על “חפץ” לשגיא אלנקוה, הוצאת “עמדה” 2013.

שירת שגיא אלנקוה היא שירה מטאפיזית של דובר המשחק מעין משחק סוליטר עם הבורא, בשורות קצוצות רוויות דימויים, תהייה פילוסופית שירית ספוגה בתמימות מרעננת ובהוויה, שירת רגע מתבונן. מוטיבים חוזרים בה הם החדר והמחשב, ולכן, על אף שמדובר בשירה לא קלה, לפחות לקהל הקוראים הרחב יותר, זוהי שירה המשקפת מצב קיומי מוכר למדי ורווח בימינו – מצב של שהייה של שעות וימים במקום העבודה או בבית מול המסך. השירים נכתבים כנראה במהירות, על המסך, כפי שהעיד המשורר בפרויקט המצולם של “סופרים קוראים“, שירת משורר טבעי ומולד.

אפשר לדבר על זיקה לשירת האובייקטים של אהרון שבתאי המוקדם, לערטילאיות החפצית של דליה הרץ, ואולי לאירוניה והמשחקיות בשפה של חזי לסקלי. אבל לאלנקוה יש את קולו שלו, המשלב אולי השפעות אלה או אחרות ומוסיף את המחץ שלו. כמה וכמה משוררים מיטיבי קראו התייחסו כבר לשירה זאת, שהיא אולי, למצער במידה רבה, שירה למשוררים. אבל שלא יחשוש המשורר, האמת היא שרוב השירה בימינו היא שירה למשוררים, כי פרט אלינו לאיש כמעט לא אכפת. וזה לא נורא, כי השירה קיימת וממשיכה.

המשורר חן ישראל קלינמן, שאף לשירתו נטייה ונהייה מטאפיזית, כתב מעין מסה קצרה על שירת אלנקווה המופיעה בעטיפה האחורית של ספרו השלישי של המשורר, “חפץ”. קלינמן מגדיר את אלנקוה “משורר מוזר, במובן הטוב של המילה”, וטוען בצדק שכדי להבין את אלנקוה עלינו “לבצע הזרה מן הקיום המורגל” , “זהו אדם המשמש כלי קיבול למציאות רבת ענפין” מציין קלינמן, שוב בצדק.

ברשימה ארצה לפרוט את היופי השירי הנ”ל לפרוטות, בתקווה שהניתוח יקרב כמה קוראים לשירה, ולא ישאר בגדר “ניתוח”. ראשית, שם הספר, שמזכיר, בין אין במתכוון או לא, את המחזה הנודע של חנוך לוין, הוא מטאפורה לאני הדובר בשירת אלנקווה, שהוא מעין חפץ, או דבר מרגיש והווה, אבל חסר “אני” מגובש ותובעני. אצל לוין ההחפצה האנושית מעידה על מצב קיומי של ניכור, והניכור קיים אצל אלנקווה, אבל במינון מדוד.

שירת אלנקווה שואבת את יופיה מהיותה מתקיימת באיזור דמדומים לשוני, בתווך, בין לבין. הדימויים הרבים בספר, אולי בהשפעת עמיחי שהוא המשורר היחיד הנזכר בשירים, הם הרבה פעמים דימויים המרופפים את הקשר בין המסמן למסומן. “כמו כלבים משורבבי לשון, /תלויות התמונות בחדרי” – אבל תמונות הן דו מימד, הן אינן מנסות לצאת מהתמונה, אלנקווה מלביש כאן מטאפורה על דימוי, כך אני סבור, ההופך את התמונה למורכבת, בלתי סדירה, הזרה. “הקירות צוחקים לעיתים כמו/ תינוקות או ילדים” – אבל הדימוי פשוט חורג מתחום סמכותו, אין קשר בין המסמן למסומן, הקירות הם החפץ הקשה והקר ביותר, אבל כאן מתבצע דימוי מהפך, מפתיע, אמיץ. האומץ הוא לא להיות בהכרח מובן, דבר שהרבה מהשירה העברית של ימינו נגועה בו – החשש להיות לא מובן, הסירוב לסמוך על קורא השירה.

