אורן עילם מספר על עצמו :”שירים, איש” הוא מבחינתי ספר שמגדיר אותי באופן ראשוני הן כאדם והן כמשורר, והוא מגדיר את האמירה האמנותית שלי. זה ספר ששואב מתקופת חיים משמעותית של 42 שנה (בעיקר 40 שנה כי יש רק שיר אחד בספר משנים שאחרי 2011), כך שגם אם יהיו שינויים דרסטיים בהגדרה שלי בהמשך, הספר הזה תמיד יישאר משמעותי מבחינתי. אין מדובר בשיריי בוסר של משורר צעיר. אני התחלתי לכתוב בגיל 24, כלומר בשנת 1995. השיר המוקדם ביותר ב”שירים, איש” הוא מ-1997 ויש רק אחד כזה. אחריו השירים בספר הם החל משנת 2001, כלומר שירים שכתבתי לאחר 6 שנים של כתיבה והחל מגיל 30, גיל לא צעיר בכלל. כך שכל הספר “שירים, איש” מתייחס לתקופה בוגרת של הכתיבה שלי. כל שיר ב”שירים, איש” הוא בפני עצמו ולא זקוק לשירים נוספים, אבל כדי להבין את הספר צריך לבצע אינטגרציה מעבר לכל השירים שנכללים בו, על הקורא להצליח לחבר את כל הקצוות ולבנות מתוך כלל השירים את האיש. זו יכולה להיות משימה די מורכבת, אבל גם מעשירה.

הולדן קולפילד מטאפיזי

יובל גלעד

על “שירים -איש” מאת אורן עילם ספר אלקטרוני

אורן עילם הוא משורר לא מוכר אבל מוכשר, כך גיליתי בקובץ השירים שנשלח לי כקובץ מחשב, מאחר ולא יצא כעותק מודפס בינתיים, וחבל. מבדיקה ברשת העליתי שמדובר באינטלקט מזהיר ככל הנראה, דוקטור לפסיכולוגיה, אבל מהשירים עולה תמונה של אאוטסיידר המנסה למצוא את מקומו בעולם, חושב על העולם, מנגנוניו, הטוב והרוע, באופן קיומי מעניין למדי ואף מרגש לפרקים.

הכנות הבלתי אמצעית של שירתו, יחד עם מטאפורות מעניינות לעיתים, מעלות הרהור על כך שאולי כיום הממסד הספרותי, כתבי העת לשירה והפרסים למיניהם כבר אינם בית גידול למשוררים טובים, כי הנוסח השגור בהם הפך כל כך מלאכותי, מיופייף וזהיר. שירתו של עילם מזכירה לי במשהו את הכנות והמטאפיזיות של שגיא אלנקווה.

חסרונו של הקובץ הינו בחוסר העיבוד, בשורות קלישאתיות רבות לצד השורות המעניינות, והסיבה היא, להערכתי, שהמשורר פשוט לא קורא מספיק שירה, וכך לא יכול לשכלל את כישרונו. ומצד שני – חוסר העיבוד גם מאפשר חוסר אמצעיות וישירות בוטה ונוגעת ללב, לעיתים.

לא הכול נועד להיות מוצלח/ דבר אינו מובטח/ הטבע נותן סיכוי/ אך הוא מלא סכנה. / גרם מדרגות ארוך/ לא תדע מה בסופו./ על הארץ עלים/ ספסל עולם פראי/ ולב לבני אדם/ שלא פעם הוא אכזר. / אתה ישות קטנה/ בעולם גדול/ אלוהים מסתכל/ מלמעלה ומבפנים/ אתה חשוב לו/ כמו כל דבר/ כי הכול אחד. / במערבולת היקום/ יש לך נחלה/ וחלק ורצון./ ומי אתה ומה אתה/ לא תדע/ כי כישלון ידעת והוא סחפך/ אל נבכי שאלה/ שתשובתה עלומה.

“טבע העולם” הוא שם השיר, והוא מוצלח מאוד לדעתי, כי על אף חריזה חורקת משהו כמו “מובטח מוצלח” הרי “הטבע נותן סיכוי/ אך הוא מלא סכנה” הן שורות מעניינות, אמיתיות, בשיר הגותי פילוסופי עם כמה מטאפורות מעניינות – גרם מדרגות ארוך ו”ספסל עולם פראי” – צירוף משובח ביותר. לקראת סיומו השיר נחלש, “ומי אתה ומה אתה לא תדע” אמנם מעורר הזדהות אבל לא עובר טרנספורמציה שירית ונשאר קלישאי, והקלישאות הן הסכנות הגדולות של המשורר הלא מיומן.

אבל הנה עוד שיר מטאפיזי מרגש:

עולמות שבירים רבים/ יש בעולם/ כי העולם כולו שביר/ ועולמות שבתוכו/ שבירים ממנו. / יבשות, מדינות/ עמים, תתי עמים,/ זהויות, אנשים/ כולם שבירים. / ועולמך/ אף הוא  עולם/ שביר יותר מהם/ שביר כמותם. / ונגד כל השבירויות/ דאגתך/ שאין לה גבול/ מדביקה שברי עולם/ בדמיונך/ נגד כל השבירויות, דאגתך/ שאין לה סוף

מעולה. רמת ההפשטה הגבוהה “עולמות שבירים רבים”, “כי העולם כולו שביר”, “עולמך” “דאגתך שאין לה סוף” נארגת על ידי המילה שביר, הנותנת ייחוד לכל הצירופים הכלליים. “דאגתך/ מדביקה שברי עולם” הינו צירוף יפה ונוגע ללב, תיאור של מצוקה קיומית. אין זו המצוקה היבבנית המצויה בלא מעט משירי זמננו, אלא מצוקה קיומית, אוניברסלית, ובכל היא מתרוממת מעל האני המיוסר, והופכת ליופי. כך גם בשיר הבא:

ברצפת העולם אתה הולך/ אתה כורע ברך/ עייף מן המסע. / והרצפה של העולם היא אפורה/ והיא קשה’ ובלתי מעודנת.

המשך השיר הופך קלישאי, אחרי המטאפורה המעניינת:

לאן אתה הולך?/ האם יש בך כוח?/ מהם הכוחות המתנגדים לך?/ האם הם בעולם או בך?/ העולם כבר לא עגול/ ואתה מחפש נתיב/ כל כך הרבה ימים הלכת ללא כיוון… / אתה מגיע למקום ראוי וטוב/ רק בעבודה קשה..

מתהייה מטאפיזית השיר עובר לקלישאות עידן חדש, וחבל. במערכת ספרותית הגונה קולו של עילם היה נשמע, היה מקבל עורך טוב (אני הייתי שמח לערוך..) והיה נוצר ספר שירה מהודק ויפה, ולא רק ספר בגרסת PDF המכיל הרבה יופי לצד הרבה קלישאות, כמו המשך השיר:

מה חשוב לך בחיים? / מה עומד בדרכך?/ מה חוסם אותך?/ בחיים יש עליות ומורדות/ ולפעמים כל המטרות שלך/ נבלעות בתוך ריק/ ואתה נשאר תוהה ומבולבל/ לא בטוח מהו הצעד הבא

זיפת. וקשה להאמין שמדובר באותו משורר שיופיו הדהד רק כמה שורות קודם. כל משורר וכל משוררת טובים וטובות מכבירים שורות רעות לפנקסיהם או למסכי מחשביהם, רק שצריך לדעת לנקש. זהו שיר ארוך, והכנות שלו בכל זאת נוגעת ללב: השקר הוא רשע והאמת היא צדק/ הכול פה שקר מסביב/ והשקר נכרך סביב צווארך כמו חבל – מעין שירת הולדן קולפילד החושף את עירום המלך, אבל כאמור, הקלישאות.

