שירת הנסיך הקטן (פינת נחלת בנימין) : סקירה על " אסור לומר דבר שאינו שירה" :המופע השלישי.

 

שירת הנסיך הקטן ( נחלת בנימין ) :סקירה על

"אסור לומר דבר שאינו שירה"

ערב שלישי

בית הקפה "הנסיך הקטן"

3.9.2013

מאת חגית בת אליעזר

רחוב שומם, מדרגות רעועות והנה נפתח חלל ידידותי: בית הקפה "הנסיך הקטן" – עצום המימדים שחלקו מקורה והמשכו – גג המבנה הפתוח למרחב הלילי.

חגית גרוסמן מוקפת חברים נאמנים שיקראו שירים ברצף – ללא מבוא או דברי קישור בין השירים ובכך יעמדו באיסור לומר דבר שאינו שירה ואלה שיקשיבו ויהנו מנעימת קולו של משורר קורא שירו בפני קהלו.

כבר כתבתי על האירוע הראשון בסדרה. לא הייתי בשני. איך אדע מה היה בו? האם מישהו כתב עליו? ללא תיעוד-  הידע וההתרשמות  אגורים בזכרון המשותף של הנוכחים אך הוא נזיל ומשתנה, מטשטש  ומעמעם ואנוכי עד חוצפה – לא ניתן לתיקשור לזולת.

שעוד מישהו יסקר. אומנם אין זאת מלאכה קלה: להקשיב בדריכות, לרשום בחושך, ולאחר האירוע לאסוף שירים מהמשתתפים – במייל, בfacebook ולהתנסח, אך זאת במה להבעת דעות ומעין תרומה לקהילת שוחרי השירה  -  מישהו אמר לי : כשקורא את הסקירה מרגיש  שכמעט הייתי שם.

לפי הפרסום המוקדם קריאת השירים אמורה להתחיל בשעה 9 בערב, אך למעשה זה קורה באיחור של כמעט שעה – קרוב ל-10. זה רע? הנוכחים מכירים זה את זה מהאירועים  הספרותיים הרבים בקהילת המשוררים בתל-אביב בכלל ומערבי "אסור לומר… " בהנהגתה של חגית גרוסמן בפרט. הסדרה הזאת מסקנת ואף יוקרתית ומושכת קהל רב – גם אלי אשד – מר "יקום תרבות"  – בלש  השירה הצעירה הטובה נמצא במקום. הנוכחים מנצלים את הזמן עד לתחילת האירוע לשיחות רעים נינוחות באוירת קדושת ערב ראש שנת השירה.

 

חגית גרוסמן.צילמה קרן איזיקסון

חגית גרוסמן פותחת את הערב בקריאת הפואמה  "הקאתי את נשמתי" של קלאודיו פוצאני בתרגומה מאיטלקית ומאנגלית.

זרם התודעה מותנע ע"י השם שהוא גם השורה הראשונה,  מנווט בעוצמה וביצירתיות פואטית במסלול המתפתל בין מחוזות הסבל הקיומי, חוזר מדי פעם ל "הקאתי את נשמתי אתמול" ויוצא לעוד הקפה סביב עולמו בהווה ובעברו כתינוק הבוטח בטיפולם של הוריו, בוחן את האפשרות לחיות  ללא נשמה, יורד אל הביבים המזוהמים ומסיים בשיר אהבה עדין. חגית ביצעה את הפואמה המשתרעת על פני 5 דפים מודפסים במשך דקות ארוכות של קריאה דרמטית כשנעימת קולה ממחישה – כריקוד סרט המשי בידיה של מתעמלת אמנותית -  את התנועה התימטית של הפואמה.

את הפואמה במלואה  ניתן לקרוא בבלוג של חגית :

וכאן אביא את תחילתה ואת סופה:

 

הקאתי את נשמתי

הקאתי את נשמתי

אתמול

והותרתי את האסלה מלוכלכת,

אני לא יודע מה יצא מגופי

זה נראה כמו נסורת ברזל

מעורבבת בכותנה מוכתמת בדם.

אולי היא ניסרה בעצמה

דרך יציאה מבעד לסורגים

שתוכל לברוח.

אולי היא נפגעה

אולי הזדהמה .

הקאתי את נשמתי

אתמול

היא נראתה כמו זר ורדים על הרצפה

כמו אחד מאלה

שגרמו לי להסמיק במסעדה

כי לא ידעתי מה לעשות

והזר שמר את ידייך עסוקות

בדרך הביתה.

הידיים האלה, אלוהים, רק שתיים

שיכולתי לאהוב כמו עלוקות

עליי,

עשר, עשרים כוסות יניקה חמות ורכות

על הגב שלי,

יונקות את הלחות, הריקנות והמרירות.

הקאתי את נשמתי

אתמול.

 

מיהו קלאודיאו פוצאני?

אני בודקת עליו : איטלקי צעיר, יפה תואר, משורר  מוערך, מתורגם לשפות רבות, פעיל בפסטיבלי השירה בעולם, פרפורמר, מוסיקאי – לא כססאר ואייחו – אותו תרגמה טל ניצן –  שהוא זרוק, ג'אנקי דפוק.

מישהו שיסביר לי, אני לא מבינה, איך יש לו – לפוצאני – פנאי לסבל, סיבות לסבל השפוך פה ועובר באמינות לעברית בתרגומה ובביצועה המרטיט של חגית גרוסמן?