“הכוכב הוא/ גוש מוצק/ שבו גדלות/ זכוכיות” –  מה פתאום? היא הקריאה הראשונה של הקורא, “אינני עמוס מגדלים/ כדבש” – הלו, המשורר, מה הקשר בין מגדלים לדבש? אז אלנקווה מבקש מהקורא להתאמץ, ומאחר והאסתטיקה של השיר שלמה בדרך כלל, השורות קצרות וסיטואציית הדיבור של אני נעלם מדבר חוזרת בכל הספר, בצירוף תאריכים לכל שיר, הרי שהאי מובנות יכולה להיות מוכלת בשיר. היא חריגה, הסטה, הזרה, כמו שכתב קלינמן. “כמו משחק מונופול/ אוסף יהלומים לרחובות” – מה הקשר בין המסומן “אוסף יהלומים ברחובות”  ל”כמו משחק מונופול”? אז זהו, שאצל אלנקווה צריך למצוא את הקשר, להפעיל את הדמיון. המשחק הוא היופי, לאו דווקא התשובות. ולא שכל הדימויים מפרקים את הקשר מסמן מסומן, אבל חלקם הלא מבוטל.

המשמעת השירית של אלנקוה ביצירת עולמו מרשימה. האני נעדר, איננו, גם בשירים המזכירים אני. האני הוא רק חפץ, או אלמנט אחד במערכת המרכיבה את החדר. יתרונו של האני על שאר החפצים הוא אחד מרכזי – יכולתו להתבונן ולתאר. אבל זה אני שמאוד לא מתרשם מעצמו, לא מלא בסיפורו, אני שלא מחפש סיפור מבריח לחייו, כי הוא יודע שאין כזה. השירים מסודרים כרונולוגית על פי סדר כתיבתם, אבל בכל זאת יוצרים מבנה דרמטי מסוים – שני השלישים הראשונים ממעטים להזכיר בכלל אני, ובשליש האחרון חוזרת האני בשמו המפורש – אלנקווה – אבל זה כלל לא אלנקווה המשורר שזהו שמו, כלומר מובן שיש זיקה מסוימת אבל מאחר והמשורר כה היטיב להעלים את האני שלו, כמי שמתבונן ברקיע מלא כוכבים, אז גם הופעתו בשמו המפורש נשארת בגדר הזרה.

אני חולם את עצמי/ כפית/ בתוך ספל ענק// אני שוכב בעולם/ כמו קפה בתוך/ ספל// אני כמו כדור סואן/ בחלל/ שאונו נבלע בשאון/ החדר// רחש המחשב/ נע ככדור קטן ומהיר/ בחלל החדר/ בין הקירות/ הרצפה והתקרה// אני במגרה הסגורה. אני זורם בגוף/ השרוי בבדידות. אני בין/ גוף לבבואה

זוהי בהחלט שירה רוויה בבדידות, וזהו אני רחוק מעצמו, אבל בודד למדי. עם זאת זהו אני אופטימי בבסיסו, הבוחן בזהירות את העולם והוויתו בלי פחד מהשאלות הגדולות, שכידוע אין להן תשובה. האני בשורה הראשונה של השיר הפותח את הספר הוא כפית – משהו קטן ושימושי, והשימושיות היא מחמאה, בטח בזיקה לשירת האובייקטים של שבתאי המוקדם. אחר כך האני מוסט להיות קפה, בתוך אותה ספל, ואחר כך כדור סואן בחלל – החדר הקטן והצר הופך לחלל מטאפיזי, ליקום בכבודו ובעצמו, ולכן האני לא משתעמם – הוא מסוגל לראות עולם ומלואו בחדר צר.

