משפחה היא הרוע הצרוף, זאת המסקנה שאני גוזר מסדרת הטלוויזיה המופתית שמתקרבת לסיומה בימים אלה, “שובר שורות”. הדברים נכתבים לפני שידור הפרק האחרון, אבל דרכם של וולטר וייט המורה לכימיה המבריק שהפך לסוחר סמים קשוח המכונה “הייזנברג” ושל שותפו ג’סי פינקמן קרבה לקיצה, כשגם האנק, השוטר הטוב, מוצא את מותו.

“שובר שורות” גאונית כמו “הסופרנוס”, ולמעשה מדובר בספרות הטובה ביותר שנכתבה בשני העשורים האחרונים, לטעמי. גאונותן נעוצה ביכולת לתת תמונת מצב אפלה ומדויקת של הנפש האנושית שנמשכת לרוע ויכולה לעשות כמעט כל זוועה, או יותר נכון כל זוועה, כולל להרוג ילדים במקרה של וולטר וייט, וזאת בשם המשפחה. ולא מדובר על הצלת משפחה מסכנה כלשהי, כמו מהגרי העבודה האומללים שנקיא חזרה לאפריקה בגסות לבבנו, אלא עושר המשפחה, רווחתה, הצלחתה, מיליונים בשביל הילדים.

“שובר שורות” גאונית כי היא, כמו “הסופרנוס”, מציבה מראה בפני החברה שייצרה אותה. הפרקים האחרונים, שמונה במספר, דחוסים ברעיונות פרי מוחותיהם של צוות הכותבים המופלא, פשוט מסיבה חומרית: הרשת החליטה להוריד את הסדרה שהיתה יקרה מדי עבורם, והכותבים, שנותרו להם רק שמונה פרקים, דחסו לשם את כל הסיפורים שרצו. אבל ה”נקמה” שלהם מוגשת חמה: בניגוד לכל החוקים של סדרות אמריקניות, ה”טובים” מתים, בין אם זה אהובתו לשעבר של ג’סי שנרצחה בפרק הלפני אחרון, בין אם זה האנק השוטר הטוב, וכנראה גם גיבורי הסדרה, לפחות וולטר (ג’סי להערכתי יינצל).

הסדרה אף קטפה, אחרי שנים של מועמדות, סוף סוף, את פרס ה”אמי”. אמריקה נכנעה ל”שובר שורות”, כי היא כל כך טובה, כל כך אמיתית, כל כך חכמה. אמריקה אוהבת סדרות מלוקקות עם סופים טובים, אבל בפני המוות אפילו אמריקה מורידה את הכובע. ווולטר וייט הוא המוות בהתגלמותו.

“שובר  שורות” לקחה סיכונים תסריטאיים בעולם שמרני עד מוות: וולטר וייט מתעורר לחיים אותנטיים, שיש בהם סכנה, רק כשהוא הופך לסוחר סמים. כמעט כל הסצנות המשפחתיות בהן וולט מצהיר על אהבתו למשפחתו נראות שקריות, מעושות, מזויפות. ההצדקה שלו למסע הדמים היא המשפחה, אבל התשוקה היא לכוח: IM IN THE EMPIRE BUSINESS  – וולטר וייט הוא איש הצווארון הכחול האמריקני, מורה המתקשה להתפרנס ומשלים הכנסה כקופאי במוסד לרחיצת מכוניות, אבל הוא, כמו כל אדם כמעט, שואף לכוח.

ככל שדרך הדמים והסמים שלו מתארכת, הסרטן מתכווץ. כמו איוון איליץ’ לפני מותו, רק נוכח המוות ווייט מבין שהוא חי את חייו כמת חי, בחיק משפחתו. האדרנלין של סכנת המוות בחיי סוחר סמים מעוררת אותו לחיים, ולוינס גיליגן היה מספיק אומץ לספר את זה. היוצר של הסדרה סיפר בראיונות שמשבר אמצע החיים הוביל אותו ליצור את הסדרה, כמי שהשיג משפחה והצלחה כלכלית כתוצאה מעבודתו כתסריטאי ב”X FILES”, אבל הסדרה ההיא היתה בסופו של דבר בידור, בידור חכם אמנם, “שובר שורות” היא אמנות בפסגתה. ואמנות חושפת את החיים גם כשהם לא נעימים: ולא נעים לאמר את זה, אבל חיי משפחה הם הרבה פעמים מוות בחיים, גידול ילדים ומרדף אחרי פרנסה, וזה מה שקרה לוולטר וייט עד שחלה בסרטן והחל להילחם בשביל להרוויח כסף למשפחתו, אבל למעשה התחיל לחיות.

