קחו אחריות לצערם של בעלי החיים

רשימה מיוחדת לרגל יום הכיפורים ,היום שבו אנו מחוייבים לזכור את הצער והסבל שגרמנו לזולת.חן קליימן מזכיר לנו את הסבל שאנו גורמים לבעלי החיים.

מדוע צער בעלי החיים הוא הערך הנרמס ביותר בתולדותינו

 מאת חן ישראל קלינמן

ראשית כדאי לציין כי רשימה זו פונה בראש ובראשונה לכל מי שבמידה רבה רואה את סבל הזולת כבעיה אישית שלו. מי שאינו מרגיש את סבל הזולת לכל הפחות כקיום בעייתי הנוגע לו – רשימה זו, ככל הנראה ולמרבה הצער, אינה מיועדת לו.

לרוב, כשמבקשים להסביר ולסבֵּר את מצבם העגום של בעלי החיים תחת שלטון בני האדם, נתקלים בקיר: הסטאטוס-קוו. המצב הקיים הוא בעיה מתסכלת מכיוון שאנחנו נוטים להתייחס אליו כאל "כֶּתֶם עיוור", כלומר עובְדַת רֶקע שכלל לא עולה לדיון, לא נובטת בַּמוּדעות. ובמקרים שבהם המצב הקיים כן עולה לדיון, הרי שנוטים להתייחס אליו עצמו כאל אמַת מידה של אמֶת, אמַת מידה של צדק ובעיקר אמַת מידה של נוחוּת והֶרגֵל. קשה מאוד לחלץ אותנו מתנוחת החיים הרגילה שלנו, מוֹלֶדֶת שבה גדלנו, בהתנהגות, בדרכי החשיבה ובאופני ההרגשה והשיפוט. קשה להעביר אותנו מן המצב הבטוח שלנו, שכן אנו נוטים להתייחס לניסיון הֲמָרָה זה כאל איוּם, לעיתים כאל ניסיון להעביר אותנו על דתנו, פעמים רבות כאל ניסיון בעל תוקף מפוקפק, הזוי, שוּלי, קיצוני. אולי זהו טבעו של אדם, של חברה, של יצורים חיים. וזה בהחלט מובן ופעמים רבות גם מוצדק.

אבל מה לעשות שהמצב הבטוח, המורגל, הסטאטוס-קוו, כמעט תמיד גם כולל בתוכו ליקויים מוסריים ופעמים רבות מהווה תנוחת קיום אנושית שדורסת אחרים ובאה על חשבון קיומם וזכויות קיומם? מתוך התבוננות בהיסטוריה שלנו לא קשה למצוא דוגמאות לבלי סוף שבהן המצב הקיים, המצב המובן מאליו וההתחלִתי של חברה אנושית הושתת על הֲפרָה מוסרית בוטה, הוּשתת על פגיעה יסודית באחרים, אחרים שהם חלק מאותה חברה עצמה או חבריהָ של חברה אחרת. וכמעט תמיד למרות הֲפרָה מוסרית זו, כלל אין מודעות לקיומה, ולרוב כשכבר כן ישנה איזו מודעות – הרי שישנו גם שכנוע עצמי עמוק בצדקת הדרך, בהכשרת המציאות הלקויה, ובעיקר ישנה התחפּרוּת כרונית בהרגל, בנוחות, בהנאה, במבנה החברתי והתרבותי הבטוח. רק לא להטריד את מנוחת הסדר הקיים. מאוד קל ומתבקש להישאר במצב של שֵב-ואל-תעשה, במיוחד כשהסביבה החברתית שבתוכה אנו חיים, כולל המסגרת המשפחתית והחינוכית, היא חלק מאותו שֵב-ואל-תעשה.

המבנה החברתי, המוּסכמוֹת, הם אולי חומר האלחוש האפקטיבי ביותר לכאבים מוסריים, לדיסוננסים מצפּוּניים. פשיעה שהתמסדה במסגרת הנורמטיבי מפילה בפח את הטובים שבאנשי המוסר, את הרגישים שבאנשי הרוח ודורשי האמת והערך, את הפעילים המוסריים הנונקונפורמיסטים ביותר. לוּ רק היו מתעוררים, לוּ רק היו להרף-עין חורגים מתרדמת הקולקטיב, הרי שהיו נדהמים מן הסטייה אליה נולדו, מן הפְּגָם שבו הם נאנסים לקחת חלק מבלי דעת, מבלי רגש.

