כוחו של רוני סומק

 

על "כוח סוס" לרוני סומק, כנרת זמורה ביתן, 2013.

 

רוני סומק, המשורר ישראלי הפופולרי ביותר בעולם, כך קראתי, יוצר בשירתו עולם דימויים השואב מהנעורים, אבל במידה רבה נשאר בהם ולא מצליח לחצות אל עולם הבגרות. זוהי שירה שנוגעת בכאבים שונים, אבל בוחרת באינטנסיביות של מטאפורות ודימויים שיש בהם התחמקות מסוימת מהמציאות.

זוהי שירה שכבר הגדירוה רבים וטובים כשירת פופ, ופופ הוא המוסיקה הקלה החביבה על הנעורים. הדובר השירי של סומק הוא גבר-נער, עסוק בהתאהבויות, בגילוי המין (לא עיסוק במין, המאפיין כמובן את גיל הבגרות, אלא גילוי המין), בניסיון להיות אנטי ממסדי אבל למעשה מציית לחברה (כמו שנערים מעשנים סיגריות מחוץ לבית הספר ומרגישים מורדים גדולים).

הדובר של סומק נוסטלגי, ורבים מהשירים עוסקים בילדות, נעורים בישראל של שנות החמישים-שישים-שבעים. אבל סומק נותר תקוע בפואטיקה אותה הצליח להוליד, פואטיקת הדימויים והמטפורות המטפסות אחת על השנייה, בעוד הראשוניות והייחוד הולכים ונחלשים מספר לספר. סומק מיומן ויודע את מלאכתו, ובשירים הטובים המעטים ב"כוח סוס" הוא מצליח לרגש. אבל עדיין זוהי שירה שלא רוצה להתבגר, וזאת זכותה, אבל בכך היא מגבילה את עולמה, שירה שלא מצליחה להתעמת מול המוות, ולפיכך היא נותרת תמיד במימד המשחק המצועצע עם דימויים ומטאפורות. כל משורר הוא ילד, השאלה אם הוא ילד בתוך מבוגר בונה מטאפורות ודימויים, או ילד-נער בתוך ילד-נער.

סומק הוא משורר הנוגע בקיפוח המזרחים, משורר העומד לצד המקופחים בחברה, מכל מגזר. אבל שירה שהופכת להיות מעין מסיכה על פני המציאות לא באמת יכול לצייר תמונה ריאליסטית של עולם בו יש רוע מובהק ודורסני, כי אצל סומק השיר תמיד צריך להיגמר עם איזה חיוך מטאפורי מצועצע. אין מקום לסתם סודני שגונב סלולרי כדי לאכול או ילד אפריקאי מת. הילד האפריקאי אצל סומק תמיד ירכב על סוס מטאפורי לעבר שקיעה יפיפייה. וכך נפתח ספרו החדש:

אני בן של תופרת, וכשהייתי ילד דמיינתי/ ברוש למחט ירוקה… אמי הפליגה לארצות שגבולותיהן היו קווים שבורים/ בעמודי הגזרות של ז'ורנל האופנה 'בורדה',/ וחלמה למלא בפאייטים את שמלת ההופעות של / גרייס קלי, נסיכת מונקו.

האימא התופרת עם החלומות. תיאור אותנטי אבל גם מעט אוריינטלי. מה אנחנו למדים על האמא? מה אנחנו למדים על הבת האהובה החוזרת ספר אחרי ספר בשירים? מעט. זוהי אהבה בלי נמען אמיתי, אלא אהבת מטאפורות על גרייס קלי.

אבל אני שנדקרתי בראשי האצבעות, עד שלמדתי/ לתפור כפתורי חלום על חולצות היום-יום,/ יכול להעיד על כך/ בשבועה.

כאמור – בריחה לחלומות, אין מציאות, כי היא קשה מדי.

הצירופים של סומק בעיתיים: "כפתורי חלום": , "סוכריית גופה", "מוזיאון לתולדות התשוקה", "אוקיינוס השמחה", "רמטכל צבא האבסורד" – חיבור בין מילה "גדולה" – חלום, גוף, שמחה, אבסורד, למילה יומיומית, כפתור, סוכרייה, רמטכ"ל, ליצירת צירופים בומבסטיים. צירוף מקורי וטוב כאשר אי אפשר להחליף בו את אחת המילים, כאשר המילים מתחברות לבלי הפרד. "אוקיינוס השמחה" לא טוב כי אפשר לכתוב גם "אוקיינוס הצער" או "אוקיינוס הכאב".

ב"שיר אהבה לאקרובטית מקרקס מדראנו", שיר נער מתאהב, הדובר מתחרמן על האקרובטית: "כמה רציתי להיות/ התחבושת שנכרכה מעל ברכה", קלישאתי למדי, כמו סיום השיר – "עד היום אין לי מושג איך קראו לה".

כשסומק נזכר בעברו החובבני ככדורגלן, פתיחת השיר חביבה. אבל סיום השיר מוצא אותו שוב מצטעצע בדימויים בלתי שייכים לתמונה: "כשהפסדנו אפשר היה להשיט שכונה שלמה/ בגונדולות שיצאו ממעגן העין…". לא ברור מהיכן נכנסה הגודנולה לעולמם הכדורגלני הישראלי, מה לה ולעולם הנערים קשי היום? הם עברו ציעצוע מטאפורי.

הנה שורות הפתיחה של השיר "משפחות" – לא שיר של מבוגר נזכר בנערותו, אלא של מבוגר כותב שורות נוסטלגיה בעייתיות, ילדותיות משהו:

כשהתחפשתי לקאובוי הרחתי אבק שריפה/ במשפחת ההדק/ וכשלמדתי ילד רעב לגנוב לחם לשתי בצק/ במשפחת הצדק./ כשפוררתי מאותו לחם פירור לציפור מדרכות הייתי/ במשפחת הטבע,/ וכשהציפור שרה בכלוב הרגשתי משפחת פשע.

המצועצעות מצטיירת מהר, ויזואלית וקולנועית מאוד, אבל היא גם מעלימה כל זכר למציאות. בשיר "דקה מאוקטובר 73" מספר המשורר על מתנדבת אנגליה. מלחמה היא לא דבר מצחיק, אם כי אפשר לכתוב עליה כמובן בהומור מצוין. אבל סומק רק מצעצע הכול:

באמצע המלחמה ליד חדר קבלת הפצועים/ בבית החולים "שערי צדק", עצרה אותי/ מתנדבת אנגליה,/ …היא סיפרה / שלפני שהחלה לשמוע שנסוני דם בצינורות האינפוזיה/ עצרה לילה אחד בפריז לחשוף את זרועה/ למחטי קולה של ברברה".

זוהי תמונה לא קלה – פצועים בבית חולים, אבל בעולם המצועצע של הנער סומק אין דם אמיתי, אלא רק "שנסוני דם בצינורות האינפוזיה". מה, בזרימת הדם, גורם למשורר לדמות אותו לשנסונים? אולי רק רצון לייפות את המציאות, לצעצע אותה. הדם זורם עצוב וחרישי בצינורות האינפוזיה, אבל כמו הגונדולות שהיו מטאפורה לבכי, כך השנסונים לדם. סומק כמובן מוכשר באריגת דימויים ומטאפורות, אבל ההנאה מהמשחק באה על חשבון המציאות.

בניגוד לשירים שצוטטו קודם, הנה שיר סומקי קלאסי ארוג היטב,  "סטריפטיז השושנה" שמו:

קוצים הם שומרי הסף במועדון סטריפטיז/ בו משליכה השושנה חזיית עלים/ על עשבים שוטים, המחכים לרוח/ שתזקיף להם/ פנים./ איש לא יימלט הלילה מדקירת הפרח.

העשבים השוטים – הגברים במועדון, השושנה – החשפנית, קוצים – שומרי סף, שיר השומר על שדה מטאפורי אדוק, מיומן. אבל איזה דמות מקבלת כאן החשפנית מעבר להיותה צעצוע חדש של סומק? כלום, אין שם אדם, אין מצוקה.

הנה כמה בדיחות, בשיר "4 משוררות מהסדנה לתכנון סדר יום":

מישהי הצטערה שלכביסה שלה/ אין נטיות אובדניות./ "זה היה חוסך לי זמן/ אם היא היתה תולה/ את עצמה… הרביעית אמרה: "אני/ משורר המחרת המחר". ענו לה:"בואי נדבר על זה מחרתיים".

