סיפור קצר ליום השבת / "הגנה עצמית" או "היום המאושר בחיי" של אלכס פז

היום המאושר בחיי היה כשאבא נכנס לשבוע לאבו כביר. אמא אמרה שהייתי ממש נהדרת ושכל הכבוד לי ואני חשבתי שעכשיו הוא יקלוט שאותי לא מחנכים.

עמדתי למטה, אחרי המכה שהוא הכניס לי בזרוע. אמא עמדה לידי וחיכינו לניידת שתבוא. אמא בקשה לראות את הסימן אבל לא הייתה כל סטירה שתשאיר סימן. צעקתי איי כשאמא צבטה אותי בזרוע ואמרה תראי איזה סימן הכחול הוא עשה לך.

הניידת הגיעה ושני שוטרים יצאו ממנה במהירות במדים כחולים ואקדחים תלויים וניגשו אלינו. אחד מהם החזיק אלה ביד והשני, מה זה חתיך, שאל אותי מה קרה ואמא הסבירה שזו לא פעם ראשונה, אפילו שאני לא זוכרת שהיתה פעם קודמת. אמא הראתה להם את הסימן בזרוע במקום שאבא החזיק בי כשניסה לשחרר את הכסא שרציתי לזרוק עליו ואז השוטר השני שלף גם הוא אלה ושניהם עלו בטיסה למעלה בלי לשאול עוד שאלות וברקע כבר שמענו צופרים וניידת נוספת הגיעה ועצרה לידינו בחריקת בלמים.

ישבתי על גדר האבן שהקיפה את הבית שלנו. אמא ליטפה לי את הראש. היא אמרה שטוב מאוד שהתקשרתי אליה ורעננה את זכרוני בעוד הרבה מקרים שלא זכרתי. היא אמרה שחשוב מאוד שאני אזכור כמה שיותר פרטים אבל שלא אלחץ יותר מדי ואם משהו ישמע מבולבל להגיד שהייתי קטנה ואני כבר לא בטוחה אם זה היה חלום או באמת. אבל הכי חשוב זה להגיד לשוטרים שהבעיטה שהכנסתי לאבא והכסא שזרקתי עליו היו מתוך הגנה עצמית. הגנה עצמית, אמא חזרה ואמרה וביקשה ממני לשנן שוב-שוב.

איך שאנחנו עומדות ומעלות זיכרונות ואמא הזכירה לי איך אבא היה נכנס למיטה שלי כשהייתי קטנה ואיך הוא היה משחק לי בתותה. ראינו את הגרוטאה מגיעה. מייד אמא הזדקפה, יישרה את החצאית שלה והבליטה את החזה. הגרוטאה הלכה בצעדים מהירים לכיוון הכניסה. היא סימנה לי בראש לשלום ועשתה את עצמה כאילו היא לא מכירה את אמא אפילו שהיא ראתה אותה כבר המון פעמים. אין לי שום דבר נגד הגרוטאה, היא דווקא ניסתה להיות נחמדה אלי והייתה ואפילו עזרה לי לקראת המבחן בתנ"ך. בפעמים שהייתי אצלה בבית היא הייתה מכינה לי את מה שאבא אמר שאני הכי אוהבת וכשלא בא לי כלום הייתה מזמינה לי פיצה וקולה כמו שאני אוהבת וכשאבא היה אומר שהיא מקלקלת את הילדה, היא היתה אומרת לו שלא יתערב ושיפסיק להיות קמצן ושהיא משלמת וזהו. מה שלא הבנתי זה איך אבא עזב את אמא שהיא חתיכה הורסת והלך לגרוטאה הבלה הזו. מילא אם היה הולך לאיזו כוסית צעירה, כמו גברים אחרים במשבר גיל הארבעים, הייתי מבינה אבל בשביל הגרוטאה? עם השדיים הנפולים והתחת הענק. היא הרי נראית כמו סבתא סיעודית עם הפרצוף החייכני והשיער הצבוע. זה גם מה שאמא אמרה כשראתה אותה בפעם הראשונה.