קל להביא דוגמאות היסטוריות להפָרוֹת מוסריות המקבלות חותם של נורמטיביוּת, של תרבותיוּת: אפליה בין מעמדות גבוהים למעמדות נמוכים, אפליה בין לבנים לצבעוניים, אפליה בין נאורים לפרימיטיביים, אפליה בין גברים לנשים, אפליה על רקע נטייה מינית, אפליה בין עמים ולאומים, אפליה בין זקנים לצעירים, אפליה בין עדות, אפליה בין דתות. כל אפליה פירושה גם רמיסה, כזו או אחרת, של המופלה, מופלה לרעה. בימינו, כל אחת מן האפליות הללו נמצאת ברמה כזו או אחרת של מודעות פרטית ותרבותית ובנקודה כזו או אחרת בתהליך המאבק לתיקון, מאבק העובר עליות ומורדות. בימינו כל אחת מן האפליות הללו עברה כִּברַת שיפור מסוימת, דרך לתיקון. זוהי דרך שתחילתה תמיד בהודאה, בווידוי ובקבילה אישית וחברתית האומרת: כן, יש כאן בעיה; המצב הנתון שבו גדלנו כפרטים, כחברה וכתרבות – אינו מתקבל על הדעת. אלא שבכל הקשור ליחסם המפלה של בני האדם כלפי בעלי החיים, עדיין, לדאבון לב, לא הגענו אפילו לנקודת ראשית זו של הודאה בבעיה – מה שהתיר לאנושות לסטות סטייה מוסרית כל-כך חריגה עד לכדי ממדי זוועה שאין להם אח ורֵע בהיסטוריה שלנו. האנושות, קבוצת בני האדם, שכל ימיה עסוקה בפציעה ואיחוי של קבוצות בתוכה, במלחמה ושלום, מזמן זרקה הצִידה את שאר בעלי החיים אל מחוץ לטווח ההכרה המוסרית, אל אשפתוֹת האנוכיות העיוורת, אני ואפסִי.

המצב הבטוח שלנו אינו מבחין ובעיקר אינו מעוניין להבחין בבעיה המוסרית העולה מן היחס המפלה, אשר הלכה למעשה מבטל את מעמדם המוסרי של בעלי החיים מכול וכול. ואין מדובר כאן באבחנה מוסרית פרטית זו או אחרת של איש רוח או אסכולה תרבותית או תת-קבוצה חברתית לאורך ההיסטוריה שהכירו במעמדם של בעלי החיים. שהרי אלה היו גם היו לכל אורכה ובהרבה נוסחאות ולבושים שונים, על אף היותם מוצנעים ודחוקים לקרן זווית. אלא מדובר כאן בהבחנה בעלת מסה קריטית, דיבֵּר מוסרי של ממש, תשתית אֶתית הרואה בביטול מעמדם המוסרי והקיומי של בעלי החיים עיוות בסיסי, בלתי מתקבל על הדעת, כשם שכל פגיעה באחר, בקרב בני האדם, כמו גזל, רצח ואונס, אינה מתקבלת על הדעת, או לכל הפחות אינה עוברת בשתיקה. אפליה זו של בעלי החיים פעמים רבות מכונָה "סוּגנוּת".

וכדי להקדים תשובה לקובלנה: מעמדם המוסרי של בעלי החיים אינו עולה כאן כחלק מסוגיית הגבול שבין חיים אנושיים לחיים שאינם אנושיים. אלו ואלו בעלי מעמד מוסרי. אלו ואלו מהווים חיים בעלי ערך מוחלט, עומדים לעצמם ומחייבים יחס מוסרי. מתיחת גבול בין חיים לחיים היא אך ורק תוצר קורע לב, אבסורדי, של דילמת מציאות-אין-ברירה שבה יש להעדיף בעל כורחנו חיים מסוימים על פני חיים אחרים. אלא שלא זה המצב המדובר כאן. כאן מדובר על ביטול מלכתחילה של מעמדם המוסרי של בעלי החיים באשר הוא. הערך "צער בעלי חיים", שמקורו בהכרה כי בעלי החיים אכן חווים צער, הוא הערך שבאופן העקבי והשיטתי ביותר מתעלמים ממנו, סותרים אותו ומגמדים את משמעותו עד למחוזות הנימוסים של המוסר, מעין חסד בהתנדבות.