והנה שוב יופי של תהייה מטאפיזית:

בעולם שכולו ים/ במסע אינסופי/ והספינה, מה יש עליה? / לפעמים אתה הספינה/ לפעמים אתה על הספינה/ וכשאתה הספינה, הספינה היא כל החלקים מהם אתה מורכב/ וכשאתה על הספינה, הספינה היא כל החלקים מהם מורכב העולם. / ספינה שהיא העולם נוסעת בתוך כלום…

בעיקר יפה השורה האחרונה שצוטטה. ואחר כך השיר נופל ל”ההשראה שלך היא בדיחה”, ואחסוך מכם את ההמשך.   הספר מכיל גם שירי אהבה/זעם כלפי דמויות נשיות, כאשר הכנות הישירה נוגעת ללב, אבל גם קלישאית:

את היית אדם נצלן ודוחה/ אדם שלא יודע חפלה/ אדם יודע רק את עצמו/ אדם מלא בעצמו/ ומשלח את גחמותיו/ כעכברים צמאי דם

שיר המזכיר את שירתו של נועם שדות, בישירות הכנה והלא מתנצלת ולא מעובדת. ושוב שיר המתחיל יפה ומתדרדר:

כמה מעט יש/ בין בני אדם/ מעט שמחזיק את המרובה/ אוכל, /ושוב אוכל. / מה יש מעבר לאוכל?/ האוכל, נשימת האף, / החוסן, / הבריאות. / חיי הנצח. / שלום בין בני אדם/ חוטים של סוכר/ מחברים את הכול/ כמו אינטרנט,/ כמו כבישים… ואז אתה מת/ יום בהיר אחד/ יש פרח ואתה תחתיו/ והעולם מאיר ומחייך/ בלעדייך.

והנה עוד אחד, מתחיל יפה כמו שיר של רחל חלפי הגדולה, מזכיר אפילו שיר אחד שלה על עדינות, ומתדרדר עמוק:

לרגעים נדמה לי/ יש עדינות בכל/ אפילו במילים/ מילים קשות וחצובות באבן/ ועדיין יש בהן רוך כמו אנושי/ וזה מדהים שאהבה הופכת אבן למשי/ המוות רך, הכול רך/ אני רוצה אותך/ לגעת בעדינות/ להשיק את כוסות היין/ להיות אמיתיים/ ליהנות מהחום של היין..

הנפילה מתחילה כמובן כשהעדינות מקבלת את הדימוי הנשי הבנאלי. אסיים בשיר מעניין על שנאה, שיר הדורש אומץ מחשבתי, לאהוב את השנאה:

שנאה היא כמו יוגורט עיזים/ ללא פירות, ללא סוכר, ללא צבעי מאכל,/ פשוט יוגורט טעים וחמצמץ,/ מרענן בבוקר ובריא למערכת העיכול./ דג יפה וגרמי ששוחה במי נהר ירוקים, / ואני לא רוצה לצוד אותו, / רוצה שהוא ימשיך לנוע עם ונגד הזרם.. ככה אני רוצה לטפח את השנאה שלי… השנאה היא בכל מקום/ היא כל כדור הארץ והעננים/ גלקסיות רחוקות, אולי 8 ואולי אינסוף.

 

 ראו עוד על אורן עילם :

שירים, איש . של אורן עילם

 שוש וייג על אורן עילם חי שירה

אורן עילם נגד ראשי הביצה

 שירה חברתית נגד שירה אינטלקטואלית

 אתר שירה חברתית של אורן עילם

אורן עילם

 

48 תגובות

  1. ואגב סיכומי שנה, שאני אמנם לא סובל, מסכים עם אלי אשד לגבי ערן הדס שהוא ספר מצוין, אבל ספרי השנה שלי בשירה הינם “עיר ההיטלים הנוצצים” של עמוס אדלהייט, יחד עם “חפץ” של שגיא אלנקווה, ספר עם כמה שירים פנומנליים שמשתפרים בקריאות נוספות, דבר שלא קורה כמעט, ורשימה על ספר זה מחכה להתפרסם באתר (פשוט ערן הדס הקדים אותי בהתייחסותו לספר). כתבו שירים טובים, משוררים ומשוררות, ואל תזניחו את המורכבות הלשונית, אחרת הדברים לא יחזיקו.

  2. ליובל ואלי, תודה רבה על הסקירה והמאמץ הרב שהושקע כאן.

    מצאתי מעט שגיאות בציטוט מהשירים, מציין אותן כאן לתיקון:
    בשיר “ברצפת העולם”: נבלעות בתוך ריק (במקום בתוך הריק).
    בשיר “את היית אדם נצלן ודוחה”: אדם שלא יודע חפלה (במקום אדם שלא יודע חמלה. כן זה עלול לבלבל אבל בספר כתוב חפלה ולא חמלה, ואם כתוב חמלה הקטע שצוטט אכן בנאלי).

  3. זה הבית הראשון מתוך השיר:

    את היית אדם נצלן ודוחה
    אדם שלא יודע חפלה
    אדם יודע רק עצמו
    אדם מלא בעצמו
    ומשלח את גחמותיו
    כעכברים צמאי דם.

  4. אני מרגיש כאן צורך לומר את דברי בקשר לחלק מהדברים שנכתבו: קראתי לא מעט שירה בחיי, כך שלא נראה לי שהטענה בנושא נכונה כלל. אני חושב שהשילוב של שורות “קלישאתיות” so called, הוא חלק מהאבולוציה של הכתיבה שלי, מחאה כנגד הבונבוניירות שצריך לקלף את הצלופן בהן כדי להגיע למוצר. הַפִּרְאִיוּת של השורות האלו והאלו, ה”מטאפיזיות” וה”פשוטות” היא חלק מההתרסה שלי. מבחינתי לעתים ההידוק הוא חטא שגורר שירים להיות תכשיטים, וכמובן כל מקרה לגופו וכל שיר לגופו. התפיסה האסתטית שלי עדיין לא הגיע לקיבעון, אבל אחת התחנות בדרך היא פשוט לומר את הדברים, ולומר את מה שצריך להגיד לא את מה שיעשה רושם. בייחוד בשיר ארוך, חלק מ”מה שצריך להגיד” הוא בנאלי לכשעצמו, אבל תורם לסך הכול של השיר. דיבור גבוה במכוון הוא מלאכותי ולא אמין בעיני. אני לא חושש ממה יחשבו עלי ולכן אני יכול להרשות לעצמי לומר מה שבא לי בין אם זה מקובל חברתית ובין אם זה לא מקובל חברתית, בין אם זה “גבוה” ובין אם זה “נמוך”.

    לדעתי הערכת שירה באמצעות התבוננות בכל שורה בפני עצמה, או כל מקטע שיר במבודד מהשיר כולו, יכולה להוביל למסקנות מוטעות. כדי להעריך שירה צריך להתבונן בה דרך כמה פריזמות במקביל. פריזמה אחת שבוחנת כל מילה בנפרד, פריזמה שנייה שבוחנת כל שורה, פריזמה שלישית שבוחנת מקטעים מתוך שיר בפני עצמם, פריזמה רביעית שמתבוננת בשיר כולו כיחידה אחת, פריזמה חמישית שמתבוננת בקבוצה של שירים במבודד, פריזמה שישית המתבוננת בכל השירים המרכיבים ספר שירה, פריזמה שביעית המתבוננת בכמה ספרי שירה של אותו כותב יחד, וכן הלאה. לפעמים יש trade off בין הפריזמות האלו, כך שלפעמים כדי לקבל שיר טוב, צריך לוותר על הצורך לקבל שורות שכל אחת בפני עצמה היא המיוחדת ביותר.