אני לא בטוח שהשיר הזה היה עובר את המסננת של אמיר גלבוע, עורך ספרו הראשון של סומק. אבל חלפו עברו להם הימים שהיו לה לספרות העברית מסננות, שומרי סף, מבקרים ושאר גורמים מעיקים שכאלה. היום יש רק זירות כוח, חנופות ופרסים.

לעיתים מרשה לעצמו סומק להיות פשוט אדם ולא משורר מצטעצע עד אובדן חושים, מבושם אהבה עצמית,כמו ב"סונטת קיץ":
קיץ הוא העיפרון/ הכי לא מחודד/ בקלמר עונות השנה./ אני כותב בו/ מכתב אהבה/ לתופרת שגזרה/ מחולצות הנשים/ צווארונים שכיסו עורף/ ומשולי שמתלתן/ כמה סנטימטרים/ של חורף./ גם השנה אולי/ יהיה חם במקומות/ הנמוכים

אם מורידים את המשפט האחרון נותר שיר טוב, עם הקלמר של בתי ספר, ועם אהבה לאם התופרת. והנה עוד שיר בהחלט טוב, בו מצליח המשורר לא לברוח מכאב הילד של המגזר המקופח, "המנון ילדי העובדים הזרים" שמו, אבל הילדים הם ילדי העולים מארצות ערב:

אנחנו ילדים עם שער צמר פלדה, / הרי געש בשמורת העין/ ולשון הנזהרת מלגלגל סלעים קשים/ מהשפה של התורה./ אנחנו, שגדלנו בין כתמי המלט שעל חולצת אבא/ לבין סמרטוטי ספונג'ה של אמא,/ שנקתה לכם/ את חדרי הבית ולנו את/ חדרי הלב,/ לא נשכח אף פעם איך בשיר של ביאליק, שלימדתם/ אותנו בגן, בכה פרח שנעקר מהגינה,/ ואיך ציירנו לכבודו ממחטות/ שמחו מגבעולו את טל הבוקר./ אז לא ידענו שאלה יהיו/ הממחטות שלנו".

שוב, אפשר לוותר על המשפט האחרון, אבל ככלל שיר מהודק ואמין, תיאור כואב של אב עם חולצת כתמי מלט (לשם שינוי לא כותב המשורר אב עם נהרות לבנים על חולצתו או משהו כזה) וכאב של מי שכפו עליו את תרבות ביאליק ומחקו את תרבות הוריו.

ועוד קטע שיר יפה, בסוף שיר המתאר בניין המאכלס AM: PM  מוכר לכל עירוני תל אביב:

ומלכת שבא המחופשת לקופאית אתיופית/ היושבת בשלוש בלילה בין ערימות השוקולד,/ ורואה איך עצי גן מאיר קדים עמוקות/ לעברה

אז גם כאן אין סתם קופאית אתיופית המרוויחה 22 שח לשעה כאוטומט בפיצוצייה אלא מלכת שבא מחופשת, אבל קידת עצי גן מאיר והקונקרטיות הבנויה מצליחים לגעת. אבל אלה יוצאי הדופן בספרו החדש של המשורר הלאומי של ישראל, מדינה שמסרבת להתבגר, להביט בראי, ובוחרת בהתאם את משורריה הלאומיים.

ראו גם :

רוני סומק ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"

רוני סומק בויקיפדיה

רוני סומק פוגש את ג'וני וייסמילר

רוני סומק בקצוות העולם המוכר

רוני סומק מדבר על "כוח סוס " ברדיו

עוד ביקורות על "כוח סוס ":

לתפור כפתורי חלום על חולצות היום -יום -גלעד מאירי על "כוח סוס "

אלי הירש על "כוח סוס "

ריח אבק השריפה העולה משורות שיריו של רוני סומק :אורי הולנדר על "כוח סוס "

 

 

 

 

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

36 תגובות על כוחו של רוני סומק

  1. מאת יוסי, ילד שלי מוצלח:‏

    אני חושב שבביקורת זו ,שמת את עצמך במקום הראשון של מבקרי השירה בישראל: בלי התלהמות ,בלי רוע ומתוך כבוד לאדם ולטקסט כתבת ביקורת שהיא ההפך מצפיחית בדבש!

    כל הכבוד!

    • מאת גל:‏

      הביקורת שניתנה פה על סומק היא ביקורת עניינית מדודה וחכמה במיוחד. בפועל עלה הכותב רשימה
      זו על הבעיה האמיתית של רוני סומק . הוא לא הולך ומתבגר אלא נשאר ילד. עולם הדימויים שלו הוא כשל ילד, ילד שלא רוצה לראות את האמת על המציאות ולכן דן אותה כמו ילד בחצי מבט, בחצי אמת ובחצי
      טון . אל תשווה בין פופ לבין שירת סומק שכן אתה נותן לה עומק גדול מדיי. בשירי פופ בחלקם יש המון עומק ואין עומק בשירת רוני סומק , שירתו מתאימה לאנשים שאוהבים לקרוא על גיל ההתבגרות ולהנהן מעדנות. קלעת בול.

  2. מאת אור א:‏

    ביקורת מעוררת מחשבה הרבה מעבר לשירתו סומק – שבה, אגב, אני רואה חשיבות רבה דווקא בשל יכולתה לתקשר עם קהל רחב. נערים שמבקשים שירה לא יכולים להחשף לשירה סובטילית, אניגמטית, קשה – אלא הרבה יותר קל להם להתחבר לשירה מסוג זה. "שירת מעבר", הייתי קוראת לה – ראויה וטובה לכשעצמה. אני יכולה לראות איך "אוקיינוס השמחה" מרחיב את לבו של האדם שזו לו נגיעתו ראשונה עם שירה – בבית ספר מול מורה שמפרשת שורות שיר בהתפעלות (במקרה הטוב). זה כשרון גדול מאוד להצליח לגעת טוב ורחב ולאורך זמן.
    זה באשר לסומק.
    בנוגע לביקורת – נדמה לי שהיא פוגעת בנימים הכי עדינים של כל יוצר שמבקש להשתכלל ולהתעלות ולהתעמת עם הקשיים שלו כיוצר, ולהצליח להפיק ולו משפט אחד מזוקק. (זה גם מתסכל ומשתק לפרקים)

  3. מאת אלי אשד:‏

    נשאלת השאלה על סמך מה נקבע שרוני סומק הוא המשורר העברי הפופולארי ביותר בעולם ? התשובה היא פשוטה מן הסתם על סמך כמות התרגומים של יצירתו לשפות שונות שאותה אפשר לבדוק בקלות בערך עליו במכון התרגומים מעברית לשפות אחרות .
    כאן :http://www.ithl.org.il/page_14707
    על פי הערך הזה ספרי סומק תורגמו ל-15 שפות בהם נפאלית ומוקדונית ואפילו יידיש.
    וזה מן הסתם לא כולל שירים בודדים של סומק שתורגמו לשפות נוספות שאינן מוזכרות.
    וכאן נשאלת השאלה :למה סומק ? מה יש בו שמדבר גם לקורא הנפאלי או המוקדוני ? לפחות לזה שמתרגם ספרי שירה.
    איני יודע את התשובה.אולי זה גם קשור לכך שרוני סומק הוא איש רעים שיודע להתחבר עם אנשים מתרבויות שונות ורחוקות.רוב המשוררים אינם מסוגלים לעשות את זה.

  4. מאת יובל ג.:‏

    לאלי – מסכים לצערי. הסיבות להצלחת סומק הן שתיים, אחת "חיובית" ואחת שלילית.
    1. החיובית – מטאפורות ודימויים עוברים טוב מאוד בתרגום. זאת עובדה. בגלל זה גם עמיחי, שהוא משורר ענק לטעמי,
    למרות שכיום בעיניי החוגים הקובעים הוא נחשב פופולרי מדי, עבר טוב בתרגומים והצליח. לעומת עמיחי, את אבות ישורון נניח, או את אורי צבי גרינברג, קשה לתרגם.
    2. השלילית – מה שאני מטיף פה נגדו לכל אורך הדרך, ומה שכתבת – אלי. יחסי ציבור, התנחמדויות, הפוליטיקה של הלשון שהשתלטה כאן על כל הערכה אסתטית, בזה סומק פשוט עילוי, כמעט גאון, הייתי אומר. ולראייה – ההתייצבות להשקות שלו, היחסים עם שר האוצר הנוגס ופוגע בעניים בלי בושה (יחש לזכור שסומק הוא מספר מאה ועשרים ברשימת "יש עתיד, ולמרות שהוא מזוהה עם השכבות החלשות והקיפוח שלהן, גם אחרי הגזרות שהעביר לפיד לא הסתייג ממנו ולו במילה, למרות שהוא כאמור, חבר ברשימתו). ברשימה עצמה התמקדתי באסתטיקה – בטוקבק – אני מרשה לעצמי להגיד את הדברים. אי אפשר לכתוב שירה חברתית מצד אחד, ולהיות חבר של לפיד מצד שני. זה לא הולך ביחד.
    לפיד הוא הרוני סומק של הפוליטיקה, סומק הוא הלפיד של השירה. הנחמדות כאידיאולוגיה, על חשבון האתיקה עצמה, הילדים הרעבים עצמם. ככה זה כשהשירה היא משחק (מבריק לפעמים) בצעצועי מטאפורות ודימויים, ולא מציאות.

