גילוי נאות: שבועות ספורים אחרי מישורי, גם מחבר שורות אלו פירסם ספרון-פואמה, וגם פואמה זו עוסקת במשבר בחיי האהבה. קורא אחר יוכל אולי לקושש קווים משותפים נוספים. אולם, רב מאד המבדיל: אצל מישורי אין רומנטיקה, היא נשמרת מהתפייטות, ובעצם הניסיון להגדיר את “הבוהמה הביתית” במונחים שליליים – של מה אין בו – עלול לגרור רשימה אינסופית. בואו נדגים מה יש בו. שער ג’ למשל נפתח בעמוד המכיל את השורה הבאה: “1. / אני לא יודעת לדבר”. בעמוד הבא, 28, מופיע השיר “2. / אני קטנה.” ובעמוד 29 השיר עצום-המימדים והפרטני יותר: “3. אני קטנה מאוד.”

"הבוהמה הביתית" / אפרת מישורי

אפילו אצל אהרן שבתאי, אחד המאורות הגדולים בעולמה השירי של מישורי, שכותרת ספרה החדש מפלרטטת עם כותרת ספרו האגדי “הפואמה הביתית”, אפילו אצלו לא תמצאו חלוקת נדל”ן נדיבה כל כך לטובת הנייר הריק, ולרעת הדיו.  למה אפרת מישורי מפרסמת פואמה, שחלק גדול מעמודיה ריקים כמעט? האם היא באמת לא יודעת לדבר? והאם הוצאת הקיבוץ המאוחד, שבטח חסכה כמה אגורות טובות על חשבוננו, תואיל להחזיר לקונים את הכסף?

התשובה היא שמישורי יודעת לדבר מצויין, מה שמצריך בין היתר את היכולת לחסוך במילים. אם לצטט את ויטגנשטיין בתרגום לא מאד חופשי, “איפה שאי אפשר לדבר, שתוק”. וזה מעניין עד כמה שהשתיקה רבת הבעה. למשל, בלקט “אומרי שיר על סף המוות” של תרגומי יואל הופמן מההייקו והסנריו היפאנים, הדף הלבן מייצג את חיוורון המוות – ואין ספק שאותם “אומרי השיר” האחרון בחייהם ידעו זאת היטב. קוגטסו סוגן, שמת בשנת 1643, הושפע במובהק משירת אפרת מישורי (פעם היא התחילה שיר בשורות “מחר אמות. / כן, מחר אמות.”) לפי שיר המוות שלו:

הו!
הו!
הו!
הו!

…ומספיק לדעת כי “קריאות ההארה” האלו יצאו על ערש דווי, כדי לתת דרור לדמיון ולהשלים מידה מפתיעה של חסר. לא פחות מכך החסר שהקורא יכול להשלים למקרא “הבוהמה הביתית”, שבה השתיקה עוסקת בשלל נושאים אחרים. בשער ב’, שכותרתו “אשתו”: “1. / אשתו מתה.” (עמ’ 17), ו-“2. / הוא פרסם שיר על אשה חדשה.” (עמ’ 18). אולי מדובר בשבתאי? “3. / יש לו שבע נשמות.” (עמ’ 19) – החשד מתגבר, שהרי זה מספר הפואמות של אהרן שבתאי. אחר כך, “אחותי אומרת ש / אם יש לו שבע אין לו אחת.” …נשמות? נשים. ובעמוד הבא: “טַיֵּב אומר ש / זה משפט טוב.” …ופתאום, מצטיירת לנגד העיניים תמונה של שיחת סלון, האחות, ואלטייב ע’נאים (יש לשער – ואולי זה טייב אחר, והדמיון מפליג קדימה ואחורה בשיחה, אבל אולי לא היתה כזו). אלו מעט מני דמויות ונושאים שונים להדהים, שמספיקים להבליח בספר שבמרכזו קריסתם של נישואי המחברת, מרכז שהוא עצמו ערטילאי ומשורטט בשתיקות בלבד, כי גם אובדן כזה ואת המיצרים המתלווים לו מטיבה השתיקה לתאר: “מרוב שיש לי דברים להגיד אני שותקת” (עמ’ 37).