בא לעולם דור חדש של סובלים  – מצליחנים גמורים.

 

עכשיו תורו של בועז כהן – שדרן רדיו, עיתונאי, מוזיקאי, מפיק ועורך מופעי תרבות המחברים בין מוסיקה לשירה דוגמת "מלכה עירומה – נשים שרות מחאה" שהתקיים בתיאטרון תמונע בתל-אביב. ראיתי את המופע ביום שישי 30.8 – מובלעת מרעננת ותרבותית בצהרי יום לוהטים. החיבור בין המוסיקה לשירה היה טבעי ונכון. בועז כהן אירח במופע את חגית גרוסמן. בתה הקטנה קיפצה כאיילה בין כסאות האולם בשעה שחגית קראה לה מהבמה שיר דאגה אימהית שנגע בלבבות המבוגרים ועבר מעל לראשה של הילדה.

הערב חגית מארחת את בועז כהן שנמצא על סף פרסומו של רומן ביכורים – איזו התרגשות! בועז קורא קטע אירוטי מתחילתו של הרומן. הופעתו של בועז מרשימה: קול השדרן שלו ערב לאוזן והתיאור של אשת החלומות נועז ומגרה:

 אני רוצה אישה שרוצה. מתאווה. משתוקקת. שנוטפת כשהיא רק חושבת על מה שאתה הולך לעשות לה. שהיא נפתחת אליך כמו פרח. והיא פעורה. ושוקקת. ובוערת. והיא מתה שתנשק אותה ותעבור בלשונך מאחורי האוזניים שלה, אל הצוואר, למטה, אל השדיים, שהיא מהדקת את ראשך אליה כשאתה עושה את זה ומתגרה מזה שאתה משתגע מזה. שהיא מתחננת שתרד עוד והיא גומרת לך בידיים רועדת ומתפוצצת לך מתחת לשפתיים. הלשון האצבעות. הידיים. ועוד פעם. גלים-גלים. אישה שרוצה אותך כשהיא במקלחת שתבוא כשהיא מחזיקה בכיור. שמספרת לך בטלפון שאחרי שהלכת היא חשבה עליך ודמיינה שוב איך אתה נוגע. שרוצה להראות לך איך היא טורפת אישה אחרת לנגד עיניך. אישה שחוזרת באמצע הלילה כשאתה ישן ומעירה אותך ומבקשת שתקח אותה. שבאמצע מסיבה במועדון בלונדון כשהגשם יורד בחוץ וריח של צ'יפס ממלא את החלל, אומרת לך בוא, בוא עכשיו, והיא לוקחת אותך לביתה אשר ליד נהר תמז, ושם בכניסה החמימה, במבואה אל הסלון, פותחת לך את כפתורי המכנסיים ואצבעותיך מתהדקות על הכתפיים שלה, והיא לא מוותרת ולא עוזבת עד שאתה גועש ועולה על גדותיך וגומר, וגוהר והיא קמה, מיישרת חצאית קפלים, כשאתה מעולף מעונג מטרף חושים ומחייכת אליך ונשכבת לידך ושמה ראש על החזה שלך. ונרדמת. מעורפלת כמוך. אישה כזאת אני צריך."

ליאל אדמון.צילום קרן איזיקסון.

ליאל אלכסנדרה אדמון מוכרת לנו מהאירוע הראשון בסדרה. שיריה טובים וחזקים, קריאתה נעימה ומשכנעת. לליאל שיר אקטואלי – המוקדש לגבריאל בלחסן – מוסיקאי שכתב את מרבית הטקסטים של שיריו, מקים להקת "אלג'יר", הוציא 6 אלבומי סולו. גבריאל בלחסן מת ב-20 לאוגוסט השנה בגיל  37.  הטקסטים של שיריו חשפו את חיו הקשים, הכואבים.    

השיר ארוך ואפל, מזכיר את שיריו של גבריאל עצמו. הוא מתחיל בתיאור פלסטי של נשימה מאומצת, עובר דרך נושא ארספואטי וחוזר מעגלית לנשימה.

מובאים כאן ההתחלה והסוף של השיר.

                    לגבריאל בלחסן

*

נְשִׁימָה לֹא מְעִידָה עַל חַיִּים,

הִיא מְסַמֶּנֶת בַּגּוּף שְׁבִילֵי חַמְצָן

מוֹבִילִים אֶל הַתָּאִים הַנִּלְחָמִים

לְהַכִּיר בְּנוֹכְחוּתָם הָעֲדִינָה

וְאֵינָם פּוֹגְשִׁים דָּבָר

וְאַתָּה חוֹשֵׁב לִפְעָמִים – דָּבָר חָשׁוּב, כְּתִיבַת שִׁירִים

הַגּוּף מְבַקֵּשׁ לְשַׁחְרֵר תָּאִים מֵתִים אֶל הָעוֹלָם,

אָז אֲנָשִׁים קוֹרְאִים שִׁירָה שֶׁמְּדַבֶּרֶת עַל מָוֶת דָּחוּף בְּכָל נְשִׁימָה

וְאֵינָם מְבִינִים מָוֶת נוֹשֵׁם

אָז הֵם אוֹמְרִים – אַהֲבָה

 

וְשִׁירָה כּוֹתֶבֶת עַל אַהֲבָה בְּצֵל עֲצֵי דֻּבְדְּבָן

וְאֶצְבָּעוֹת נוֹשְׁקוֹת בְּעֹרֶף נַעֲרָה

וְאַתָּה רוֹצֶה לִכְתֹּב:  אַ – הֲ – בָ – ה

אֲבָל נְשִׁימוֹתֶיךָ

אֵינָן מְכִילוֹת

דָּבָר.