את הבדידות בשירה זו אפשר לראות בשיר הבא המתאר תיאור נוגע ללב של גרם מדרגות העובר האנשה:

גרם המדרגות/ ניצב זקוף/ בתבוסתו, / ליבו המרוסק/ קשיח,/ מקשה קשה קלועה/ מחתיכות/ היצמדות – שבר,/ ממאן בעיקשות להתפוגג,/ מכשול/ להעפיל

שיר רב רגש על אובייקט מפתיע. והנה דוגמא לשיר שאפשר להגדירו “מוזר”, אבל אפשר גם להגידרו כשיר מחושב היטב של אמן בשל. זהו שיר של שלושה קפלטים (צמדי שורות) שכל אחד מהם סתום משהו ויחד הם יוצרים מרקם קשה לפיצוח. הקטיעות שבו מזכירה במשהו את שירתו האמצעית של עמיחי, בספרים כמו “זמן” למשל, שהיא גם מיטבו של עמיחי, לטעמי.

החיים כמו גביע

גדול בארון זכוכית

אני מלקק את המסך

כמו טעם יהלום קר

כך אצבעותיי –

נמסות מטפטפות

לפתוח שיר במילה “החיים” מעידה מיד על כוונה מטאפיזית, פילוסופית, ניסיון הגדרה לדבר הקשה מכולם. אבל אז – דימוי באמת מוזר – גביע גדול עוד יכול להיות מובן בהקשר של החיים כדבר גדול, אבל למה בארון זכוכית? משהו מוגן, חפצי, קר, לתצוגה? אולי. אז נכנס האני, בתמונה אחרת לגמרי – “אני מלקק את המסך” – תמונה אירוטית? אהבה לניכור של המחשב? ושוב הפתעה – “כמו טעם יהלום קר” – יהלום – מצד אחד דימוי של יופי, ומצד שני של קור. כך מתקבלת תמונה עם רמת הפשטה גבוהה מאוד, ההולכת וגדלה ככך שהמסתורין גדל. “כך אצבעותיי – נמסות מטפטפות” – שוב, קפלט לא קשור לקודמים – אולי ליקוק המסך הוביל לטפטוף טיפות רוק – שכמוהו נמסות האצבעות? זהו קישור דחוק מדי . אצבעות נמסות מטפטפות – אזילה של האני, תמונה מסיפור אימה.

מה פיתרון השיר-חידה? אין פיתרון. השיר נוצר ברווחים בין התמונות ובקישורים הרופפים יותר מאשר בשיר עצמו, תמונה של הפשטה, של ניסיון להגדיר את החיים, שכשלונו מובטח, ואני אחד שחי בעולם שיש בו ניכור ויופי. ושיר אחר כך, עוד ניסיון להגדרה פילוסופית מטפאיזיתף

העולם כמו מקש/ מקלדת שנלחץ/ ונותר לחוץ/ ולא מתאפשר/ ללחוץ בו/ בשנית… העולם הוא ניסיון להעתיק/ שביל אינסופי,/ שנמשך לכל הכיוונים,/ שביל שהוא ריבוא,/ שבילים,/ להעתיק אותו/ לאיזשהו דבר שבין/ אדם לחברו…

הבאתי רק חלקים, בהם הניסיון להגדיר את “העולם” (מונח חוזר ורווח בשירת ויזלטיר) ולדמותו – והדימוי המבריק של מקש מקלדת מתאר מצב של תקיעות וחוסר אונים בעזרת מטונימיה- דימוי עדינים ביותר. וכל זאת בעזרת משהו חפצי יומיומי לחלוטין – מקש מקלדת. גם הניסיון הנוסף להגדיר עולם “ניסיון להעתיק שביל אינסופי” לא “פותר” ולא מגדיר, כלומר שירת אלנקוה מערערת על האפשרות להגדיר ומשחקת בקשר בין מסמן למסומן. ועם זאת – דווקא הקישור הרופף, החיפוש וה”ניסיון להעתיק/ שביל אינסופי” הם העולם, כלומר משהו קיומי- מטאפיזי עשוי חפצים. “העולם”, “ניסיון”, “אינסופי” – כל המופשט הזה השורה אחת, עם שביל והעתקה קונקרטיים לאיזון.

