הטכנופואטיקה של הדס

הטכנופואטיקה של ערן הדס

מאת יובל גלעד

סקירה על "מקש הרווח " מאת ערן הדס ,201

ערן הדס טכנופואט

ספר שיריו החדש  של ערן הדס

טוב וגם שטחי, לפרקים נהדר

ההייקו המעפאן הזה מתמצת את הדברים הארוכים שיבואו מיד, והוא כתוב ברוח כתיבתו של הדס, רוח כתיבת כתב העת "מעיין" שהדס, שפרט למייסדו רועי צ'יקי ארד, הוא מייצגו המוכשר ביותר. הדס נודע מעט בביצת השירה ומעבר לה בזכות המשוררת ההטרונימית צאלה כץ שתחת שמה כתב שני ספרים מתוך החמישה המכילים את ספרו החדש, אבל למעשה, פרט לחינניות של כתיבה מוצלחת בגוף נשי, הרי שירתה של כץ ושירתו של הדס חד הם: שירת אינטלקט מפוכח, עירוני, בן דור הגוגל והפייסבוק, מבקר חריף של תקופתו, אם כי גם שטחי לפרקים, ליצן עצוב משהו, ובעיקר – משורר שלוקח לעצמו את הזכות להיות חופשי, בעידן בו רבים מהאמנים רק מחפשים התקבלות והכרה, ופוחדים להעז.

הנוסח של שירת "מעיין", וכבר נכתב לא מעט בנושא, הינו נוסח של שירה דיבורית, שירה עממית של רחוב, של פוסטרים, של פופ ושל ישירות. היא נועדה להגיע לרבים יותר מששירה מגיעה אליהם, אני לא בטוח שהצליחה בכך. אבל הבעיה בנוסח זה הינה הקלות שבה אפשר לכאורה לשבור שורות יומיומיות ולייצר שיר. זה קל מדי, והתוצאות בהרבה מקרים בהתאם. אבל ערן הדס, התלמיד החרוץ, מצליח לטעת בנוסח אינטלקט ויכולת אבחנה תרבותית, באופן שכשהוא מצליח – מתקבלים שירים מרגשים ומעניינים, כשלא – נותרים עם השטחיות אותה מנסה ומצליח לעיתים הדס לייצג בשיריו.

זוהי בעיה המאפיינת כל כתיבה בשפה פשוטה – הסכנה לגלוש לפשטנות. זה מאפיין, למשל, את כל מי שמנסה לכתוב בנוסח של המינגווי, כאשר להמינגווי היתה את המקוריות, האומץ והאמת שאין לחקייניו, ולכן יכל לכתוב במילים הפשוטות ביותר סיפורים מורכבים.

ספרו של הדס הוא ספר שירה למאה העשרים ואחת, לדור שחי מול המחשב, בין אם הביתי ובין אם הסמאטרפון. חלק מהשירים נכתבו תוך המצאת חוקים של כתיבה על בסיס משחק עם המחשב, אבל המשחקים הם משחקים מחושבים של מי שרוצה לומר דבר מה, ליתר דיוק דברים רבים, על הדור שלו, וזאת מבלי להתנשא על הדור הזה.

מאחר וקראתי רק שיר פה ושם משל הדס, קיבלתי תמונה שלילית למדי. שניים שלושה שירים יכולים להציג הברקה פה ושם, אבל הביקורת על השטחיות והצגתה בו זמנית יכולים להטעות. לכן טוב עשה המשורר שהואיל בטובו לכנס את כתביו בספר דפוס, אותו מונומנט ענתיקה, כי רק כך , בקריאה ברצף, מקבלים שיריו כוח. הספר מכיל כאמור חמישה ספרים, שהם למעשה חמישה מחזורים ארוכים. הם מכונסים בסדר כרונולוגי הפוך – החדש ביותר, "מקף הרווח", הוא הראשון.

