כאשר נשב הרוח : “משיבי הרוח” 

קריאת שירים ומוסיקה טובה 

פסטיבל הקהל 17 

28.9.2013 

מאת חגית בת אליעזר  

פסטיבל הקהל 17 – חגיגה של זהות יהודית ותרבות ישראלית ברמת אפעל – רחוק מציר הרכבת, מזרחה מכביש 4 – כל כך שונה מכל האירועים התל-אביביים בהם ביקרתי עד עכשיו. אבל הרי אני מחפשת שינוי, גיוון – סוקרת סקרנית. ועוד סיבה טובה: ראובן שבת – ידידי הטוב- הזמין אותי ובא בעצמו. הפסטיבל מתקיים מהשעה 4 אחרי הצהרים עד 12 בלילה ומציע 4 מושבים שבכל אחד מהם 11 עד 13 אירועים במקביל ומופע סיום חגיגי.  היו גם רבים מחוץ לחדרי ההרצאות: קבוצות של בני נוער ומבוגרים, דתיים וחילוניים פזורים על הדשא, מנהלים שיחות ערות בנושאים שונים. צמד המלים “קידושין – גירושין” הגיע לאוזני מכיוון של קבוצה מעורבת של נשים בכיסוי ראש וגברים חובשי כפות הדנים בסוגית מעמדה של האישה בחיים היהודיים המודרניים. 

אבל אני באתי לאירוע של “משיב הרוח” – כתב העת הירושלמי לשירה יהודית וישראלית שמפרסם את גליונותיו בקביעות כבר כמעט 20 שנה. לאחרונה יצא לאור הספר “משיבי הרוח” – מאת פרופ’ דוד יעקבסון המלמד בתוכנית למדעי היהדות באוניברסיטת בראון בארצות הברית. כמה שהתופעה הזאת ייחודית – ספר מחקר המתחקה אחר חבורת  המשוררים שהתגבשו סביב כתב העת ועוקב אחר התפתחות שירתם. 

 

את המפגש פתח אליעז כהן – שנחשב לאחד ממובילי המגמה של היצירה האמונית הצעירה בישראל, מעורכי “משיב הרוח” שהיה בין מקימי כתב העת בשנת 1994, אז בשנות ה-20 המוקדמות לחייו. פניו מחייכות תדיר מה שהזכיר לי את הידיעה ברשת על עליית הפופולריות של ניתוח פלסטי להקניית חיוך בקרב עמי מזרח אסיה, אך אליעז נדרש לנושאים כבדי משקל כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר השירים “שמע אד-ני“, שנכתב ככרוניקה למה שכּונה “מאורעות תשס”אתשס”ד” – שנות האינתיפדה השניה – עורר עניין גדול, זיכה את אליעז בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים תשס”ו. 

ערך הויקיפדיה של אליעז כהן גדוש הישגים ספרותיים וחברתיים ומראי מקומות של מאמרי הבקורת והפרשנות שלו. ראוי לציון הניתוח הרגיש והשנון של שירה של יונה וולך “בני אבשלום”:  

אליעז קרא אחדים משיריו, אך לא את השיר הקשה לדבריו שהודפס בדפים שחולקו למשתתפים. 

 

יורם ניסינוביץ’ – מייסד ועורך של “משיב הרוח”, פרסם את ספר שיריו “השולחן הנמוך של הישועה” בהוצאת “אבן חושן” בשנת 2008. לפי דברי הבקורת : שיריו תמימים ומתוחכמים כאחד. עולמו השירי  אשר מתרחב מן האישי – דרך המציאות בה אנו נתונים – אל האנושי והאוניברסלי, נמזג לתוך שפה בשלה, מודעת היטב לעצמה ומדויקת. אני רוצה לצטט כאן את ההתחלה והסוף של שיר יפה בנועזותו על סף כפירה בעיני, כי רק מי שמאמין יכול להתנסות בכפירה בשירו. 