    למשל, ניתן להסתכל על שיר כעל קבוצת כדורגל. בכל קבוצה יש כוכבים, ויש שחקנים פחות נוצצים, אך גם הם חשובים ותורמים לקבוצה. קבוצה שמורכבת מיותר מדי כוכבים עלולה לפעול בחוסר קואורדינציה, מפני שהיא רוויית אגו וכל כוכב מנסה לבלוט ולהשתלט על המשחק. אני זורק לפח הזבל את הצורך לייצר שורות שכל אחת מהן היא כוכבת בפני עצמה. אני מסתכל על המהות ועל המטרה. מה שמשנה הוא לא היכולת האישית של כל שחקן בקבוצה שלי, אלא התרומה שלו לקבוצה, כי המטרה היא הקבוצה.

    בהתייחס לשירים ספציפיים שנכללו בסקירה, אני חולק על המבקר בהתייחסו לשיר “כמה מעט יש בין בני אדם”. הוא טוען להידרדרות לקראת סוף השיר, שם נכתב:

    יום בהיר אחד
    יש פרח
    ואתה תחתיו
    והעולם מאיר ומחייך
    בלעדיך

    מוצע כאן תיאור, לדעתי חסכוני למדי, של תפיסת האדם את היותו בן תמותה והכרתו בכך שהמשך קיום העולם אינו תלוי בקיומו שלו. לא ברור לי מהו הפגם בשורות אלו, ומה התועלת בבידודן מן השיר כולו וגינויין, כאשר בסך הכול הן חלק אינטגרלי ובלתי מזיק מתוך שיר שהוא מעט יותר מורכב מהן. השיר כיחידה שלמה מעביר תחושה אותנטית כהווייתה.

    גינוי גורף של קלישאות הוא קלישאתי לא פחות מהקלישאות עצמן, מפני שהוא לא מבחין בהקשר המסוים בו נאמרים דברים, וההקשר הוא זה שקובע האם מדובר ב”קלישאה רעה” או ב”קלישאה טובה”.

    הכותב מגנה נחרצות את השורה “ההשראה שלך היא בדיחה” בשיר ספינה. אבל השורה הזו מובאת על ידיו ללא הקשר מתאים. ההקשר הנכון הוא שהמשורר מתאר את עצמו כאבן אחת בתוך קיר אינסופי. ואז הוא נתקל בשאלה, אם כך מהי ההשראה שלי? אם הוא עצמו, כל כולו, אבן אחת בקיר אינסופי, איפה ההשראה שלו נכנסת למשוואה הזו? האם היא חלק מהאבן הזו שהיא הוא? ואז הוא מגיע למסקנה שההשראה שלו היא לא חלק מהאבן, אלא היא חיצונית. ומאחר שהעולם כולו הוא קיר, והוא רק אבן בתוך הקיר הזה, לא נותר להשראה קיום פיזי והיא מוגדרת כבדיחה.

    בשיר “לרגעים נדמה לי”, זהו החלק השני של השיר:

    לגעת בעדינות
    להשיק את כוסות היין
    להיות אמיתיים
    ליהנות מהחום של היין
    יין אדום וחם שמתפקד כחומצה
    וממיס את כאבי הנפש
    כאבים רבים שהצטברו כמו מוגלה
    ומגע עדין של קצות האצבעות ממיס אותם כמו להביור.

    מתואר כאן חיבור בין בני אדם, שעדין ככל שיהיה יש ביכולתו לבטל כאב. לא מדובר כאן בתהומות עמוקים אליהם מידרדרת השירה, אלא בתיאור פשוט ואנושי של חוויה אנושית. זו התחלת השיר:

    לרגעים נדמה לי
    יש עדינות בכל
    אפילו במילים
    מילים קשות חצובות באבן
    ועדיין יש בהן רוך כמו אנושי
    וזה מדהים שאהבה הופכת אבן למשי
    המוות רך, הכול רך
    אני רוצה אותך

    החלק הראשון מהווה הקדמה לחלק העיקרי של השיר שהוא הכאבים בנפש שחיבור אנושי עדין יכול לרפא. אין לשיר הזה כל יומרות מטאפיזיות, ולכן לא נכון לשפוט אותו במונחים אליהם ברור שהוא לא התיימר לכוון. בסך הכול זה שיר מהפשוטים ביותר שיש בספר. קריאת החלק השני לפני החלק הראשון מראה שהחלק השני בפני עצמו הוא פשוט ותיאורי בפני עצמו. החלק הראשון מתחיל מהמופשט ומתכנס בהדרגה אל הסיטואציה הזו. יש דינאמיות בשירים. הם לא בהכרח חייבים להישאר באותו מקום בו הם מתחילים. מבנים מילוליים מסודרים על פי רוב במבנה ליניארי. תהליכים קוגניטיביים רשאים לנוע מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, או בכל קונסטלציה אחרת שיוצרת גשטאלט משיר.

    השירים בספר עברו הרבה עיבוד עד שהגיעו למצב ה”בלתי מעובד” בו הם מוגשים לקורא. בחלק מהשירים העיבוד מתבטא בחשיבה עליהם, בחינה שלהם מכמה נקודות מבט שונות, והשארתם כפי שהם. גם זה עיבוד. צורה נוספת של עיבוד היא הסלקטיביות בבחירת השירים לספר. גם זה סוג של עיבוד, אמנם לא כזה שמשנה את השירים, אבל כזה ששולל שירים שאני מרגיש שאולי הם זקוקים לשינוי. אין שום חלק בספר שהוא בלתי מעובד. חוסר העיבוד הוא אשליה. יש שירים שגרסתם הסופית התהוותה שנים לאחר הגרסה המקורית, כל זאת לאחר גרסאות רבות בדרך וחוסר שביעות רצון מהן. השירים תמיד חשופים לבחינה מחדש. גם את השיר “ברצפת העולם” ערכתי כך שחלקים מיותרים הוסרו ממנו. אבל הקריטריון להסרה לא היה החשש שיחשבו שאני בנאלי או קלישאתי, אלא הצורך האמיתי של השיר, אלו שורות הוא אוהב ואלו הוא לא אוהב.

    לסיכום, מעריך את המאמץ שהושקע, ואת הנכונות לכתוב סקירה על ספר שלא יצא בדפוס. בסופו של דבר הספר הוא לא הנייר עליו הוא מודפס אלא תוכנו. עם חלק מהדברים שנכתבו אני מסכים, עם חלק פחות. התווכחתי כאן עם החלקים הביקורתיים יותר של הסקירה. לגבי החלקים המשבחים, בין אם מסכים ובין אם לא, אני לא מתכוון להתווכח. תודה אלי ויובל על המאמץ הכן, ועל ההזדמנות, אשר ללא ספק תורמת ועל כך מלוא הערכתי.

