שאלות בספרות

על  “שאלות בספרות” לדרור בורשטיין, הוצאת מוסד ביאליק, 2013. עורך הסדרה: דן מירון

תקציר הספר :הספר ‘שאלות בספרות’ מבקש לפתוח דיון בכמה מסוגיות היסוד של הקריאה והכתיבה. נידונות בו סוגיות עקרוניות, אך גם הספרות הנכתבת כאן, בראשית המאה ה-21.

לבו העיוני של הספר הוא מחשבה על תורת הספרות ועל הספרות עצמה בעזרת עקרון ‘התהוות הגומלין’ הבודהיסטי והאתיקה של החמלה הנובעת ממנו, ובעזרת כמה מושגי יסוד שלמחשבת היופי היפנית, הנגזרים אף הם מעיקרון זה. בספר מוצעת קריאה במבחר דוגמאות של שירה ופרוזה, מתוך הידרשות לציור, למוזיקה ולאומנויות אחרות.

לפנינו מסה מחקרית כתובה בסגנון השואף במודע לבהירות, והיא פונה לכל מי שמאמין שהספרות יכולה, גם היום, למלא את עולמנו.

תשובות לא רציניות לשאלות רציניות.

מאת יובל גלעד

 

ספר העיון החדש של דרור בורשטיין, איש ספרות ומוסיקה אנין טעם, הוא מייצג מובהק ומדכדך של כתיבה “תרבותית”, “מחקרית למחצה” ו”אינטלקטואלית” כביכול, שרווחת במקומותינו לאחרונה, מהאקדמיה ועד “המוסף לתרבות וספרות, של “הארץ”. זהו סוג כתיבה על ספרות שמושפע מהכתיבה העכשווית על אמנות, שאיננה מתייחסת כבר כלל לאמנות עצמה ולחומריה, אלא מדברת “על” הדברים, בדרך כלל בעזרת תיאוריות כאלה ואחרות.

הבורות כיום בקרב קוראים ושומעי הרצאות היא כה גדולה, שמי שמסוגל בנשימה אחת להזכיר את גלן גולד, יואל הופמן ומשוררי זן, נחשב עילוי שכל דבר פרי מקלדתו ראוי לדפוס ולעיון נרחב. אבל “שאלות בספרות” של בורשטיין, שחלקים ניכרים ממנו עוסקים בכלל באמנות הציור, הוא מופת של כתיבה לא מנומקת, מרפרפת, מתהדרת באילנות גבוהים בלי להיות מסוגלת לומר דבר רציני על ספרות זמננו.

בורשטיין, עורך אנין לשעבר ב”קול המוסיקה”, משורר לשעבר, הינו כיום סופר, אוצר תערוכות, מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב, עורך כתב העת לשירה והוצאת הספרים של “הליקון”, חוקר ספרות והוגה, מבקר ורצנזט, בקיצור: מומחה לכל דבר אמנותי.

את ה”מומחיות” השטחית שלו אפשר לראות בפרק בספרו העוסק בספרות העברית של ימינו. ה”מומחה” הפוסטמודרני מתאפיין בחיבורים בלתי אפשריים וקלושים בין שדות תרבותיים רחוקים, במשפט אחד, תוך NAME DROPPING של גדולי הוגים, ציירים, סופרים וכו’, במהירות המסחררת את ראשו של הקורא או המאזין הבור ועם הארץ של ימינו, ששומע כאמור את שמותיהם של ברויגל, אלירז, שירת זן יפנית, ג’ארד דאיימונד, שפינוזה ועוד ומתעלף מהתפעלות. מצד אחד – יש לי חיבה לכתיבה לא אקדמית, באסוציאציה חופשית, תוך שילוב ידע רב תרבותי ורוחני. מצד שני – תיכף תיראו.

מחקר הספרות במשך שנות המדינה הציג הישגים מאכזבים למדי, הנופלים בהחלט מהישגי הפרוזה והשירה הישראליים עצמם. אמנם היו פה ושם עילויים כדוגמת יוסף האפרתי ז”ל, שכתב בין השאר על האידיליות של טשרניחובסקי בפירוט מעמיק ועילאי, היה לנו קורצוויל הגדול, אבל ככלל – אקדמיזם מנוכר וסמיוטי נוסח כתב העת “הספרות” של אוניברסיטת תל אביב, ולעומתו רדידות של ניתוחים פסיכולוגים- ביוגרפיים בסגנון המחלקות לספרות עברית. ולכך אפשר להוסיף את הפיכת הספרות לסניף של תיאוריות פוסט קולוניאליות/ פמיניסטיות/ מרקסיסטיות. אבל כיום יש זן חדש – זן ה”מומחה” לכל דבר, במידה רבה פרי יצירתו של אריאל הירשפלד, המודל המוצלח יותר של כתיבתו המרפרפת של בורשטיין. הירשפלד הוא “אבי” האסכולה הנרגשת- מתפעלת בביקורת הספרות העברית, כאשר בשם ההתפעלות אפשר לוותר על תובנות. הירשפלד הוא כמובן ידען מפליג ומסאי – מספר מרתק למדי (לשעבר?) והידע שלו בתחום האופרה ובהיסטוריית הספרות עולה לאין שיעור על זה של בורשטיין, אבל סגנון הכתיבה המתלהב מאוד מאמנות הינו בעייתי ביותר. התלהבות איננה ביקורת, איננה מחקר, ואיננה אפילו סגנון שיכול ללמד את מי שאינם מכירים את היצירות. היא פשוט צו אופנת ה”צפיחית בדבש” והחנופה של ימינו.   

הספר, בסדרה ערוכה על ידי דן מירון, מבוסס על סדרת הרצאות, מנסה לעשות חיבורים בין מזרח למערב, בין שירת זן לספרות עברית, ואין רע בחיבורים מעניינים. השאלה היא עד כמה הם מנומקים ואיזה תובנות הם מעוררים.  

כבר כותרות הפרקים מציגות את ה”הכול בכול” של תודעתו הקודחת של בורשטיין: “תמונות קריאה” (העוסק בציור), “בסיס: קצת בודהיזם וזן לקוראי הספרות”, “תהליך הקריאה”, “תרגום ומקור”, “על שלושה מכתבים גולד – מטסו – קפקא” ועוד. כאמור – חיבורים הוא שם המשחק, וכעורך ב”קול המוסיקה” נהג בורשטיין לשלב בין רוק למוסיקה קלאסית. שם החיבור היה חינני – בתור חובב של שני הז’אנרים היה מרענן לשמוע את המעברים. אבל מאז עבר הסופר- חוקר- מרצה – עורך – מומחה לכל דבר, הושיט ידו לאצירת תערוכות וכתיבת הקדמות מלומדות, הרצאות,  ועוד ועוד. אין רע באנשי רנסנס, השאלה היא האם אכן מדובר כאן בכזה. אעבור לניתוח מפורט של פרק אחד בספר – “על הספרות העברית כיום” .