שבת ברחוב אגריפס 

  

שבת יפה סובבת ברחוב אגריפס 

שער פזור על כתפיה 

גלימה לבנה מסתירה גופה החטוב 

לשריקות הגברים היא מחייכת  

 שבת יהודית מחבקת גברים צעירים 

גוף בגוף מתדבק ומתרפה 

כחומר מכור לאהבה 

 

נעמה שקד –  משוררת, מנחה ב”אלול” – בית מדרש משותף לדתיים ולחילוניים. היא הצטרפה ל”משיב הרוח”, לפי דבריה, בגלל הניקוד ונשארה בגלל השירה ועורכת את כתב העת מאז הגליון ד’. כשנשאלה, באחד הראיונות איתה שמתפרסם ברשת, מהו “משיב הרוח” בשבילה ענתה בצורה יפה להפליא: 

“זאת אהבה גדולה לשירה. אני כל כך אוהבת את המגע של המלים בנפש, את ההתרגשות של למצוא בגופי המלים של אנשים אחרים את הכאב ואת השמחה שבי – וככה לתת להם שם, ביטוי, קיום, ולהרגיש איזה חיבור עמוק ורועד אל בני אדם ואל העולם.” 

נעמה קראה שיר ארוך ומרשים. אביא כאן שני בתיו הראשונים: 

משם אפרד לארבעה נחלים 

הפרת 

והזהב הטוב 

והחרדה 

  

ארבע זרועות בוערות לתוך העולם 

חשמל געגועים 

לזרום גאה ושוב גאה ושוב 

לגעת בעצם האלהים 

  

מה שיפה בשיר הזה בעיני –פעמיים  נעמה אומרת “ארבעה” – בכל אחד משני הבתים, אך מציינת שלושה בלבד. וככה זה נכון – משורר לא חייב לפרט, לא מחויב לְדָבָר – הוא אומר וכך יהיה – ללא נימוק או הוכחה. 

ואז באופן הטבעי ביותר נעמה הזמינה אותנו ללימוד: ליצור קבוצות של 3-5 משתתפים, לבחור שיר מהדפים המודפסים, לדון בו, לחוות, להגיב. הרגשתי כמו ב”מזמור” כיתת השירה של משיב הרוח. ומהו השיר המסקרן ביותר בדפים המודפסים האלה שמושך כפרי האסור? זהו שירו של אליעז כהן שהגדירו כקשה לקריאה בקול מול קהל. ברור שהצעתי לקבוצה שלי לבחור בו. 

בין בתרי האוטובוס ויהודיך 

השרופים אני כורת עמך ברית לאמור: 

לזרעך נתת, זרעך שיספר וימנה מרב 

עונים וחרונים 

ככוכבים הנדלקים לפני נפילתם 

(ומי יוכל לשאת המשאלה) 

לזרעך שהוא עכשו זקן שוכח משקפיו 

(המונחים לו על  חזהו או מצחו) 

ולא יוכל לשוב אל ההסכם או אל 

דברי המחזה ההם 

  

בין בתרי האוטובוס אני כורת עמך ברית לאמור: 

אל תשחט את הצפור 

אכן זהו שיר קשה של כריתת ברית מסויגת שאפשר לדון בו רבות ולהדרש לדמות הדובר בשיר. הצפור כמלה האחרונה היא סמל לחופש, דרור, נפש, אך היא גם משתתפת כשחקנית ראשית בברית התנ”כית (בראשית ט”ו, פסוק י’), אומנם לא מבותרת אך גם לא חיה. אני רוצה לציין כאן את ערן וידר – הנמצא בישיבת נתיבות “אהבת ישראל” ומתעניין בשירה שהיה פעיל בדיון בקבוצה ותרם רבות לניתוח השיר והבנתו. 

 

 

הייתה מוסיקה – הרבה מוסיקה טובה, כהבטחת כותרת המשנה של המפגש החוויתי הזה. לפלא המוסיקלי אחראי איתמר הולין –  מוסיקאי, פייטן, נגן גיטרה ועוּד שמנגן ושר שירים ופיוטים בלחנים מסורתיים ומודרניים בהופעות ובסדנאות של מוסיקה יהודית. החיבור של איתמר עם “משיב הרוח” התחיל לפני מספר שנים, ומאז הוא מרבה להשתתף בפסטיבלי השירה של כתב העת. בערב הזה איתמר שר שירי נעמי שמר וכן פיוטים מסורתיים. הקהל השתתף בשמחה ובהתלבות ושר יחד עם הזמר את הלחנים המוכרים. איתמר סיפר בצורה בהירה ונגישה על כלי הנגינה – העוד : על מקור שמו – מהמלה “עץ” בערבית כי גופו עשוי עץ ועל מבנה מיתריו הכפולים ברובם להגברת עוצמת הצליל. 