אמא שלי לא נראית כמו אמא שיש לה ארבעה ילדים. יש לה גוף מדליק והיא מתלבשת חבל על הזמן. כשאנחנו הולכות לשופינג או להצגה תמיד יש איזה בחור צעיר שמנסה להתחיל איתה, אבל היא עדיין אוהבת את אבא, למרות הבושות שעשה לה כשעזב את הבית והלך לגרוטאה.

בינתיים השוטרים ירדו ואבא בין שניהם. הפנים שלו נפולות והעיניים אדומות מדמעות. יופי זה בדיוק מה שמגיע לו. אנחנו לוקחים אותו לתחנה אמרו השוטרים לאמא וגם אתם צריכות לבוא, אתן תיקנתי אותם אבל הם לא שמו לב וביקשו שנכנס לניידת הנוספת וככה טסנו עם הצ'קלקה הכחולה מהבהבת ואמא שלוחשת לי לא לשכוח הגנה עצמית.

בתחנה לקחו את אבא לאחד החדרים ואמא ואני ישבנו על ספסל וצפינו בטלוויזיה יחד עם השוטרת שישבה מאחורי הדלפק ודיברה עם הגרוטאה. בהתחלה השוטרת הייתה נחמדה ואחרי זה הגרוטאה עצבנה גם אותה. והגרוטאה הרימה את קולה וכמעט צעקה איך זה שזורקים אותו לאבו-כביר ואפילו לא חקרתם את הילדה ולא חקרתם אותו והשוטרת צעקה עליה בחזרה שזו החלטה של קצין בכיר וזה אלמ"ב (אחר כך ביררתי והסבירו לי שזה ראשי תיבות של אלימות במשפחה) ושהוא יהיה באבו כביר הלילה ומחר יאריכו לו את המעצר ושאם היא לא עפה מהעיניים שלה תיכף ומייד היא תעצור אותה על הפרעה לשוטר במילוי תפקיד והגרוטאה התקפלה כמו שפנה או יותר נכון כמו דובה ויצאה החוצה לעשות פלאפונים ולבכות לכל העולם. וממש לפני שהיא יצאה מהתחנה אמא זרקה לעברה שכדאי לה לקנות שני פקטים של מרלבורו אדום כי הוא בטח יחזור לעשן ויהיה זקוק לזה מאוד בחודש הקרוב, כי באבו-כביר סוגרים את הפיצוציות עוד לפני חצות, ולי היא לחשה שהגרוטאה פשוט לא סובלת עישון וזה אחד הדברים שאבא בחיים לא היה מוכן להפסיק כשהוא היה בבית אבל כשהוא נהיה בן זוג, ואמא ירקה בבוז את ה"בן זוג", של הגרוטאה הוא הפסיק טוטאל. פתאום הוא כבר לא חייב סיגריה עם הקפה של הבוקר והוא לא חייב אחרי הארוחה והוא מצליח להתרכז בלי לנשום ניקוטין. פתאום העישון מפריע לו, ולמה כשאני ביקשתי והתחננתי הוא לא שם עלי?

אני לא בטוחה שאת המשפטים הבאים אמא התכוונה שאני אשמע, אני בסך הכל בת ארבע עשרה, אבל היא טלפנה לחברה שלה וסיפרה לה שהמנוול הבוגד בדרך לכלא ושהיא מקווה שיאשפזו אותו ואז היא צחקה בקול ואמרה די בלחש שאני לא אשמע אבל אני שמעתי שהוא תמיד רצה לזיין בתחת ועכשיו הוא גם ידע בדיוק איך זה וכאן היא ממש התגלגלה בצחוק ויצאה מהתחנה להמשיך בשיחה.