הלא מה מביא אנשים לומר כי מגיע לבעלי החיים יחס של כבוד, מעמד מוסרי לכל דבר ועניין? התשובה ברורה: אמפתיה, הזדהות, חמלה, אהבה. לסבול מסבלם ולשמוח בשמחתם. זוהי הכרה רגשית ומחשבתית המביאה לתפיסת בסיס מוסרית האומרת כי כשלבעל החיים לא טוב – גם לנו לא טוב. חייו ואיכות חייו של בעל החיים הם עניין הנוגע לכל אחד מאיתנו. זו המשמעות העקרונית של חיים מתוך כבוד ואחריות בסיסית לזולת.

ומאידך, מה מעורר אנשים להתנגד לנתינת יחס של כבוד ולהכרה במעמדם הקיומי והמוסרי של בעלי החיים? גם כאן התשובה ברורה: החוסר באמפתיה, העדר ההזדהות, חסכי חמלה ואהבה כלפיהם. אלא שחסך אמפאתי זה צורות רבות לו, בהתאם לשלב המודעות וההכרה שבו אנו נמצאים, שהרי הסטאטוס-קוו שלנו מִסגֵר אותנו בחסך זה:

לרוב מדובר בבּורוּת, אי-ידיעת העובדות. הרוב הגדול כלל אינו מודע למה שאנו מעוללים לבעלי החיים. בורוּת זו אינה מאפשרת מלכתחילה את התעוררות האמפתיה והחמלה. למשל, כמה מאיתנו ראו משחֵטה בימי חייהם ואפילו מבחוץ? כמה מאיתנו ראו שחיטה בפועל? כמה מאיתנו ראו זאת בזמן שהיו ילדים?

לכן בנקודה זו יש לעצור ולומר בפשטות מאופקת את העובדות הנגישות, עובדות שכיום מתועדות ברחבי האינטרנט ובכל אוצר מידע, לכל דִכְפין: בני האדם טובחים עשרות מיליארדי בעלי חיים בכל שנה ביבשה ובים (וזו לא הגזמה, אלו הם המספרים הממשיים – עשרות אלפי מיליוני בעלי חיים בכל שנה) לצורך מאכל ולצורך תעשיות נוספות, כמו ביגוד וקוסמטיקה. בני האדם מתעללים ומעַנים מיליארדי בעלי חיים לצורך אותן תעשיות. לצורך המחשה עתידנית יותר של סדרי הגודל – בכל שנה האנושות משתלטת על כוכב דמוי כדור-ארץ, קוטלת את כל החיים שעליו למטרותיה האנוכיות, וממשיכה לכוכב הבא.

תִקצר כאן היריעה מלתאר את מנגנוני ההשמדה ואת מערכי ההתעללות המאוד מגוונים, שיטתיים ויצירתיים, שכל מטרתם היא להפיק מגופם של בעלי החיים את מקסימום הרווח הכספי.

ואם לא די בכך שבני האדם עושים זאת ללא צורך, לא בריאותי ובוודאי לא הישרדותי, הרי שהם גם מעצימים את תעשיית הטבח והאמלול הזו תוך כדי שהם מַבְנים את התרבות האנושית כך שהיא תתבע ותדרוש מעל ומעבר לצרכים שלה, מעל ומעבר לטובתה הבריאותית וההישרדותית, ומביאים אותה להתמכרוּת, לתלוּת ולהלעטה עצמית נהנתנית שאינה יודעת שובע.

עובדה נוספת, עובדה תהומית: כל אחד ממיליארדי בעלי החיים הללו הוא עולם סובייקטיבי ורגשי שלֵם וחד-פעמי. חיים יחידיים ובלתי חוזרים. עולם חד-פעמי שכל אחת ואחד מאיתנו יכול היה לאמץ לחייו כמו כל חיית-בית, להיקשר אליו, לאהוב אותו ולחרוד לגורלו. בן משפחה לכל דבר ועניין. אלא שבפועל כל אחד מבעלי החיים הללו סובל מַכאובים פיזיים ונפשיים עצומים, הוא מעוּנה ללא רחמים, הוא נטוש ומבועת, אבוד בתוך מכונת השמדה עיוורת העשויה מבני אדם, עד שהוא נגדע באיזו טביחה משונה, החל מחיתוך הגרון בעודו חי (למשל עגל צעיר) וכלה בטחינה במגרסה בעודו חי (למשל אפרוח בן יומו).