בפרק זה מתייחס בורשטיין לכמה סופרים ומשוררים בני זמננו – רונית מטלון, אסף שור, ישראל אלירז, שמעון אדף, חביבה פדיה, עינת יקיר ועוד. בורשטיין מבקש בפרק “לערוך בחינה של זרימת הנהר, כלומר להתחקות אחר סוג התנועה, סוג הנשימה, של חטיבה חשובה וקרובה לליבי בספרות של העשור האחרון…”. השטחיות בת זמננו מתאפיינת בחוסר מחויבות לדיוק, בצד רפרוף מהיר ופוסט מודרני. מה פירוש “בחינה של זרימת הנהר”? או “סוג הנשימה”? ומהו המחבר בין סופרים ומשוררים שונים ומשונים אלה לדעת איש הרנסנס שלנו?:

“העלייה למעלה והירידה למטה חוזרות שוב ושוב בספרי העשור הראשון של המאה ה-21 שאני מזכיר כאן, ולא במפתיע.” מצד אחד יש לנו למעשה מוטיב מבריח של “ספרי העשור הראשון של המאה ה-21” – לא פחות ולא יותר!!! – שהרי בענק רנסנסי מדובר, ומצד שני מדובר רק בספרים המוזכרים כאן.

הנה, נמצא המוטיב המקשר בין מטלון, שור, אדף ואלירז: עלייה וירידה!!!. נתפס לו החוקר לאיזה רעיון מבריח חסר אחיזה, ומיד טווה סביבו את העניין כולו:  

“מעליות בבית חולים אצל עינת יקיר; כוכב (שמביטים בו ממטוס, מעל הים!) אצל שבא סלהוב; שולחן מרחף באוויר וחללית סובייטית במוטי של אסף שור; צלילה למעמקים אצל אלי אליהו… השמש ואורות הקוטב ומעליות אצל הופמן… התגלותו של הציר האופקי ביצירות רבות כל כך אינה מקרית”.

מתברר שיש מוטיב מבריח אצל כל המוזכרים, בין אם המדובר בסופר בעל השפעה מודרניסטית תומס ברנהארדית- זבאלדית אירופית גרמנית בדמות אסף שור ובין אם מדובר בסופר זן-ייקה בדמות יואל הופמן – ה”ציר האופקי”!!! ומהו ה”ציר האופקי”, אם מותר לשאול? “הפניית המבט הספרותית למעלה ולמטה, ולא רק אל המישור”. רגע, אז למה ציר אופקי ולא אנכי? יואל הופמן אינו מתאר את התרבות הייקית של ראשית שנות המדינה במכתמים כמו זן בודהיסטים, הוא מפנה את מבטו הספרותי למטה ולמעלה, כמו במעלית!!! ואילו אלי אליהו אינו כותב שירה לירית על מצבו הפגיע של המשורר בתרבות הישראלית, אלא מפנה את מבטו הספרותי למטה ולמעלה. כמו תרנגולת העוקבת אחרי זבוב, אם יורשה לי להוסיף דימוי מעלה מטה משל עצמי. זוהי תיאוריית ה”למעלה ולמטה” המוצגת בפרק, שתורחב בהמשך גם לתיאוריית ה”הצידה”, נא להתעזר בסבלנות.

משם עובר בורשטיין להוכיח את התיזה שלו. ב”קול צעדינו” של מטלון המספרת עומדת ליד אמה החולה במעלית. על המעלית המסכנה הזאת מעטיר ההוגה “רגע של התגלות”.

“לצד התנועה למעלה ולמטה…שיש לה גם השתמעות עקרונית, מטאפיזית, אפשר לזהות בנהר הספרות שאני דן בו תנועה אחרת, משלימה: תנועה ל”צדדים”.

הבנתם? לא? אז יש הסבר, הכוונה היא ל“תנועת הרישום שאפשר להבחין כ”מוזיקה” בה גם בלי קשר, כביכול, לעלילה ולתוכן – ממש כמו שאפשר להבין, לחוש ולהעריך את הקליגרפיה היפנית שהוצגה בפרק הקודם גם מבלי לדעת יפנית”. סיום המשפט יכול להיות המוטו של ההוגה בורשטיין כמו גם של המאה העשרים ואחת והפוסטמודרניזם בכלל: לא צריך לדעת יפנית, לא צריך להעמיק בציור היפני, אפשר להיות הוגה פוסטמודרני רנסנסי השולט בספרות, בקליגרפיה יפנית, במוסיקה, בכל דבר בעולם הרוח. יש לשים לב איך ה”נהר הספרותי” (מה זה?) מדומה, מתוך רצון להסביר את התנועה לצדדים (מה זה? ) שנוספת לתנועה למעלה ולמטה (המעלית, אתם זוכרים?) בעזרת מוזיקה של תנועת הרישום וקליגרפיה יפנית. רישום זה דבר יפה, ודאי רישום יפני, אבל מה לו וללמעלה למטה והצידה של “ספרי העשור הראשון של המאה ה-21”?

בורשטיין פשוט אורג כמה ספרים אהובים עליו, ביניהם “מוקס נוקס” של אדף, “פסוקים” של זלי גורביץ’, “מוטי” של אסף שור ועוד תחת איזה הגיג ילדותי לגבי תנועה למעלה למטה והצידה, וקהל “תרבותי” אנין של פסטיבלים, או סטודנטים ראשי כרוב (בעיקר סטודנטיות, המורות לספרות לעתיד, סליחה על השוביניזם) בחוג לספרות פוערים את פיהם בהתרגשות ותדהמה.

אצל אדף יש “תפיסה הרואה בעולם מקום שיש לו “עומק” ו”רוחב” אינסופיים” (אין כמו הכללות פומפוזיות ריקות כדי לאושש את יכולת הקריאה של המבקר בימינו) (וזאת על בסיס פסקה אדפית בעלת מאפייני זרם תודעה וספרות מדע בדיוני), אצל זלי גורביץ’, כמו אצל אדף, יש “האחדה שלו את החזון עם היומיומי” !!! (כמו אצל שמעון פרס, לא? האם גם הוא סופר בן המאה ה-21?), ואילו חביבה פדיה המתארת חתול בעצם “מביטה בחתול רחוב פשוט, ומבטה מיד חייב לפנות הצידה, מפני שהיא רואה בעיני החתול את הירח, ולכן גם את הגאות והשפל”!!!.

נתעכב כאן מעט. הנה השורה של פדיה: “עיניי החתול זוהרות בלילה/ וגודלן הפוך באופן יחסי למצב הלבנה”. עיניי החתול זוהרות כמו הירח, וזה מקור הדימוי. את “הפוך באופן יחסי” לא לגמרי הבנתי, אבל להגיד שלא היתה למשוררת ברירה אלא “לפנות הצידה” בגלל שהירח הזכיר לה “גאות ושפל”, זוהי הפלגה מסוימת. ואולי כל ה”נהר הספרותי” הזה של בורשטיין  הנוטה הצידה אחרי שכבר עלה למטה ולמעלה בעצם נובע כולו מ”הצידה” של אורי ניסן גנסין הגדול? למה לא לחבר גם אותו למארג?