המסר הוא לא שרוע משתלם, כי וולטר מתקרב לקיצו בדקות אלה, שבוע לפני שידור הפרק האחרון וכשהסרטן כבר אוכל אותו סופית. אבל הנרטיב הוא שחיים אותנטיים, מול המוות, עם הכרעות אתיות, אפשרי עדיין כיום, במידה רבה, כמעט רק בצד האפל של החברה, בצד של ההרס העצמי והרס האחרים. כי המכונה הבורגנית הממיתה מושלמת: המק’דונלדס כל כך טעים, החופשות בחוץ לארץ כל כך נעימות, שאף אחד לא מעז להתקומם. ארצות הברית היא ארץ האפשרויות החופשיות, אבל היא גם ארץ עם שתי אפשרויות – דרך ההצלחה והקפיטליזם והפוטבול עם המעודדות, ודרך הנרקומנים האפלה. אין אמצע, וולטר עובר מהצד של הקפיטליזם לצד של ההרס. הרס עצמי כדרך יחידה לאותנטיות בעולם שהרג את האותנטיות בשביל חיים מוגנים ובורגניים.

כמובן שהסדרה בסופו של דבר מענישה את וולטר, כי היוצר שלה אתי, ואיננו מאמין ברוע. אבל הרוע קיים בתוך כל אחד, רק מחכה לנסיבות הנכונות כדי לפרוץ, לסירנה שתשלח אותנו לרוץ וללבוש את מדינו ולהרוג ולחזור עם דם על המדים לאישה האהובה, וטוב הלב הוא היוצא דופן בעולם. הוא הנדיר. לא הרוע. ואמנות טובה חושפת את הרוע שבכל אחד. וזה מה שעושה “שוברי שורות”.

המראה אפשרית בגלל שכותבי שתי הסדרות חזרו לבסיס של כל אפוס בהיסטוריה האנושית: הטרגדיה. הטראגיות של וולטר וייט, מורה לכימיה שהחמיץ התעשרות בחברה שהיה שותף להקמתה, שחלה בסרטן סופני, ובוחר בדרך זרועת דמים על פני הליכה מעודנת לתוך הלילה הטוב, כפי שכתב דילן תומס. והמוות, חברות וחברים, נוכח בכל מקום, ושום כסף לא יפתור אותו. ורק מול המוות אנחנו ניצבים דוממים ויראים – כי הוא השופט האחרון בעידן בו כסף, כמו במקרה או ג’יי סימפסון ומקרים רבים אחרים, יכול להציל אפילו מי שככל הנראה רצחו.

המוות חזק מהכסף, הטרגדיה חזקה מהחיים השקריים והמצליחים שאמריקה רוצה להציג. והדרך זרועת המוות של וולטר וג’סי חושפת שני דברים עיקריים לטעמי: האחד, הרוע קיים בכולנו. רק צריך את התנאים הנכונים בשביל להוציא אותו מאיתנו. הרוע הוא בהתעלמות מילדים מתים מגז סארין, בהחזרת פליטים לארצות בהם ימותו ממחלות או גרוע מכך, תוך כדי צפייה מתענגת בסדרות טלוויזיה יפות עד גאוניות. כלומר: הרוע הוא המשפחה. המשפחה הגרעינית, זו שבשמה יוצא האדם הקפיטליסטי מדי יום לעבודתו תוך אדישות מוחלטת, כפויה עליו בחלקה, לגורל האנושות כולה ולגורל השכן בפרט, כי כל אדם הוא רוצח קטן בדרכו השקטה, המשפחתית.

בשם המשפחה טוני סופרנו הותיר מאחוריו ערימת גוויות, וכך גם וולטר וייט, שלא נולד למשפחת פשע. בגאונותו בנה וינס גיליגן וצוות המסייעים כותבים שלו, תוך התבססות על בריאן קרנסטון המופלא, את הדרמה הגדולה של החברה הקפיטליסטית: אדישות, התבהמות ורצח מתוך חמדנות. וולטר ווייט וטוני סופרנו הם המטאפורות הגדולות של ימינו: הכול בשם המשפחה, האידאל האחרון, גם כאשר המשפחה מוגנת ושבעה. אבל אין לה מיליונים בבנק. ואין לילדים דירות. ואין כסף מובטח לטיסות לסקי כל שנה. אז הכול מותר.