שירת אלנקוה עדינה מאוד בצירופיה. לא כל השירים שווים ברמתם, ויש שירים בהם המשורר נראה כמי ש”כותב שיר של אלנקווה” יותר מכותב שיר, כלומר ממחזר מעט את נוסחתו המנצחת. אבל שירים אלה הם המיעוט, וגם באלה שאין שורות מנצחות כמו אלה שהובאו, אין בשירים כמעט צירופים צורמים מחרישי אוזניים הקיימים כמעט בכל ספר שירה עברית בימינו.

והנה שיר מטאפיזי פילוסופי שהתמונות בו והקשרים בין מסמן למסומן דווקא בהירים למדי:

נשימה/ ככלי מנופץ/ שרסיסיו/ מהודקים // היקום כמו אדם/ כל פריט שברשותו/ אינו שייך לו/ ואין למי שישתייך

מקליד שורות אלה, מבקר מתנדב, הוא גם משורר. שיר כזה מעורר פשוט קנאת סופרים. “נשימה/ ככלי מנופץ”  הוא לכשעצמו דימוי מבריק – הנשימה, בסיס הקיום, אליה נמשכת המדיטציה הבודהיסטית של הרוצים להירגע, איננה אלא “כלי מנופץ” – גם עליה אי אפשר לסמוך, אבל ההמשך מעניין לא פחות – “שרסיסיו מהודקים” – כלומר העמדת הפנים של התפקוד, של הבסדר, של השגרה, של חיי משפחה או עבודה, הם רק “כלי מנופץ שרסיסיו מהודקים”, הנשימה והחיים כמשהו שביר. וההמשך פשוט מפליא – “היקום הוא כמו אדם” – פתיחה מעניינת, האנשת הגדול מכולם, אבל ההמשך מסביר את הדימוי – היקום, הגדול מכולם, הבלתי נתפס, האינסוף הגדול על מידות אדם, הוא בדיוק כמו אדם – ארעי, מבקר כאן כתייר, עירום באת ועירום תצא, “כל פריט שברשותו אינו שייך לו”, כפי ששירת אלנקווה מעלימה את האני הספיציפי לטובת איזה אני קולקטיבי מתבונן בהוויה.

הדוגמאות הללו הם רק מהשירים הפותחים את הספר, והיה אפשר להביא עוד ועוד, אבל אסתפק בזאת, השאר – לקוני הספר. חלק מהשירים פתוחים לקריאה במרשת באתרים שונים. אפשר להציץ בהם, אבל לטעמי – אלה שירים לא קלים ונדרשת האינטימיות הפיזית עם ה”חפץ” עצמו – הספר בעל הדפים, כדי להיכנס לעולם השירי היפה הזה.

ראו גם

שירים מתוך “חפץ”

שגיא אלנקוה בלקסיקון הסופרים

שגיא אלנקוה ב”בבננות”

שגיא אלנקוה מדבר על עצמו ב”סופרים קוראים “

חכם במרחב המטופש :ערן הדס על שגיא אלנקוה

שגיא אלנקוה

3 תגובות

  1. שגיא היקר, מועדים לשמחה. ברכות. מאמר יפה של יובל גלעד. נתרמתי בהחלט באשר לשירתך ואני אחד שמכירה היטב. רני.

  2. יפה יובל גלעד כתבת
    יופי לך שגיא שחפץ הוא שלך
    אהבתי ומכיוון שהספר עדיין על השידה ליד המיטה בתוך הערימה שחלקה קראתי
    אקרא שוב לאחר במאמר של יובל
    נראה לי שהקריאה תהיה קצת שונה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + 16 =