    • מאת יובל ג.:‏

      ומהתגובה הקודמת שכאן (לפני כארבע שנים לערך, כאמור) שדד מר ויזן את ההשוואה (הטוקבקיסטית למדי) בין לפיד לסומק: "לפיד הוא הרוני סומק של הפוליטיקה, סומק הוא הלפיד של השירה". אז ויזן פלגיאטור, ואני גם יודע שקרא רשימה זו, שכן התלונן בפניי שאני מקל מדי עם סומק. לי זה לא אכפת, אין לי זכויות יוצרים על השוואות פופוליסטיות, אבל על קוראי השירה לדעת גם את הפוליטיקה שמאחורי ההשוואה של שירה לפוליטיקה:
      מר ויזן קרא מאמרו המחמיא של ערן הדס ב"מעיין" לגבי רוני סומק, שדד ממנו את הניתוח (המבריק, אם כי בעל המסקנה המעט משונה המעריצה את סומק), רץ לפרסם ב"הארץ", "הארץ" שמחו כי הם נאבקים כלכלית וזקוקים נואשות לטראפיק בדיגיטל לצורך שיפור פרסום מידלדל (ואני בעד הישרדותו של "הארץ", אבל לא על ידי הפיכה לסנסציוני עם קטילות נוטפות שנאה – קטילות כן, שנאה לא).

      ולאלי – בקש מהדס את מאמרו המוזר על סומק, אולי יסכים לפרסם כאן.

  5. מאת אורי מאיר:‏

    לדעתי סומק היה כדורסלן בנעוריו ולא כדורגלן…

  6. מאת אלי אשד:‏

    לא אכנס לפוליטיקה כאן.אני חושב שלראות בלפיד את אוייב העם כי הוא היגיע למסקנה שיש לנקוט בצעדים של גזירות זה פשטני.וגם אין טעם לתקוף את סומק על שהוא תומך בו .זה לא באמת קשור לשירתו שהיא לא פוליטית במוצהר. אם היה כותב שירה פוליטית מפלגתית זה היה עניין אחר. אבל אין מי שכותב כיום שירה כזאת ואין כבר מזה שנים רבות.

  7. מאת חגית בת-אליעזר:‏

    רשימת הבקורת – מצויינת. היא נקראת כיצירה ספרותית בפני עצמה. לשונה עשירה, אסטטית. אמירותיה בהירות ונסמכות על הדגמות. ומעל לכל – הרשימה מעוררת מחשבה. ראשית, על יחסי הגומלין בין הפנים והחוץ (של אוכלוסיה דוברת השפה). שירה קוסמופוליטית, שעוברת בנקל לשפות העולם ומשרתת את הצרכים של הקוראים הזרים – לא בהכרח נענית לקשיים והמצוקות הייחודיים והפרטיים של הישראלים -דוברי העברית. ועוד מחשבה: אישיות ידידותית, נוחה ומתחברת, יוצרת קשר שיחה עם הבריות, יכולה להיות בעוכריו של האדם כמשורר: אם יכול לבטא את עצמו בשיחה מיידית, קולחת ומתגמלת , ההתמודדות עם הדף הלבן השתקן והאדיש – איננה הקלה אלא טורח.

  8. מאת יובל ג.:‏

    תודה חגית.
    לאלי – הדיון כאן לא פוליטי אלא אסתטי, אבל אני לא שמתי עצמי ברשימת "יש עתיד" לכנסת, סומק עשה זאת, גם אם במקום סמלי. סומק איננו משורר א-פוליטי, שירתו, במיטבה, וספר זה אינו מיטבו, בהחלט עמדה לצד החלשים בחברה.
    לגבי לפיד – הוא גנב כחצי מליון קולות של אהבלים שהאמינו לו שישנה את המצב החלוקתי בישראל. נכון, הוא ירש גירעון עצום וידיו היו כבולות על ידי בורותו בתחום, אבל אני לא התמניתי לשר אוצר, לפיד התמנה, והוא מיישם מדיניות הפוכה מזאת שלה התחייב במצע שלו, והוא ישלם על כך בעתיד. סומק אמר בתגובה לשאלה על יחסיו עם לפיד ש"אנשים מדברים איתו על כסף, אני מדבר איתו על זהב". הו, איזה יופי! (זהב – הכוונה לשירה, שכן שר האוצר שלנו הוא גם מתרגם חובב, בין השאר של תום וויטס, כפי שפורסם בכתב העת "עיתון 77").
    ובכן, הפוליטיקה של הדימויים המצועצעים והמטאפורות של השכחה היא בעייתית, ונוסטלגיה היא צורה מדכדכת של הדחקת קשיים אמיתיים של ציבור רחב שסומק מתיימר לייצג אותו.
    הפוליטיקה של לפיד ושל סומק היא מה שהייתי מכנה הפוליטיקה של הנחמדות – כלומר – אני נחמד משמע אני קיים. לפיד מאחז עיניים של קהל המצביעים, סומק, במידה רבה, מאחז עיניים של קהל שוחרי השירה. הנוסח שהוא מציע הינו נוסח קל, פופוליסטי, ממוחזר לעייפה, שירת נוער מחופשת לשירת מבוגרים. נער שיגדל על שירתו – מילא, בתנאי שיצמח משם. כנער, שירתו לא היתה מסבירה לי את חיי, אלא רק מיפייפת אותם.
    ויש הרבה שירה פוליטית בישראל, וטובה בהחלט ברמות משתנות – מתי שמואלוף וצ'יקי ארד ועוד ועוד – (על שמואלוף תהיה כאן רשימה שלי בקרוב). ולא צריך ללכת רחוק – אהרון אלמוג הציע מודל של שירה פוליטית מזרחית תקפה ורצינית, שירה למבוגרים, ארז ביטון הישיר מבט לקיפוח מזרחי ועוד ועוד.
    הניסיון להפריד בין אתיקה לאסתטיקה הוא נסיון ניאו ליברלי במובהק – כמו מר הולנדר ומתקפתו על "מאבק המשוררים" – הקיום חומרי, לא מעט משוררים עניים, חצי מהציבור עני וקצבאותיו מקוצצות, ומר סומק משורר על גונדולות ומדבר על "זהב" עם שר האוצר.

  9. מאת אלי אשד:‏

    ובכל זאת ..העובדה היא שיש משהו בסומק שמדבר לרבים בעולם קוראי השירה הישראלי וזה שמחוצה לו ,למרות שהוא פשוט כדבריך.לדעתי איך שהוא כל אותם אנשים בנפאל ובאלבניה ובאוזבקיסטאן שקוראים אותו כנראה מרגישים שהאיש הזה סומק מעביר להם היטב את ניחוח הישראליות בצורה ששום משורר אחר וודאי לא נתן זך הקוסמופוליטי לא יעביר להם. .