  5. יובל, אתה אחראי על פיתוח מדף השירה הקטנטן שלי (אדלהייט,הדס).
    מעורר התפעלות שאתה מקדיש זמן לסקור טווח כה רחב של שירה ומשוררים

    עילם, אתה נשמע מספיק מוכשר כדי שיד עורך טובה תשכלל אותך. בהצלחה

    ואלי, באמת? חפלה? שלא תגרום פה שוב לפרוץ מלחמת השד העדתי

  6. מר עילם
    בבירור יש לך הבנה ודעה ותפיסה בביקורת איך יש לנתח שירים.
    לא בהכרך התפיסה הנכונה ,גם אין כזאת ,אבל יש תפיסה.
    מכיון שכך אתה מוזמן לפרסם ביקורות שירה ב”יקום תרבות “.
    דע לך שיש רק מבקר אחד לכל אלף משוררים.ויש לחפש מבקרים טובים בנרות.

  7. לאורן – חבל שלא התעשתת והצלחת לקרוא את הביקורת, ואני בספק לגבי כמות השירה שקראת
    (שני ספרים של אבידן ועוד כמה לא נחשב אצלי קריאת שירה, מדובר על מאות ספרים בשתי שפות לפחות,
    עדיף יותר). לגבי הקלישאות – חבל שאתה מתנשא ומגבב איזה תיאוריות המצדיקות את השורות המביכות,
    ממש כך, ואין לי אלא לאחל לך יכולת לקבל ביקורת (אוהדת) ולא – תשקע ביוון המצולה של השכחה המקוונת,
    שכן הספר אינו מגובש ובלתי אחיד ברמתו באופן מובהק ובולט.

  8. אין קשר לכתיבת ביקורת יובל. מי שקרא כמות סבירה של ספרי שירה חשב עליהם בעמקות קרא ספרי ביקורת שירה ועל ההיסטוריה של השירה ויש לו רעיונות ברורים איך יש לכתוב שירה ואיך לא יכול לכתוב ביקורת סבירה.

  9. אולי, אבל לא לבקר את שירתו הוא, ככל הנראה. ה”תיזה” שהציג החבר עילם (תוך יכולת ורבלית מרשימה)היא אותה תיזה ילדותית שמשמשת כל משורר שנחשף בשורות מביכות – שמירה על איזה פראיות שירית, על איזה טבעיות מחושבת. חנטריש. שורות רעות הן שורות רעות. אבל צריך גם לסייג – קריאה איננה מתכון לכתיבת שירה טובה, אבל היא בהחלט מתכון ליכולת עריכה.

  10. נדהמתי מתגובתך מר גלעד. זו תגובה בלתי עניינית שגובלת באלימות.
    בהיותי סטודנט לתואר ראשון, שני ושלישי, לקחתי קורסים לא מעטים בתחום השירה, הן כחלק מחובותיי ובעיקר כשומע חופשי. לאחר מכן המשכתי ללמוד ולקרוא מספרים, באינטרנט, וביוטיוב. אני עורך אתר שירה זה 6 שנים ובתוך כך קראתי שירים רבים שנשלחו אלי. בנוסף לכך קראתי מספיק ספרי שירה על פני שנים וחשבתי רבות על שירה. היו תקופות במהלך התואר השני שלי שהיו בביתי בכל זמן נתון כמה עשרות ספרי שירה שלקחתי מספריית האוניברסיטה בה למדתי.
    מר גלעד, אתה מבטל את הדברים שכתבתי בתגובתי ללא כל התייחסות עניינית. השירים לא נכתבו בעידן הפייסבוק. הפעילות שלי בפייסבוק התחילה עם פרסום הספר לפני כחודש. אני לא מרגיש שנחשפתי בשורות מביכות, אלא שאתה נחשפת בביקורת מביכה, ולכן אתה מגיב בצורה משולחת רסן תוך נטילת זכות לעצמך לפרסם בתגובותיך קרעי שירים נטולי הקשר מתוך ספרי, וללא רשותי. בנוסף לכך, איומיך כאילו אם לא אסכים עם דעתך אני נדון לתהום הנשייה הם הפגנה של שתלטנות וכוחנות. צר לי, אני לא נענה למוטיבים כאלו.
    היום בעידן האינטרנט המבקר אינו בעל סמכות עליונה, והוא לא חי בואקום. יש מקום לדעות שונות, לתפיסות עולם שונות, ולתפיסות שונות אודות שירה, וניתן לדבר בצורה מכובדת. את זה מר גלעד כנראה לא הפנמת.
    ואם לא הפנמת את זה לא הפנמת דבר.

  11. רק בריאות, אורן. כמה משיריך יפים ביותר. כל הכבוד שקראת שירים שנשלחו אליך לאתר, כיום כל אחד הוא עורך נכבד ובעל אתר, זה לא אומר כלום. אני לא יכול לדון אותך לתהום הנשייה, רק להמליץ לך על הקשבה לביקורת. ברור שזאת אינה אחת מתכונותייך, וזאת לא בעיה שלי. פיזור הסמכות בעידן האינטרנט עוד לא הפך אף ספר לטוב ושורות מביכות לטובות. יש הבדלי טעם, אבל תפיסות שונות לגבי שירה הן קשקוש. יש שורות טובות, שורות רעות, קוראים מיומנים וקוראים לא מיומנים. יש ז’אנרים שונים של שירה, טמפרמנטים, סגנונות, אבל “תפיסות” הן קשקוש של פטפטנים בעלי יכולת ורבאלית מרשימה. המבקר אכן כיום איננו אלא שליח יחסי ציבור ושלוחה של תרבות הצריכה, אבל לא המבקר הזה. אתה כנראה לא תתרם מהביקורת שלי, אבל לשמחתי אני שומע שלא מעט מהמשוררים והמשוררות כיום קוראים את ביקורותיי, ומישהו מהם, ואולי פרחי שירה אחרים צעירים, יתרמו. במקרה הנ”ל – חשוב גם לקרוא את הטובקים, ולגלות משורר אחד בעל פוטנציאל ואפס ביקורת עצמית, כנהוג בעידננו, עידן הנרקיסים.

    • אז זהו, שאני לא מקבל את גישתך להתבונן “על פי שורה”. אם תקרא את דברי ההקדמה שכתבתי לכתבה שלך עצמך, תראה שאני מתאר שם את המשימה הנדרשת מהקורא, והיא לבצע אינטגרציה מעבר לכל השירים בספר. תפיסתך שוללת אינטגרציה אפילו בתוך שיר יחיד, והיא תולשת קרעים כדי להציג “במערומיו” שיר טוב אליו בחרת להיטפל (ברצפת העולם) שאתה לא מעכל אותו כי הוא משלב אמירות תמימות עם מטאפורות. אתה מאמין שזה שירה וזה לא שירה, אז אני בא לספר לך משהו חדש.

      ובאשר לקריאת שירה, גם כאן אתה לא מבצע אינטגרציה של האינפורמציה שמסרתי לך, אלא מבודד רק את אתר השירה שאני עורך, ומשמיט את הפרטים ה”שוליים” האחרים שכתבתי באותו הקשר, בדיוק כפי שאתה עושה בפרשנותך לשירתי. והרי הדברים במלואם:
      “בהיותי סטודנט לתואר ראשון, שני ושלישי, לקחתי קורסים לא מעטים בתחום השירה, הן כחלק מחובותיי ובעיקר כשומע חופשי. לאחר מכן המשכתי ללמוד ולקרוא מספרים, באינטרנט, וביוטיוב. אני עורך אתר שירה זה 6 שנים ובתוך כך קראתי שירים רבים שנשלחו אלי. בנוסף לכך קראתי מספיק ספרי שירה על פני שנים וחשבתי רבות על שירה. היו תקופות במהלך התואר השני שלי שהיו בביתי בכל זמן נתון כמה עשרות ספרי שירה שלקחתי מספריית האוניברסיטה בה למדתי.”