המארג הוא כזכור “נהר ספרותי”, ו”כמו נהר זורמים גם מסדרונות בית החולים “איכילוב” של עינת יקיר”, קובע איש הרנסנס. טוב, אולי באמת מסדרונות יכולים להיות נהר? אבל אויה, יקיר פשוט כותבת: “והמסדרונות היו ארוכים מדי, חיוורים מדי, בלילה…” וההמשך – תיאור המעליות שהניעו את כל המהלך של ה”למעלה למטה הצידה” של בורשטיין. ובכן, יקיר היא סופרת מוכשרת המושפעת יתר על המידה מיעקב שבתאי, ובתיאור של בית החולים שלה אין שום נהר ושום נעליים, אלא תיאור ריאליסטי בלבד.

לשם שינוי מדבר בורשטיין לעניין כשהוא מתאר את השירה של ישראל אלירז, ממנה ערך מבחר נאה (ואותה גם סרס בספר חדש שיצא לאחרונה), אבל הקביעה ש”שירה זו קרובה בהתכוונותה הרוחנית לפרוזה של יקיר ושל שור והיא לגמרי חלק מן האקלים של הנהר שאני מתאר כאן” היא החרטוט הרגיל של הכתיבה הזאת. אולי יש קרבה כלשהי, למרות שפרט לזיקה המודרניסטית של שור לברנהארד ושל אלירז לרילקה לא עולה על דעתי דבר מבוסס ספרותית, אבל זה לא מפריע ל”אקלים של הנהר”.

צר לי על התקיפות המסוימת של הדברים, ובורשטיין הינו בהחלט אוהב אמנות אמיתי שמונע על ידי אהבתו זו לשירה, ציור, מוסיקה וכו’. אבל הפיכתו בחוגים “תרבותיים” מערביים מסוימים לגורו רוחני בישראל, המזרח תיכונית בהחלט,  מאלצת לתאר את הדברים, ולהציע לקוראים או מאזינים להרצאות לנסות להדק מעט את הקישורים שהם עורכים בין סוגי אמנות שונים ובין מחשבות שונות, שכן חיבורים הינם בהחלט צורה מעניינת להתבונן בדברים, אבל לא על ידי תיאוריות מסוג ה”למעלה, למטה והצידה”.

וראו גם :

פרא אדם חושב :שועי רז על “שאלות בספרות “

“כתיבה תמה”: ורד רובין על “שאלות בספרות “

אין דילוג מפסגה לפסגה”:אורין מוריס על “שאלות בספרות “

דרור בורשטיין.

21 תגובות

  1. ביקורת מנומקת ורהוטה, אבל האם אין בספר כמה תשובות רציניות לשאלות? ואם כן, האם לא היה כדאי להזכיר אותן?

  2. אולי, אבל אני מתמקד פה ברשימות בספרות, ולמרות שלספר קוראים “שאלות בספרות” אין בו כמעט עיסוק בספרות נטו. יש הרבה עיסוק באמנות, ואני מאוד אוהב אמנות ומגיע למוזיאון תל אביב אחת לשלושה חודשים ומתאכזב כמעט תמיד ממצב המוזיאון, אבל בניגוד לבורשטיין, זה עוד לא הופך אותי למומחה, אוצר, מהדיר ומקדים דברים לתערוכות.
    ביום שבו בכל הבמות בהן כותבים על ומארחים את איש הרנסנס יבקרו גם את פועלו, אני אעשה מאמץ גדול יותר למצוא את נקודות החיוב. אלה רשימות נוגדן לתרבות חולה בצפיחית בדבש, ונוגדן לא יכול להיות חמוד.

  3. יש תחושה של איזה דיבור בריק, של העדר דיאלוג, דבר שדווקא אפשרי במרשתת. כנראה שקצת פוחדים להגיב,
    בכל זאת אף אחד לא רוצה להתעסק עם בעלי עמדות כוח ספרותיות שזוכים לביקורת. אבל יש לפוסטים הביקורתיים לא מעט קוראים, כך הבנתי מבעל האתר, מציצים מפוחדים כנראה. בעיקרון ישראל היא מדינה עם יכולת ביקורתית מסוימת, לא מבוטלת, כשזה נוגע לענייני כלכלה, חברה, וספורט למשל. כשזה מגיע לספרות, צריך לפזר בושם וללבוש חולצה לבנה. אז אני קצת מנסה כאן, בקרוב ודאי ימאס לי.
    ממילא הספרות בשולי השוליים, ספרי מחקר על ספרות בוודאי, ורק יחצ”נים ספרותיים נמרצים כמו נושא רשימה זאת עוד מנסים להפנות את תשומת הלב, גם במחירים גבוהים של הפיכה לליצנים בתרבות הצריכה, כשהתרבות הישראלית מגבילה את התעניינותה בספרות לייצוגים גרוטסקיים כמשורר מוטי גלזר שהחליט להיות ליצן ב”אח הגדול”.

  4. אכן ,משום מה אנשים נמנעים להגיב וזה חבל.כי אפשר לפתח דיון מעניין מאוד.אבל יש מקרים אני מניח שהידע של המבקר פשוט מרתיע אותם.

  5. לאלי – יש בטח קוראים “תמימים” שלא מצויים בשיח, ולאלה אני פשוט מבקש להראות שאפשר גם לבקר בלי לייפייף את הדברים. הייתי ממליץ להם, למעטים ביניהם שיש להם זמן לזה, להציץ בספר בספרייה, או בכל ספר אחר שאני כותב עליו, ולגבש את דעתם.
    אבל יש גם קוראים מהמילייה, המצויים בדברים, משוררים וסופרים, והם פשוט לא רוצים להסתבך (כך כתבו לי במיילים פרטיים). למה להם? יש ועדות, יש פרסים, כיום אפילו יש מי שעוקב אחרי מי עושה לייק למי (יש מבקר אחד, דווקא מוכשר, עורך כתב עת, המבלה זמן רב במעקב אחר לייקים, בלש לייקים הייתי קורא לו) אז מי צריך צרות.

  6. שלום יובל. מה לך כי תלין על משוררי הפייסבוק, כלשונך, אם אתה עצמך נוהג כמותם? כתבת רשימה? פורסמה הרשימה. ואידך זיל גמור. הציפיה לשיח במרשתת היא לא תמיד אמנותית. כדי שיהיה שיח אמיתי צריכים להתקיים מספר משתנים שאני לא משוכנע שאפשריים כאן.
    לי אין את הספר המדובר ברשימה הזו, הוא דווקא נשמע לי מעניין, דבריך גם הם מעניינים לקריאה. נושא הצפיחית בדבש שאתה חוזר עליו חביב בעיני ואפשר לעומתו לקרוא לך ולדומיך “מבקרי המרור והקש” כי זה פחות או יותר מה שאתם עושים, חזור ועשוה, מבלי לחדש דבר.
    ואחרונה: נודע לי כי ראה אור מבחר משיריו של מרדכי טמקין בעריכתך ובצירוף אחרית דבר משלך לספר (כמדומני שהוא ראה אור בהוצאת עמדה). הספר מעניין אותי לקריאה והלוואי ויגיע אלי. קראתי את אחרית הדבר שלך ומצא חן בעיני שהגדרת את שיריו של טמקין כשירים נזיריים משום שנדמה לי אפילו שלך עצמך יש ספר שירה שלם הנקרא כך, “שירי נזיר”, וזו נקודת מחשבה מעניינת ומקורית.
    זמן רב לא כתבת כאן על ספר שירה חדש. קדימה, מבקר המרור והקש, נראה אותך.