  10. מאת יובל ג.:‏

    יכול להיות, אלי, אבל זה הרבה עניין של אנרגיה. לסומק יש הרבה קשרים והרבה אנרגיה לנסוע להרבה פסטיבלים ולהתנחמד שם עם הרבה משוררים חשובים, אדוניס למשל, אז מתרגמים. אם סומק תופס את ניחוח הישראליות אז זה הישראליות של שנות השבעים, של "מפגש אנטבה" וכו', עם לא מעט אוריינטליזם. למעשה שירת סומק אוריינטליסטית למדי, כלומר מייצרת תפיסה מהותנית של המזרח, אבל מאחר והוא מזרחי – אז מקבלים את זה. אישית אני לא שם על הרבה מהתיאוריות האוריינטליות ממילא.
    אבל אמרתי – מטאפורות ודימויים עוברים טוב בתרגום. ולא ציינתי שמדובר בשירה לא טובה, אלא בספר לא טוב. זך אכן קוסמופוליט ולכן לא יכול להעביר את הישראליות בשירה. עמיחי כן. וסומק במיטבו בהחלט מסביר פנים לקוראים, ואין בכך רע – להיפך – זה דבר ראוי לשבח, עם מגבלות מסוימות. אבל השירה הישראלית במיטבה מורכבת בהרבה משירת סומק, וחבל שהוא נציג עיקרי שלה בעולם. אם היה נציג אחד מיני רבים – לא היה בכך כל רע. את רחל חלפי למשל לא מכירים בעולם. האם היא משוררת פחות טובה ממר סומק? מסופקני.
    אגב, קיבלתי תגובות אוהדות ממשוררים בכירים שלא מזדהים בשמם לגבי הרשימה. משמע – ברפובליקה הספרותית עדיין מסוכן לבקר, רפובליקת השמור לי פרס ואשמור לך מלגה, חבל. יש הרבה שחיתות בעולם השירה הישראלית, בצד הרבה איכות בעולם השירה הישראלית. השירה הישראלית צריכה איזה רון קופמן, איזה ירון זליכה, כמו הספורט.

  11. מאת יוסי, ילד שלי מוצלח:‏

    יובל
    אל לך להלין על כך, שמשוררים לא ממהרים להזדהות בשמם. אין לזה שום קשר לשחיתות. איזו תועלת זה יביא לעולם השירה? זה ירבה שנאה מיותרת . מה לעשות, וזה התפקיד שלכם מבקרי השירה. אתה לדעתי, ממלא לאחרונה את תפקידך בצורה הטובה ביותר. ונדמה לי שקצת הצלחת להשפיע: הנה, אלי הירש בביקורתו האחרונה על ספרו של מרחב ישורון, סקר בצורה מעולה (לדעתי) את הרקע ההיסטורי החברתי של הספר החדש, והיה לגמרי לא "צפיחית בדבש".

  12. מאת יובל ג.:‏

    הי "יוסי", אני לא הסכמתי עם ביקורתו של הירש. נכון שהרשה לעצמו לשם שינוי קצת לבקר, כלומר לבוא באיזה טרוניה כלפי המשורר (אגב, גם על מרחב ישורון תהיה כאן ביקורת שלי בהמשך) אבל הירש בורגני מדי מכדי להיות
    מסוגל לקרוא את ישורון לעומק, ולא שישורון נקי מבעיות.
    ואגב, אם הביקורת מנומקת – אז למה לפחד להזדהות? האם כל ביקורת היא שנאה? אני, למשל, כלל לא שונא את המשורר המבוקר. יש בינינו לא מעט קווי דמיון: שנינו משוררים, שנינו מרמת גן, ושנינו מקריחים. אני חושב שגם לשנינו כרס קטנה, שבקלות יכולה לגדול, כי אשתי לא מבשלת, אני לא מבשל, והמק'דונדלס משמין. בנוסף לכך, מוכרים שם גלידה פיצוץ טעימה אש. המחיר לא גבוה: 11.50 ש"ח, ואפשר להוסיף קרמל, תות או שוקולד לבחירה.

  13. מאת יוסי, ילד שלי מוצלח:‏

    מאחר ולא קראתי את ספרו של ישורון, יכולתי רק להתייחס ל"רקע ההיסטורי חברתי" המשורטט, ולטון שלא היה צפיחית בדבש.
    אתה התייחסת לענייני "תגובות" ,תגובה לא יכולה להיות מנומקת בהרחבה, הרי אז היא תגלוש לז'אנר הביקורת.
    ביקורת לא צריכה לבוא ממקום של שנאה. אבל אם משורר כותב תגובה לא אוהדת על ספר של משורר אחר, לא יעזור בית דין של מטה ולא זה של מעלה, תמיד יחפשו את "האישי". ובאמת, מה זה יועיל אם אני יוסי, אודיע שאני מסכים עם דעתו של יובל גלעד ביחס לשירתו העכשווית של רוני סומק.

  14. מאת דוד ברבי:‏

    התיחסות לביקורת של יובל גלעד

    יובל גלעד אתה כותב יפה ובהחלט מנמק את דעתך
    אך אני כקורא…..ושוב אומר כקורא….
    רואה זאת אחרת ויש לי מה לומר לך כמובן עם כבוד והערכה

    התייחסתי לחמישה קטעים בלבד שאותם אני בטוח תזהה לפי תגובתי

    הרבה אפשר ללמוד על האמא
    היא לא הייתה סתם תופרת כפי שמכוונים
    (שלחו את אחותנו למגמת תפירה ואותנו למסגרות) היא חלמה על יותר מזה וגם אם עסקה בכך זו הייתה סוג של אומנות הזורנל
    ואהבתה גדולה לנכדתה עד כדי למלא את שמלתה בפייטים וחלומות שהיא לא הגשימה

    אחד השירים שתפסו אותי חזק כל כך ומצאתי עצמי שר אותו זה השיר ״משפחות״
    קולנוע כן אבל לא מצועצע
    רוני מזכיר הרבה את הקולנוע ולא רק בשיר הזה (אנו מכירים את השיר בו הוא חושף את מרלין מונרו)
    הגיל שלנו ואני לא רחוק מרוני חווה חזק מאד את תקופת המערבונים כולל תחפושת בפורים
    כולם התחפשו אז לקואבוי עם אקדח מרעיש ומעשן
    וזה נתן לך עוצמה כילד
    רוני עובר מהר לתקופה בה היה מדריך חבורות רחוב (אני מניח שגם לפני כן היה ילד מנהיג ) והוא מלמד ילדים לשרוד (ילדים רעבים ממשפחות הרוסות)
    ברור שהכותב נמצא בצד הטוב בצד ששואף לצדק ושם הוא לש את בצקו שהוא בעצם הבצק של הממסד והתרבות המערבית
    מהר מאד הוא מרגיש את התסכול בחוסר הצדק של החברה מול אותם ילדים ואנשים
    והוא משתמש במטפורה הנפלאה של הציפור ששרה בכלוב
    אותם נערים שהוא מפורר עבורם את התרבות המערבית והם כמו הצפרים ששרים בכלוב/רוני מרגיש את חסרון תרבותם שהיא גם תרבותו (במקום לשיר את העגורים במנגינה רוסית ירצו לשיר את מילותיו ומנגינתו של עבדלוואב)
    והוא הכותב מרגיש חסר אונים לא עושה מספיק כלומר שותף לפשע

    יובל אפשר בהחלט לכתוב ״הדם זורם עצוב וחרישי בצינורות האינפוזיה
    ״אבל נשאלת השאלה מה מפתיע לכתוב כך הרי זה כל כך נכון והאמת כל כך ידועה
    רוני בוחר להפתיע בדימוי ״שנסוני הדם בצינורות האינפוזיה ״
    ואני מעדיף את ההפתעה

    יובל
    רוני נותן תמיד לאשה את המקסימום אתה צריך רק לתרגם נכון
    שים לב להבדל האשה שושנה והגברים עשבים שוטים וכמובן הדימוי ״משליכה חזיית עלים״ הוא מדהים ביותר לדעתי

    דילגתי ישר לשיר האחרון שכן באופן בולט ביותר יש משמעות למילה אחת שנותנת את התובנה החשובה בשיר
    ואולי לא שמת ליבך לכך יובל
    זה אפילו מרגש אותי לכתוב זאת
    ״מלכת שבא מחופשת לקופאית״
    כן מלכת שבע
    לא סתם קופאית לא סתם מישהי
    הקשיבו הקשיבו היא באה מארץ בה נולדה מלכת שווא ואולי הגיעה הזמן שתתנו את הכבוד הראוי

    לסיכום ביניים אומר רוני סומק הוא משורר של מאבק חברתי מאז הפנתרים השחורים ועד היום
    והוא יודע לעשות באומנות ובכשרון רב תוך שהוא משתמש במטפורות ובפיסולן
    דמויות מהקולנוע ואם צריך ירחיק עד מלכת שבע