אני ישבתי וחיכיתי לחוקר שידבר איתי ונזכרתי בכל הדברים הנוראים שהוא עשה לי. איך הייתי בכיכר לפני שנתיים עם כמה חברה רוסיים והם הביאו קצת וודקה וסיגריות וישבנו ועישנו בכיף והפלאפון שלי צלצל והוא שאל איפה אני ובטעות נפלט לי שאני בכיכר והוא צעק עלי כאילו אני ילדה קטנה שעוד מעור אחת-עשרה בלילה ושמחר יש לימודים ושאחזור תיכף ומייד ואני כמובן סגרתי לו בפנים וכולם טפחו לי על השכם ולקחתי שלוק מהסיגריה בלי להשתעל בכלל, כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי וככה באמצע הכיף פתאום השתרר שקט וייבגני סימן לי בעיניים וכשסובבתי את הראש ראיתי אותו עומד מאחורי ועל הפנים שלו כאילו חיוך של מי שמנסה להיות קוּל והוא אמר מעשנים, אהה? והבושה אכלה אותי ובלי להגיד מילה הסתובבתי והלכתי איתו אבל כשירדנו מהכיכר צעקתי עליו שהוא הרס לי את החיים ושהוא בייש אותי ליד החברים שלי והוא חזר על הקשקוש לו שהוא אוהב אותי ושזה לא שעה להיות בחוץ וצעקתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר ושאני לא אבוא איתו והתחלתי לרוץ ולברוח ממנו רק ששכחתי שאפילו שהוא די זקן הוא מתאמן בריצה במכון שלש פעמים בשבוע ודי מהר הוא השיג אותי ותפס אותי, ניסיתי לבעוט בו אבל הוא התחמק וחיבק אותי מאחור ולחש לי שאני הבת שלו ושהוא אוהב אותי וכל מיני קשקושים כאלה שהוא היה קורא בספרי הדרכה של איך להיות החבר של הילד שלך וכאלו, ושעכשיו הולכים הביתה. הוא לא החזיק אותי חזק והייתי יכולה בקלות להתכופף ולברוח אבל במקום זה נתתי לו להוביל אותי למכונית ונכנסתי פנימה בלי לדבר אבל כשהגענו הביתה וירדנו מהמכונית בעטתי בדלת בכל הכוח והרגשתי איך הפח הכסוף מתכופף והפנים שלו מתעוותות בכאב כאילו הוא חטף את המכה ורצתי מהר למעלה לפני שהוא יוכל לעשות משהו.

אחרי זה הוא ניתק לי את הפלאפון לשבוע ואני נשבעתי שלא אסלח לו לעולם. אפילו אס.אם.אסים לא הייתי יכולה לשלוח ואמא הסכימה אתיי שזו ממש התעללות והזכירה לי את זה עכשיו בתחנת המשטרה וגם איך הוא לא הרשה לי לצאת מהבית שלו ונעל את הדלת מבפנים ואמר שהיום הזה הוא יום שאני ישנה אצלו ושאם אמא רוצה אז שהיא תבוא ותיקח אותי ולא עזר שאמרתי לו שאני יכולה ללכת אליה לבד כי זה רק במרחק כמה רחובות וכבר הלכתי לשם מלא פעמים בלי מבוגר והוא התעקש ולא נתן לי ללכת ועוד דרש שאני אשב ואעשה שיעורים, כאילו שזה בראש לי בכלל.

מזל שנזכרתי בזה וכשסיפרתי לאמא היא אמרה שזו כליאת שווא ושהיא כבר תספר את זה לשוטר החוקר.

אחרי בערך שעתיים קראו לי לחדר ואני סיפרתי לחוקר את כל מה שזכרתי עכשיו שאבא עשה לי כל השנים וסיפרתי גם איך פעם כשהייתי אצלו המטפלת שהוא הביא משכה לי את היד והוציאה אותה מהמקום והוא מאוד נבהל ולקח אותי לאיכילוב ושם החזירו לי את היד למקום והוא קנה לי קולה אבל את המטפלת הוא לא פיטר. לא אמרתי להם שאני ביקשתי שלא יפטר אותה כי זה לא היה בכוונה ורק שיחקנו במשיכות ואמא אמרה שטוב שלא סיפרתי את זה כי זה ממש לא קשור ומה שחשוב זה שיצאה לי היד כשהייתי אצלו וזו חוסר אחריות שלו.