 

יש לי מספר תהיות: שלושת עורכי “משיב הרוח” קראו בנוסף לשיריהם גם שירים של משתתפים אחרים בגליונות. זה יפה, אך מן הראוי היה להזמין לאירוע את המשוררים עצמם – לפחות 2 משוררים בנוסף לעורכים הראשיים. ועוד דבר – “משיב הרוח” נכנס לשנתו ה- 20 ובאמתחתו מ’ גליונות, אך העורכים מתרפקים על גליונותיהם הראשונים מתחילת דרכם: קראו שירים מגליונות ב’, ד’  ומשתי אסופות שיצאו לאור – של השנים הראשונות ושל השנים האחרונות –  המליצו לי על האסופה של העשור הראשון לפעילותו של כתב העת – כמייצגת נאמנה את תנופת שירתם. ההעדפה הנוסטלגית של תחילת הדרך יכולה להתפרש כפחיתות כבוד, לכאורה, של העורכים עצמם לפעילותם הנוכחית. 

אני שמחה שהתודעתי אל השירה האמונית כפי שהיא נפרשת על גבי דפי גליונות “משיב הרוח“. אומנם הייתי מודעת לקיומה והתרחבותה של תופעת השירה האמונית – קראתי על כך בכתב העת לספרות “גג” – בגליון 29 האחרון שבמרכזו פנים חדשות בספרות האמונית בישראל בעריכתה של עורכת-אורחת מרלין וניג, אך ההיכרות עם עורכי “משיב הרוח” במפגש החוויתי והמרשים והשיחות הנעימות איתם לפני ואחרי האירוע וכן הקריאה והלימוד במהלך כתיבת הסקירה הזאת נתנו לי תמונה שלמה יותר וחוויה שכלית-רגשית של ייחודה והישגיה של  השירה האמונית. 

באקראי לגמרי בתחנת הרכבת בתל-אביב בדרכי לפסטיבל הקהל פגשתי בחורה צעירה מאופרת בקפידה ולבושה בהידור לכבוד קבלת פנים בשגרירות שמגדירה את עצמה כחרדית, כלומר מקבלת על עצמה את כללי האמונה והפולחן ככתוב מימי ימימה, נולדה לתוך החרדיות ובוחרת בה באהבה שלמה כל יום מחדש – כמו בקשר רומנטי אידיאלי. 

הבחורה נמצאת בקצה האחד של סקלת האמונה ומידת מעורבותו של ה’ בחיי אדם, אני נמצאת בקצה השני ובין שתינו לפחות 50 גוונים של דתיות מבחינת האמונה ואורח החיים. 

הרגשתי : לבי לבי עליהם – על משוררי חבורת “משיב הרוח”  – כי אמונתם לא באה להם בקלות אלא בלבטים ובחיבוטי נפש, אך מאידך גיסא, כמאמר הפתגם הידוע – הם יגעים ומאמינים ויש להם עוד נושא ליצירה וכתיבה והוא משביח את שיריהם ומפיק מהם עוז בטוי ואומץ אמירה. 

ראו גם : 

אתר משיב הרוח  

משיב הרוח בויקיפדיה  

וראו גם : 

יובל גלעד על שירת החסד היהודי  

 

  

  

 

7 תגובות

  1. אציין שישנם מבקרים נחשבים כמו גבריאל מוקד ואורציון ברתנא שלפני כמה שנים לפחות העריכו את “אסכולת ” השירה הדתית הצעירה מסוגה של שירת “משיב הרוח ” כחלק המבטיח ביותר של השירה הישראלית הצעירה כולה.משום שלדעתם רק הם רציניים מספיק ומעלים שאלות כבדות באמת בשירתם כדי ששירתם תהיה בעלת משקל אמיתי.
    זה היה כאמור לפני כמה שנים. באמת היגיע הזמן שאיזה שהוא חוקר או מבקר יבצע הערכה כללית של השירה הדתית “הצעירה “( שגם היא מצידה מחולקת לכל מיני זרמים ) ויקבע האם יש שירים מאסכולה זאת שיכולים להיחשב ליצירות בולטות באמת.
    הקריטריונים לבחירה הם אלו :שיר בולט הוא שיר שנשאר בזיכרון של הקוראים -שומעים. ולעיתים משפיע על יצירתם לעתיד.
    דוגמה לשיר בולט אחד כזה בשירה הישראלית הלא דתית מהעשור האחרון “הוא ינשוף האבן ” של רועי צ’יקי ארד שהשאיר למשל את חותמו על חברי קבוצה ספרותית שלמה מאיזור הדרום “קבוצת “דקה ” שבתחילה נקראו על שמו “ינשוף האבן “.
    האם ישנם שירים בולטים ומשפיעים כאלו בשירה הדתית הצעירה?