אחרי המודעוּת והיציאה מן הבורוּת האמפירית, העובדתית, תיתכן הבורוּת הרִגשית, כלומר ידיעה "יבשה" של סבל והתעללות בבעלי החיים, אבל לא חווייתהּ באופן בלתי-אמצעי, ללא חשיפה רגשית ישירה ובלתי מתוּוכת. בורות רגשית זו היא לעיתים מעין מנגנון הדחקה (שיוזכר להלן) ובכל מקרה היא ביטוי ישיר, אם כי מטעה יותר, של חוסר מודעות, ולכן שוב לא מתאפשרת התעוררותן של האמפתיה והחמלה. בורוּת רגשית זו דומה לסקירה היסטורית בדבר איזה אסון, קטסטרופה אנושית, אבל מבלי מעורבוּת רגשית, מתוך הרחקת העדוּת, כאילו שאין הדברים נוגעים לנו, שהרי הם מחוץ לטווח שלנו, אי-שם במרחקי הזמן.

לכן גם כאן יש לעצור ולומר הרבה מילים שכבר נאמרו והרבה מילים שעוד ייאמרו, וכולן אינן מתחילות למצוֹת את עוצמת הזעזוע ומִשְׂרְפוֹת החמלה היוקדות ללא-רחֵם לנוכח סבלם של בעלי החיים, של כל אחד ואחד מהם. סבל שהוא תוצר של בחירה חופשית, מעשה ידי אדם.

אחרי היציאה מן הבורוּת הרגשית, אם לא באה ההתעוררות הרגשית וההסקה המוסרית, הרי שבהכרח מתעוררת ההדחקה. כלומר הבעיה הרגשית והמוסרית מוצפת, אבל היא אינה מתקבלת כנורמה מוסרית חדשה, אלא נדחית מסיבות שונות.

שלב זה שבו מרגישים את הסבל והאמפתיה (ובוודאי כשלא מרגישים) ולמרות זאת לא רואים בתעשיות המוות והאמלול בעיה שראוי ואפשר לתקן, הוא שלב הבא לידי ביטוי בשתי צורות עקרוניות: הֶרְגֵּל והַצְדקה. הֶרגֵל פירושו שלא מוכנים או לא רוצים או מפחדים לשנות מצורת החיים הכל-כך מוטמעת ונוחה ובטוחה, כל-כך חלק מזרם הדם ההתנהגותי, החברתי, הרגשי, המחשבתי והגופני. ההרגל מביא להתעלמוּת ולהמשכת החיים כפי שהם, ללא שינוי. הצדקה פירושה נתינת מסגרת טיעונים שמטרתה אכן להצדיק מבחינה מוסרית ובעיקר רגשית את המצב הקיים שפתאום מעורר בנו דיסוננס, צרימה, מצפּוּן.

ישנו שָׁלל גדול ומפותח של טיעוני הצדקה להכשיר את תעשיות הטבח והאמלול, או לכל היותר להכשיר את עצם ההיתר ליטול את חירותם וחייהם של בעלי חיים לצורכי אכילה ושאר הנאות. העלאת טיעונים אלה והפרכתם, אחד אחד, דורשת רשימה בפני עצמה, שלא כאן מקומה. כך או כך, מציאת הצדקה לטבח המוני יומיומי, מציאת הצדקה להפָקַת סבל ואֵימָה בכמויות שאין להן סוף, היא עצמה מצב שאיננו נורמטיבי לכל מי שסבל בעלי החיים היא עובדה שקרובה לליבו, עובדה המעוררת בו אמפתיה וחמלה. מציאות שבה צריך להצדיק מלכתחילה סבל בל-יתואר של בעל-חיים בודד היא מציאות לא תקינה. והרי זה מה שהוצהר כאן מתחילה: המצב הקיים, הסטאטוס-קוו ביחס לבעלי החיים מצד בני האדם הוא מציאות מקולקלת מן היסוד מבחינה מוסרית, מבחינה הומאנית. למה לנו להצדיק סבל שנעשה מלכתחילה כאשר אפשר למנוע אותו, להימנע ממנו, להילחם נגדו, לעשות למען בעלי החיים, עבור המעטת הסבל, ולא עבור ייצורו ושימורו, ודאי לא העצָמתו.