 טל זגרבה- בחור צעיר, מוסיקאי, שירת ככתב עיתון "במחנה", לומד לתואר ראשון בפקולטה לקולנוע באוניברסיטת ת"א. טל קורא את השיר "מיכאל" – ארוך ועקשן, לא מרפה, תופס את כל נפח הקשב, אין מנוס.

השם "מיכאל" החוזר מנקר כמו בפצע של פרומטאוס עד שמתמכרים לכאב הזה ומרגישים כנטושים כשפוסקת קריאתו של טל.

 מיכאל

מיכאל מנגן בלוז כמו כושי. מיכאל יודע עצב מהו. מיכאל יודע קצב מהו. מיכאל מחצרץ כמו לואי ארמסטרונג. מיכאל מפסנתר כמו אוסקר פיטרסון. מיכאל מגטר כמו בי בי קינג. למיכאל יש קול סקרימינג הוקינס. למיכאל יש גרוב ריי צ'ארלס. למיכאל יש נשמה אלה פיצ'גארלד. למיכאל יש חור גדול בכיס. למיכאל יש חור גדול בלב. למיכאל יש חור גדול בזרוע. כי מיכאל הוא ג'אנקי.

 מיכאל מקבץ נדבות. למיכאל יש גנגרנה ברגל. למיכאל יש כיב בציונות. מיכאל צורח. מיכאל לא סולח. מיכאל נטפל. מיכאל מפר את שלוות הכלל. מיכאל מוקצה. מיכאל מאושפז. מיכאל מקבל מכות חשמל. מיכאל מאבד שיער. מיכאל מאבד שפיות. מיכאל לאיטו נגוז. מיכאל חושב ששכחו אותו. מיכאל חושב שתמיד יזכרו אותו. מיכאל מצחצח את עיטור העוז. מיכאל צוכה. מיכאל בוחק. מיכאל סגור במוסד. מיכאל מנגן בלוז כמו כושי. מיכאל רק בן 21.   

 

 

חוה פנחס כהן  היא  משוררת מוערכת, פרסמה כ-10 ספרי שירה, זכתה בפרסים רבים, ערכה את כתב העת "דימוי". חוה יורדת אלינו מהרי ירושלים ועוברת מההכנות לחג ראש השנה לאירוע חגיגת השירה.

חוה קראה את השיר "חולצה" של המשורר האמריקאי רוברט פינסקי הידוע בשירתו החברתית. חוה תרגמה את שיריו לקראת כנס כיסופים השלישי – כנס ירושלים לסופרים ומשוררים יהודים שהתקיים בחודש בפרואר השנה וכן מספר שירים מספר שיריה האחרון – "אחי, הצימאון" אשר יצא לאור בשנת  2012  וזיכה את חוה בפרס רמת-גן לספרות בתחום שירה לשנת 2013.

 

כָּל הַיֹּפִי וְכֹחוֹ

נִמְסָכִים לְכַד מִלִּים

 

כְּדֵי לֹא לוֹמַר מָה רָאִיתִי

בִּפְנֵי אִמִּי

 

כְּדֵי שֶׁלֹּא אֹמַר שֶׁהָלַכְתִּי

לְחַפֵּשׂ בְּדַרְכֵי אָחִי

 

מַה יֵּשׁ בְּכֹחוֹ שֶׁל חָגָב

בֵּין עֲלֵי תִּלְתָּן לְהָעִיר.

 

וְאֵיזֶה עַיִן

עַל הַדֶּרֶךְ

חֶלְקוֹ גָּלוּי וְחֶלְקוֹ מִסְתַּתֵּר

בְּעַפְעַפֵּי הַבֶּטֶן.

 

אורית גידלי  פרסמה 2 ספרי שירה : "עשרים נערות לקנא" ו- "סמיכות". היא מלמדת כתיבה במסגרות שונות ומגדלת את ילדיה. אורית קראה 3 שירים על מערכות יחסים שונות : עם אמא, עם בן הזוג, עם הילד.

אצטט כאן ביתים יפים משני שירים.

 

אבנים כבדות

שתי הטבעות שעל ידינו מציירות אינסוף מהוסס,

ואני נשבעת לך,

אבל רק בשבועות קצובות.

מפקידה בך שוב את התמיד אבל הפעם נזהרת.

 

ילד

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֲרֵי הֶחָלָל, יֶלֶד, רַק שֶׁתֵּדַע,

וַאֲנִי נִגֶּשֶׁת בִּשְׁבִילוֹ לָאוֹר שֶׁמֵּעַל רֹאשְׁךָ,

מְכַבָּה, מַדְלִיקָה, וְשׁוּב מְכַבָּה,

קוֹרֶצֶת לַכּוֹכָבִים מִתּוֹךְ הַבַּיִת.