וולטר וייט סחר בסמים אבל גם היה אמן דגול של רקיחת סמים. בסוף הסדרה נפשו כבר הפכה כל כך אפלה, שהוא “מכר” את בנו המאומץ ג’סי פינקמן למוות על ידי חבורת הנאצים המשוגעים שלקחו את כספי הסמים שלהם. בסוף וולטר וויט הביא אף את המוות על גיסו. ועל כך ייענש, והסיפור יקבל את הסוף המוראלי שלו. הרע נענש. אבל הדרך בסדרה הזאת היתה תמיד חשובה מהתוצאה, והדרך של “שובר שורות” ו”הסופרנוס” מראה דבר אחד מרכזי: החמדנות, בשם התעשרות המשפחה, היא רוע.

כמובן שלא מדובר על משפחה כזוג של שני אוהבים המביאים ילידים לעולם, לא המשפחה הפיזית, אלא מוסד “המשפחה”, בשמו נעשו ומעשים איומים. בשמו טייס ממריא, עטור אותות, לאוויר הפתוח, ולוחץ על כפתור עדין המשגר טיל של טון על ראשם של כמה משפחות נמחצות, כי הוא משוכנע שהוא מגן על משפחתו. בשם המשפחה מפטר המנכ”ל מאות עובדים, חלקם ימצאו עבודה מחדש, חלקם לא, אחד יתאבד כי לא יכל לסבול את פני משפחתו מול בטלתו. זה הרוע של ימינו. אין לו פנים. אין לו סיפור מזעזע של משרפות ותאי גזים. הרוע של ימינו יוצא לעולם, מרוויח כסף, אדיש לכל, וחוזר הביתה למשפחתו. ועל המראה הטראגית הזאת שהציבה לנו “שובר שורות”, תודתי העמוקה.

16 תגובות

  1. תיקונון: “שובר שורות” ביחיד, ולא “שוברי שורות” כמו שכתבתי בטעות פה ושם. הפרק האחרון – FELINA – ישודר ביום ראשון, והרשת מלאה השערות איזה סוף טראגי צפוי לוולט. כנראה שרובה שברשותו ורעל הריצין שהוצג בפרק מוקדם ישחקו תפקיד. בכל מקרה המשפחה, אשתו ובנו, התנערו ממנו בפרקים האחרונים, וכך נותר ללא ההצדקה העקרונית העיקשת למעשיו.
    שכחתי לציין שמעבר למשפחה של וולטר הרי שהסדרה מבוססת על האפוס המערבי הגדול ביותר – האודיסיאה – וולטר למעשה, כבר מההתחלה, מאמץ את ג’סי לבנו המאומץ ויוצא למסע אודיסיאי בו הוא נלחם ב”מפלצות” שונות – סוחרי סמים איומים ורצחניים ועוד. אבל במסע הוא עובר לצד של ה”רעים”, והופך למעין אלטר אגו רצחני.

  2. ניתוח וסקירה מצוינת
    אמנם דרושה פרספקטיבת זמן לעיכול יצירה טובה , אך מדובר באומנות שחורגת מהמדיום הטלוויזיוני האמריקאי ואכן משתייכת לקבוצתו האיכות של דון דלילו ויוצרים מחוץ לקונצנזוס של הפופ קורן

  3. תודה. אכן כן. “שובר שורות” מושפעת יותר מספרות מאשר מטלווויזיה, פרט ל”סופרנוס”, והכותבים הטובים ביותר
    עובדים בשבילה, כמו שפעם הוליווד היתה קונה את הסופרים הגדולים ביותר, כמו פוקנר. האפלה של הסדרה שייכת
    לסופרים כמו בורוז, יוברט סלבי הבן, ועוד.

  4. סדרה מעולה וכתבת היטב.

    לדעתי שווה להתייחס גם לתפקיד הנשים בסדרות כמו הסופרנוס וברייקינג בד – לכאורה הן מוסריות ונקיות יותר אבל זה רק לכאורה שכן הן שותפות מלאות בבניית-ההרס – הן מצדדות בבעלים ומשלחות אותן להביא להן נוחות-חיים. כל עוד זה משרת את האינטרסים שלהן ורחוק מהבית הן עוצמות עיניים, אבל ברגע הנפילה – הן מתנכרות ומתחסדות (נוסח כל נשות הוול סטריט – כי למה להרחיק עד לסמים ולמאפיה). ולכן במקרה שלהן הרוע הוא כפול – פעם אחת, כשהן שותקות מול “ההצלחות” של הבעל, ופעם אחת כשהן זועקות מול כישלונותיו.