השיר הראשון בספר מציג מעין "קרדו" שירי של משורר רשת: אני מתחבר כמעט מדי יום לרשת/ אני מחפש מידע ברשת/ אני לומד דברים ברשת/ החברים שלי מחוברים לרשת/ המאהבות שלי מחוברות לרשת/ העבודה שלי ברשת. הדס הוא מתכנת מחשבים, או שמא לומר הדס עובד למחייתו כמתכנת מחשבים, כדי לא לזהות את העבודה עם האדם. ולכן הרשת היא לא רק זירה לקריאת שירים, חיפושים בגוגל וכו', אלא גם זירת עבודה. השורות שהובאו להלן אידיוטיות למדי, בכוונה, כמו המשך השיר ושירים נוספים בקובץ. זהו ניסיון חצי אירוני לתאר תקופה ודור, אבל התוצאה במקרה זה שטחית – התחכום האירוני לא מספיק כדי להחזיק את השיר. כך גם בשיר השני, "שיר רע", הקובע שזה שיר/ רע. השיר/ הזה רע. הוא אפילו לא/ סתם רע. השיר הזה/ נורא. ההמשך משעשע אמנם, יש אדם אחד שכתב/ דוקטורט על השיר הנורא הזה… אין מחשב שיכול ליצור שיר נורא שכזה… ועוד, אבל השיר לא ממש מתרומם מעל רמת הדאחקה, למרות שנינותו. יש בו כוח דאדיאיסטי מתריס, אוונגארדי משהו, אבל השימוש בדגם השירי של אבידן, הנפוץ שלא בטובתו לכל אורך החלק הראשון של הספר, גורם להחוורת השיר ודומיו למול המודל של אבידן. אולי יבוא המשורר ויאמר להגנתו שזהו שימוש מודע במעין "אין אני משוררי" המעתיק מהרשת וכותב בשטחיות הרשת בהשפעת אבידן, אבל זה לא יספיק. אסור לנסות לכתוב בהשפעת אבידן, ואני דווקא לא ממעריציו, למרות שהיה משורר דגול, ובעיקר חופשי, כמובן.

כל ניסיון

לכתוב בהשפעת אבידן

סופו חיטוט בישבן

(השיר הטפשי שלי, והוא נכתב כעת, בנוסח ההייקו מעייני).

כמו שהניסיונות לכתוב בנוסח של יעקוב שבתאי בפרוזה (עינת יקיר, ועוד) חסר סיכוי, שהרי אי אפשר להתעלות על המקור ואפשר רק לדדות בצלמו, כי הנוסח הובא לשלמות ובזה תם תפקידו, כך אי אפשר לכתוב בעקבות אבידן, והדבר נכון לגבי כל חקייניו כיום. הנוסח של שבתאי המוקדם, לעומת זאת, הנוסח האובייקטיביסטי המדוד, שירת החפצים, הוא נוסח שמאפשר השפעה ופריחה, כפי שאפשר לראות בשירת שגיא אלנקווה, וגם בשירת ערן הדס.

אני אמנם מזדהה מאוד עם שיר מחאה כמו פלסטינים? אל תדבר אתי על ערבים/ אני מכיר את הערבים/ אני גדלתי עם ערבים/ בשליפה אני יכול לתת לך שמות/ זאהי ארמלי. וואליד בדייר… שירה אלימה נגד תרבות אלימה, נגד גזענות כלפי ערבים הנוכחים כל כך בתרבותנו נרצה או לא נרצה (אני רוצה). אבל גם שיר שנותר פשטני משהו.

כאמור, זוהי גם מחאה נגד פשטנות, וודאי נגד גזענות שבבסיסה פשטנות של אמונה לסטריאוטיפים אלימים, לכן אפשר לומר על שירי "מקש הרווח" שהם מעוררי מחשבה, יעילים, אבל עכשוויים מדי, מאוהבים בעכשוויות. כך גם שיר אירוני מבריק "על החיים הפרטיים שלך", הלועג לחשיפה האינסופית בתקשורת, ובעצם גם בפייסבוק ובכל מקום, שהרי כיום כולם חיים כאילו מצלמת ריאליטי מכוונת עליהם:

בואי נדבר קצת על החיים הפרטיים שלך/ את לפני חצי שנה התגרשת/ יותר, כבר שנה… יש לי בנזוג מקסים שקוראים לו **** אבל מעבר לזה אני לא מעוניינת להרחיב על העניין…

השיר, כמו רבים משירי הדס, מזכירים את שירי רומן באימבאייב שגם הם יצאו בהוצאת "מעיין", שיר יריקה בפרצוף הבורגני אינפנטילי  של מעריצי הסלבריטאים. אי אפשר לא לחבב שיר כזה, אבל צריך גם להודות שהוא שטחי. הוא לא מותיר רווח לדמיון, וכל קריאה נוספת בו מיותרת. זה כמובן הרעיון, אבל מגבלותיו בצידו.  שטחי כמו כתיבה היא/ כמו כתיבה/ היא כמו/ פיפי – הנכלל בשיר אירוני כלפי הנפיחות העצמית וחשיבות היתר של משוררי פצע וידוייים. זוהי שירת אגרוף, "קח שירים ואל תקרא, עשה אלימות בספר הזה", והיא גם שירה טובה באספקט היעילות, כי היא פועלת בתוך ומתעדת את הזמן והמקום שבו חי האדם הגלובלי (פרט למחאה פוליטית פה ושם שירת הדס גלובלית יותר מישראלית), והיא נכתבת על ידי משורר שלא חושף את פצעיו ומתוודה אלא מייצר "מטא טקסט" הפועל בתוך השיח ונגדו. אבל היא גם שירה שטחית, כמו השיר המעורר הזדהות הבא, על הנשים הישראליות החומרניות:

