי קשה. מן הצד המתודי. שאם מסקנת המחבר היא שהספר אינו היסטורי ולא נכתב במטרה היסטוריוסופית -אז איך ניתן בכלל להסתמך על “עדויות היסטוריות ” מן הכתוב?! ואם כן ניתן לדלות עדויות היסטוריות מן הכתוב אזי מה לך שדווקא את העיקר{את דמויות שמואל ודויד} אתה דוחה?
    no can do
    אבל בשולי הדברים אני בהחלט מזדהה עם האטמוספירה של החיבור. שנים רבות אני מהרהר בעניין ולמיטב הכרתי יש בדמותו של שמואל עניין בהחלט מתעתע. כמו גם בשאול. אם נעשתה החלפה במסורות תוך כדי יצירה וחיבור של הכתבים ממרחק רב בשנים היא נמצאת לצניעות דעתי דווקא בחיבור בין שמואל לשאול. הרמז הראשון לכך נמצא בלידתו של שמואל ובאיטיולוגיה הלא סבירה של שמו: שמואל א פרק א פסוק כז: “אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן ה לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. כח וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לה , כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַה” – לכן קראה את שמו שמואל?! הרי על פי פשוטם של הדברים מתגלה כאן בבירור שמו של : שאול! ועל זה זה ניתן להוסיף את המסורת הקדומה העולה מתוך המשל : “הגם שאול בנביאים?” וכיוצא בזה -יש עוד עדויות המספרות על מלך שהוא גם נביא ואולי אף כהן {כמו למשל ההכרה המסתברת מתוך משפט המלוכה-פרק ח- תביעתו הנחרצת של העם משמואל לקבל מלך ככל הגויים- ודא עקא שאין התביעה מתייחסת למלך סתם. או למלוכה כמוסד -כפי שרגילים לקרוא הפרשנים אלא למלך ככל הגויים כלומר לפורמט אחר של מלוכה -איזה פורמט אחר? שאינו משלב כהונה ונבואה יחדיו. מכאן נובע שמעמדו של “שמואל” נתפס כמלך -לפחות על פי המסורת הזאת .זו אותה מסורת אגב הנמתחת מספר שופטים שמספרת לך על אבימלך בנו של ה”נשיא” ירובעל ש..מלך 3 שנים בשכם .} מדוע נפרדו המסורות? כלומר, למה סיפרו סיפורים שונים על אותה דמות? ובכן ,יש יסוד להאמין למחבר המקראי שבתודעתו צרוב סיפור המפלה של ארון הברית במערכה נגד הפלישתים כמו גם סיפור המראה של מפלת שאול ויהונתן בגלעד. אפשר לתאר לעצמך השתלשלות של העברת מסורת שבגרעינה נשמר היסוד ההיסטורי-הטראומה-המפלה של המלך -הכהן הנביא .מפלה שאנשי התקופה לא יכלו “להעביר” אותה הלאה כפשוטה. אלא תלו אותה בחטאו של המלך-כהן-נביא: פעם חטאם של הבנים -המבטאים את חטאו של הכהן {עלי הכהן. ו”שמואל” שבא תחתיו } פעם חטאו של המנהיג הלאומי {שאול -אגג } ולבסוף חטאו של הנביא {שאול ובעלת האוב }. בשלב מאוחר יותר של התגלגלות המסורת לכתב . אני אומר מאוחר יותר אבל ברור שמדובר על מאוחר הרבה יותר כיוון שלמחבר של ספר שמואל אין לו מושג ברור על הפראזה : הגם שאול בנביאים” והוא מחבר או אוסף שני ביאורים שונים על הנושא. בשלב המאוחר יותר של הכתיבה-איסוף-עריכה משתלבת גם המגמה המתמשכת של המחברים שללא כל ספק שיקפו את הצידוק לקיומה של שושלת דויד ביהודה ובישראל .אבל לא רק של השושלת אלא גם של קיומם השורשי של מוסדות הכהונה והנבואה בנפרד מן המלוכה.{ראה בעיקר מגמתו של ספר דברים } .ההתפתחות הזאת יכולה גם להסביר את המתח האימננטי העומד בבסיס הטכסט של ספר שמואל . בין המהלך ההיסטורי המבקש לתאר את התפתחות המוסדות {הנהגה כל יכולה שנפרדת לחלקיה-מלוכה-כהונה-נבואה} לבין המגמה ההיסטוריוסופית שבסיסה הוא הרעיון “שכאז- כן היום”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + 19 =