לא ראיתי יותר את אבא. הם לקחו אותו ביום רביעי בלילה. בשישי הזמנתי חברים לבית שלו וחגגנו בלי חשבון. דפקנו וודקות, וויסקי, בירות, יין ומה לא? דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו, היה לו אחלה בר עם אחלה משקאות מהדיוטי פרי, חבל רק שאת הרוב הקאנו אחר כך אבל למי זה איכפת ? העיקר שהיה פאנאן של מסיבה ואף אחד לא בלבל את המוח לנקות את הבית. זה מה זה כיף שיש לך בית כולו בשבילך. חבל על הזמן כמה שזה נפלא. ביום ראשון באה העוזרת וניקתה את הכל. הגרוטאה באה לקחת בשבילו כמה בגדים אבל לא דיברנו על מה שקרה. דווקא רציתי להגיד לה שאני קצת מצטערת על השקרים שסיפרתי אבל ידעתי שאסור לי. אמא הזהירה אותי שאם אני אודה שאני התחלתי ובעטתי בו קודם ייקחו אותי למוסד לנוער עברייני ואולי אפילו לבית סוהר ושאני חייבת לשתוק ואם שואלים אותי שוב לחזור בדיוק על מה שאמרתי ואם יש לי בעיה היא תעזור לי להיזכר כמו שהיא עוזרת לי בהכתבות באנגלית או בהיסטוריה.

עכשיו אני כבר לא כועסת על אבא.

המשטרה אמרה שהיא לא מבינה איך הוא הצליח לתלות את עצמו בתא, אבל זה קורה לפעמים ואין מה לעשות, מי שמרגיש שהוא אשם לפעמים מעניש את עצמו, ככה אמר השוטר והוסיף שהוא מאוד מצטער ואמא חתמה על טופס קטן וקיבלה חבילה עם הדברים של אבא אבל לא היו שם הפקטות של המרלברו, אני לא יודעת אם זה בגלל שהגרוטאה לא הביאה לו או שהוא עישן את הכל או שהחברים שלו בתא שנוררו לו.

עכשיו הבית של אבא הוא של אמא כי הם אף פעם לא התגרשו באופן רשמי. אתמול הגיעה אלינו צנצנת מהפקולטה לפתולוגיה. לא ידעתי שאבא תרם את גופתו למדע. היה גם מכתב קטן באותיות מודפסות שבו נאמר כי בהתאם לבקשת המנוח נשרפו שרידיו והם מוחזרים למשפחה וכמובן שהם מודים על התרומה לקידום הרפואה. אמא הניחה את הצנצנת עם אבא על מדף בספרייה בסלון מתחת לתמונה שלה ושלו שבה הם נראים מחייכים וברקע טונה של פרחים. אבא היה שולח לאמא כל סופשבוע לפחות עשרה זרים וכל הבית היה מריח מהם, עכשיו יש לנו בקושי ואזה אחת שבה אמא שמה לפעמים פרחי בר שהיא קוטפת בחוץ והיא קוראת להם פרחי חופש כי הם גדלים באופן טבעי ולפעמים אמא עומדת ליד החלון, מעשנת סיגריה, נושפת את העשן החוצה בשביל שאני לא אהיה מעשנת פאסיבית ומאפרת את האפר לתוך הצנצנת של אבא כי היא לא רוצה ללכלך את החצר בחוץ.