    ולעניין שיח הלפיד
    אני מבין המודאגים ממה שקרה בבחירות האחרונות
    צריך לזכור שרוני הוא לא איש פוליטי
    אילו רצה היה היום שר
    הוא נמצא ברשימה באופן סמלי ואני בטוח שמחשבתו נתונה בדאגה למצב
    בתשובה לשאלה למה ויתר על תפקיד בממשלה ענה
    ״אני רוצה להיות תמיד 1 סמ מעל הקרקע
    כך עונה משורר ורוני הוא משורר
    מלבד זאת קורות חייו של רוני מלאים יותר מכל אחד בפעילות חברתית לאורכה ולרוחבה של המדינה
    מהיותו מדריך חבורות רחוב דרך הוראה בבתי ספר וסדנאות בפריפריה
    ומי ביקש ממנו לבוא והוא לא בא?
    לא סתם הוא ממלא אולמות גם שירתו וגם אופיו כאדם הינם כענן לפניו
    איני מצפה ממנו עכשיו להיות מהפכן חברתי כמו בגיל הנעורים בימי הפנתרים וגם איני מצפה ממנו להיות עסקן פוליטי
    מוטב לנו שימשיך להיות משורר ואם משהו יחלחל לאנשים שמעריכים אותו כולל יאיר לפיד ויעשה משהו חיובי ודאי נשמח

  15. מאת יובל ג.:‏

    הי דוד
    טוב שאמרת את הדברים: אני לא מנסה לבטל חלילה את שירת סומק, ומי שאוהב אותה – יודע מה הוא אוהב.
    אבל אני מוצא בעיות, וניסיתי להראות. כל מי שנהנה מהשירים, ויש כמובן הרבה כאלה – לא רציתי לקלקל להם,
    אבל שבחים יש הרבה – ואני מצאתי טעם להראות את הצד האחר. לגבי פעילות חברתית וכו' – אין ספק שהמשורר
    תורם ותרם ואין להכריח אותו להיות שר, הוא אדם פרטי ואמן.

  16. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    יובל שלום.
    מצער אותי לקרוא את הגישה השלילית שלך כלפי שיריו של רוני סומק בספרו האחרון, לאורך כל הרשימה. אתה מתייחס אליו כאילו היה ילד, ומשורר מתחיל……וצריך להעביר לו שיעור כתיבה בביקורת בונה.
    אני חושבת שאתה קצת מגזים פה, לטעמי. ואני מכירה את רוני כ- 35 שנה, עם 2 או שלוש תחנות משותפות בחיים..
    אתה שמדבר על אתיקה. אני חושבת שצריך ואפשר להיות אתיים ומכבדים גם המשוררים המבוגרים ומנוסים קצת יותר מהצעירים מהם. גם זו אתיקה חשובה שכדאי לשים אליה לב, בין המשוררים לבין עצמם. לא רק ליישם כללים אתיים כלפי האחר, בסביבתך או בחברתך…..עמיתיך קודמים אני חושבת.
    אני גם לא מבינה מה הבהלה הגדולה להכתיר משוררים בתארים שאולי לא למידותיהם? פעם זה לאומי. פעם של עשור. פעם של שני עשורים. מה זה עבודת יחצנות או שרוצים לבחון דברים לגופם?
    ככה גם הדברים נראים. בינתיים כשבוחנים אותם לעומקם עוד לא יצאה שום בשורה פואטית ראוייה לשמה גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה ולא מצד זה או מהצד ההוא בלבד, מזה כמה עשורים. גם אתה העדת על כך.
    מה לשנות עכשיו טעמים של מתוק במלוח או חמוץ במר?
    רוני נותן את חלקו. מישהו אחר יעשה אחרת. ואם הוא לא רוצה או יכול להשתנות ולשנות עכשיו? אז מה לשפוך את הכל עם המים ועם הגיגית?
    את הקשר שלו עם לפיד גם אני לא אוהבת. אבל אני לא אבחר בשבילו את חבריו. יש לו רבים. איך זה הגיע לידי כך שהוא הקים איתו את התנועה שמבישה היום מעל דוכן הכנסת את כל הצעירים בעיקר בעם ישראל אני לא יודעת. אבל בשביל להבין ואולי לדון לכף זכות. הייתי מנסה קודם כל לברר את זה איתו, לפני שכותבים ומכפישים אותו גם על כך……
    אתה לא חושב, יובל?
    קצרה היריעה להאריך פה בכל הפרטים. אבל קצת יותר כבוד מגיע למי שעשה כבר כברת דרך ארוכה עם המשמעות היחסית שלה לטובת השירה שלנו.
    אנחנו בחודש אלול חודש הרחמים והסליחות. ראוי היה להקדיש עוד קצת תשומת לב מצידך על הרשימה הזאת ולאזנה לטובת כולנו.
    להכפיש בצורה גורפת, זה לא הוגן במקרה זה, וגם לא משמש דוגמה נאותה למבקרים קלי דעת שנוטים להיסחף עם ביקורות כוללניות ופוגעניות רק בגלל שמישהו הואיל לתת להם קצת מזומנים, ובמה לכתוב, מנטיותיהם האגריסיביות והאוויליות כשזך המבקר או בן המבקר משמשים להם דוגמה לא טובה, בה בחרו.
    אז הביקורת שלילית מעיקרה, גם צריך לתת לה פתרון עם ניתוח יותר מעמיק ולא להסתפק בסיסמאות של חברתי או לא חברתי. כי אחרי הכל המציאות אצלנו, וטווח ראייתנו ארוך ויקר לאין שיעור ממה שנגלה בדורות האחרונים למצער, עדיין, בתחום הספרותי. כאשר התחרות והפרסום הפכו לעיקר, ולא התוכן והמסרים החשובים שהתרבות חובתה להקנות לצורכיה מכל גיל.
    כתבתי מעט. אם תרצה אתכתב איתך בנושא בפרטי . כתובתי:
    anjihy@gmail.com
    חודש טוב.

  17. מאת יובל ג.:‏

    המורה, המורה, זה לא פייר העונש שנתת לי לכתוב חמש מאות פעם "רוני סומק" על הלוח!
    זה רוני ויאיר התחילו, הם שקרנים, המורה!

  18. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    נכון התלמיד. ככה מתנערים מכל אשמה בשיטה הידועה. זה לא אנחנו זה הם………

    מה אני אגיד לך יובל. אני הייתי כבר כמה פעמים על סף בכי, למקרא המאמר הזה.

    בינתיים למזלנו רוני ויאיר הם שני אנשים שונים, שלא כמו בנט ויאיר, שכרגע הם הבעייה האקוטית שלנו.

    אני מאשימה את מערכת החינוך במדינת ישראל, שיוצאים לנו בורים כאלה, שהולכים
    אחר כך בדמיונותיהם השגיוניים, להוביל ציבור בכנסת ישראל.
    נראה לך?

  19. מאת יובל ג.:‏

    בעיקרון, ידע והעדר בורות לא מבטיח כלום, נעמי. מערכת החינוך היא רק מנגנון אידיאולוגי של המדינה.
    אם אנחנו עכשיו בפוליטיקה, אז בקיצור נמרץ: היתה שואה, אירופה חיסלה חלקים ניכרים מאיתנו, ברחנו לכאן, גרמנו עוול לפלשתינאים, התכחשנו לו עשורים וחלקים ניכרים מהציבור עדיין מתכחשים לו, יצרנו יהודי חדש, הישראלי, שלא ממש חזק בלהתבונן במראה, אפילו היהדות גויסה בשביל צפיחית בדבש עצמית ונרקיסיזם, וכשמתנכרים לזולת פלשתינאי אז מתנכרים גם לזולת עני יהודי או מהגר עבודה, ואז יש לך שר שמתגאה שהרג הרבה ערבים ולא עשו לו כלום, ושר אחר שמשתף איתו פעולה, ומשורר אחד, אולי קצת תמים, שמשתף פעולה עם השר שמשתף פעולה עם השר נציג היהדות המסורתית, שפעם היה לה איזה צלם אנוש, ולא עוד.

  20. מאת חגית בת-אליעזר:‏

    איך ישמור משורר שבע הצלחות, כיבודים, חברים על רעננות תחושת המחסור והקיפוח?
    לא ישמור.
    וזהו תהליך טבעי:
    כמו שאישה המתעבה והמתרפדת עם השנים לא תחזור לעולם לעדינות גזרתה הגבעולית,
    כך גם המשורר המתברגן יאבד לעד את האלגנטיות של החסך האמיתי המעמדי העדתי.
    אך אל דאגה – משוררים צעירים חדשים יזכו לפלס את דרכם אל הצמרת המוארת מתחתיות הג'ונגל.