      מכל זה בחרת לבודד את נושא עריכת אתר השירה, להתייחס אליו בלבד, ולהגחיכו:
      “כיום כל אחד הוא עורך נכבד ובעל אתר, זה לא אומר כלום.”

      כך כאמור נהגת גם בשיריי. לכן תגובתי הייתה נחוצה, ולא בגלל שאני מתקשה לקבל ביקורת ככלל.

      כל טוב,
      אורן

    • יובל, עושה רושם שלהיות מבקר זה פשוט עסק מסוכן.
      לא די שאתה טורח, מקדיש זמן מחשבה ופרגון – תראה עם מי יש לך עסק כאן.
      אלוהים ישמור.
      שמור על עצמך, יובל

  12. אולי תפסיקו כבר, אורן ויובל? הביקורת – ביקורת והשירים – שירים. מדוע אתם נוהגים כמתגוללים סביב הדברים? הרי זה בדיוק שעתוק של הפעילות הפייסבוקאית שכנגדה אתה יוצא – ובצדק – מר גלעד; ואם אכן מר עילם הוא בחזקת הולדן קולפילד מטאפיזי – אז מה לו ולתגובה על ביקורת כלפי יצירתו, גם אם היא יפה לכשעצמה (התגובה הראשונה) לא פחות מן הביקורת גופא? חדלו מלהתקוטט.
    עוד לא נולדה ביקורת שתעצור שיר מלהיכתב כשם שעוד לא נולד המשורר שצריך לעצור ביקורת מלהיאמר. הרבה הצלחה בהמשך דרכך, אורן. בזכות רשימתו של יובל גלעד נחשפתי לשירתך ומצאתי בה עניין. נכנסתי גם לאתר שלך לקרוא. אני לא מקבל לחלוטין את השפה שבה משתמש מר גלעד (“זיפת”; “דבילי”) כתיאור של שירים או שורות שירה משום שזו אכן שפה אלימה אך לשם כך יש עורך לאתר הזה והוא אמור לנכש החוצה את הזיבורית הזו.
    בכל מקרה – תפסיקו עם ההתגוששות הזאת. אין בה כל צורך והיא לא מוסיפה דבר, רק גורעת. שמרו על נפשותיכם.

  13. שלום אילן, ושמח שהתוודעת לשירים היפים. צר לי שאתה “סובל” מהבוטות, אבל גם הניסיון להשתיק מבקר בשם “תפיסות” של מכלול שדיברו אל ליבך, אילן, אינן אלא קשקוש רומנטי לדעתי (ואני מאוד אוהב שירה רומנטית, אגב, שלי וקולרידג’ בעיקר). למרבה הצער, הטוקבקים וההתגוששות כאן חשובים לא פחות מהביקורת עצמה, שכן המבוקר, מוכשר גם מוכשר, פשוט, ברוח תקופתנו, איננו מבין מהי ביקורת. ועל דרך הויכוח, יכולים הקוראים להבין את הבעייתיות של מבוקר שקיבל ביקורת חיובית אבל זה לא הספיק לו, שכן היתה צריך לכתוב שכל שורה וכל שיר נפלאים, ואלה שלא נשתלו בכוונות מכוון ליצירת אפקט של פשטות או השד יודע מה. בקיצור – נרקיסיזם.

    ביקורת היא בדיקה של החומרים עצמם כפרטים וכמכלול, והמכלול, מה לעשות, לוקה כמו הפרטים, אבל דווקא בפרטים יש הרבה יופי. לפעמים.
    ה”תפיסה” האדיוטית שאי אפשר לבודד שורות או אפילו שירים שלמים ממרקם של ספר היא שטות מרשימה ביותר, שנועדה לכסות על ערוות השורות והשירים הגרועים. היא נובעת מהתדהמה (שאני יכול להבין אותה) שיש בכלל ביקורת והיא עוד קיימת בעידן של “תפיסות”, “מחשבות”, “תיזות” ו”רעיונות”. ובכן, מבקר השירה של אתר “יקום תרבות”, כל עוד הוא מבקר השירה של אתר יקום תרבות, סבור ששירה עשויה ממילים, לא מרעיונות, מילים אלה מצטרפים למשפטים ושורות וצירופים, כפי שצייר מחבר צבעים ובמאי מחבר (יותר נכון המצלמה מחברת) פריימים לכדי סיקוונס. כלומר – ניתן לברור שורות טובות ושירים טובים ושורות רעות ושירים רעים. “תפיסה” זאת אכן מדהימה בעידן חסר הביקורת בו אנו חיים, אבל היא בכל זאת מתקיימת, שמרנית ככל שתהא, באתרים תרבותייים כאלה ואחרים, גם אם כמעט ונעלמה לבלי שוב.

  14. צ”ל מילים מצטרפות, כמובן. וכמובן שאינני שולל אינטגרציה, אלא שבמקרה דנן, מה לעשות, האינטגרציה היתה קשה לעיכול, שכן לצד שורות יפות יש בנאליות יותר מפרח ורוד כדימוי לאהבה. אבל מאחר ועורך האתר סבור שהמבוקר הינו בעל כישורי ביקורת מובהקים ומרשימים, אני מזמין אותך אורן להוסיף כאן ביקורת על ספרך, כלומר – הצד הבעייתי בספר, אם יש כזה כמובן. אלא אם כן – השלמות התגלתה דווקא בספרך, ואז, למצער, אפשר רק להשתאות, כמו למראה ציור של ברויגל או קנטטה של באך.

  15. שלום יובל. אני לא סובל מהבוטות אך סבור שעליך לזכור כי לפניך ניצב אדם ולא מכונה הכותבת את שיריה עם כל הסימפטיה וההערכה – המוצדקים לכשעצמם – שאתר זה רוכש לאחד ממקימיו, המשורר הפרו-ביוטי ערן הדס. כתבת את דבריך. הוא השיב. ואידך זיל גמור. מדוע להמשיך ולהתגולל סביב זה? הרי זו במה ציבורית, זו לא תכתובת פרטית ביניכם. זו בכל אופן דעתי ואני מקווה כי לפחות הפעם שניכם תאמצו אותה ותניחו לדברים. גמר חתימה טובה.

  16. צ”ל- הן לא נשארו! השגיאה של המקליד. גמר חתימה טובה למשורר, למבקר, ולכותבי השורות הטובות והפחות טובות באשר הם.

  17. חבל שאתה בוחר בדרך הזאת, יובל. אם תשפר את רגישותך כלפי בני אדם תצא נשכר גם בשירתך. ברשותך – אפנה ישירות לאורן עילם: שלום אורן. אל תיקח ללב את דבריו של מר גלעד. אם אתה רוצה – שלח לי את ספרך האלקטרוני ואשמח לקרוא אותו בעצמי ולהתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי. אני לא מבטיח להגיב אך אני מבטיח לקרוא. זו הכתובת שלי למשלוח הספר: ilan_b@haaretz.co.il. בהצלחה רבה בהמשך הדרך.