  7. לאילן – אכן יש ספר של טמקין, אשלח לך. רשימה על ספר שירה חדש בשבוע הבא, אני חושב.
    לגבי הגדרת “מבקר מרור וקש” – היא נחמדה.
    עם זאת, וכדי שרוח המרור לא תשרה פה לבדה, אז חיברתי שיר הייקו, כי מושא הרשימה אוהב הייקו. לא בטוח שהשיר רב השראה, אבל יש להאשים בכך את החום, שבו באמת קשה לקרוא ספרים:

    אני זבוב
    על החוטם
    של דרור בורשטיין.

    השיר עונה על דרישות ההייקו, לפחות מבחינת איזכור עונת שנה (קיץ – זבובים). חיברתי גם שיר המשך, לא פחות טפשי:

    האם רק חלמתי
    שאני זבוב על חוטמו
    של דרור בורשטיין?

    ואחרון ודי:

    מכה קטנה
    ואני מת. רק מה:
    גם החוטם יכאב.

    אגב, ספרים בקיץ שימושיים ביותר לצורך הריגת יתושים וזבובים, וכבר עמד על כך ויזלטיר בשיר ישן ונודע העוסק בספר של קאמינגס. אתמול הרגתי ארבע יתושות בספר אחד של אדלהייט (וכך התגלה שהספר לא רק מעולה מבחינת תוכנו, אלא גם שימושי להפליא כאמצעי הגנה!).

  8. אשפר את השיר:

    על אפו
    של דרור בורשטיין
    יובל גלעד

    או בבייקו הפוך (הבייקו הוא סוגה של ערן הדס):

    על חוטמו של
    המבקר
    המבקר

  9. ליובל גלעד שלום.
    אני שמח מצד אחד על ההתייחסות לספר הזה, שלא זכה להתייחסות פומבית רבה. אבל אני די נדהם ממה שנראה לי כמין שילוב של איבה עמוקה, אפילו שאט-נפש, המופנית כלפי. לא פגשתי בך מעולם ולמיטב ידיעתי לא עשיתי לך כל רע ולכן ההרגשה המוזרה. אני תמיד מנסה ללמוד מביקורת אבל הרשימה שלך, לצד כמה הערות ענייניות, היא בראש ובראשונה מפגן של איבה, ואני מבין שיש לך איזה *דימוי* מפורט שלי ושל יכולותיי, יומרותיי ו”כוחי”, והוא לא נותן לך מנוח, ועימו אתה מתמודד – עד כדי כך ששלחת ידך בשירה היפנית וחיברת שירים. דוגמה מעניינת היא קביעתך כי “סרסתי” את ספרו של אלירז, והרי לא ראית את כתב היד (זו, לפחות, עובדה), ואינך יכול, פשוט אינך יכול, לקבוע דבר כזה. לגופו של עניין, ספרו של אלירז עבר עריכה קלה ביותר. כך שהאשמתך החמורה אינה מבוססת. זו דוגמה לאופן שבו אתה יוצר לעצמך דימוי, מאמין בממשותו המוצקה, ומתייחס אליו. אני חושב שדפוס קוגניטיבי זה עובר ברשימתך כחוט השני, כמו שאומרים.
    אתה מדבר על “התפעלות” כחזות הכול של הספר, אבל הרי הספר מלא גם ברגשות אחרים – האם הפרק על אפלפלד, קורן ואבות “נגוע” באותו רגש שאתה כה מתעב? האם הפרק על “שר היער”? וכו’.
    לפחות אפשר לומר לזכותך שאתה לא מסתיר את הרגשות המרים, אבל אם להעיר לרגע הערה של ביקורת-הביקורת, זה תופס יותר מדי מקום ברשימה. הרי יש בספר כמה וכמה פרקים שלא נגעת בהם אפילו במילה, ולכן לא נתת לקורא שלך רושם הולם של הספר. הפרק שבו הרחבת, על הספרות העברית בימינו, הוא דווקא לא מרכזי בספר, שהוא ספר “עקרוני”. להערתך, התנועה למעלה ולמטה ולצדדים אינה עניין טכני, אלא ניסיון לאפיין “אופקים חדשים” רליגיוזיים וארציים (וחיבור ביניהם) ותנועה נרטיבית לא ליניארית (אלא כזו שלא מהססת לסטות מנתיב הסיפר). דווקא לא כהכללה אלא כהצבעה על פרטים מסוימים ביצירות מסוימות. בעניין המבחר הפרטי, זה הרי מוצהר שם בגלוי, איני קורא הכול וכו’.
    בעצם לא נראה לך סביר שאדם יעסוק בכמה תחומי אמנות. אני מבין את זה, אבל, אם להתייחס להערתך על הליכה למוזיאון פעם בג’ חודשים, אני מקדיש שנים ארוכות – כמעט עשרים – לתחום האמנות, בין בנסיעות ובין בקשרים עם אמנים מקומיים ועם עבודתם. זה ממש לא “פעם בשלושה חודשים”. שוב, הערה של ביקורת הביקורת: יכול להיות שאני טועה בפרק על ציורי הקוראים, אבל מוטב היה שתצביע על פרשנות שגויה שלי לציור כלשהו, או לכל התפיסה, ולא תסתפק ברטוריקה של “אם הוא כתב על ציור זה בטח שטות” (זה לא ציטוט מדברייך).
    יכולתי להמשיך עוד ועוד, אבל אולי אסתפק בזה לעת עתה. הביקורת, בגלוי ממש – בגוף המאמר ובהערות – אינה מספיק עניינית ומונעת מדימוי שלי כמי שיש לו “כוח” בשדה הספרות. אולי זה נכון במובן שלכל אדם יש כוח כלשהו בשדה שבו הוא פועל, אבל מה שאני משתדל לפחות הוא לא להפעילו בצורה פוגענית, אלא לטובת כותבים, משוררים, וסטודנטים. כמובן שאני, בלי ספק, לא תמיד מצליח.
    למרות כל זאת, אני מודה לך שקראת את הספר ושכתבת – אני מקווה שזה יביא ולו קורא אחד נוסף לספר, ואולי דעתו תהיה שונה משלך.
    בברכה נאמנה
    דרור