  21. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    אאריך בתשובה…….
    חלק ראשון:
    למה שאני התכוונתי בבורות, יובל ידידי, היה לחוצפה וליהירות, חוסר חינוך לערכים, ולהכרת התרבות, ההיסטוריה ויסודות האמונה וההשקפות שלנו. מתמטיקה, מחשב ואנגלית תמיד אפשר ללמוד. אבל לא ערכים וכישורי חיים על פי אמונתנו, שנותנת כלים טובים, לחשיבה ולדרך ארץ, בהרבה, מכל תרבות אחרת שנשענת על נצרות, איסלם, שגם הן נשענות עלינו בבסיסן. אם זה לא היה אירוני..יש בזה גם מהטוב. בודהיזם או כל אמונה אחרת, במערב ובמזרח, בגלוי או בסמוי….כל הלימוד הזה, עדיין בבחינת רשות. כי אין היהדות, כמו האמונות האחרות, דת מיסיונרית. אלא נתונה לבחירה חופשית רגע רגע, בידי כל פרט ופרט. בכך גדלותה. אחר כך יעשה, כל אחד לעצמו, את בחירותיו הוא, לפי מקום התפתחותו, אפשרויותיו ויכולותיו. אבל לפחות יהיו אלה בחירות מתוך ידע, הערכה עצמית, וכבוד האחר, בוודאי של חכמי ישראל מכל הדורות, ולא מתוך בורות, וחוסר ידע. אבל מה לעשות שבאמצע יקפצו השרידים, הגלאונים או אפילו האבירמות גולניות, ויצעקו לכל עבר 'שומו שמים רוצים להעביר אותנו לדתנו / אמונתנו/ השקפותינו אנו, גוועלד, לא יהיה!!'. נשמע הגיוני?!!……בינתיים זה המצב……
    בחסר ידע, ואמות מוסר שלנו, מחנכים את ילדינו בבתי הספר הממלכתיים, היסודיים והתיכוניים, החילונים, בהם גם אני למדתי.

    כך יוצא שמגיעים לכנסת לפיד וחבורתו, ביניהם הגב' קלדרון, שכבר מהרצאתה המתחנחנת הראשונה מעל הדוכן, פונה לאוזניהם של חברי הכנסת החרדיים, ואומרת בשיא חוצפתה, כבדרך אגב, "רק אל תגידו לנו מה לעשות"……וממשיכה בדברים מהגמרא, כאילו לא הכתה מתחת לחגורה אף אחד. כאילו כלום. מי היא, שלא תכבד, ושתבטל דברי הלכה, דרבנן ומהתורה, של חכמים, מימי משה רבנו, כשקבלנו את התורה בסיני, ועד היום, באמירה אחת מתנשאת ובוטה כלפי נציגי הציבור החרדי????? אם לא מתאים לה, שתגיד קשה לי, לא מבינה בזה מספיק, רוצה תרגום 'חופשי לי' בנוסף…… אבל לבחור רק מה שנוח לה מתוך דברי חכמים, כאילו היו הדברים טקסט ספרותי חיצוני לאמונה אחת שלמה וגדולה, ואחר כך עוד לצאת בדברים מזלזלים נגד כל גדולי ישראל בעצם, מעל דוכן כנסת ישראל???? מה הטעם ללימוד בגישת אנטי שכזאת??????? אני שואלת.

    דברים דומים כמו "חיו, ותנו לחיות" כלפי החרדים, אמר גם פעם רוני סומק בשליפה מהמותן, ובכך כמובן שלא אסכים איתו, ולעולם אבקש את התנצלותו על הדברים. מכאן גם אפשר, ככל הנראה, להבין את אחת מהסיבות, לפחות, שמאפשרות לו להתחבר לדעותיו של לפיד, נגד העולם החרדי והיהדות האותנטית, ולייסד איתו, כמו תנועה משותפת, לטשטוש זהותנו……דאם! או שרוני לא היה מודע מספיק עד לאן הדברים יכולים להגיע….מי יודע? צריך לדבר איתו על זה……..
    בינתיים כל אלה כבר הביאו לפיצול בעם, ולשנאת חרדים איומה. אבל מביאים גם לבירור, העיקר מהטפל.

    עניין שכזה ממשיך ומחלחל גם לתוך ספרותנו, ומזכיר לי מקרה, שהיה לי לא מזמן עם אלי הירש, שגם אתה הזכרת אותו פה. הוא מחק אותי מבין רשימת חבריו בפייסבוק, כי הערתי לו, שראוי שידגיש גם את הצד האמוני של הטקסטים, בסדנא שהיה אמור לתת ב'עלמה' (רות קלדרון), באותו הזמן, לפני כשנה, אודות שירה בתהילים. איך שלא תקרא בתהילים, לכל משפט יש קשר לקדוש ברוך הוא. זה המינימום בהבנת הנקרא בתנ"ך. אבל הוא בחר להביא רק הדגשים של הצדדים הפולקלוריסטיים, של הילולות, וצהלולים, ומחולות, שבשירת תהילים, באופן שהציג את הדברים. כאילו היינו איזה מקרה אנתרופולוגי של איזה שבט עלום באמזונס, שיש לבחנו.
    אז הוא לא אהב את ההערה שלי, בלשון המעטה, התחנחן ש'תודה על ההערה המחכימה' בתגובה אלי, לעיני כול, ומאחורי הגב, חסם אותי מיד, מתגובות אצלו להבא, ומה שהיה בשבילו התירוץ כנראה, לביטול חברותנו. אבל לא זה מה שהפריע לו, שבוע או חודש אחרי זה, להרים ערב בבית ביאליק, על ההבדל בין שירה דתית או אמונית לבין שירה חילונית, עם חברי משיב הרוח. אז תגיד לי יובל, איפה אנחנו חיים פה??? לאן אנחנו הולכים מכאן ואילך, עם התכחשות כזאת, ובורות שכזאת, למי ולמה שאנחנו, ומלחמות פנימיות כאלה, שלא מהעניין????
    לא אתעסק פה בתופעת "שנאת עצמו" שפרופ' קורצוויל דן בה בספרו "ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה". גם בגלל, שככלל, אני תמיד מעדיפה לגשת לבחון דברים מהצד האוהב ולא מהצד השונא. אבל בעיניים מפוקחות. ציטוט אחד מתוך הספר: "הקיום היהודי ללא אלוהים, הוא האבסורד בהא הידיעה".
    כמובן ש'הכל מכל' הנ"ל, זולג גם אל הפוליטיקה, זו שבתוכנו ובינינו, וזו שבינינו לבין שכנינו. יש על מה עוד לדבר, בחלק הבא:

  22. מאת יובל ג.:‏

    הי נעמי, בהנחה שאני לא הדוגמא לבורות ולא תשלחי אותי עוד פעם ללוח… אז חוצפה ויהירות באמת מאפיינים את הלפידבנט שלנו. וביקורת באמת יכולה להיות דרך לאתגר את החשיבה ולמנוע בורות. ובתרבות שלנו כל ביקורת כמעט נהדפת ועפים מהפייסבוק. בגלל זה, בין השאר, אין לי פייסבוק. אני בעד קבוצות דיון פתוחות לכל, לא מועדונים סגורים.

    בכל מקרה בורות וגזענות הן בני דודות, ושנאת החרדים בימינו מחליפה, לדעתי, מהרבה בחינות, את שנאת הערבים שקצת התיישנה והחלה לשעמם. לא שהחרדים נקיים מגזענות, חלילה. להיפך.