 

את השירים במלואם אפשר לקרוא באתר של אורית גידלי

http://oritgidali.com/index.html

 

משה (מוקי) רון הוא פרופסור בדימוס לספרות אנגלית והשוואתית, עורך ומתרגם פרוזה מאנגלית, צרפתית, ספרדית. משה פרסם ספר סיפורים "אבדות קטנות" בשנת 2001. ועכשיו משה מתקרב לשירה: פרסום שירו "ת"א, שיש אחה"צ" בהליקון 101 – כתב עת יוקרתי לשירה – מהווה אישור לאיכותו של השיר ובהליקון 102 ראו אור תרגומיו ל-7  שירים של רוברט קרילי.

משה רון – השם נשמע לי מוכר. אני נזכרת – אתה המתרגם של סיפורי ריי קארבר.

התרגשתי מקארבר, אך למעשה קראתי את מילותיך. תודה לך על הגשת קארבר לקהל מעריציו.

הדוור הנלוז / רוברט קרילי

הם לוקחים את כל מכתבי, והם

שמים אותם באש.

 

                  אני רואה את הלהבות, וכו'

אבל לא אכפת לי, וכו'.

 

הם שורפים כל מה שיש לי, או את המעט

שיש לי. לא אכפת לי וכו'.

 

השיר הנעלה מכל, המופנה אל

הריק – זהו האומץ

 

הנחוץ. זה דבר-מה

 שונה לגמרי.

 

ת"א, שישי אחה"צ / משה רון

יושב בקפה ששמו לא ידוע לי ברחוב ששמו גאולה

מלצרית יפה וכחושה מגישה לי אספרסו ובקבוק מים

(בקשתי רק כוס)

בשולחן שליד חלון הראוה הגדול

נער בעל מראה פבליק סקול מלטף בלי הרף

על ברכיו כלבלכ בן כלאים עם הרבה פודל

קודם ישבתי תחת  עץ תות בחצר תל-אביבית מוזנחת

ברחוב שסבי בנה בו בית לפני שלושה דורות

שמעתי דברי שירה וידידות ונבואות חורבן סבירות בהחלט

ויצירה של טלמן לחליל ולכנור

גשם לא ירד

ועכשו אני מתמכר לתמהיל של אשר וצער

 

מדי פעם יורדת מכונית בדרך אל הים.

 

 

יואב עזרא קורא מספר שירים. לעומת הפואמות הארוכות הממכרות הכובשות דוגמת "הקאתי את נשמתי" של קלאודיו פוצאני ו-"מיכאל" של טל זגרבה, השירים של יואב קצרים, אך בזכות דחיסותם ועוצמת אמירתם גם הם עובדים נהדר.  שיר כזה נראה לי "מפץ גדול" קטן. אין לו מימדים ויש בו הכל שממשיך להתפצפץ ולהתנפץ בתודעת הקורא. לא הצלחתי להשיג את השירים שיואב עזרא קרא באותו הערב. יואב, בבקשה, תביא את שיריך היפים במסגרת התגובות לסקירה להנאת כולנו.

שירה סתו היא מעצמה ספרותית: משוררת, מבקרת ספרות, מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, מנחה סדנאות כתיבה בבית הספר מנשר לאמנות בתל אביב. אני כל כך שמחה שפגשתי אותה. מאוד התרשמתי מספרה "לשון אטית" שיצא לאור בשנת 2012. מהלכת בו אימת גבר בור ואלים אבל יצרי להפליא, בזכותו אשה היא אשה אם כי נשלטת עד כדי מושפלת אך נחשקת.

     שירה קראה שירים חדשים, כשאחד מהם נכתב בעקבות "סוף הנפילה" של
     דליה רביקוביץ.

      צחי זמיר – מבעלי המקום – שוחר שירה, מארח ברוחב לב את אירועי הסדרה. מסתבר שכותב בעצמו. צחי מתמקם ליד המיקרופון וקורא בצורה תיאטרלית:

*

יום יבוא

וארצה

לרדת מהכוכבים

ולגלות

שאת מתהלכת

בארץ שלי

 

אך תרצי שלא ארד

ותבקשי

שאמשוך אותך

למעלה אלי למקום

בלי משקל למלים

ללא רוח על הפנים

 

וגשם חם

אחרי.

 

ואת עונה

אתה מזמין אותי לארצך

שאיני יודעת

עדיין מהותה

וודא לפני

שהיא ערוכה

 

לאמץ אותי כאזרחית

בתוכה

טרם מסכנת

עצמי בגולה.

 

Fuck

משוררת

תותחית שלי

הארץ בהכנות

לקראתך.

 

 

שחר אריאל הוא מוסיקאי: כותב ושר את שיריו. שחר קורא 3 שירים.

אביא את תחילתו וסופו של השיר החושפני :

הנה נדלק לי

הנה נדלק לי חוסר השקט, ולא שהיה לי קודם, השקט,

עוד אחד חדש מהקופסה, איזה מן מתנה הבאת לי, קנאה,

מי רוצה את הרגש הזה, כל הקקה שאהבה כזאת מביאה,

למה חיבקת אותו? ולמה אותו? ולמה יש לך כל כך הרבה חברים?

ולמה אני אוהב אותך ככה חזק, ולמה אני רוצה אותך רק לעצמי,

מי אני בכלל במשוואה שלך? המשתנה, הקבוע, הנעלם?

אורח לרגע שהרגע הגיע, אולי עוד רגע הולך,

ואולי אני זה לתמיד, ותמיד זה איך?