  18. אתה מפר את זכויות היוצרים שלי כאשר כבר ברור לך שרשותי אינה נתונה לך (ראה תגובתי לאלי אשד בעניין הציטוט הקודם לעיל), אתה מצטט באופן שגוי מתוך ספרי באופן שיטתי, ואתה פועל באופן זדוני. לאט לך שלא תמצא את עצמך מול תביעה משפטית.

    • אני מצטט בדיוק, ומתקן אם נפלה שגיאה. מי שכתב את השירים, למשל השיר אותו אכנה בקיצור “שיר החרא” כפי שהוא, ושיגר אותו למבקר, ראוי לו שיתבע את עצמו למשפט, או לחליפין: יקשיב למבקרי שירה. למבקר זכות לצטט שירים, ולהוסיף קומנטר.
      כתבתי עליך ביקורת אוהדת עם הסתייגויות, התעצבנתי רק כשבמסווה של איזה עיקרון פואטי מופרך הגנת על עצמך. כשצוטטתי את הדברים עם מחמאות לא איימת בתביעה – אבל עם שורות גרועות אתה מסתדר פחות טוב. אני לא פועל באופן זדוני, אני מגן על זכותו ההיסטורית! של המבקר לבקר מבלי שהמבוקר יסתום את פיו.

      • אתה כבר מזמן לא על תקן מבקר של ספרי. אתה על תקן תוקפן אינפנטילי שמפר את זכויות היוצרים שלי.

        האם אתה חושב שרק בגלל שכתבת עלי כתבה מותר לך מעתה להשתמש בשיריי הספר ולפרסם אותם כאילו היו רכושך הפרטי?

        כל זאת אגב טעויות חוזרות ונשנות ומגמתיות בציטוטים כולל בשיר הנ”ל.

        ניתן לבית משפט להכריע לגבי זכויותיך אוקיי?

        • בלי איומים, בבקשה. אתה רק מקלקל בתגובות את ההתרשמות של קהל הקוראים משירתך. אתה מוזמן לצטט נכונה, אתה מוזמן לבקש מבעל האתר למחוק את הציטוטים, ומצידי אפשר למחוק גם את הפוסט כולו. לא התכוונתי להעליב, אלא לבקר. אם נעלבת, אז צר לי. אם אתה רוצה שהדברים ימחקו – פנה לבעל האתר.

          • יקום תרבות ” מבקש מהכותבים בו לשמור על לשונם.אין לנו בעיה שיהיו בו ביקורות וגם קטלניות וגם התקפות אבל זאת תוך שמירה על כללי הסדר ותוך הקפדה על הלשון.
            אני מזכיר לכל הקוראים והכותבים שניבולי פה והסתה גזענית, מילים מסוגם של ” פערנאק ” “אשכנזי ” “פלאשי ” “כוסית ” וכו’ אסורים באתר זה .המילים “דביל ” וזיפת ” נכנסים כעת לרשימה השחורה הזאת. כל מי שישתמש במילים האלו מכאן ואילך ימחק.

  19. אילן, אל תחלק לי ציונים על רגישות, במסווה אירוני, בבמה לא פחות פופולרית ולעיניי ציבור קוראי “הארץ” כולו,
    אתה מעליב באופן סרקסטי ומוצפן היטב הרבה יותר. ולא אביא את רשימת הנעלבים. אצלי הדברים לפחות גלויים.

  20. מספיק, יובל. אני את חלקי בדיון הזה סיימתי, ואני חושב שגם אתה צריך לסיים את חלקך בו. גמר חתימה טובה.

  21. נכון, לא נעים לשמוע שהשיר הוא זיפת ודבילי אבל זו דמגוגיה זולה לכפוף את המילים זיפת ודבילי יחד עם מילים גזעניות ולהוציאן “מחוץ לחוק”. הסטריליזציה התרבותית תהיה בעוכריכם בסופו של דבר. מקדשי חנופה יש בכל מקום וחבל לנסות להיות כמותם. הביקורת הספיציפית כאן הייתה רצינית ואחראית ומאוזנת (בתגובות הוכיח יובל שאם רק היה רוצה היה יכול לכתוב ביקורת שונה ונוקבת הרבה יותר – אם היה בוחר במידת הדין, ולא כך עשה).
    לפעמים צריך אוזן רגישה לניואנסים כדי להבין מי פה משחית ואלים ומי פוגע מתוך דאגה כנה גם אם הסגנון אלים. (ננניח, כשמוסיפים “מר” לשם זה לא בהכרח אומר שמנומסים ואדיבים, מר אילן )

    המוצא המכובד ביותר של המבוקר היא לבלוע גם את הארס ולהתמיר אותו ליצירה

    • תודה אור. אכן, בלהט הוויכוח שבו קיבלתי את הרושם שהמבוקר מסרב לקבל את הביקורת השלילית ומנסה לקעקע את תפקיד המבקר בעזרת תיאוריה השוללת ביקורת של שורות מתוך ספר שירה, הגבתי באופן ביקורתי בצירוף הבאת דוגמאות בשפה שיכולה להעליב, ולא על כך תפארתי, וגם התנצלתי ואני מתנצל שוב. אבל איומי התביעה שהיו מנת חלקו של המבקר בפוסט זה, מבקר שאין לו לא אנרגיות נפשיות ולא אמצעים כלכליים לעסוק בכך, מעלים את המחשבה שאולי מעתה על המבקר לכתוב רק ביקורות חיוביות, בנוסח ה”צפיחית בדבש” השגור כיום, פן יבולע לו. ולעזאזל התרבות.

    • אין לי בעיה עם ביקורת ארסית. הצרה היא זאת: ישנן מילים מסויימות שאם אתה משתמש בהן בביקורת הדבר עלול להביא אותך לבית המשפט והמבוקר בכתבה זאת איים לעשות זאת.
      הקייס שלו היה מבוסס על המילים הספציפיות האלו. לולא הן לא היה לו שום קייס שהוא.
      לתשומת ליבך הבלוגרית אורטל בן דיין כבר הראתה משפטיות כמה השימוש במילים מסוג זה עלול להיות מסוכן .היא תבעה את גלי צה”ל משום שאלו כינו אותה “זונה” וזכתה בתביעה בעשרות אלפי שקלים.
      עם בביקורת שלהם עליה הם לא היו משתמשים במילה “זאת ” לא היה לה שום קיס כנגדם.
      לשם הגנה על עצמי עלי למנוע את השימוש במילים אלו.וזה לדעתי מחיר קטן ביותר לשלם עבור חופש הדיבור.