כשאת רוצה להשוויץ בי/ את לא אומרת/ הבנזוג שלי משורר/ אלא/ הבנזוג שלי בונה רובוטים

אינני בטוח למה התכווון המשורר בשיר "אני שונא שימבורסקות", ובו הוא מפרק את אותיות שמה של המשוררת הפולנייה כלת פרס הנובל, אבל הוא בלי ספק מציג התרסה, אולי כנגד תרבותיות היתר הנערצת כאן בממלכת אירופה סניף מזרח תיכון. שוב – שיר מעורר הזדהות, חכם ושטחי.

אולי שלם יותר הוא "שיר אהבה" – שיר המנון אירוני נגד שירי האהבה של השירה הצעירה של דורנו:

אין דבר כזה/ שיר אהבה/ לאלו שיש להם אהבה/ אין צורך בשיר/ וכשאין צורך אין/ זה שיר/ ואלו שאין להם אהבה/ צריכים אהבה/ לא שיר/ אלא אם כן/ השיר הוא אמצעי/ להשיג אהבה/ אנחנו כותבים כדי להיות/ נאהבים/ שירי תחבולה/ ולכן כדאי לערוך סימולציה/ למדוד את אפקטיביות/ השיר/ לבדוק מחקרית/ כמה נאהבים אנחנו/ לפני השיר ואחריו…

זה שיר טוב בכל קנה מידה. למה? כי יש בו אמירה – אתם כותבים שירי אהבה ושירים מתקתקים כדי שיאהבו אתכם, לא כי אתם משוררים, אבל האפיגרמטיות המקוטעת שלו מציגה גם דובר שאיננו רק אירוני, אלא גם זקוק לאהבה בעצמו, והוא כנראה לא אוהב את עצמו :"אין דבר כזה/ שיר אהבה" – כלומר – כאן האינטלקט של הדס והרגש מתחברים.

וכך גם המקרה ב"ספר" הכי טוב מבין חמשת הספרים בקובץ, "סנטר" שמו, המזכיר במשהו את "ינשוף האבן" של רועי ארד על הקניון בבאר שבע, אם כי שפתו של ארד בשיר ההוא מרובדת יותר. זוהי מעין פואמה או מחזור שנכתבו, כך מעיד הדס, משך יום אחד ארוך בו בחר לשהות בקניון ולפגוש חברים, כדי לכתוב שיר לזכרו של אביו שנפטר מסרטן. סרטן וסנטר מורכבים מאותן אותיות, ואם המחזור כפי שהוא מופיע נכתב ביום אחד אין לי אלא להסיר את הכובע ולחשוף את ראשית קרחתי, אבל גם אם לא – מחזור משובח. האישי (מות האב, שדווקא כמעט ואינו נוכח מעשית במחזור, כלומר הפצע הרגשי הוידוויי כמעט נעדר) והקולקטיבי (חיים של צרכנות, בדידות עירונית בקניון) נארגים יחד באופן שהוא כאמור מרגש ומעורר מחשבה.

יש משהו אנושי בקניון דיזנגוף סנטר, הקניון הראשון במדינה, שמבנהו בצורת שדרות יוצר איזה אינטימיות ארכיטקטונית שאין במרבית הקניונים. אולי לכן, ועל אף היותו מרכז ניכור צרכני מבטל אדם לטובת היותו צרכן, נבחר כזירה למחזור. הניגוד בין הרגשיות של פתיחת המחזור – "אבא שלי, יצחק הדס, מת מסרטן המעי… הכאב והשוק חרותים בזיכרוני לעד, ולצדם הביורוקרטיה. אימי לא היתה מסוגלת להתמודד עם המצב…" וכו', מתנגש עם האפיגרמטיות המנוכרת משהו, ברכטית משהו, של השירים, המכילים אמנם את האירוניה הקיימת ב"מקף הרווח", אבל גם רגש פצוע, מסתנן מבעד לשורות הקצרות.