אהבה שלי, דיי,

בואי נצא מהשיר הזה חלק, הכי כדאי,

כשאנחנו בטוב,

אמיצים מספיק לאהוב.

 

שחר הוא בנו של הזמר המפורסם מאיר אריאל ונתון תחת השפעת זכרו.

לסיום הערב שחר קורא שיר חדש של מאיר אריאל – מעזבונו. הנה קטע ממנו:

 

בדידות

אנחנו בודדים. מבודד באת ואל בודד

תשוב כי בודד אתה.

והחיה בודדה והעוף בודד והדג בודד

והעץ בודד, ובודד כל גרגר כל חלקיק בודד.

והעולם בודד. והשמש בודדה והירח בודד

בודדים, בודדים, בודדים נטפי המים

הכבדים הרוח הקלילה רסיסי האור

יקום בודד. מאוכלס בבדידויות לאין ספור.

….

אנחנו מכבדים את מאיר אריאל ודווקא מפאת הכבוד לא כדאי לקרוא שיר שלא פורסם ע"י המשורר המנוח ומסבות טובות. השיר על בדידות –הנושא משומש ובטיפול בו בשיר אין כל חדש, אך כיוון שהנושא עלה – אנצל את הבמה כדי לומר דבר-מה בזכות בדידות (ישראלית כשמו של ספר שיריו של יובל גלעד). במציאות המתוקשרת של ימינו, אם יש לנו מה להגיד – נבחר נמען בשר-ודם-אלבום תמונות מהמאגר ההולך ומצטבר של חברים ונפלוט זאת ישירות למרחב הרשת ללא שלב החביון: התסיסה וההבשלה ואז זה יוצא כמיץ מתקתק סתמי ולא כיין ע-שיר, ריחני, משכר.

נוסחת כתיבת שיר טוב יותר סודית מזו של קוקה קולה – איש אינו יודע אותה, אך כמו שהראשון ברשימת המרכיבים של המשקה הקל הוא מיים, כך גם המשורר צמא למי בדידותו. הבדידות הופכת למצרך נדיר : הרשתות החברתיות נפרשות ולוכדות את גחליליות הבדידות המאותתות כמו שחתולי הרחוב מחסלים את החיות הקטנות בסביבתם.

 

סדרת האירועים נמשכת. מתוכנן הערב הרביעי בסדרה: ביום שלישי השבוע ב- 17.9.

וראו סקירה על אירוע קודם בסדרה זאת :

 

 

                                                          

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים. כותבת שירים מגיל 18, למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל" - "השקת ספינת צפיה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). כיום מתגוררת בחיפה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך אירועים ספרותיים, ביקורת עם התגים , , , . קישור קבוע.

24 תגובות על שירת הנסיך הקטן (פינת נחלת בנימין) : סקירה על " אסור לומר דבר שאינו שירה" :המופע השלישי.

  1. מאת אלי אשד:‏

    שירה סתו היא אכן מעצמה ספרותית.שווה מאוד לקרוא את הדיסטרטציה שלה שלה באונ' בן גוריון "אבא אני כובשת": יחסי אבות ובנות בשירה העברית בשנות הששים על פי שירתן של דליה רביקוביץ, תרצה אתר ויונה וולך"
    מחקר מעניין בהחלט. אבל עלי להודות שאיני סימפטי כלל להשקפה שלו שרואה ברוב שירי האבות-בנות של המשוררות הנ"ל וגם משוררות אחרות כמו אגי משעול ,ש.שפרה וננו שבתאי , ( ואני חושד שעל פי השקפתה של שירה סתיו בשירת משוררות בולטות אחרות שלנו כמו לאה גולדברג ) עדות לגילויי עריות מודחקים , ועל חוסר יכולת להתמודד עם האב ועם צילו.
    זוהי קבלה של גישתו של זיגמונד פרויד מראשית המאה העשרים שכיום כבר די נדחתה בחוגי המחקר הפסיכואנליסטי.
    בכל אופן העבודה שלה היא מעוררת מחשבה.כמובן שזה תקף לגבי משוררת שאצלה העניין הזה הוא ברור מרכזי ומושם על השולחן בצורה אובססיבית משל אין שום דבר אחר עלי אדמות ,אצל שז.
    את הדיסטרציה המלאה אפשר למצוא אותה כאן :
    http://aranne5.lib.ad.bgu.ac.il/others/StavShira.pdf
    ובגירסת מאמר אקדמאי קצת יותר פשוט
    כאן
    אבות ובנות -המלכוד של גילוי עריות
    http://theory-and-criticism.vanleer.org.il//NetisUtils/srvrutil_getPDF.aspx/27GpFW/%2F%2F37-4.pdf