  5. נכון. משפחה מלבינה את הכסף, ונשים הן מכונת הלבנה. סקיילר בהחלט שיתפה פעולה,
    עד שהתברר שוולט אבוד, גם אשתו של האנק, אחותה, די מתחסדת. אחד הדברים הנפלאים בסדרה
    זה האותנטיות של מסחר הסמים, הבישול של וולט וג’סי, אב ובן מאומץ, לעומת הזיוף של המשפחה
    האמריקנית, של חיי הנישואין של וולט וסקיילר, ועוד לא מדובר במשפחה קלאסית מתקתקה,
    אלא משפחה חריגה וענייה למדי עם בן חריג.

  6. זה לא ממש אותנטיות הסמים, כי את ולטר וייט ציירו כרב-אומן בחיפושו אחר “הגביע הקדוש” – החומר המושלם, החתירה לזיקוק ודיוק ואמת החומר, וההתעלות כשמגיעים לתוצאה הקרובה לשלמות 100% טהור, זו אמנות, לא ממש החיים האמיתיים… את האותנטיות נשאיר לסמויה :>

  7. לא ראיתי את הסדרה, אבל הרשימה עצמה מעוררת עניין. מעניין הקשר בין תחושת המוות הקרב לתחושת האותנטיות המושגת באמצעות ההרס העצמי, וכן היחס למוסד המשפחה. אני מצטרפת גם לאבחנה שלך על כך שהספרות הנרטיבית הטובה נמצאת היום בסדרות בטלוויזיה. זאת בדיוק היתה התחושה שלי כשצפיתי לא מזמן בסדרה קצרה שנקראת “קצה האגם” שלתחושתי היתה לא פחות מגאונית, ממש מלאכת מחשבת של טוויית עלילה מרתקת ובניית דמויות כמו גם עיסוק ביצרים אפלים אבל באופן לא שיפוטי אלא אנושי מאוד ומורכב, מהלכים שכמוהם קשה מאוד למצוא היום בספרות הכתובה, מה שגרם לי לחשוב שאילו טולסטוי עם הכישרון המופלא שלו היה חי היום אולי היה תסריטאי של סדרה בטלויזיה…

  8. לא צפיתי בעוונותי ב”שובר שורות “.אולי זה משהו שאני צריך לתקן. דווקא הייתי צופה הדוק בסדרות מתמשכות כמו “בבילון חמש ” “מסע בין כוכבים ” כמובן וסטאר גייט”.הסדרה האחרונה שצפיתי בה מסוג זה הייתה אבודים והפרק האחרון המטומטם באופן קיצוני שלה חיסל לי את החשק לצפות בסדרות נוספות במשך זמן רב.אבל כמובן שזאת לא סיבה טובה למה “לא ” לצפות בסדרות.

  9. “אבודים” היא קרובת משפחה של X FILES”, ועל אף שהיתה מעניינת ומסתורית היא לדעתי לא בליגה של “שובר שורות” או “הסופרנוס”. שתי הסדרות הללו, בייחוד בעונות הסיום, מפחידות באפלה האותנטית של חשיפת הרוע שלהן, האקראיות של הקיום, תפיסה ניהיליסטית אפלה של מוות חסר פשר המחכה בסיום חיים חסרי פשר, באומץ של תסריטאים שכותבים דיאלוגים ברמה של הפרוזה המעמיקה ביותר. ולמעשה, כאמור, הפרוזה הטובה ביותר בזמננו, הרבה יותר טובה מעמוס עוז או מורקמי או מקיואן או מי שלא יהיו הסופרים הגדולים של תקופתנו. אולי רק וולבק כותב ברמה של “שובר שורות”. הספרות איבדה את האפוס, התפרקה מנכסיה בעקבות הפוסטמודרניזם, הטלוויזיה, באופן מפתיע, היא זירת האמנות החדשה, יחד עם הקולנוע הטוב.

  10. עידכון בלי ספוילרים: צפיתי בפרק האחרון שענה על ציפיותיי. העובדה שצפו בו עשרה מליון אמריקנים
    מעידה שיש כאן, מעבר ליצירת מופת, תופעה תרבותית של ממש: שסיפורו של וולטר וייט, האיש שהפך
    לאמן-יצרן סמים כתוצאה ממחלת הסרטן שלו והפניית העורף לחיים הבורגניים הממיתים, הסיפור הזה
    מדבר לליבם של רבים בעידן הבורגני-חומרני הזה (שהרי וייט לא באמת התעניין בהנאות החיים או בכסף עצמו)
    ושאולי עוד יש תקווה לעולם הזה, שעדיין נרעש מטראגיות, עד לא ציני עד הסוף.