  10. שלום דרור –
    ראשית, אם הנימה פוגענית – סליחה על כך. אכן, לא נפגשנו מעולם, גם לא שלחתי לך דברי שיר או ביקורת, ולכן העניין הוא בהחלט, בין השאר, המעמד המרכזי שרכשת לעצמך בשדה התרבות העברית, בין אם אתה מודע לכך או לא. אבל זאת לצד הביקורת המאוד קונקרטית ומאוד עניינית על טקסט אחד שלך.
    העובדה שלא יכולת, ואולי הנימה הפריעה, לקבל ולו דבר מדברי הביקורת שלי, מעידה על הבעיה שקיימת בתרבות העברית, או הישראלית: אין ביקורת. הביקורת שלי ברורה ועניינית כאן, ומתמקדת בפרק אחד, שאולי יכל לעבור כהרצאה היכנשהו, הוא לא עובר כפרק בספר ביקורת-עיון-הגות. ברור שאתה מכיר את כל היוצרים שכתבת עליהם היטב, ברור גם שאתה מרפרף על בסיס מוטיב מבריח שאיננו באמת קיים ביצירותיהם. הקלות בה מייצרים תיאורטיקנים וחוקרים ומבקרים ורצנזטים איזה מוטיב מבריח ערטילאי ומגייסים את הספרות או האמנות עבורו היא מבהילה ומצערת.
    עכשיו לדברים כלליים יותר:
    1. בעיית הביקורת (או העדרה) באמנות ובתרבות הישראלית: אני עוקב אחרי הביקורות שלך שנים, ואחרי פועלך בשדה התרבות. המקרה עליו הצבעתי ברשימה זאת מצביע על דבר פשוט: עודף עשייה ומינימום רצינות. כשעושים הרבה, ואתה עושה הרבה, האיכות נפגמת, וחבל. עוד מימיך כעורך מוסיקלי ב”קול המוסיקה”, כצרכן אמנות ומאזין היה ברור שאתה דומה לי בדבר אחד מובהק – האמנות חיונית לך כאוויר לנשימה. ואין הדבר משנה אם מדובר באמנות פלסטית, מוסיקה או ספרות. דברים דומים אפשר לומר גם על מי שבמידה רבה סגנונכם דומה – אריאל הירשפלד. אהבת אמנות – יש. ידע והשכלה – יש. רגישות – יש. אבל בשנים האחרונות, בכל זירה תרבותית כמעט בישראל, אין ביקורת. ההתפעלות תפסה את מקום הביקורת. אם נותר לך חשק, אתה מוזמן לקרוא רשימה שלי באתר זה על “תרבות הצפיחית בדבש” המתמקדת במבקרי שירה, אבל אין זה משנה אם זה שירה, אמנות פלסטית או מוסיקה. אין כמעט ביקורת, רק התפעלות. התפעלות איננה ביקורת.
    האמנות הישראלית, כסניף של התרבות הישראלית, התאהבה בעצמה. אבל בניגוד לזירות הספורט והפוליטיקה שדווקא שוצפות יצרים וביקורת, לפעמים בוטה ולא מנומקת, אבל ביקורת – כלומר המציגה את השלילי והחיובי, בשדה התרבות – יוק. מוות. שממה. מת השיח הספרותי.
    כמובן שאני לא מסתפק בביקור תלת חודשי במוזיאון תל אביב. אני חי ונושם אמנות כל חיי. אני צורך קולנוע, אמנות פלסטית, ספרות ומוסיקה מהגיל בו עמדתי על דעתי. ואולי אנתח גם אחד מהפרקים העוסקים באמנות מתישהו, למרות שאינני מחזיק עצמי מומחה מספיק לדבר. אבל אני יכול לומר לך בלי שום בעיה ובלי להיכנס לפרטים: יש בעיה רצינית גם בתחום הכתיבה על אמנות בארץ, וכאן יש גם השפעה עולמית רצינית. והבעיה קיית גם בכתיבתך על אמנות פלסטית. הכתיבה המגבבת תיאוריות שונות, מדרידה דרך קריסטבה ועד לאקאן (ואינני מתייחס עכשיו לאיזה טקסט ספיציפי שלך) הרחיקה את האמנות מעצמה – מהחומרים הפשוטים שלה.
    מספיק לקרוא כתב עת כ”גזית” של טלפיר, לראות את ההבנה בצבע ובקו שהיתה למבקרי האמנות דאז, להבין שמה שהולך היום זה הכול הולך. ב”הכול הולך” הזה אתה טוב, אין ספק. השאלה היא אם זאת ביקורת אמנות, ביקורת ספרות, כתיבה אחראית על ספרות, על אמנות. לדעתי – לא. יש תובנות, יש שברי אמירות מעניינות, אין חיבור אמיתי וחזק לחומר.
    האם אתה מקדיש עשרים שנה לאמנות פלסטית, מר בורשטיין? שהרי אתה איש משפחה, כמוני, הלוא כן? ופרנסה צריך להביא, הלוא כן, גם אם היא בנושאי הרצאות? ועסקת גם בספרות, כמדומני? אולי כתבת רומן או שניים? כתבת. לא קראתי, לכן לא אחווה דעה. לא הקדשת עשרים שנה לאמנות פלסטית, עסקת בה עשרים שנה, כמו שהרבה חובבי תערוכות ואוהבי אמנות עוסקים בה.
    ראית סרטים של טרקובסקי, מר בורשטיין? אני בטוח שכן. את אנדריי רובלייב ראית? ראית כמה זמן הקדיש לציור קיר אחד? המלצת פעם בבלוג שלך על בלה טאר, גאון הקולנוע ההונגרי. אתה חושב שהוא “הקדיש עשרים שנה מחייו” לאמנות פלסטית בנוסף לעיסוקו בקולנוע? קצת רצינות. אמנות היא דבר רציני, והדבר נשכח מליבנו. וביקורת אמנות, ביקורת ספרות, הם דברים רציניים. אולי קראת את יוסף האפרתי ז”ל, אם לא – ממליץ, בעיקר המסות שלו על טשרניחובסקי. העמקה, זה מה שחסר כיום, הכול מרפרף. איך נדרוש רצינות מקהל קוראי ספרות עברית אם רמת הביקורת כה נמוכה, מביכה, חנפנית לכותבים, מרפרפת, כאילו מקרית?
    לא הייתי מכביר מילים אם לא הייתי חושב שאתה חווה אמנות מעמיק. אבל האם אתה מדייק במילותיך באופן שאי אפשר יהיה לטעות בתיאור טביעת האצבע האמנותית של אלירז או אסף שור במסתך? אני לא חושב. אתה אוהב את תומס ברנהארד, הלוא כן. אני חרשתי את ספריו הלוך ושוב הלוך ושוב. הוא קרא הרבה פילוסופיה, כמובן, וזה ניכר בכתביו. האם כתב מסות על פילוסופיה? אינני חושב. הוא היה מחזאי וסופר. להיות סופר זאת עבודה המספיקה לחיים שלמים. להיות מחזאי זאת עבודה המספיקה לחיים שלמים. להיות מבקר אמנות זאת עבודה שמספיקה לחיים שלמים. כנ”ל לגבי משורר, מבקר ספרות וכו’. אתה עושה הכול גם וגם. האם הכול מוצלח? לא יתכן שאולי פרק אחד בספרך מחופף לגמרי? מבייש את ביקורת הספרות?
    השורה התחתונה: אין ביקורת אמנות, אין ביקורת תרבות, אין ביקורת ספרות בישראל. הכתיבה על אמנות הפכה להיות חלק מתרבות הפנאי, ואתה, ואריאל הירשפלד, וטובי המוחות הספרותיים והאמנותיים בארץ מגוייסים לכך כיום, בין אם בהרצאות, בין אם ברצנזיות עיתונאיות, ושאר הפרנסות המדכדכות של אנשי הספרות והאמנות. ההתפעלות, היחצ”נות, במקום אמנות, או ביקורת אמנות רצינית. אתה באמת מבין עד הסוף קו של צייר יפני? אתה באמת מבין הייקו כמי שקורא את השירים במקור? האם אתה יודע להגיד “קוואבטה” או שחיית את קוואבטה באמת ובתמים, עד כדי כך שאתה יכול לקשר בינו או דומיו לשירה עברית בת ימינו?
    וכאן אני מגיע לעניין השני – הבעיה האסתטית.
    2. אתה אסתטיקן, והאתיקה שאימצת, כך אני מתרשם מקריאה שלך, היא אתיקת האסתטיקנים – ההכרה העצמית, הכרת העולם וההוויה, היישות, הטבע, דרך האמנות. גאולה דרך האמנות. ראשית – כך מאבדים שתי ספרות קירקגוריאניות חשובות – האתיקה לשמה והדת. כשמוותרים על שתי הספרות הללו נשארים עם עולם מוגבל. יפהפה אולי, כמו שירת אלירז, אבל עולם מוגבל. וכאן אני מגיע לאלירז. קראתי את כל ספרי שירתו, אולי פרט לשניים שלושה. האם אתה באמת סבור שכל הספרים נחוצים? האם אתה באמת סבור שהספר שערכת (או שלא ערכת כמעט, לדבריך) מוסיף לקורפוס שלו?
    אני סבור שהעניין האסתטי יצא משליטה והפך להתאהבות עצמית מיופייפת, גם בעניין של אלירז המשורר המאסטר, וגם בתחום ביקורת האמנות, הספרות וכו’. אין טעם שתכביר מילות הערצה על אלירז. הם לא יעמדו לו עוד מאה שנה, בבית הדין של האמנות, של הנצח, בהנחה שהאנושות תשרוד את השנים האלה. יוותרו ספרים רבים, עם המון עמודים מיותרים, כאשר חלק מהספרים מיותרים בעצמם. אבל אין איש שיאמר זאת היום בשדה הספרות, כי כמעט כל רשימות ה”ביקורת” – ואנשים תמימים קוראים את “הארץ: ספרים” וחושבים שכותבים שם מבקרים ולא מקורבים כאלה ואחרים בביצה הישראלית תרבותית הקטנה – רשימות מטעם. משחק מכור.
    האם אינך פוליטיקאי בהתנהלותך בשדה התרבות הישראלית, מר בורשטיין? האם אפילו תגובתך (המרשימה באיפוקה וכנותה) איננה ניסיון פוליטי מסוים “לכבות שריפה” קטנה? האם כל אחת מרשימות הביקורת על ספריך נכתבו ללא כל קשר שלך ונגיעה שלך לאף אחד מהכותבים? האם אף אחת מהמשרות הבכירות בשדה הספרות והאמנות אותן השגת לא היו כרוכות כלל וכלל בהתחנפות לאף גורם בעל כוח ומשפיע המצוי בעמדה בכירה יותר? האם “הליקון” איננה בית זונות לאסתטיקה, המייצרת ומדפיסה אולי יופי אבל אין לה שום זיקה כמעט לאתיקה ואסתטיקה וכך היא מייצרת בישראל אמנים מנותקים מההוויה הישראלית?
    אולי אני טועה בחלק מהדברים, ספק אם בכולם. ואם הדברים עזרו להבהיר מעט מעמדת המוצא לרשימה הזועמת, מה טוב.
    בידידות,
    יובל