  23. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    אף אחד לא מושלם. לכל אחד יש מה לעבוד על עצמו, וגם עם הקרובים אליו. חילוני, דתי, חרדי, יהודי, ולא יהודי. תלמיד חכם או עם הארץ, מדען או בעל מלאכה פשוט, גביר או פועל בבית החרושת.
    דבר אחד טוב, כן יצא לך מהמאמר הנ"ל. להראות שאף אחד פה לא אליל, ואין צורך לשחק בפולחני האישיות – של אף אחד עם עצמו או של אחרים אתו…אלא צריך ועדיף לגעת בשירה בלבד, ומה היא אומרת לנו, ואולי לא – כשירה פרופר.
    את הביקורת שלך הנ"ל, אני לקחתי ממקום אחר, של הצורך בגילוי יותר זהירות ויותר התחשבות. מהמודעות לכבוד הזולת, גם בזמן הכתיבה. הגם שיש לו באמתחתו, כמה וכמה זכויות, ומפאת גילו.
    אבל מהמקום שלך הצדק גם איתך. אם הצלחת לנפץ למאן דהו את יתירותם, מלשון מיותר, של טקסי פולחן האישיות, סביב דמות המשורר, במקום ההתמקדות בשירתו – במקרה שהיא עונה לצרכים מסויימים. אז כבר עשית את עבודתך נאמנה, ויצאת ממנה נשכר.
    אני מניחה שאתה מכיר כבר מספיק טוב את התמונה המשוררית במקומותנו, ואולי לא רק במקומותנו, כדי להבין מה היה חשוב לי להדגיש פה, פחות או יותר. למקרה שלי, ולמקרה שלך ושל האחרים, מבחינת הגישה וההתייחסות, בפעם הזו או בפעמים אחרות.
    הכנות לשבת. תגיד לאשתך ממני, שיש הרבה מתכונים לשבת, באינטרנט. לא בעיה למצוא ולהכין:-)
    שבת שלום.

  24. מאת יובל ג.:‏

    הי נעמי
    אני חושב שהבנת בסך הכול את הדברים – הצורך להתייחס לשירה ולבדוק אותה בלי קשר ליחסי ציבור ולכוח תקשורתי, ומצד שני – לבדוק (בטוקבקים, בעיקר) מה בסיס הכוח הזה.
    לגבי מה שאת אומרת – כולנו לוקים בגזענות, לצערי, וכולנו חוטאים ביהירות, למרבה הצער, כולל מבקר זה,
    ויש צורך בהחלט לעקר אותה מהשורש. מצד שני – אין פרות קדושות, וותק של משורר או גילו לא נחשבים בעיניי כקליפת השום (ואפילו להיפך – אין לי היסוס לכתוב דברים לא קלים על משוררים מוכרים ועתירי כיבודים, לא אעשה זאת, או לפחות אני משתדל שלא לעשות זאת, על משוררים צעירים ומשוררות צעירות, שרק בקעו לעולם וכו' – אלא אם כן הפעילו מערכת יחסי ציבור – ואז – בכיף..).
    הנחת המוצא היא שהמערכת הספרותית סובלת מהטיות של יחסי ציבור ועמדות כוח שמערערות את היכולת לשפוט אסתטית, ויוצרת הטיות של חשיבות יתרה למשוררות מסויימות ומשוררים מסויימים על חשבון אחרים לא פחות טובים או טובים יותר. ואילו במקרה הזה – עמדת כוח ספרותית משמעותית ביותר מונעת ביקורת עניינית של השירה, שגם אוהביה יודו שהיא סובלת ממצב של מיחזור עצמי קטלני.
    לגבי הבישולים – האישה דווקא יודעת לבשל טוב, אבל אין זמן… אני יודע לעשות סלט ופסטה.

  25. מאת דוד ברבי:‏

    הנה לסיום השיח היפה שלכם נעמי ויובל אני מקדיש לכם את שירו של רוני ״אלגיר״

    http://www.upf.co.il/file/394716021.html

  26. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    יובל שלום. איך עברה השבת, בסדר?:-)
    אכן בהרבה נושאים יש לגעת. כולם נוגעים גם לעולם השירה. אך לא רק אליה.
    אילו מערכות מוסדיות או עסקיות, שאנחנו מכירים, לא פועלות ומניעות את עצמן, שלא מכוחם של מסעות יחסי ציבור אגרסיביים, והפעלת אישים שונים, בעלי עמדות כוח ומפתח, ממניעים אישיים, לצורך קידום?
    בעולם האמנות הבעיה קשה פי כמה. אוכל להעיד מניסיוני, כאדם וכאשה. אולי בגלל שנדרשת חשיפה אישית נפשית ורוחנית, גבוהה יותר, ואז הסיכויים שתהיה נתון לפרשנות מוטעית, להטרדות מיניות, ניסיונות השפלה, תחרויות שלא במקומן, חוסר בפירגון, ועוד ועוד בישין רעים, גבוהים הרבה יותר.
    אבל לא צריך לתת לכל זה להפריע לנו יותר מדי. אבל כן לבדוק מאיפה זה בא, ולמה זה קורה אצלנו או לנו.
    אבל להשפיע על דעתך או טעמך האסתטי?? חלילה וחס.
    המשך להגיד את דעתך. אם יש לך אמת שלך, לך אתה עד הסוף, ללא מורא. אתה גם צריך להיות בטוח בדרך בה בחרת. אם זה שירה וביקורת. אם זה לפרקים רק זה או לפרקים רק זה.
    אמנם כל זה לא פשוט כמו שזה נשמע, ודורש הרבה אורך רוח, עבודה, עידוד ועזרה. אבל בסופו של דבר, זה מתגמל אותך ואת האחרים. כך אני רואה את הדברים.
    תזכור שלכל מוקד כוח, אפשר להביא מוקד כוח אחר, אלטרנטיבי, עם אנשים שחולקים מהמשותף ביניהם. אז מה הבעיה?

    אני לא יודעת איך אתה. אבל אני אשה מאמינה, ויודעת, שהכל ביד, ומאת השם יתברך, שמנהל באמת את העולם. בגדול ובקטן…..היום מישהו למעלה, מחר הוא למטה. אתה יכול לראות איך נראית התקשורת של פעם, היום. מאז שנכנס האינטרנט לחיינו, התקשורת הקונבנציונלית מתחילה לשנות פנים ולכופף עצמה, באין ברירה, נוכח מהירות העברת המידע והידע, לצד הפרץ ההמוני של דעות, פורומים, בלוגים ויוזמות אינטרנטיות פרטיות, שמביאות לאינטראקציה בין אנשים, וללא תיווכה, כך ששום גוף תקשורתי מהעבר, לא יכול להתחרות בכל זה עוד..
    מנגד תמיד יהיה צורך של ריכוז כוחות חדשים למען מטרות משותפות חדשות המתבקשות.
    במה שקשור לשירה. בסופו של דבר רק הטוב באמת ישאר. ויש לנו מספיק קריטריונים ועשייה על פני אלפי שנים של שירה, להשוואה ולקבלת קנה מידה נכון, שכל העולם לא רק אנחנו יכולים ללמוד מזה, וגם יודעים ולומדים. לומדים ויודעים.

    אני לא מסכימה איתך, לגבי אי הרצון לבקר גם את השירה הצעירה. כי דווקא היא זו שזקוקה בפרט היום, ליותר ביקורתיות, ודווקא היא בעלת סיכוי גדול יותר להשתנות, ולכוון את עצמה למקומות טובים וחדשים, בעזרה והכוונה כמובן. כי אחרת הדשדוש במקום, וטעויות העבר, ימשיכו עוד ועוד…….גם בשביל זה אני פה, ומקווה שבמשהו אוכל להביא תועלת למטרה זו. כמו הורה לילד. מורה לתלמיד. אבל לעולם תלמידה……יצא הייקו?:-)

    למרות ההתנגדות הנשמעת הקיימת, לזה, ולא רק מצידך שמעתי אותה. יובן גם שזה מחויב המציאות לתרבות שלנו.
    תכתוב לי משהו לכתב עת חדש, מהמקום שלך. נחשוב על נושא. בסדר? היית מוכן?

    שיהיה לנו שבוע טוב.

