סיפור קצר לחול המועד סוכות / "הגן שמאחורי הבית" של לימור שריר

 

ספרה החדש של לימור שריר "השתקפויות"  יצא  לאחרונה בהוצאת  כרמל. בספרה זה  מתכתבת המחברת עם גיבורי יצירותיה שהתפרסמו בעבר. במכתביה אליהם היא כמו מפיחה בהם חיים מחדש, חודרת לנפשם ובד בבד חושפת את מניעי כתיבתה, ואת הקשר בינה לבין יצירי דמיונה.

בנוסף שזורים בספר שישה סיפורים קצרים שבהם מתכתבת המחברת עם דמויות אמיתיות-דמיוניות ולא מספריה- אלא הישר מתוך חייה.

זהו ספר ייחודי, ואולי הגילוי המקורי ביותר בו הוא מכתבה אל איור פרי עטה מתוך אלבומה "ביבר הדמיונות" שבו יוצאת היוצרת למסע מעמיק אל נפש האדם.

לימור שריר היא רופאה וסופרת שחיברה עד כה רומנים אחדים (בין היתר  "אלוהים ואלווירה" שתורגם וראה אור השנה באיטליה), קובץ סיפורים קצרים ( "דיונות הזהב והכסף") וספר עיוני- הגותי ( "מרטין בובר- מבט מקרוב"). "השתקפויות" הוא ספרה השמיני.

  

הגן שמאחורי הבית.

מאת לימור שריר.

מהגן שמאחורי הבית יכול ג'פרי להבחין מבעד לחלונות הזכוכית שבמרפסת המקורה בדמותו של אביו השקוע בכיסא נדנדה, מקל ההליכה שלו מונח למרגלותיו, גופו עטוף בשמיכת צמר ירוקה מעוטרת בגדילים, שג'פרי הכיר היטב עוד מילדותו. שער שיבה פרוע הקיף את פניו הקטנים עד שנדמו לקן של ציפורים. משקפיו היו צנוחים על אפו, וספר הקריאה נשמט מידו ונפל על הרצפה. ידו האחת נותרה פשוטה באוויר, וכף ידו האחרת מונחת על ברכו, עולה ויורדת לקצב נשימותיו, הוורידים המגוידים נשקפים מבעד לעור הדקיק.

"שן, שן לך, זקן," לחש ג'פרי לעצמו, תוקע בעוצמה רבה את האת שבידיו בעפר התחוח, הרטוב מהגשם של ליל אמש, ומשליך אותו לעבר ערוגת ההורטנזיות. ההורטנזיות עלו יפה השנה, חלף בו הרהור, אולי מפני שהחורף לא היה קשה כמו בשנה הקודמת; ואולי מפני שגזמתי את השיחים מבעוד מועד ואחר כך זיבלתי בזבל טוב.

הגעתי כבר לעומק של מטר, המשיך להרהר. לא נותר לי עוד הרבה. הוא השעין את גופו על גזעו המעובה של עץ הערמון שמאחוריו, מוחה בגב ידו המזוהמת את אגלי הזיעה שבצבצו על פניו. הערמון הזה בן גילו של אבי ואולי אף זקן ממנו, חשב. הוא הפך את פניו אל העץ ובעט בפטריות רעל קטנות לבנות שצמחו למרגלותיו.

ג'פרי המשיך לחפור בכוחות אדירים שמעולם לא חשד בקיומם. לרגעים דימה עצמו לענק שמסוגל להכות, להרוס, למחוץ ולרמוס כל מה שנקרה על דרכו. ברגעים אחרים חש שרסיסי מחשבות עולים ממעמקים ומציפים אותו כתולעי ענק הלופתות את גרונו. הוא השתנק לרגע, והבלבול שאחז בו הפריע לו. הוא החליט להתרכז במלאכת החפירה, מנסה לא להפנות את מבטו אל עבר מרפסת הזכוכית. עלי להרחיב ולהעמיק את הבור.