מנסה להתבונן / דרך עיניו של אבי/ בסנטר/ בצומת ספרים/ כדי לכתוב ספר/ אני עורך סיור וירטואלי בסנטר/ באתר של הסנטר// מעניין אם יש אתר לחנות ערוץ הקניות

עצבות של חיי תודעה המודעת להיותה לכודה לכודה, גלישה באתר של מרכז קניות לפני ביקור במרכז קניות, וזאת תוך חיבור למות האב, יוצר מעין קינה צרכנית. נמלט מריח הבשר אל השירותים שבמעלה העיר/ מתבונן במראה, שם בבואתך/ מתחלפת לפרסומת – וזה נוגע ללב ומעניין בו זמנית – אכן, זהו מעין הייקו שפותח שיר שהיה צריך להסתיים אחרי שורות אלה, ואכן – בשירותים יש כיום פרסומות, מדהים ככל שהדבר יהיה. לכן גם השירותים אינם מקלט מריח הבשר – שחיטת החיות הסיטונאית, כי הפרסומת ממתגת גם את פעילות הצרכים.

במסדרון הילדים/ יש פיל שבישבנו מגלשה/ ובלילות אנשים מתמזמזים/ אני רואה אישה מתכופפת/ אני רואה חריץ מציץ/ אני רואה תינוק

אולי זאת פרשנותי שלי, אבל הדובר הרווק הנבנה בספר מציץ בילדים, והשיר חושף את המנגנון הדכאני משהו של מערכת ייצור הילדים האוטומטית ביולוגית על בסיס ה"חריץ המציץ" של האימא. לכן – לכאורה שיר תיאור של ילדים משחקים בקניון, מקום בו זוגות מתמזמזים בערב, למעשה – עוד שיר אנטי בורגני צרכני. והאפיגרמטיות העצובה נותנת את העומק החסר בשירים האירוניים. כך גם במעין הייקו הבא:

12:00 תצפית פנורמית מ"גרג"

בחצי היום

כולם מתקדמים

נגד כיוון השעון

התבוננות מנוכרת, הזרה מינימליסטית על התפקוד האוטומטי הצרכני, של מתבונן בודד בבית קפה. יש גם אירוניית דאחקות במחזור, כמו ריח של סמים/ על יד קולנוע לב/ חלק שמים לב, ולפעמים היא מבריקה מספיק כדי להחזיק שיר, אבל בדרך כלל לא. מקרה שהיא כן, בשיר הנקרא "למטייל" – חנות ציוד המחנאים הידועה:

בבגדי שאנטי/ בחורות ב-למטייל/ מחפשות חתן

למה הוא טוב לדעתי ולא נותר שטחי? כי יש בו קידוד מסוים המוסווה באמירה כביכול סתמית. הקידוד הינו המינימליזם של התמונה שמעידה על הזיוף שבכל מערכת הטיולים של אחרי צבא שהינם מסע השתחררות וחופש כביכול אבל למעשה הינם, על פי הדס, מקום שידוכים לחיים בורגניים שאחרי הטיול. חופש במסווה, חופש שקרי. כל זאת בשש מילים. יפה. לעומת זאת פיפי של נשים/ בצינור נמוך מזה/ של פיפי גברים נותר סתמי לטעמי.

לספר עוד שלושה ספרים או מחזורים: "אנשים שאתה עשוי להכיר", שהינו "אוסף ניסויים בתכנות", וכתיבת שירים על בסיס חוקים של בחירת מילים תוך משחק עם הרשת, ושני ספרי צאלה כץ. מפאת קוצר הזמן לא אתייחס אליהם, אבל גם הם מכילים שירי אירוניה שטחיים – מעניינים עם שירים מרגשים-מעניינים, ביניהם שירה של כץ "סופרפארם" שככל הנראה צוטט והפך נודע, כך לפחות כותב המשורר באירוניה או שלא.

לסיום, בקיצור – מומלץ ביותר, על אף המגבלות.

ערן הדס ,פורטרייט מאת קרן כץ

ראו עוד על ערן הדס :

הספר "מקש הרווח " באינדיבוק

האתר של ערן הדס

ערן הדס בלקסיקון הסופרים

ערן הדס בפייסבוק

הרשת של ערן הדס

אלי אשד על חייה המסתוריים של צהלה כץ

צהלה כץ קמה לתחייה

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת. קישור קבוע.

3 תגובות על הטכנופואטיקה של הדס

  1. מאת אלי אשד:‏

    גילוי נאות :ערן הדס הוא איש צוות "יקום תרבות ".
    וחוץ מזה כל הציבור מוזמן לערב ההשקה של ספרו החדש של ערן הדס ,בהשתתפות מחשב מדבר מחר יום ד' בחנות הנסיך הקטן בקינג גורג' בתל אביב בשעה 9 בערב.

  2. מאת אור א:‏

    ביקורת מעניינת ומורכבת שגרמה לי לקנות את הספר.
    אהבתי את הסנטר וחלקים במקש הרווח ואנשים שאתה עשוי להכיר

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*