  11. יובל, לא ארצה להגיב לתגובתך בתגובה ארוכה כדי שהדברים לא ייצאו מפרופורציות, אבל בכל זאת, יש כמה דברים שצרמו לי במיוחד בתגובתך. אתחיל מהטריוויה:
    1. אין לי “משרות בכירות”. אני מזה כשנה עורך (פרילאנס) של הליקון. לא “התחנפתי” (מהיכן הבאת את זה?!) מהסיבה הפשוטה שהם פנו אלי. כך לגבי כמה עבודות עריכה בפרילאנס ב”ספריה החדשה”. הם פנו אלי. לא ניסיתי להשיג שום דבר; אני “עמית הוראה” (=מורה מן החוץ) באוניברסיטת תל אביב במשרה חלקית, זו לא ממש משרה בכירה.
    2. ההבחנה בין אסתטיקה ואתיקה: כאמור, ב”שאלות בספרות” יש ניסיון לגעת בשתיהן, והקדשתי את הפרק על קורן-אפלפלד-אבות בדיוק לעניין של האתיקה הבין-אישית כבסיס של ספרות ואמנות. מעבר לכך, ההבחנה בעייתית. כל מעשה “אסתטי”, בהקשר נכון, יכול להיות הרחקה זעירה של קורא כלשהו מפני ברבריות. זה לא מתחייב, ומי שרוצה להיות מנוול יהיה, אבל, כמו שכתב מישהו (זה הובא בהליקון 95), “איש לא ביצע פשע מתוך מצב של פליאה”.
    3. לא אפול לפח ואפאר את עצמי בעניין הכתיבה על אמנות. אולי אנשי המקצוע ממוזיאון ת”א, מוזיאון ישראל, בתי האמנים בי-ם ובת”א, ועוד כמה גלריות ואמנים, שביקשו ממני טקסטים, עשו מקח טעות איום; ודאי יש לי מגבלות ככותב על אמנות, אבל אתה מניח כמובן מאליו ש”לא יכול להיות” שאני יכול לכתוב דברי טעם על נושאים שאיני מומחה בהם במובן של הקדשת כל החיים. נתת כמה דוגמאות, אבל יש דוגמאות רבות אחרות של כתיבה רצינית וחשובה של אנשי ספרות על אמנות. למשל, מרק סטרנד על הופר, למשל זביגנייב הרברט על ציור הולנדי, למשל רוברטו קלאסו על טייפולו, וראה הכרך poets on painters שמאגד עוד דוגמאות רבות. אני לא משווה את עצמי אליהם כמובן, אבל העיקרון חשוב – ההנחה שלך שרק פרופסור מומחה זכאי לכתוב על נושא מסוים אין לה שום בסיס. השאלה היא לא כמה שעות שרפת, אלא המבחן הוא מה שאתה אומר – האם יש לו תוקף או לא. אני לא מבין את התשוקה הזאת לשלול חופש התבטאות רק בגלל שאין למאן דהוא איזה מין “ותק” מדומיין. אתה מתלונן ש”אין ביקורת”, ובאותה נשימה מבקש מאחד שמנסה לכתוב ביקורת שיפסיק לכתוב, בגלל שלא הקדיש את כל חייו לכך. כמה ספציפי מותר לו לאדם להיות לדעתך? להתמחות, נגיד, רק בנתן זך ולהקדיש לו, ורק לו, את כל חייו? האם “מותר” לחוקר שירה לכתוב גם על פרוזה? זוהי הגישה האקדמית בקיצוניותה. אפילו באקדמיה כיום היא לא מקובלת עד כדי כך. איני מתיימר להיות מומחה, למשל, לתרבות יפן או לציור אירופאי, אבל לשם כך יש עזרה: אני כותב מה שאני יכול, ונעזר בקריאה ביקורתית של מומחים – יש להם קרדיט בספר.