אני עובד, והזקן שרוע לו בשלווה; שוב טרדה אותו המחשבה ובלי משים עצר לרגע ועמד ליד תלולית העפר שנערמה לרגליו, מלטף בכף ידו האחת את הצלקת המחוספסת שנמשכה ממצחו, בדיוק מעל עינו הימנית, לכל אורך הגולגולת עד הקדקוד. שערי צומח במהירות כמו העשבים השוטים שליד הגדר, אבל כאן, לאורך הצלקת הגדולה, עדיין נותר שביל בהיר של עור מצולק ומכוער. וגם מפתח העין קטן בממדיו ממפתח העין האחרת. התמזל מזלך שיצאת חי מהעניין הזה, וגם הראייה לא נפגעה בצורה חמורה, עלה באוזניו קולו של הרופא המנתח, שחייך אליו מיד לאחר שחלפה השפעת ההרדמה והובילו אותו מחדר הניתוח אל המחלקה הנאורולוגית בבית החולים.

השכן, מר בראון, הבהיל אותו לחדר המיון של בית החולים האזורי. הוא היה בן חמש שנים כשהמהלומה החזקה פגעה בראשו. באותם רגעים נצבע העולם באדום. נהרות של דם זרמו מראשו וכיסו את פניו ואת צווארו, וכאב צורב שפעפע מראשו הלך וגבר ונדמה היה לו כי הוא מקיף אותו במעגלים עד שנבלע בתוכו. לפני שאיבד את הכרתו עוד הספיק לשמוע את השכן מסביר לרופאים כיצד מצא אותו בגן הבית, מתבוסס בדמו. יש לו רק אב שבקושי מסוגל לפרנס אותו, הבהיר. אין לו בני משפחה אחרים. הוא ליטף את לחיו ופנה לדרכו.

מר בראון התגורר במעלה הגבעה לא הרחק מביתו של ג'פרי. הוא היה מסגר במקצועו ואדם חביב, וג'פרי אהב לבקר בחצר ביתו, מרותק בכל פעם מחדש לגרוטאות שהיו פזורות שם. ג'פרי אהב לגלגל חישוקי ברזל מכל הגדלים ממעלה הגבעה ועד המורד לעבר האחו, ושם היה פוגש לעתים סייח חום עם כתמים לבנים. ברגע שניסה להתקרב אליו וללטפו היה יצור הפרא פותח בדהרה ונעלם אל האופק.

לעתים הרשה לו מר בראון להתיישב בתוך מרכבה עתיקת יומין שהייתה מונחת בצד המדרגות; עשבים שוטים צמחו מסביבה ותרנגולות זעירות היו מנקרות ביניהם. ישוב זקוף בתוך הגרוטאה הפליג ג'פרי לארצות רחוקות.

פעם, נזכר, הגיעה המרכבה ליער טרופי, שבני שבטים משונים נחבאו במעמקיו. במיוחד זכר ננס עירום ודק עם פנים מקומטים שנח לו מתחת לשרכים. לג'פרי נדמה היה שהננס מחייך אליו, והוא נופף לו לשלום; אך הננס נעלם ונמוג בין עליו של מונסטרום ענקי.

פעם הובילה אותו המרכבה בין צוקים תלולים ואפלים ועל פני רכסים משוננים שביניהם עמקים קרחוניים רחבים. אביו ישב לצדו דמום ופניו בגון הקרח. החל לרדת שלג. היה זה שלג שחור שמעולם לא נראה כמוהו על האדמה. פתיתי השלג צנחו על ראשו כנוצות עורב ונגיעתם צרבה בעורו. לפתע נדחף בחוזקה מתוך המרכבה ונותר לבדו בערבת הקרח. הוא הבחין במרכבה המתרחקת ובגבו השפוף של אביו, נופף בידיו וניסה לקרוא לו אך קולו נבלע בתוך הדממה.