    • אכן
      אני נמצא עתה בארה״ב כבר ראיתי בובות בדמות ואייט והתייחסויות של המיין סטרים שמלמדות על ההתקבלות והפופולריות של הסדרה ההופכת במהירות לתופעה
      אבי

  11. בובות של וולטר? זה נחמד… בארצות הברית, הקפיטליזם והמשפחה הולכים יחד בצורה הכי דורסנית,
    בדידות המשפחה מבחינה כלכלית, לכן אולי הסדרה הצליחה למרות האפלה המרתיעה שלה.

  12. סיימתי אתמול את כל פרקי “שובר שורות”. זה לקח לי שבועיים. (VOD).
    אני עדיין עמום, shocked ממש, מעוצמת הרוע והיופי שבו, הטמונים לאורך הסדרה ובעיקר בפרקים האחרונים של הסדרה הגאונית.
    אבל אני רוצה לחדד בכל זאת הבדל ים בין סופארנוס ובין שובר שורות. יותר נכון בין טוני ובין וולטר וייט. שתיהן דמויות מדהימיות, כובשות. טוני ווולטר/הייזנברג.
    אך בואו נודה על האמת, בעוד שלאורך פרקי סופארנוס ועד תומם רצינו שטוני יחיה, לעומת זאת, כבר מהעונה השלישית קיווינו שוולטר וייט, (מסטר וייט), ייענש וימות. למה? כי חשבנו שטוני הוא אמנם גנב, רוצח, סדיסט, בועל, נואף, שקרן – אבל עם קוד אתי ברור, אולי לא קוד האתי שלי ושלך אך עם קוד, עם מוסריות פנימית משלו, שהיא שונה משלנו אך דומה, היא מוסריות נוצרית-יהודית במובן התרבותי. ואילו וולטר וייט? הייזנברג? הוא לא מאפיונר מלידה ולא סוחר סמים (כמו ג’סי), והוא חסר גבולות, חסר מוסריות של מאפיונרים כפי שהקולנוע האמריקאי מצייר אותם, הוא נאצי, לא כקללה אלא כשיטה, הוא והריצין ומיכל הפלסטיק. הוא הנאצי למרות שקעקוע צלב הקרס לא על ידו, כי הוא מדעי, שיטתי, מתוחכם, חכם, לבן, אך חסר כל גבול וסימן שאלה.

  13. הי גוסטבו. טוני אכן פעל במסגרת חוקי המאפיה, אבל בהחלט עשה כמה מעשים לא חביבים, כולל חיסול בן דודו האהוב (סטיב בושמי) ועוד. אבל אני מסכים ש”שובר שורות” אפלה יותר, ולכן אמיצה יותר וביקורתית יותר (אבל לא בהכרח טובה יותר): הבחירה לקחת איש משפחה, מורה לכימיה, ולהפוך אותו למפלצת, היא אמיצה. וינס גלאגאן היוצר של הסדרה הגדיר זאת כלקחת את MR CHIPS (דמות אמריקאית לוזרית) ולהפוך אותה לSCAR FACE. הוא הצליח באופן משכנע להעביר את הדמות טרנספורמציה. אבל האם וולטר וייט הוא המפלצת היחידה? האם, כמו שגיליגן אמר בראיונות, הוא לא דמות שלקחה החלטה אחת רעה, להתחיל לבשל, שיצאה משליטה?
    אישית, אני הייתי אמפתי לוויט עד הסוף, לצד הסלידה ממנו. הסיבה – וינס גיליגן, בתחכומו, מציג כל העת פושעים ורוצחים גדולים ממנו בהרבה שהופכים את הרוע שלו ליחסית קטן, יחסית, וחוץ מזה הוא בנוי ומגולם כל כך טוב, שאי אשפר שלא להזדהות. כל אחד מאיתנו יכול כנראה, במידה זו אחרת, להפוך לוולטר וייט, או טוני סופרנו, כשיש לו משפחה לפרנס ו/או לדאוג לה – והנאציזם כדוגמא קיצונית הינו דוגמא טובה, אבל גם אסונות כמו המלחמה בסוריה שאיננה מזיזה לאיש במערב, מעידים שהאדם הוא יצור אגואיסטי הדואג רק לקרובים אליו – בין אם זה משפחה, או מדינה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

4 × 1 =