  2. לי יש דעה בעניין: השירה הדתית הצעירה של אליעז כהן ומשוררי “משיב הרוח” ממשיכה במידה רבה שירה שלא זכתה למספיק חשיפה כאן, של משוררים מבוגרים יותר כאיתמר יעוז-קסט, טניה הדר ועוד, שירה אמונית דתית. עם כי השירה הדתית הצעירה מעט חופשית יותר. ודעתי: מדובר בשירה טובה ורצינית מעצם החופש להשתמש בשפת מקורות באופן אותנטי, פלוס האמונה המעניקה מימד נוסף שלא אפשרי בשירה החילונית. אבל עלייה וקוץ בה: לדעתי, כמו שרמזתי כאן ברשימה על כתב העת החדש יותר והממשיך את הקו של “משיב הרוח” – עתר” – שירה דתית זו חוסמת רבדים שלמים של הנפש, כל מה שאפל-זועם- רע- “מלוכלך” לא נכנס לשירה זאת, היוצרת איזה עולם טהרני מלוקק משהו, המתעלם במידה רבה מהמציאות של הכיבוש וההתנחלויות שרבים מהכותבים השייכים לאסכולה זאת חיים בה. חובת ההוכחה עליי: ואני אכן מתכוון לכתוב רשימה מקיפה בנושא, אולי תוך התייחסות לספר המחקרי על חבורת “משיב הרוח”.

  3. אכן “משיב הרוח ” היא אחת משתי קבוצות הספרות היחידות בספרות הישראלית החדשה זאת שלאחר שנות השבעים שזכו למחקר שלם עליהן.
    הקבוצה השנייה שזכתה לכך היא “עמדה” שעליה נכתבה עבודת תזה.
    והעובדה ששתי הקבוצות האלו זכו למחקרים מפורטים כאלו עליהן מראה לכאורה על איכות מיוחדת שלהן.

  4. יפה כתבת חגית
    לולא חרשתי בכתיבתך לא ידעתי על הקבוצה הספרותית הזו
    היה גם מאד מעניין לקרוא את דבריו של יובל גלעד
    תמיד יהיה פער בין אנשים בהתאם לאמונתם
    שירה מביעה רעיון דעה רצונות דרך חיים ובכלל
    באחת השורות של שיריי אני כותב לאשתי
    ״ואם יום אחד יקרה דבר תאמרי אלהים ואני מקרה מוזר״
    ולכן מעבר לכך שיכולים להיות שירים נהדרים לאנשים מאמינים
    לפעמים יכולה להיות בעיה לשני הקטבים
    כמו שקרה לי בשיר מסוים שכונה על ידי קורא שיר כפירה נורא ואולי עוד קוראים היו מסכימים על כך

    כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

    שׁוּרָה מֵהַחֵצִי הַשֵּׁנִי.
    מְעַט מִשְׁתַּתְּפִים.
    הַשְּׁאָר מִתְגּוֹדְדִים,
    בְּזוּגוֹת וּבִשְׁלָשׁוֹת.
    מִפְגַּשׁ בְּנֵי דּוֹדִים,
    מַאֲכָלִים מָסָרְתִּיִּים
    כְּבָר עֻכְּלוּ.
    עֲדַיִן יֵשׁ מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים,
    מַמְשִׁיךְ לָשִׁיר לוֹ שִׁירֵי הַלֵּל
    הַלְלוּיָה.
    חֵלֶק מִתְעַסְּקִים
    עִם הָאֱלֹהִים הֶחָדָשׁ,
    הַדּוֹר הַשְּׁלִישִׁי.
    שִׂיא חָזְרָה מֵאֵירוֹפָּה
    עִם שְׁלַל תְּמוּנוֹת מְעַנְיְנוֹת,
    מַרְאָה לְשָׂרִית וּמְסַפֶּרֶת.
    מֵרָב מְדַפְדֶּפֶת בָּאַיְפוֹן,
    צוֹפִית שׁוֹלַחַת לִי מִסְרוֹן,
    “מָתַי הוֹלְכִים לִישֹׁן?”
    מְסָרִים מֵהַגָּדָה יְשָׁנָה
    מְהַדְהֲדִים בְּרָאשִׁי.
    הַאִם נָכוֹן כָּךְ לְהַמְשִׁיךְ
    לְחַנֵּךְ דּוֹרוֹת שְׁלֵמִים?
    הַאִם נָכוֹן כָּךְ לְהַמְשִׁיךְ לְקְרֹא
    בְּתַאֲוַת שִׂנְאָה הִיסְטוֹרִית?
    וּמֵהֵיכָן יָבוֹא הַשִּׁנּוּי?
    לֹא אוּכַל לִהְיוֹת מְאֻחָד בְּשִׂנְאָה.
    לֹא אוּכַל לַחֲווֹת אֶת מַה שֶׁהָיָה.
    הַאִם זֶהוּ חַג חֵרוּתֵנוּ, לִשְׂנֹא?
    מַה יַגִּידוּ בְּכוֹרֵינוּ?
    מַה יָחוּשׁוּ?
    “עוּרוּ אַחִים חוּשׁוּ”,
    מַהֲרוּ לְתַקֵּן אֶת חֲוָיוֹת עֲתִידֵנוּ.
    לֹא יִהְיוּ יוֹתֵר מְשׁוּחִים בְּשִׂנְאָה.
    צֶבַע הַדָּם יִהְיֶה הַוֶּרֶד,
    וְצֶבַע הַמַּיִם כָּחֹל.
    וּבְכוֹרֵיהֶם וּבְכוֹרֵינוּ יָשׁוּטוּ
    בְּמֶרְחָב שֶׁל אַהֲבָה
    אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי.

    כמו שהזכיר גם יובל
    לא ילכו מרבית הכותבים עד הקצה מלבד חריגים אשר אמונתם לא מוחלטת ויש להם ספקות
    כמובן שזה יכול לקרות גם כשמדובר בכתיבה של חילונים שמאלנים לעומת ימנים וכו
    רק שבמקרה הזה בו אנו עוסקים מדובר בהבדל כפי שהגדיר יובל גלעד בן שירה מתקתקה לבין שירה בועטת
    תודה מאד לחגית בת אליעזר שעם תיק גב נוסעת ברכבת ישראל
    משתתפת וכותבת על אירועי שירה ואני זוכה לדעת
    מסקרן להשתתף בשנה הבאה

  5. אכן חגית היטבת לתאר את הערב. מילים כדורבנות וכל מילה בסלע. אציין גם כי הייחוד של קבוצת משיב הרוח, מצוי דווקא ברב קוליות ורב גוניות של יוצריה.
    עם זאת מתגובתיהם של אלי, דוד, ויובל אני חש שאין להם למעשה די ידע לגבי מהות הזהות של משוררים דתיים שצמחו מתוך עולם דתי ומצויים לא אחת בתוך קונפילקט יצירתי לא פשוט בנושאי חיים שונים. זוהי הטמעה וחותם של זהות מעט שונה, מעולמם של אלי, דוד, ויובל.

    • שלום לך ראובן יקר
      הוא שאמרתי
      הסוגיה שהעלית הייתה בהמשך הערתו החשובה של יובל שבהרבה מקרים יכולה להיות בעיה לקוראים השונים בהשקפתם
      ואני מדבר איתך על מקרה שממש מישהי שאהבה מאד את שירתי הפסיקה לגמרי לקרוא בגלל השיר שהבאתי
      יחד עם זאת אני בטוח שיש את מי שנמצאים במקום של ספקות בין סדקי המחשבות ולא בטוחים שהכל בידי שמיים והרב ובהחלט יכולים לחבר אותי אליהם
      אני אוהב מאד לדוגמא את שירתו של מירון ח. איזקסון

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 − אחד =