אודות אלכס פז-גולדמן

סופר נוער, מחבר סיפורים קצרים ואיש הייטק. ספריו "עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות" - על גירושין וחתולים, "המרגל האבוד והשמלה הירוקה" - סיפורו של הדור השני לשואה, ו-״הרפתקה בחולות" (בשיתוף איריס ארגמן), נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך. כמו כן כתב את "תעלומת העיניים השחורות-כחולות" - על פרשת ילדי תימן החטופים. כותב אורח ב"עיניים". בעל תואר שני בהצטיינות בתוכנית למחקר תרבות הילד, ותואר ראשון במדעי המחשב. גר בתל-אביב אב ל-3 בנות ובן.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

8 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "הגנה עצמית" או "היום המאושר בחיי" של אלכס פז

  1. מאת ניב עמית:‏

    זה יכול היה להיות מצחיק אילו לא היה כל כך עצוב… בעיקר בגלל הסמיכות למציאות…

  2. מאת lusaluma:‏

    הרבה פרדוקס בסיפור . אדם שפל שמכה ומאידך תרומתו למדע. שיקוף מצוין של מבנה האישיות הרווחת בחברתנו מבחינת המורכבות והקונפליקטים ,הפשט והנרמז. מעניין ואף פותח מחשבה של מעבר למילים. כל הכבוד.(כמובן שזו דעה בלבד ויתכן כי כוונת הכותב היא כפשוטה או העברת מסר אחר, זה היופי בספרות- כל אחד מתבונן ומבין מהפריזמה שלו)

  3. מאת מלי:‏

    סיפור שאפשרי שיהיה אמיתי. לא חסרות נשים פגועות שעקב זניחתן על ידי הבעל השנאה גואה בהן והן מלעיטות בה את הילדים עד כדי האשמות שוא ומעצר האב. סוף עצוב. בטוח שהילדה ואפילו האם לא ציפו שזה מה שהשקרים שלהן יגרמו.

  4. פינגבאק: פרוזה פמיניסטית לשבת: האלטר אגו של ציפי לבני חיברה סיפור הממח יש שינאתה לפטריארכיה | טובת הילד

  5. מאת יוסי:‏

    לאוסף של עובדות יכולים להיות כמה פרושים. על כך נבנה הסיפור. יש פרוש שנתנה המשטרה, ויש פרוש שמבין הקורא. הפער נובע מכך שהקורא מקבל נתונים נוספים שמטים את הפרשנות הסבירה לכיוון אחר. אכן הבעיה הכפולה של מסכת עובדות חלקית וקיומן של מספר פרשנויות הינה בעיה יסודית של מערכת החוק והצדק.

    יש בסיפור עוד היבט והוא הרובד האנושי של הדמויות בסיפור. האב הינו קרבן למרות שעשה מאמץ להיטיב עם בתו, כלומר שלא בצדק. האם הינה רעה, נקמנית ושקרנית. הבת גם היא מושחתת כאמא שלה. האשה השלישית בסיפור הינה חסרת אונים ועלובה (גרוטאה). בסיפור הזה הנשים רעות ועלובות, הגברים טובים, והרע מנצח את הטוב באופן סופי (מוות).

    אני הייתי מציע שהטוב והרע פחות מופרדים. הטובים גם רעים קצת, והרעים גם קצת טובים. ההתרחשויות פחות מובחנות והחיים הרבה יותר מסובכים. מסקנות הינן פחות הכרחיות וחדות, ויותר משתמעות ומעומעמות. בדרך כלל נדרש שיקול דעת כדי לאזן בין נתונים סותרים. למשל, ניתן לשער שהאב הבוגד פגע קשה באשתו ובתו כשעזב אותן ושכולם בעצם קורבנות במידה זו או אחרת.

  6. פינגבאק: פרוזה פמיניסטית לשבת: האלטר אגו של ציפי לבני חיברה סיפור הממחיש שינאתה לפטריארכיה | טובת הילד

  7. פינגבאק: פרוזה פמיניסטית לשבת: האלטר אגו של ציפי לבני חיברה סיפור הממחיש שינאתה לפטריארכיה | courtisrael

  8. היה יכול להיות סיפור פיקטיבי, אלמלא נשמע כמו שיקוף של המציאות

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*