ופעם דהר במרכבה אל הים, והיא חלפה על פני דיונות זהובות ושוממות שכמו צמחו מתוך המדבר. בדרכו ראה שיירת גמלים שבני שבטי הטוארג נהגו בהם. הגמלים רשפו בנחיריהם השעירים והכו באוויר בזנבותיהם המדולדלים. עיניהם של בני הטוארג הבריקו מבעד לגלימות הכחולות, ונראה היה לו שהשמש מלהיטה את גופו ופניו בוערים. לבסוף הצליח להימלט מפניהם, אבל ככל שהתקרב אל רצועת הים הכחולה כך התרחקה זו ממנו.

העולמות המרתקים שנגלו לו בחצרו של המסגר נעלמו באחת כשמר בראון מכר לפתע את ביתו ועבר מבלי להיפרד ממנו להתגורר במקום אחר.

השמש יצאה לרגע מבין העננים, הבעירה את הדומדמניות שבגן, ופרחי ההורטנזיה הסגילו ונצבעו בארגמן שמעולם לא הבחין בו. נהרות של דם פעפעו בשבילי הגן.

מזווית עינו סקר את אביו השקוע בכיסא ואמד שוב את ממדי גופו. דמותו נראתה לו כבובת סמרטוטים. גופו כה זעיר, חשב; אולי הוא דועך עם השנים. פעם נראה לי עצום וחזק, ממש ענק. רעד אחז בגופו.

עלי לשוב ולחפור, הרהר, אני מבטל את זמני בהזיות. והוא נטל את האת והמשיך לחפור ללא הפסקה במשך שעה ארוכה.

ראו עוד על לימור שריר :

ארכיון תג: לימור שריר

רפואה וספרות -תרבויות נפרדות ?אוקטובר 16, 2010 – 10:07 am

   

 

בימים אלה כאשר חלה התדרדרות חמורה במצבם של מדעי הרוח באקדמיה, לא רק בישראל אלא גם בעולם, יש מקום יותר מתמיד לנקיטת צעדים שיתרמו לשילובם של  מדעי הרוח עם תחומים אחרים.

 לימור שריר , רופאה בהכשרתה וסופרת - יזמה ותיכננה קורס המשלב ספרות ורפואה עבור הסטודנטים לרפואה בפקולטה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל אביב והיא אף תעמוד בראשו. הקורס הנקרא: קורס רפואה וספרות- דו-שיח רופאים סופרים, ישים את הדגש על רב שיח בין הסטודנטים לסופרים ועל זווית הראייה שלהם לגבי עולם הרפואה, על יחסי רופא-חולה ויעסוק בחיבור בין כתיבה ורפואה.במסגרת הקורס יופיעו בפני הסטודנטיםמבחירי הסופרים, המשוררים וחוקרי הספרות בארץ. 

דיקן הפקולטה לרפואה, הפרופסור יוסף מקורי, שרואה חשיבות  רבה בחינוך רחב אופקים של הרופא העתידי, הסכים לשתף בקורס זה גם תלמידים מפקולטות שונות באוניברסיטת תל-אביב.

להלן מאמר פרי עטה של ד"ר לימור שרייבמן-שריר בנושא  הצורך בשילוב לימודי הרפואה עם עולם הספרות ועל ידי כך לחבר בין שתי תרבויות, שלכאורה לפחות, נראות כנפרדות לחלוטין

 רפואה וספרות -תרבויות נפרדות ?

מאת ד"ר לימור שריר

לימור שריר בספריית הפקולטה לרפואה.

עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומאניים ולהתמקד במדע.  

הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה. התמקדות במדע, גורמת כיום לתחושה, שהרופא שבוי במודלים ביו־רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק: הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה והרופא עצמו רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם.