  2. מאת אלי אשד:‏

    חגית בת אליעזר מעלה את השאלה: לפי הפרסום המוקדם קריאת השירים אמורה להתחיל בשעה 9 בערב, "אך למעשה זה קורה באיחור של כמעט שעה – קרוב ל-10. זה רע?"
    לדעתי :זה לא טוב.
    אירוע לא צריך להתחיל בדיוק בזמן שנקבע לו ,יש מקום לחכות לעוד אנשים ולמשוררים שאיחרו ,אבל לא יותר מחצי שעה. יותר מכך זה זלזול באנשים שבאו לשעה מסוימת מתוך הנחה שהמפרסם יעמוד בדיבורו.
    אמנם יש להודות איחור של שעה הוא עוד מינורי לעומת האיחורים הקבועים והידועים של עודד כרמלי ששום אירוע שלו לא יתחיל שלא באיחור של מינימום שעתיים עד שלוש שעות. וגם כאן זה בעייתי.בגלל היכרותי את מנהגו זה של כרמלי ומתוך ידיעה שבכל פעם שהוא מפרסם שאירוע שלו מתחיל ב"8 בערב " יש להבין זאת שהאירוע מתחיל ב-10 או 10.30 בערב. אבל פעם אחת כאשר היגעתי לאירוע שלו כזה ב11 בערב התברר שהאירוע דווקא הסתיים.כנראה באותה פעם בעל המקום דרש מכרמלי שהאירוע יתחיל לשם שינוי בזמן בגלל אילוצים שונים שהיו עליו. אבל כרמלי לא טרח להודיע למוזמנים שונים שהפעם האירוע יתקיים בזמן.
    ברמת העיקרון אני מתנגד לאיחורים כאלו וקורא למארגני אירועים להתחיל אירועים שלהם קבעו שעת התחלה בהודעותיהם איחור של לא יותר מ20-30 דקות.

  3. מאת צדוק עלון:‏

    חגית הי,
    סקירה מעניינת. הגיוון המרחיב את היריעה טוב, ונעים להכיר עוד משל יוצרים פוריים. (ולגבי עניין האיחורים — איחור בעיניי הוא עניין מטאפיזי והוא מסמל את את המוגבלות האנהרנטית בהוויתנו…).
    חג שמח — צדוק

  4. מאת שירה:‏

    אלי אשד, אני אודה לך מאוד אם לא תכתוב על הדוקטורט שלי שכן אין שום קשר בין מה שכתבת כאן לבין העבודה שלי. זוהי הטעיה. אולי לא מכוונת אבל הטעיה גמורה.
    עוד בקשה – השיר שלי שמובא כאן מובא בטעויות. אודה לכם מאוד אם תסירו אותו מן הרשימה.
    תודה רבה מראש
    שירה סתיו

  5. מאת אלי אשד:‏

    הי שירה.
    השיר הוסר. שירים שמופיעים כאן מופיעים כמובן רק ברשותם ובאישורם של בעלי הזכויות המשוררים ,חגית פונה אליהם ישירות כדי לקבל את הגרסה המועדפת עליהם של מה שהשמיעו.בהחלט יכול להיות שמשורר יחליט בדיאבד שהגירסה המתפרסמת אצלנו שוב אינה מועדפת עליו ובמקרה כזה הוא יכול לשלוח בקשה להסרה או לתיקון. אבל אנחנו תמיד מבקשים אישור לפרסום מראש.

  6. מאת יובל ג.:‏

    לשירה סתיו – השיר שהוסר היה יפה, ואפשר היה להעביר את הגרסא המדויקת שלו במקום לבקש להסיר אותו.
    זה גם חוסר כבוד כלפי מבקרת האירועים, הנוסעת ברכבת ישראל ברחבי הארץ כדי לסקר את האירועים מתוך אהבה.
    וגם כלפי עורך האתר – שאולי הביעה דיעה שלא נאמנה מספיק לרוח הדיסרטציה – אבל אפשר היה לתקן בתגובת נגד את השגוי ולא להצהיר על "הטעיה" שרוח של איום שורה עליה. אולי פשוט אפשר היה לאיים בתביעה כמו שמאיימים עליי כאן כל הזמן? רוח של ז'דאנוביזם וסירוב לביקורת שורה לאחרונה על התרבות הישראלית. הרשת, וזה יופייה, פתוחה לתגובות. אנשים קוראים את הטוקבקים לא פחות מאשר את הפוסטים. אפשר להגיב, להתווכח, וללמוד מהוויכוח.

  7. מאת יובל ג.:‏

    צ"ל הביע דיעה כמובן. הויכוח טוב לבריאות.

  8. מאת אלי אשד:‏

    משוררים ויוצרים הם אנשים עצבניים וחשדניים.כל התיחסות אליהם שאינה חיובית לחילוטין נראית תמיד כחוסר כבוד.שלא לאמר השפלה. הם השקיעו כל כך הרבה ,את דם ליבם וככה מתייחסים ?אולי בגלל זה אנחנו נתקלים כאן באיומים חוזרים ונשנים לתביעות.
    אין לזה פיתרון פשוט.אחד הפיתרונות הוא לאסור כאן לחלוטין את השימוש במילים מסויימות פוגעניות גזעניות עדתיות וסקסיסטיות שבית המשפט מכיר בהם כניבולי פה ויש בהם משום עילה לתביעה.
    נראה לי שכל דיון רציני במשהו גם אינו חיובי יש לקבלו.אם יש מי שמאיים בגלל עצם הדיון הזה כפי שקרה כאן בעבר עם אורן עילם בבירור יתקבלו מימנו איומים נוספים בעתיד לגבי עניינים אחרים.הפיתרון היחיד לכך הוא להפסיק להתייחס אליו בכלל בגלל החשש מתביעה משפטית מצידו.