    כמעט שכחתי את דוד. תודה על השיר, דוד. רק המלצה קטנה שלי. יש לך קול טוב. אם זה בלוז, תכניס לו קצת יותר צבע, כמו שהשחורים יודעים לעשות. יש לך ממי ללמוד:-)
    ואם אתה קורא את הדיונים באינטרנט, דוד. לא רק פה. היה עליך כבר להבין, שהם רחוקים עדיין מלהגיע לסיומם. אנחנו רק בהתחלה. כמדומני שטרם הגענו אפילו לא, למנה העיקרית, בראשית, מנקודת מבט של תקשורת בין אישית משותפת. בשנית, בענייני השירה הרבים והמגוונים.
    היות ואי אפשר להעלות כאן קבצים, בתגובות, אביא גם אני קישור לבלוג צדדי שלי בדמרקר – לשיר + רישום, שיצרתי לפני כ- 30 שנה….שנת 1980 – והוא עמוד מספרי הראשון שערכתי והוצאתי ב- 1992, והקדשתי אותו לרוני סומק. השיר עוסק בשאלת "השעה", כשמשורר אחד שואל משורר שני השאלה הופכת לשאלת נצח…כאילו שאלתי אותו, מהי השעה על פני ציר הזמן או התקופה בה אנו חיים, ולא בגלל שהיה חסר לי שעון ברגע הכתיבה, זה ברור……..:-)
    http://cafe.themarker.com/image/2380749/

    • מאת דוד ברבי:‏

      יפה כתבת ואיירת
      ואני אז כל כך רחוק מהספרות
      התחלתי לכתוב רק ב2009 לאחר מות אבי

      ולגבי השיח כל עוד יש שניים אז יש שיח
      המשך שיח מוצלח אך ברור שבוא כבר מעבר לנושא
      ולמרות יכול בהחלט להיות מעניין
      תודה על ההתייחסות לשיר של רוני
      והבלוז נשאר בלוז גם אם הוא בצבע חום
      שבוע נפלא לך נעמי

  27. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    THANKS דוד. כן היו הרבה התרחשויות ושיתופים בעולם הספרות והאמנות, בשנות השבעים ובשנות השמונים ולפני שהאינטרנט נכנס לשימושנו.
    יש לי חלום לאחרונה, לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי בתל אביב של אותן השנים, ואף לפניהן, 50 ו- 60….אם יהיה מימון זה יקרה מהר יותר…………
    ברוך בואך לקהילה הספרותית.
    שבוע הכי נפלא, גם לך.

  28. מאת איציק רייכר:‏

    לרוני
    מילים על מילים

    בברכה
    איציק

    מילים

    ללכת שבי אחר המילים

    שמניעות את העולם.

    ליפול שבי אחר מילים

    של אוהב או חכם.

    להיות שבוי בתוך מילים

    מבלי להיחלץ מקרבם.

    (C) כל הזכויות שמורות ל איציק רייכר, 2014 ir1953@walla.com מוקדש לרוני

    17 אוגוסט 2014

  29. מאת דוד ברבי:‏

    הנה שיר נוסף של רוני סומק

    משפחות

    כְּשֶׁהִתְחַפַּשְׂתִּי לְקָאוּבּוֹי הֵרַחְתִּי אֲבַק שְׂרֵפָה

    בְּמִשְׁפַּחַת הַהֶדֶק,

    וּכְשֶׁלִּמַּדְתִּי יֶלֶד רָעֵב לִגְנֹב לֶחֶם לַשְׁתִּי בָּצֵק

    בְּמִשְׁפַּחַת הַצֶּדֶק.

    כְּשֶׁפּוֹרַרְתִּי מֵאוֹתוֹ לֶחֶם פֵּרוּר לְצִפּוֹר מִדְרָכוֹת הָיִיתִי

    בְּמִשְׁפַּחַת הַטֶּבַע,

    וּכְשֶׁהַצִּפּוֹר שָׁרָה בַּכְּלוּב הִרְגַּשְׁתִּי מִשְׁפַּחַת פֶּשַׁע.

    כְּשֶׁגִּמְגַּמְתִּי הָיִיתִי בְּמִשְׁפַּחַת הַשּׁוֹתְקִים לְאַט,

    וּכְשֶׁהִקְפַּצְתִּי כַּדּוּרֵי סַל הִצְטָרַפְתִּי לְמִשְׁפַּחַת הַקּוֹלְעִים

    בְּיָד אַחַת.

    כְּשֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה בְּמִשְׁפַּחַת הָעִוְּרִים

    פָּגַשְׁתִּי אֶת חוֹרְחֶה לוּאִיס בּוֹרְחֶס בְּ"גַּן הַשְּׁבִילִים

    הַמִּתְפַּצְּלִים",

    וּכְשֶׁקָּרָאתִי שָׁם, בְּעַמּוּד 9 , כִּי "הַנָּמֵר מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת

    נָמֵר" חִפַּשְׂתִּי מַחֲסֶה בָּעַמּוּד שֶׁאַחֲרֵי.

    מִשְׁפַּחַת הַנּוֹדְדִים הִכִּירָה לִי אֶת קַיִן,

    וּמִשְׁפַּחַת חָסְרֵי הַהִגָּיוֹן אֶת אַלְבֶּרְט אַיְנְשְׁטֵין.

    בִּגְלַל אַף שָׁבוּר מֻחַמָּד עַלִי הוּא בֶּן דּוֹד רָחוֹק,

    בִּגְלַל רִיסִים שְׁחֹרִים מַגִּיעַ לִי עָנָף עַל עֵץ עוֹרְבִים.

    בִּגְלַל בַּגְדָּד אֲנִי בְּמִשְׁפַּחַת הַנּוֹלָדִים בְּעָרֵי הָאֶלֶף לַיְלָה

    וְעוֹד לַיְלָה,

    וּבִגְלַל לַיְלָה אֶחָד בְּאוֹקְטוֹבֶּר 73 אֲנִי לִפְעָמִים

    נִתְלֶה עַל מִשְׁפַּחַת הַמַּקָּף

    שֶׁבֵּין הַמִּלָּה "הֶלֶם" לְבֵין

    הַמִּלָּה "קְרָב".

    אַחֲרֵי 18 שָׁנָה הֶעֱלוּ סַקְסוֹפוֹנֵי הָאֱלֹהִים

    מִתַּחְתִּיּוֹת גְּרוֹנָם דְּלָיֵי שִׂמְחָה

    וְאָז, בְּרֶגַע אֶחָד נוֹלְדָה לִי

    בַּת.

    http://patiphon.co.il/music/wlv4463XWU

    http://youtu.be/XxWbCmSzmT0

    .

  30. מאת צביה פוני:‏

    בתוכנית של עפרה נחמד שמעתי את השיר על אמא התופרת, ועל קווי הבורדה והתרגשתי.
    התרגשתי קודם כל בגלל שדמותה של אמי התופרת-רוקמת הציפה אותי. אבל להרבה אנשים היתה אמא תופרות, לא?
    אבל כשגיליונות בורדה הופכים לנושא פיוטי, למקור השראה, לחומר גלם בעשיה אמנותית, זה כבר משהו אחר…
    אם אתם רוצים לראות מה עושים עם גיליונות בורדה שאני אוספת מכל מיני אנשים משתהים, אז תכנסו לאתר שלי בגוגל ותראו בכמה תערוכות יצירות בורדה… תודה לרוני סומק

  31. מאת יובל ג.:‏

    אפרופו סערת השחיטה של ויזן את סומק – ראשית, הוא הגזים, לסומק יש שירים יפים פה ושם.

    שנית – זה פלגיאט – גם שלי (ראו תגובה 5 – ההשוואה של סומק ללפיד נמצאת שם, פרי עטי, פורסם לפני ארבע שנים, השוואה שהוגבלה לטוקבק, שאותו קרא בהחלט ויזן, שכן איני תקשורתן כויזן, וצריך לשמור על כבוד גם בביקורת). אז גם אני קטלתאת סומק, וראו למעלה, ויש על מה, אבל מבקר אינו שוחט ולא צריך ליהנות לקטול, ויזן פרנץ יוזף פשוט רודף כבוד,
    וגרוע מכך – הוא מזרחי הבורח ממזרחיותו, ולכן תקף מזרחי אחד שבורח – סומק, אבל לפחות
    כותב או כתב שירים מבריקים ונגישים, לפחות בתחילת הדרך.
    ויזן גם שדד את ערן הדס, למרות שהזכיר אותו בקצרה, שכן המאמר (המוזר, האוהד את סומק) שפורסם אצל צ'יקי לאחרונה, מנתח יפה את המנגנון הסומקי האוטומטי.
    בקיצור – שני פלגיאטים הביאו 3000 לייקים לויזן ולשוקן, שמאבד את העשתונות,
    ובעזרת ליסה פרץ רודף טראפיק (שפירושו כסף מפרסומות, למי שלא יודע)
    וחבל.

  32. מאת אלי אשד:‏

    ויזן אינו "מזרחי " שבורח מ"מזרחיותו " משום שויזן ביכלל לא מאמין במושג הזה "מזרחיות " מילה שהומצאה לפני כ-30 שנה ומבחינת ויזן אין לה רלבנטיות לשום דבר מעניין ודאי לא לתרבות . אני מתפלא על מר גלעד שבכלל לוקח ברצינות את המושג הזה .

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*