מצב העניינים הלא-תקין הזה כל-כך ברור, כל-כך מובן מאליו, ומסתבר שדווקא משום כך הוא כל-כך מודחק, בלתי-קיים לכאורה, כֶּתֶם של בורוּת, של פשיעה בנאלית.

הרגישות של בני אדם לכך שמשתמשים ומחילים מושגי מוסר כמו 'פשע', 'אונס', 'גזל' ו'רצח' גם על בעלי החיים, מעידה כאלף עדים על האפליה השיטתית, ההיסטורית, ממנה הם סובלים. זה לא מסוכן ולא הזוי לקרוא להריגה בזדון של בעל-חיים "רצח", להפך – מה שמסוכן הוא למנוע מבעל החיים את הזכות לשיפוט מוסרי זה, מניעה שאכן הביאה ומביאה לרציחתם האכזרית-ללא-ספק של אין-ספור בעלי חיים רגישים וחפצי חיים. דאגה אמיתית לכלל בעלי החיים תקדֵם ותיצור תרבות ושפה מוסרית מדויקת יותר, מקיפה ונכונה יותר ונטולת כל אפליה דורסת, כמיטב יכולתנו.

הפחד ואף תחושת חילול הקודש מפני השוואתו המוסרית של האדם לשאר בעלי החיים וטשטוש הגבולות, הם מצג שווא. ככל הנראה המקור הקדום של תחושות פחד אלה הם רגשות אשמה והצדקה-בדיעבד, שתוצאתם שימור המציאות שבה האדם עושה בבעלי החיים ככל העולה בדעתו, במקום שירגיש חלק בלתי נפרד מעולם החיים, במקום שישתמש בכוחו ודעתו לקידומה של מציאות הומאנית שלמה יותר.

בניגוד להצגתהּ – הטענה ההיררכית כי בני האדם שווים יותר מבעלי חיים אחרים – כלל לא שייכת לתשתיות המוסר. היא שייכת לתחום הדילמות המוסריות, כלומר למציאות בלתי מוסרית שבה נאלצים להכריע בין חיים לחיים, ממש כשם שנאלצים לקבל את קיומו של המוות באשר הוא. העובדה שאנו מכריעים בין חיים לחיים איננה מעידה על היררכיה מוסרית התחלתית  אלא על השתתפות בעל-כורחנו במעגלי החיים והמוות, השתתפות בעל-כורחנו כעוד כלִי בידיה של מציאות שאיננו מקבלים אותה כמצב מתוקן, מעגלים שבהם אנו נאלצים בעִתוֹת דחק ליצור איזשהו סדר פונקציונאלי, סדר בלתי-מוסרי בתוך הלא-מוסרי. למה הדבר דומה? לכך שאדם בוחר את בנוֹ על פני אשתו ברגע של מנוסה מתוך ביתם הבוער. האם משמעותה של הכרעה זו היא היררכיה מוסרית שבה הבן שווה יותר מן האישה? לא ולא. לכן הטענה כי בני האדם שווים יותר היא מצב-דיעבדי בלתי מוסרי שמתוך גלגול משונה קיבל לפתע תוקף מוסרי. זו טענה שיסודה בטעוּת, היא סותרת את מקורות המוסר, מוסר שכל מהותו חיוב החיים במובן העמוק ביותר. כך הם פני הדברים גם בבסיס אמַת המוסר הדתית, אך לא כאן המקום להאריך בזה.