זאת ועוד, מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי ידע, של כתיבת מאמרים מקצועיים, שלכשעצמם ממעטים לעסוק ברגשות ובחוויות אישיות, התחרות בעולם האקדמי ותפקידים ביורוקרטים שנוספו על עבודת הרופא. תחושתו היא שלעתים, הינו שבוי בעולם טכנולוגי ומנוכר. בנוסף, הרופא לעתיד מפתח אמנם מיומנות ספציפית בתחומו אך עבודתו התובענית  מונעת ממנו מלהיפתח לעולמות אחרים לעתים עד כדי צרות אופקים.

אם נחשוב על כך, דווקא בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס כמו גם בימי הביניים בימיהם של איבן סינא והרמב"ם היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה .

בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות אדם". אחד התהליכים  הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא- חולה באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה, תהליך שהוא מתקדם מאוד בארה"ב שם נלמד תחום ה- medical humanities  ( הומנות ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים.

על חשיבות הדיאלוג  האנושי מדבר מרטין בובר בספרו "אני־אתה". הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף  ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה.

שואל מרטין בובר כלום יכול הרופא העסוק  מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמתו הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מאתה למקרה עלום שם- ל"לז"?

על הרופא אמר ויקטור פון וייצזקר: "אין הרופא רופא אלא כשהוא עצמו חולה בחולה. ונמצא מתגלגל במידה מסוימת יחסו של הרופא לחולה בהיפוכו. הרופא נעשה חולה של החולה שלו ונקשר לחולה עד כדי כך שהלה מגשים את משמעות המחלה ומגיע לרפואתו, לידי החלמתו. אולם  שעה שמתרבים המקרים פוקע כוח הזיקה, במקום הזיקה בא היחס הניטראלי, המטופל נעשה למקרה אחד מיני רבים, לאובייקט".

אני מאמינה שבחינוכו של רופא העתיד צריך להגיע לאיזון בין כישוריו המדעיים והטכנולוגיים לבין אלה ההומאניים, בין קהות הרגש לעודף רגישות, בין העיסוק במקצוע טכני יבש לבין פיתוח יצירתיות ומקוריות, בין צרות אופקים להשכלה רחבה. 

האדם הינו יצור מורכב ובהחלט הוא יותר מסך הפרטים המרכיבים אותו בדומה ליצירה ספרותית, שהיא יחידה לעצמה הכוללת יותר מסך כל מרכיביה. המפגש בין רופא לחולה איננו פשוט. הוא מפגש של חסד ונתינה במובן הרחב והעמוק ביותר אך גם דרמטי ופולשני. המפגש האנושי הזה מעצב לדעתי את הקשר בין כתיבה לרפואה. לא בכדי בחרו רופאים לאורך ההיסטוריה העולמית במלאכת הכתיבה.

כשהם משלבים בכתיבתם את עולם הרפואה כפי שהם חוו אותו בתקופתם, חלקם בצורה ישירה וחלקם בעקיפין וקצרה היריעה מלהזכירם ו אציין כאן רק אחדים:

 שאול טשרניחובסקי אנטון צ'כוב, אקסל מונתה ארתור קונן דויל, ארתור שניצלר, ויליאם קרלוס ויליאם, יאנוש קורצ'אק , מיכאיל בולגקוב, מיקל קרייטון, , רובין קוק ,פרנק סלוטר  יהודה לבי קצנלסון ( הידוע בשם העט שלו "בוקי בן יגלי ")( חיים חיימוף  עדו נתניהו ואחרים. בטקסטים של סופרים־רופאים אלה, משתקפים חיי החולה סבלותיו ומכאוביו, הרקע החברתי שלו ותגובות בני משפחתו וגם סבך הרגשות האופפים את הרופא כתוצאה מהמפגש עם החולה, ההתנשאות הרגעית, רגשות האשם, רגעי הסיפוק לעומת התסכול ותחושת חוסר האונים כשהוא נתקל במוות ואינו יכול לו.