    וכבר הארכתי יותר ממה שרציתי. בכל אופן, כאמור, תודה על ההתייחסות – זה תמיד עדיף על שתיקה והתעלמות.
    ד”ב

  12. תודה על ההערות, וגם אני אצמצם את התגובה לאלמנט אחד: הקלות שבה אפשר לערוך קישורים בין הוגים, ציירים, משוררים, אנשי רוח, סופרים וכו’. לא טוען חלילה שרק פרופסורים יכולים לכתוב על אמנות, אין להם בדרך כלל מושג קלוש בנושא. אני חושב שספרך עורך במהירות גדולה מדי קישורים רופפים מדי בין אלמנטים רחוקים מדי כמו אמנות יפנית וספרות עברית, וכך מגויס הידע האמנותי הרב שלך ויכולת החוויה האמנותית למרקחת שהיא אמנם תרבותית ביותר אבל לא בהכרח באמת מתקרבת למופתים שאיזכרת, שהשתמשו בידע באופן מושכל יותר, מדויק יותר, זהיר יותר. אם להביא דוגמא אחת מקרית שעולה בדעתי: כשברודסקי כותב מסות, למשל על רוברט פרוסט, הוא כותב על החומר, על צירופי המילים, הוא לא צריך לגייס לכך “תותחים” אינטלקטואליים או הגות כזאת או אחרת, הוא פשוט מתבונן בנחת, כך גם הרברט בעצם.
    ובאשר לתזה של הספר – “ניסיון לאפיין “אופקים חדשים” רליגיוזיים וארציים (וחיבור ביניהם) ותנועה נרטיבית לא ליניארית (אלא כזו שלא מהססת לסטות מנתיב הסיפר)”, לפחות לגבי הספרות העברית בה נגעת בפרק הנ”ל, אני חושב שמדובר יותר בייצוגים של מודרניזם עברי (אסף שור, שמעון אדף בפרוזה) (אלירז בשירה) מאשר “אופקים חדשים רליגיוזיים וארציים”, ואינני בטוח שאפשר לייחס להם רליגיוזיות, מילה שממילא סובלת מעודפת שימוש בימינו. לגבי התנועה הנרטיבית הלא לינארית, הרי היא קיימת בספרות עידני עידנים, כמו גם המשחק בדרך הסיפר.
    ושוב, צר לי אם נימת הדברים היתה פוגענית.

  13. נו, מבקר המרור והקש, הנה השגת לך את שיח המרשתת שאתה ופטרונך קשישא, מר אלי אשד, כה חפצתם בו. ברכות! בהצלחה רבה בהמשך הדרך.

  14. בהצטרפות לויכווח :אני לא רואה רע אם מישהו כותב גם על ספרות וגם על אמנות וגם על מדע ,אם יש לו ידע מספיק. ההפך הוא הנכון . רצוי שיבוצעו קישורים בין תחומיים בין תחומי הידע האלו וחבל מאוד שקיים כיום נתק בין תחומי הידע והיצירה השונים.
    אכן נכון ,יוצרים לא רבים כיום עוסקים גם בספרות וגם באמנות ואני יכול לנקוט כרגע רק בשמות מועטים שחורגים מכך. רות נצר שכותבת ב”יקום תרבות ” עוסקת גם בספרות וגם באמנות וגם בקולנוע. מתחום האמנות אני יכול לחשוב כרגע על רועי רוזן בלבד שעוסק גם בספרות. וגם עמיתנו רועי ארד.רצוי מאוד שיהיו רבים אחרים.אבל אין.אולי בגלל שזה קשה כל כך.

  15. באמת שקשה להצטרף לדיון כה מרובה נושאים ודחפים (ובהם גם חוץ-ספרותיים). אבל בקוראי את הדברים באיחור אציין שאנלוגיות בין שירה (וספרות בכלל) לבין מוסיקה, אמנות פלסטית וכו’ יכולה הייתה להיות, עבורי לפחות, מרתקת אם תובע ברהיטות ולא מתוך אקדמיזם יובשני (ומנופח בד”כ כי הוא מנסה גם להרשים בידע וגם ל”חדש”, לכאורה). הנה אנלוגיה אחת, פשטנית אמנם, אך שיכולה ללמד הרבה, לפחות על “מצב” המוסיקה והשירה, שעלתה בי אתמול בלילה, ולא בפעם הראשונה, עת נכחתי ב”פלסטף” בבנייני האומה. מאות רבות של אנשים, באולם מלא כמעט עד אפס מקום, שלמו ממיטב כספם והריעו ממושכות בסיום המופע (למרות העדרן של אריות ידועות). לעומת זאת לערבי שירה החינמיים או כמעט חינמיים מגיעים מאזינים ספורים (לעיתים הקוראים והמופיעים הם רוב הקהל). ואם לא די בכך אוסיף שכדי למשוך קהל משולבים גם מופע או אתנחתא מוסיקליים באותם ערבי קריאה. איך אומרים? “חומר למחשבה”.