  22. אולי כדאי להסביר את העניין עוד. המקרה של תביעת אורטל בן דיין הראה שבית המשפט מקבל את הטענה של מבוקר שאם משתמשים כנגדו במילים מסויימות המוגדרות בציבור הרחב כמילות ניבול פה כמו”זונה ” כי אז יש בכך פגיעה בו שיש לשלם עליה פיצויים.
    הטענה של גלי צה”ל אגב הייתה שהמדובר במילה אובייקטיבית שאין לה דווקא קונוטציות של ניבול פה אבל הם הפסידו בטענותיהם.ונאלצו לשלם כסף רב לאורטל בן דיין .
    המשמעות :זה אומר שבכל פעם שמישהו שמשתמש בכתב או בעל פה במילים שיש להן משמעויות של ניבול פה והסתה גזענית כמו “פרנג’י או “אוסט יודן ” אין זה משנה כלל אם ניתן למצוא אותן במילון החשיבות היא בהקשר שבו בוטאו.
    ואם מישהו מרגיש שכאשר מישהו אחר מכנה אותו או קבוצה שלמה הקשורה עימו כ”אשכנזי/ם או “פערנעק/ים”למטרות של העלבה ניבול פה והסתה גזענית הרי נפתחה לפניו הדרך ,הודות לתקדים בן-דיין לתבוע בסכומי כסף גדולים את מי שהוא שופט אותו כמנבל פה ומסית בהקשר שבו בוטאו המילים. .
    אפילו לשלוח אותו לבית הכלא על שימוש במילים אלו כנגדו.
    ולכן עלי להיות זהיר מאוד ואם יש מישהו שטוען שהוא מוצא מונחים ספציפיים מסויימים כמעליבים עד כדי תביעה בבית משפט עלי לקבל את טענותיו.
    אני מפנה אותכם לדיון בסוגיה משפטית זאת והשלכותיה על עולם האינטרנט והתקשורת כאן :
    תקדים אורטל בן דיין

    http://www.no-666.com/2012/02/08/%D7%AA%D7%A7%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%93%D7%99%D7%99%D7%9F/

  23. והפיתרון : אם מבקר חש צורך לתקוף בצורה ארסית מישהו אני ממליץ שבכל פעם כזאת ישתמש בלשון סגי נאור פלוס מרכאות או בציטוטים מהתנ”ך או המקורות האחרים שם יש קללות ועלבונות מכאן ועד הודעה חדשה .על זה בית המשפט לא יוכל לקבוע פיצויים.הצרה היא שזכולנו בני אדם ויש לנו התקפי זעם .אז אני מציע שוב בכל פעם שאתה כותב משהו ארסי קרא זאת שוב לפני שאתה שולח זאת .

    • הי אלי, מבין את דברייך, ואכן – אם היו ממציאים כדור נגד רתחנות הייתי הראשון בתור… אשתדל בהמשך, ושייקחו בחשבון אלה המאיימים בתביעות כי הגבלת חופש הדיבור והביקורת היא דבר שיש לו מחיר גבוה, לא רק בתחום הביקורת, אלא בכלל בתחום החוויה האנושית.

  24. שלום
    קשה לי מאד להבין את טענותיו של המשורר מר אורן עילם.
    קראתי את הרשימה שפרסם יובל גלעד, לפני שהחל הדיאלוג בינו לבין המבוקר. לאחר שסיימתי לקרא את הביקורת , אמרתי לעצמי: כל הכבוד למר גלעד (צריך לתפוס מרחק, אולי גם הוא יתבע אותי) על כך שהטריח את עצמו וכתב ביקורת רצינית ,על משורר לא ידוע, שעדיין לא הוציא ספר בדפוס. הוספתי וציינתי שזו ביקורת מחמיאה ביותר.
    ואכן, התגובה הראשונה של מר עילם הייתה מכובדת ומכבדת את האתר ואת כותב הביקורת. ואמרתי לעצמי: אכן הם ראויים לתודות.
    לאחר מכן, לא התאפק המשורר (אולי מישהו העיר לו משהו) והתחיל לכתוב ביקורת על עצמו. דבר מגוחך לכשעצמו. התחיל ב”אפולוגטיקה” והמשיך ב”אני מאשים”.
    לצערי, מר גלעד התיר מעט את חרצובות עטו, הוא היה יכול להשיב למר עילם באיפוק ובציניות דקה. אבל איומי המבוקר על תביעה (על מה?) מעידים שמשהו לוקה מאד בתפיסתו את שדה התרבות ואת המתרחש בו:
    לידיעתך מר עילם:
    עליך לשאת תודה על כך שבכלל התייחסו התייחסות רצינית לכתיבתך. רוב המשוררים (גם טובים ממך, כן, יש כאלה) לא זוכים לכך.
    הביקורת הייתה הוגנת וגם חיובית בסופו של דבר.
    זכותו וחובתו של מבקר לגבש לעצמו תפיסת עולם ספרותית וביקורתית, גם אם אינה עולה בקנה אחד עם זה של היוצר.
    זכותו לכתוב את הביקורת השלילית ביותר ,אם היצירה אינה עומדת בקריטריונים האמנותיים שלו (לא של היוצר). כמובן, אסור לו להיות “בעל עניין”, כלומר אחד כזה שסוחב עמו משקעי עבר עם המבוקר.
    בעולם הספרות של היום, קשה להימנע ממשקעים כאלה. כולם פוגשים את כולם. אבל דווקא אתה מר עילם, יוצא דופן: אני ,ודאי גם אחרים לא שמענו מעולם את שמך, כך שאי אפשר להאשים את מר גלעד בהתנכלות אישית בך.
    אני חושש מר עילם, שאם תגיש תביעה (על מה?) תיזכר בעולם הספרות לא בזכות שיריך, אלא בזכות התגובה הילדותית שלך כאן.
    ועכשיו, יאללה תתבע גם אותי
    גמר חתימה טובה
    גיורא

    • תודה גיורא
      ברור שמבוקר שמגיב למבקר שלו בתביעה בבית משפט הוא מישהו שאין טעם להתייחס אליו יותר לחיוב או לשלילה להוציא דיווחים על התביעה שלו בבית המשפט. הוא בבחינת “שבר את הכלים “.
      אמנם גם גדול בשירה כמו זלמן שניאור שנודע לשימצה ממש במזגו החם זעם כל כך עד שבאירוע יוצא דופן בספרותינו תבע לדין את עיתון “הארץ” ואת העיתונאי עמוס קינן על רשימה לעגנית כנגדו ומן הסתם הייתה כאן תגובה לכלל היחס שלו זכה מאנשי התנועה הכנענית שלו היה מודע היטב.( ראו :נפסק משפט ז.שניאור –הארץ” דבר 24.11. 1953)
      אבל התביעה הביאה רק לחורבן מוחלט של מעמדו הספרותי הרם ,חורבן שממנו שמו לא התאושש עד עצם היום הזה.
      אני מפנה אותכם לכתבה שלי על הפרשה :
      הגניזה של זלמן שניאור
      https://www.yekum.org/2011/10/%D7%94%D7%9C%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%A0%D7%95%D7%96%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%96%D7%9C%D7%9E%D7%9F-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8/

    • מסכימה לחלוטין עם גיורא. גם אני זכיתי בעברי לביקורת מורכבת על ספרי. חשבתי שהיה אפשר לדון אותי יותר לחסד, אבל עמדתי מול הביקורת – בחנתי אותה – לקחתי ממנה את מה שעשוי להועיל לי והמשכתי הלאה. כל תגובה אחרת מפחיתה משני הצדדים

      יובל הוא כותב משובח, רב ידיעות ובעל עין רגישה. הוא לא אמור להיות חברותי ואדיב, זה לא התפקיד שלו בחברה. והוא משלם מחיר כבד על כך – שהרי לכתוב ביקורת ולהיות משורר בחלל רווי היצרים הזה, בסופו של דבר פוגע בו, חוסר פשרנותו – מובילה אותו ליצור אוייבים שמחר הם נמצאים בעמדות מפתח ויכולים להתנכל לו
      ובכל זאת, מחוייב לאמת שלו, הוא פועל בשדה הזה. ורק להזכיר, בהתנדבות! בעולם אידילי הבנאדם היה צריך לקבל פטרון שידאג לכל מחסורו ויאפשר לו לפעול ולתרום לחברה כפויית התודה הזו כמו שהוא מוצא לנכון

    • גיורא וכל מי שמתבלבל פה, אין כל קשר בין מילים שהמבקר השתמש בהן או בין הביקורת שלו ובין איום התביעה. מאחר שכתוב כאן בהמשך התגובות בדיוק מה הייתה העבירה: פרסום של שיריי הספר שלי מצד גלעד בתגובותיו, כאילו היו קניינו הרוחני, כל זאת תוך שיבוש הנוסח. יש מבין?
      לאחר מכן נמחקו הפרות אלו של קנייני הרוחני, ולכן אתה לא מבין על מה איום התביעה, כי אתה לא רואה את התגובות שגרמו לו, לאחר שהוסרו.
      שנה טובה.