יש לחשוף את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו-שיח אנושי: סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על רופאים ועל מחלות, שירה החשופה לפרשנויות שונות. לימוד מעין זה אף ישכלל את יכולתם להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות. לעתים, תיאור ספרותי חי של מחלה והרגשת החולה יקבֵּע בזיכרונו של הסטודנט לרפואה את סימניה השכיחים ואת התנהגותה ויעצים את התיאור היבש של התסמינים ומהלך המחלה שהוא נתקל בהם בספרי הלימוד. במחקרים שבדקו את יעילותם של קורסים לספרות ורפואה נמצא, שהם הגבירו את רגישותם של הרופאים המתלמדים לחוויותיו של החולה, ושיפרו את יכולתם להתמודד עם בעיות אתיות ואת יכולתם הקלינית.

נראה, שקריאת ספרות יפה העוסקת ברפואה מביאה גם לשיפור בתפישת הרופא את מקצועו, ומגבירה את יכולתו ליהנות מעבודתו השוחקת. זה יאפשר להם גם לבחון את חייהם האישיים באור חדש ומתוך פרספקטיבה מעניינת ובלתי צפויה.
חשוב שהסטודנטים לרפואה יכירו גם רופאים־ סופרים ישראלים ובכך תינתן להם הזדמנות לקיים דיון על בסיס של היכרות משותפת של עולם הרפואה.

מאידך חשוב שהסטודנטים יכירו גם סופרים ומשוררים שאינם רופאים ושכותבים על רפואה בצורה זאת הם יקבלו מושג כיצד מתייחסים לעולם הרפואה אלה שמעברו השני של המתרס.

כשאני מדברת על היכרות עם סופרים אני מתכוונת להיכרות הסטודנטים לא רק עם תכנים אלא גם עם הסופרים והמשוררים עצמם ולפיכך אשלב בשיעורי גם הופעה פרונטאלית של סופרים ומשוררים ישראלים: שיחות שיכללו הקראת קטעי פרוזה ושירה אך גם התייחסות לתהליך הכתיבה עצמו ולבעייתיות הכרוכה בו. פגישות אלו יתרמו להרחבת אופקים ולפיתוח יצירתיות ודמיון.

 משנה חשיבות לדעתי הוא שבמסגרת שיעורי ההעשרה הללו יתקיים דיון  שבו ישתתפו הסטודנטים באורח פעיל. שאלות, תגובות והסקת מסקנות יוסיפו עניין ויתירו בהם חותם. 

העיסוק האקטיבי בטקסטים של ספרות ושירה, ההתמודדות עם הגלוי והסמוי שבהם, החשיפה לרעיונותיהם ולאופן חשיבתם של הוגי דעות וממיטב סופרי העולם ואף של סופרים ישראלים, ההיכרות הישירה עימם וכן עידוד הרופאים ליצור ולכתוב בעצמם יפתחו עבורם אפשרות להתפתח ולהשכיל ומאידך יהוו עבורם מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה ועם הדרמה המתחוללת בנפשם אם במודע או שלא במודע עקב המפגש רופא חולה.

ברצוני להדגיש שלדעתי חשוב לשלב קורסים במדעי הרוח לא רק לסטודנטים לרפואה אלא גם כקורסי בחירה לרופאים בוגרים בשלבים השונים של הקריירה הרפואית שלהם . גישה זאת תתרום לכך שבוגר הפקולטה לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם.

וראו גם

רופא מהספרים

עוד על הסופרת לימור שריר

לימור שריר בויקיפדיה

 

נורית גוברין ויואב איתמר על הספר  "סודות מרקש"

 האישה מול האלוהים :התיאולוגיה של לימור שריר

חוקרת המיתוסים :האישה הנצחית על פי לימור שריר

רומן של תיקון ושל תקווה :נורית גוברין על לימור שריר

 הזהות הנשית של לימור שריר ::מירון איזקסון על לימור שריר

 פגישה עם העורך :סיפור מאת לימור שריר

 דהיה אל כהינה המלכה הלוחמת

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה עם התגים . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*