  16. אנסה לטבול בדיון הזה (בהיבטים ספורים מתוכו, בכל אופן) מזווית טיפה אחרת. לפני מספר חודשים לקחתי חלק בהקמת כתב עת שבו אני כותב גם כיום. שמו, אלכסון, מעיד גם על השאיפה/יומרה (תלוי איך מסתכלים על זה) להגיש מאמרים וכתבות ברוח מאוד אינטר-דיסציפלינרית. מאמר על העידן הדיגיטלי, למשל, עשוי לשלב ביקורת תרבות, גישות בהיסטוריה, מסקנות מחקרים במדעי המוח ועוד. בקיצור, סלט. אחד המדורים באלכסון, בו אני מראיין כל שבוע מדען אחר, אמור היה להיות ההיפך מסלט- ממוקד בתחום מחקר ספציפי בתוך דיסציפלינה מסוימת. אבל גיליתי גם שם סלט. רוב המדענים שאני מראיין הם אמנם בעלי מומחיות בתחום מסוים אך שולחים גם זרועות לתחומים נוספים, בלתי קשורים לכאורה. לפעמים הם מעסיקים בצוות המעבדה שלהם חוקר מפקולטה אחרת בכלל, תוך שהם עצמם לומדים נושאים חדשים. חוקר פיסיקה תיאורטית שולח זרועות למדעי המחשב, למשל, חוקר עטלפים “פולש” למתמטיקה ומדעי המוח וכו’. שאלתי פעם אחד מהם אם הוא לא חושש לחטוף ביקורת ממומחי התחומים ה”צדדיים” שלו. הוא צחק. את אף אחד זה לא ממש מעניין מפני ש- א) מה שחשוב הוא מבחן התוצאה, לאילו מסקנות הגענו וכיצד; ב) במצב שבו המדע נמצא כיום, בלתי נמנע “לפלוש” לתחומים אחרים, גם כאלה שבמבט ראשון נדמים בלתי קשורים.
    אז אני מניח שהדבר הראשון שאני רוצה להגיד, הוא שאינטר-דיסציפלינריות (גם כזו שהיא רחבה מאוד) אינה מחייבת רפרוף “פוסטמודרני” ואני חושב שזה נכון לא רק במדע אלא גם (ואולי אף יותר) בביקורת תרבות. התייעצתי לפני שנה בערך עם אבנר הולצמן באיזה נושא כדאי לי לבחור בכתיבת התזה שלי והוא ענה משהו בסגנון- זה לא משנה כל עוד תמשיך אחר כך עם משהו אחר. “חוקר ספרות צריך להיות קולוניאליסט ולחלוש על כמה שהוא רק יכול”, הוא אמר, “חוקר שמפתח את הרפרט לתזה ומשם רוכב על אותו סוס לדוקטורט יעמיק מאוד בנושא בגודל ראש סיכה והתרומה שלו תהיה בהתאם”. הוא כמובן דיבר איתי רק על ספרות, אבל אני חושב שהעצה שלו יפה לשדה התרבותי כולו.
    אחד הדברים שעולים מדבריך הוא המסקנה הנכונה, שעל מולטי-דיסציפלינריות משלמים במחיר העומק. אי אפשר להיות מומחים בהכל, זה ברור, אבל המסקנה הזו (מקווה שתסכים איתי גם על זה) אינה גוזרת מצב דיכוטומי- מומחה בעל ראיה צרה ולעומק, כנגד מרפרף שטחי המתפרס על הכל. בין שתי נקודות הקיצון האלה יש רצף עצום והמידה שבה אנחנו מתפרסים ו/או מעמיקים היא פונקציה של עלות (זמן, יכולת, כישרון) מול תועלת (איזה אפקט ומשמעות יהיו לדברים שניצור). הנחת היסוד העולה מהטקסט שלך היא שמשהו שם בהספק של בורשטיין נראה צורם/מזויף: האם אדם יכול להתפרס עד כדי כך וגם להעמיק במידה כזו שתאפשר תוצאות בעלות אפקט ומשמעות? על השאלה הזו ענית “לא” ומיהרת להדגים את ההשלכות. אבל משהו ברטוריקה לא עובד. כי נטפלת לאיזה מהלך בתוך פרק תוך ניסיון להכליל ממנו משהו לא רק על הספר כולו, אלא כמעט על מה שבורשטיין עושה.
    בורשטיין מכין סלט. את מעט הירקות הוא גידל בעצמו בשקדנות ולאורך זמן רב, וחלק הוא קנה מגננים אחרים, ובירקותיהם הוא משתמש תוך מן קרדיט. נראה לי שקשה לטעון שהמתכון אקראי. וההתלהבות וההתפעלות? הן רק תבלין. אני מסכים שזהו תבלין שמצליח להפוך את המנה לנגישה יותר וערבה לחך, אבל האם המסקנה ההכרחית מכך היא שמכין המנה התחנף?
    אני לא אומר שאין מקום לגנן המומחה שיקדיש את חייו לטיפוח כמה זנים של עגבניה, לשכלול טעמיהם לרמה מעוררת התפעלות. אבל אני כן חושב שההתרפקות הנוסטלגית שלך על סוג זה של גננים היא תמוהה ואנכרוניסטית. אנחנו זקוקים מאוד לאינטגרטורים שיקשרו בין כמה סוגי ירקות (סוגים רבים), קישורים שחותרים תחת תבניות המחשבה הברירת-מחדליות ומאפשרים סלט העולה על סכום חלקיו. הרושם (לפחות זה שנוצר אצלי) הוא שאתה מנופף באיזה ירק קצוץ ששלפת מאחד הסלטים האלה וטופל עליו אשמות משונות.

  17. לדוד, לאלי וגם לבר –
    אין לי שום טענה נגד חיבורים. בלי חיבורים אין שירה, שעליה אני כותב פה רוב הזמן. גם לא נגד אינטרדיסיפלינריות. בעברי הייתי מוכר ספרים יד שנייה, היינו קונים ספריות של ייקים זקנים שנפטרו (ספריות בגרמנית, שהביאו בדרך כלל מגרמניה חלקים ניכרים), והיו שם, לצד הספרות המקצועית של עריכת דין או רפואה או מה שלא היה מקצועם, ספרות עניפה במדעי הרוח. אבל אדם קרוב אצל ביתו ועולמו.
    לדעתי, כיום, ישנה התהדרות מהירה מדי בגדולי עולם, בשלל תחומי האמנות, וקישורים רופפים מדי בשם איזה תרבותיות. הדברים יצאו בוטים מדי וכבר התנצלתי על כך בפני מושא הרשימה. אבל העובדה הפשוטה היא שמחקר ספרות, כתיבה על ספרות, רצנזיות על ספרות, הם כיום דדבר מאוד לא רציני. אפילו דרור ב. התקשה להגן על התיזה שלו, כלומר להדק את הקשרים הרופפים שהוצגו כאן. לא ביקשתי להציג תיאוריה חובקת עולם נגד קישורים. ואין ספק שמר בורשטיין הוא גם ידען, גם אוהב אמנות, חי את הדברים וכותב עליהם מליבו.
    העניין הוא שאין ולא יכולה להיות לו אותה התמצאות בציור יפני כמו בעבודות, נגיד, של הצייר פרבר או אפלפלד שביקר בסטודיות שלהם ונשם את ריח השמן של יצירותיהם. אדם קרוב אצל ביתו. חשוב להרחיב דעת, כלומר אם רוצים ואם זה שימושי ונעשה בתבונה, לא סתם בשביל הידיעה, אבל צריך לעשות בדעת שימוש מושכל, זאת דעתי.
    לכן קישורים זהירים והדוקים שעושה למשל שמעון זנדבנק במסותיו, הכורך בין רילקה או אלזה לסר שילר לעמיחי, שבלי ספק קרא את שני הגדולים הגרמנים, הם מעניינים ביותר. קריאה של אלירז שנטפלתי אליו כאן על רקע יצירת תומאס ברנהארד, גם היא יכולה להיות מפרה, ואפילו, בזהירות, אלירז על רקע אלבן ברג או שנברג (מוסיקה וספרות). אבל בזהירות, עדיף רק שני אמנים במסה או רשימה אחת, ועם נימוקים יותר תקפים משהובאו בפרק שהותקף.

  18. בהזדמנות זאת ברצוני להשמיע את התפעלותי מאתר “אלכסון ” ומהמתפרסם בו. חבל רק שרוב המאמרים שם הם מתורגמים.
    בכל אופן מאמר שלי בשם “כוכב הלכת הנבחר ” אמור להופיע שם בקרוב.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × שלוש =