    • מאת אורן עילם:‏

      "מה שקרה כאן בעבר…" נוגע אך ורק להפרת זכויות היוצרים שלי, כפי שהסברתי היטב בתגובות לפוסט בו מדובר. בניגוד למה שאתה מצהיר פה: "שירים שמופיעים כאן מופיעים כמובן רק ברשותם ובאישורם של בעלי הזכויות המשוררים", שיריי פורסמו בתגובה לפוסט ללא רשות או אישור ותוך שיבושים חוזרים ונשנים בנוסח השירים. יתר על כן הדברים פורסמו בניגוד לדרישה מפורשת שהעליתי שלא לפרסם את יצירתי בתגובות לפוסט.

      במקום להסיט להחרמתי הייתי מצפה ממך שתנצל את ההזדמנות ותתנצל על הפרת זכויות היוצרים שהתרחשה במסגרת האתר שלך, הפרה שבחרת לגבותה הן בדברים שכתבת לעיל והן בזמן ההתרחשות.

      ללא כל קשר לכך, צר לי על לכתה של אמך. קבל תנחומיי.

      • מאת זכויות היוצרים שלך לא הופרו:‏

        אם במהלך דיון על יצירתך, ובנוכחותך, צוטטו כמה שורות שכתבת, אין בכך שום הפרה.
        זה כנראה דפוס אצלך להתלונן על הפרת זכויות יוצרים.
        נראה לי שהוא עשה אתך חסד שבכלל דן ביצירתך,
        תראה לנו מי עוד בכלל התיחס אליך

        • מאת אורן עילם:‏

          קרא שוב את מה שכתבתי בתגובתי הראשונה, אין לי זמן להעביר לך קורס בהבנת הנקרא.
          מעבר לכך לא מתייחס ברצינות למי שאינו מזדהה בשמו, ועוד מבקש לדבר בשם הרבים… אתה סובל מפיצול אישיות, לך קבל טיפול.

        • מאת אלי אשד:‏

          התגובות שכללו ציטוטים משיריו של אורן עילם ,נמחקו מידית כאשר הובהר לי שיש בכך חשש לפגיעה בזכויות יוצרים.ייתכן גם שלא הייתה בכך מניעה מבחינת החוק היבש ,אבל אם המשורר מרגיש סובייקטיבית או אובייקטיבית שזכויותיו הופרו אז יש לכבד את רצונו.
          עם זאת חובה לציין שיש משוררים שאין להם כל התנגדות ששיריהם יובאו במסגרת דיונים ביקורתיים עליהם.אבל כל מקרה לגופו.
          בכל מקרה עלינו להיות זהירים מפני כל אפשרות של תביעה משפטית.דיון בערכה של שירה באמת לא שווה כמה אלפי שקלים שיזרקו לפח הזבל של עורך דין.

          • מאת אלי אשד:‏

            כך שאני חוזר ואומר : כל מי שאנו דנים בו וביצירותיו באתר זה ויאיים מסיבה זאת או אחרת בתביעה משפטית ,לא יאושר יותר כל דיון בו וביצירותיו לחיוב או לשלילה מחשש לתביעה. להוציא החריג היחיד של דיון באיומים המשפטיים שלו על אתר זה ואולי גם במקומות אחרים.
            יש מספיק יוצרים אחרים שאינם מאיימים עלינו בתביעות משפטיות שאפשר לדון בהם.

            • מאת אכן, אלי:‏

              ניכר שיש כאן מקרה גבולי (ואולי אף שעבר את הגבול והוא פסיכופתי ממש)

              • מאת אורן עילם:‏

                כמי שמצויות לפניו הפרות זכויות היוצרים, כולל האופן בו נעשו הדברים אני אכן יכול לאשר לך שהפרת זכויות היוצרים נעשתה באופן שתיארת כאן.

            • מאת אורן עילם:‏

              האתר שלך הוא שלך, תעשה בו כרצונך. לעומת זאת היצירה שלי היא שלי ושלי בלבד. היא לא שלך ולא של אף אחד מהפעילים באתר שלך. משום מה נראה האסימון הזה לא נופל. דרשתי שלא לפרסם ממנה, אך הדברים פורסמו בניגוד לדרישתי המפורשת. למקרים כאלו קיים בית משפט. אילו היית חושש מתביעה לא היית מוסיף שמן למדורה, אך אתה לא חושש משום תביעה אלא רק מחפש לייצר פרובוקציות כדי להגביר את הרייטינג של האתר שלך, כאשר כל האמצעים לכך כשרים בעיניך. הדבר ברור כשמש לכל מתבונן מן הצד שעיניו בראשו.

              • מאת אלי אשד:‏

                אין צורך להוסיף שמן על המדורה. ואתה מתפרץ לדלת פתוחה.
                כאמור כאשר מובהר לנו שיש מצב של בעיה של זכויות יוצרים אנו פועלים כדי לתקן זאת.השירים שלך פורסמו בתגובה ולא באופן רשמי מטעם האתר ( האתר לא אחראי על תגובות המתפרסמות בו להוציא כמובן תגובות העורכים השונים ).ברגע שהובהר לנו שאתה רואה בכך פגיעה בזכויותיך הם נמחקו.
                השירים שלך הם רק שלך.אכן. אין לנו חילוקי דיעות עימך בנושא הזה.