ממילא הבחירה באורח חיים טבעוני, כלומר לאכול מתוך דאגה נאמנה לבעלי החיים האחרים, הבחירה שלא לצרוך כל דבר שנגוע בייסורים וטבח – איננה בחירה הזויה, או שולית, או מפוקפקת או מוגזמת או מיופייפת או קיצונית. זו גם לא בחירה סגפנית או נזירית או כזו שאין הציבור יכול לעמוד בה. להפך, זוהי בחירה מתבקשת, נורמאלית, מובנת-מאליה. בחירה קלה, פשוטה ובריאה מאוד בדור הטכנולוגיה והשפע שבו אנחנו חיים כיום. אחד מן השינויים המחקריים המבורכים של השנים האחרונות הוא היפוך התמונה: במקום להניח כי תזונה מן החי היא המצב הנורמטיבי, בעוד תזונה צמחית בלבד היא סטייה הדורשת בדיקה רפואית בשבע עיניים, התחילו מניחים את ההפך – וממחקר למחקר הולכות ונצברות עדויות לכך שתזונה מן החי, בכל כמות שהיא, היא גורם לא אכזב ועיקרי למחלות וחוליים רבים.

כל מהפיכה, בוודאי מהפיכה מוסרית, דורשת שינוי בצורת החיים, זווית חדשה באופן תפיסת העולם. אבל מהפיכה מוסרית מתרחשת לא מתוך מחנק נפשי וגופני, להפך – היא מביאה לתחושת שלמות פנימית, להרמוניה גופנית ורגשית ואמונה מתחדשת בקיום שלנו. מהפיכה מוסרית מתרחשת כשבני האדם מרגישים שהם יוצאים לחופשי, שהם חוזרים הביתה, למקום שלם יותר, אליו הם שייכים ממילא. נולדנו לתוך גלוּת מוסרית, לתוך גלות של חסך אנוּש בחמלה, ואין כל סיבה שנמשיך לדוּר בה מרצוננו.

אני מאמין, יחד עם עוד רבים וטובים, אולי יותר מאי-פעם בהיסטוריה האנושית הקטנה שלנו, שאנחנו מתקרבים אל סיפָּהּ של מהפיכה ברוּכָה, מהפיכה מתקנת (על אף שלפניה עוד דרך ארוכה ארוכה, רצופת מהמורות ומכשֵלוֹת), שהיא לא יותר מאשר חזרה למצב האפס, מצב שבו קיומם של בעלי החיים, כבודם וחייהם הרגשיים, הם שלהם, ושלהם בלבד, כאשר לנו לא נותר אלא להרבות דאגה וחמלה כמיטב יכולתנו, בַּדרך העולה מעלָה.

וראו גם :

אלי אשד וגילה גת –טילמן דנים בשאלה האם זה מוסרי וכדאי לבצע ניסויים בבעלי חיים?

 

 

 

אודות אלי אשד

סופר, מרצה ובלש תרבות. פרסם את הספרים "מטרזן ועד זבנג" - סיפורה של הספרות הפופולארית הישראלית" ( "בבל" 2003) ו"הגולם -סיפורו של קומיקס ישראלי" עם אורי פינק ( "מודן" 2003). פרסם מאמרים רבים בעיתונות, בכתבי עת וברשת בנושאי ספרות ותרבות פופולארית, מדע בדיוני, קומיקס ועוד.
הפוסט הזה פורסם בתאריך הגות ופילוסופיה עם התגים , , . קישור קבוע.

4 תגובות על קחו אחריות לצערם של בעלי החיים

  1. מאת אילן ברקוביץ':‏

    רשימה נפלאה וכתובה נהדר! יישר כוח למשורר הנפלא חן ישראל קלינמן, במלוא מוטת הבריאה!

  2. מאת מלך השניצל:‏

    כתבה מעולה, אבל בני האדם לא אשמים, כמעט אף אחד לא יכול להגיד לא לשניצל בפיתה
    עם חומוס וצ'יפס. התרנגולות אשמות! שהן כל כך טעימות.

  3. מאת צדוק עלון:‏

    מנסיוני אני יודע כי אנשים אינם מודעים לכך כי הם אוכלים בעלי חיים.
    רשימה שצריכה להיכלל בתוכניות הלימודים, אם לא של בתי הספר היסודיים אז באלו של התיכוניים, ואם לא שם אז בתוכניות הלימוד האוניברסיטאיות.
    חשבון נפש ליום כיפורים ולכל יום מימות השנה.
    צדוק

  4. מאת נעמה ארז:‏

    מאמר מעולה. בנוי היטב ומשכנע.
    לצערי, נדמה לי, שמי שבאמת צריך לקרוא אותו, לא יגיע עד הנה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*