אי אפשר לצטט נרחבות מתוך “הבוהמה הביתית”, בלי לגלות למעשה את כולו ולהפר בבוטות את זכויות היוצרים, ולכן כדאי לקצר גם בכתיבת טקסט זה. יש במינימליזם הרדיקלי של מישורי מידה גדולה ומודעת של הומור: “אני אשקר אם אומר / שרע לי”, היא כותבת, ובעמוד הבא: “רע לי” (עמ’ 9-10). עילעול העמוד מספק את ההשעיה היחידה בין המתח לבין פורקנו הזריז מדי, או בין הציפיה לבין האכזבה, וזו למעשה הבדיחה הרצה של הספר כולו. כבר אמרתי משהו? חה! לא אמרתי אפילו אותו.

מצד שני, קוצר הדברים הוא מִפגני, הוא מבטא את קוצר הנשימה של אדם שנמצא במיצרים ובכאב גדול, ולא יכול להגיד אלא כמה מילים בכל פעם שפיו נפצה. זאת ועוד: השורה הבודדת, או הפיסקה הבודדת בעמוד הריק, בדידותה על הדף משקפת את בדידות המשוררת. אוזלת היד, אי היכולת לומר יותר, “השתיקה מרוב שיש דברים לומר”, היא באופן פרדוקסאלי הביטוי הנהיר והמדוייק ביותר להרגשה של אלם.

אפרת מישורי

אפרת מישורי נולדה למשפחת צדקה בטבריה, 1964, תושבת תל אביב, ובעלת דוקטורט בספרות מאוניברסיטת תל אביב. היא כלת פרס אדלר, פרס רבינוביץ’, ופרס היצירה מטעם ראש הממשלה, וכן זכתה בתחרות הסיפור הקצר של “הארץ” לשנת 2004. מישורי מנחה סדנאות שירה. “הבוהמה הביתית” הוא ספרה השישי.

מישורי בלקסיקון הספרות העברית.
מישורי בוויקיפדיה העברית.

8 תגובות

  1. לדניאל
    בקורת רהוטה, נהירה וכתובה בהומור דק הראוי להומור (כנראה מסוג מסוים מאוד) שמצוי אולי בספר (גם אם ההומור בספר הוא כנראה מר ואישי יותר). במיוחד אהבתי “אפילו אצלו לא תמצאו חלוקת נדל”ן נדיבה כל כך לטובת הנייר הריק, ולרעת הדיו” ועוד ועוד.
    סתם שאלה? האם זו אולי “שירה קונצפטואלית (בת”א)”? לא שיש לי משהו נגד. סתם תוהה ורוצה לדעת.

    • תודה רבה לך דוד היקר. כדאי להסתייג ולהודות שהגדרות סגנוניות כאלו אינן יכולות להכיל יצירה שלמה, אבל ככל שהמונח הוא בא שימוש, לדעתי אתה צודק מאד באבחנה שלך וזו אכן שירה קונצפטואלית. מישורי הושפעה גם משבתאי וגם מחזי לסקלי, שהרבו להגדיר את שירתו כקונצפטואלית. הרבה קורה מסביב למילה, כפי שבאמנות פלסטית קונצפטואלית קורה הרבה מסביב לחומר והחומר עצמו עשוי להיות מאד פשוט.

  2. לדניאל תודה על התייחסותך המפורטת

    ההערה הקצת שובבה שלי ובמקרה הטוב ההשערה (ולא אבחנה – כי ראוי שזו תסמֵך על קריאת הספר) שאולי ניתן לכנות שירה זו קונצפטואלית נבעה אך ורק מההשואה לאמנות הפלסטית הקונצפטואלית. גם ויזלטיר התייחס כמובן גם הוא לאמנות הפלסטית (וגרוניך היטב לשקף בלחנו ,בכשרון מוסיקלי ותיאטרלי רב ,את האירוניה, הלא מוסתרת, שבשיר). לא ידעתי שיש שירה שהוגדרה ככזו . זה מעניין ותודה.

  3. לא מובנת לי ביקורת שחוששת לצטט את הספר: כנראה שהחתול בתוך השק לא משהו,
    אם יש שם בכלל חתול.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה + שמונה עשרה =