                • מאת אלי אשד:‏

                  הציבור הרחב מתבקש שלא לפרסם יותר שירים מלאים בתגובות למאמרים. אלא עם כן מי שמפרסם הוא יוצר השיר או בעל זכויות על השיר. או קיבל אישור מהיוצר לפרסם את השיר וזאת מסיבות משפטיות של זכויות יוצרים.
                  וגם זה רצוי מאוד שלא לעשות אלא אם כן השיר הנ"ל הוא ממש רלבנטי לנושא הכתבה שלה הוא מתפרסם כתגובה.
                  מאידך אין שום בעיה לפרסם ציטוטים וקטעים משירים ,תוך ציון שם המחבר.

                  • מאת אלי אשד:‏

                    מותר לפרסם בתגובות מאידך שירים שפגו עליהם זכויות היוצרים דהיינו שהמחבר נפטר שבעים שנה לפני הפירסום. דהיינו כל היצירות באתר "פרוייקט בן יהודה " למשל מותרים לפירסום.
                    שירים של מחברים חיים אסורים בפרסום מלא באתר זה בתגובות.
                    תודה.

  9. מאת יובל ג.:‏

    מסכים. רק אוסיף, בעידן של הצפיחית בדבש בימינו, גם ליוצרים הרגישים (וגם אני כותב ספרים וגם אתה) שביקורת היא חשובה, צריך לעודד אותה, גם אם היא לפעמים לא נעימה. זה לא פיתרון לנסות לסתום לה את הפה, כי אז נחיה בעולם בו אף אחד לא יוכל להשתפר, ללמוד ולהתקדם. והדבר נכון לגבי כל תחום. ואני מפנה את הדברים גם לגבי עצמי, כמובן. נכון שטוקבקים אינם מאמר אקדמי , אבל הם זירת ויכוח בעידן בו האדם הופרט וכל אדם הפך לפרודה מול מחשב עם או בלי פייסבוק. זאת כיכר העיר של פעם, ולא צריך לחנוק גם אותה. זה גם עידן שמקדש את האני היוצר, וזה בעייתי: מרגע שאדם שחרר את היצירה היא כבר לא שלו, כלומר הוא כתב אותה וקשור אליה, אבל היא אובייקט אסתטי או אתי בעולם, ועל היוצרים לעשות הפרדה, למרות שזה קשה, בין היצירה ליוצר.

  10. מאת שירה:‏

    כיוון שלא הבחנתי באיזושהי ביקורת כלפי שהיתה כאן ברשימה או בתגובה של אלי, מיותר וטיפשי לכתוב שאני לוקה ב"סירוב לביקורת" או להשוות אותי למי שמאיימים בתביעה. כתבתי "אני אודה לך ו"תודה רבה מראש" ובעיני לפחות זו פניה נימוסית.
    ביקשתי מאלי אשד שלא יכתוב על הדוקטורט שלי כיוון שמן הדברים שכתב ניתן להסיק באופן מיידי שהוא לא קרא את הדוקטורט – או שקרא באופן חפוז מדי בלי להבין במה מדובר – ואני חושבת שמן ההגינות הבסיסית שמי שלא קרא טקסט מסוים, לא יכתוב עליו.

  11. מאת אלי אשד:‏

    את מוזמנת להסביר במה שגיתי כאשר היצגתי את הדוקטוראט שלך בכמה משפטים בודדים לפני הציבור הרחב.

    • מאת אלי אשד:‏

      אין תגובה. לא ברור על מה ולמה התעורר זעמה של שירה סתו מאותם שלוש משפטים שבהם היצגתי את עבודתה.
      אציין שלי נראה שנתתי דווקא תיאור מדוייק של התזה שלה עד כמה שאפשר בשלוש שורות. כמובן שאם זאת הייתה סקירה ארוכה יותר או ביקורת מפורטת אז ברור שיש בעבודתה הרבה יותר מעיסוק בגילוי עריות סימלי בין משוררות ואביהן ביצירת השירה שלהן. אבל זה כולל "גם " את זה.

  12. מאת גיורא פישר:‏

    רגישות משוררית

    גיורא היקר
    קיבלתי את שיריך האחרונים וכמשורר אני יכול לומר
    שהם לא אכזבו, להפך
    ריגשו
    השיר "לחתוך" חזק במיוחד
    הוא שיר מצוין

    רַק הַשִּׁיר הַהוּא?
    וְהַיֶּתֶר
    רַק מְרַגְּשִׁים?
    לֹא חֲזָקִים?
    לֹא מְצֻיָּנִים?
    וְלָמָּה "לְהֵפֶךְ"
    הַהֵפֶךְ מִמָּה
    הַהֵפֶךְ מִמִּי?
    וְהַשִּׁמּוּשׁ הַנּוֹרָא
    בַּמִּלָּה הַזָּבָה-
    "אַכְזָבָה"
    גַּם אִם הוּא שָׂם
    אֶת הַמִּלָּה
    "לֹא"
    לְפָנֶיהָ
    עֲדַיִן, כִּמְשׁוֹרֵר
    הוּא בָּחַר בָּהּ
    בְּמוּדָע
    הֲרֵי אִם רָצָה
    יָכֹל הָיָה לוֹמַר:
    הַבְטָחָה,
    הַגְשָׁמָה,

    אוֹ:
    אַתָּה בְּלִי סָפֵק
    הַמְּשׁוֹרֵר הַבָּא!

    וְלַחְשֹב שֶׁהוּא מֵאֹהֲבַי

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*