      • טענה מגוחכת שכזו מזמן לא שמעתי!
        המבקר הביא ציטוטים מפרי עטך כדי להפריך את הטענות שלך ולהוכיח את שלו
        הוא לא טען שזו יצירה שלו, הוא נתן קרדיט ליוצר
        הפוסט עוסק ביצירה שלך והחומרים שמובאים כאן הם מתוכה
        כל עורך דין בר דעת יאמר לך זאת

        ובאשר לתפקידי להגן על היצירה שלי – לא, זה לא התפקיד שלי. מרגע שהיצירה בחוץ אפשר לרמוס אותה או להאדיר אותה. אגב, את שניהם אסור לקחת ביתר רצינות

        ולבסוף, אני מבינה שכשאתה קורא את הביקורת – הדברים השליליים צורמים ומקוממים. זה באמת טבעי, אבל דע לך שלקורא מהצד דווקא עינו צדה את החיובי. מאוד אהדתי את ספרך דרך עיניו של יובל

        • לא מדובר על ציטוטיי השירים בפוסט עצמו, אלא על חשיפת שירים בתגובות. בתגובות לפוסט הוא פרסם שירים וחלקי שירים ללא רשותי. כל זאת תוך שהוא לא מקפיד לכל הפחות לצטט במדויק. הפרה של זכויות היוצרים שלי אינה מחייבת שהוא יטען שזו יצירתו. עצם מעשה החשיפה של יצירה ללא רשות הוא אסור. זאת בייחוד לאחר שבמקרה דנן נעשתה חשיפה נוספת של יצירתי לאחר שכבר הבהרתי שרשותי אינה נתונה לו בנושא ושפרסום יצירתי בתגובות מפר את זכויות היוצרים שלי.

          בקשר לתפקידך להגן על יצירתך, לא טענתי שזה תפקידך. טענתי שזו זכותך לבטא את דעתך ותפיסותיך בכל נושא כולל בנושא יצירתך שלך. כפי שזו זכותך זו גם זכותי, ובזכות זו בחרתי להשתמש.

          זה שאת רגילה למבקר ורגילה לראות דברים דרך עיניו, אין עם זה שום בעיה. אני איני מסכים גם עם החיובי שבביקורת שכתב, למרות שציינתי בתגובתי לכתבה שאין לי כוונה להתווכח עם החיובי. החיובי והשלילי שבביקורתו נגזרים מאותה תפיסת עולם, שהיא שונה מתפיסתי. את תפיסתי ביטאתי בתגובתי. במקום להתמודד עניינית עם דבריי או פשוט לעבור לעניין אחר, הוא בחר בדרך אחרת.

          • תהיה בטוח, מר עילם, שבמידה ומי מקוראיי אתר זה תחפוץ נפשו להתייחס לשירתך, הוא יחשוב שלוש וארבע פעמים. עולם השירה הישראלית, שאיננו גדול במיוחד, הספיק להבין שמדובר כאן בברנש &^^%$#####..הפרת הזכויות היוצרים שלך נמחקה, אז אני ממליץ לך להפסיק לעסוק בנושא, אלא אם כן אתה חפץ למשוך את רשותך גם מהשירים בפוסט, דבר שבהחלט הייתי ממליץ עליו, ובמקרה כזה על בעל האתר יהיה למחוק את הפוסט הנ”ל, ויפה שעה אחת קודם. כמובן שבכך לא תהיה מעוניין, אני מניח.
            קראתי שאתה דוקטור בפסיכולוגיה, בכל אופן לא הייתי ממליץ על מעבר לתחום הפסיכותרפיה הטיפולית.

            • אדם שאינו מזדהה אפילו בשמו מבקש לדבר בשם עולם השירה השיראלית. נו שויין.
              אני דווקא ממליץ לך בחום חביבי לשקול מעבר לתחום הפסיכותרפיה הטיפולית…והמבין יבין.

    • נוסף לכך, אם התרשמת שספרך לא הובן, זכותך ואף חובתך לקום ולומר את דברך. הדבר אינו מגוחך אלא בעיני מי שחפץ להגחיכו. ליוצר בדיוק כמו למבקר זכות לדעה עצאית ולחופש ביטוי בכל נושא כולל בנושא יצירתו שלו. תגובתך אינה אלא ניסיון לסתום ליוצרים את הפה, תוך טענה שעליהם להיות אסירי תודה שבכלל מתייחסים אליהם.
      לגבי איכות כתיבתי מר פישר, האם קראת את ספרי לפני שאתה מפריח כאן את תפיסותיך? אני בספק. אני תמה מאין חוצפתך לחרוץ דעתך על משורר שאת ספרו לא קראת.
      באשר להטפתך לכך שעלי להודות על כך שספרי זכה להתייחסות, אם קראת את תגובתי לכתבה ודאי נתקלת בשורות אלו:
      “לסיכום, מעריך את המאמץ שהושקע, ואת הנכונות לכתוב סקירה על ספר שלא יצא בדפוס. בסופו של דבר הספר הוא לא הנייר עליו הוא מודפס אלא תוכנו. עם חלק מהדברים שנכתבו אני מסכים, עם חלק פחות. התווכחתי כאן עם החלקים הביקורתיים יותר של הסקירה. לגבי החלקים המשבחים, בין אם מסכים ובין אם לא, אני לא מתכוון להתווכח. תודה אלי ויובל על המאמץ הכן, ועל ההזדמנות, אשר ללא ספק תורמת ועל כך מלוא הערכתי.”
      כך שרצוי, מר פישר, לדעת על מה מדברים לפני שמפריחים דברים לאוויר העולם.

  25. למר עילם, אף אחד לא הפר את זכויות היוצרים שלך. אם במהלך דיון על כתיבתך, מה גם עם הכותב ‘בכבודו’ ובעצמו, צוטטו שורות שלך כדי לנמק כך וכך, זו איננה הפרת זכויות יוצרים.

    • הציבור הרחב מתבקש שלא לפרסם יותר שירים מלאים בתגובות למאמרים. אלא עם כן מי שמפרסם הוא יוצר השיר או בעל זכויות על השיר. או קיבל אישור מהיוצר לפרסם את השיר וזאת מסיבות משפטיות של זכויות יוצרים.
      וגם זה רצוי מאוד שלא לעשות אלא אם כן השיר הנ”ל הוא ממש רלבנטי לנושא הכתבה שלה הוא מתפרסם כתגובה.
      מאידך אין שום בעיה לפרסם ציטוטים וקטעים משירים ,תוך ציון שם המחבר.
      מותר לפרסם בתגובות מאידך שירים שפגו עליהם זכויות היוצרים דהיינו שהמחבר נפטר שבעים שנה לפני הפירסום. דהיינו כל היצירות באתר “פרוייקט בן יהודה ” למשל מותרים לפירסום.
      שירים של מחברים חיים אסורים בפרסום מלא באתר זה בתגובות.
      תודה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש עשרה + 10 =