שירת החסד היהודי ?:על המגזין "עתר"

"זו זכות לעבוד יחד. אנחנו משלימים זה את זו". סיוון ואבישר הר-שפי 

 אבישי וסיון הר שפי,עורכי "עתר".

 

שירת חסד יהודי?

 

על כתב העת "עתר" המגזין הספרותי של מכללת הרצוג בגוש עציון , גיליון ו – "חסד ודין" – עורכים: אבישר וסיון הר-שפי

 מאת יובל גלעד

הנוכחות של שירה דתית אמונית הולכת ומתחזקת בשנים האחרונות, בהשראת כתב העת "משיב הרוח" ומשוררים ומשוררות כאליעז כהן, אלחנן ניר, סיון הר שפי ועוד. למעשה הם רק ממשיכים של משוררים דתיים במידה זו או אחרת כיוסף עוזר, טניה הדר-קליין ועוד, שפועלים כבר שנים, מעט בצל, מחוץ למרכז החילוני למדי בישראל. בנוסף אפשר לציין את מוסף "שבת" של "מקור ראשון" בעריכת אלחנן ניר, המפרסם שירה, בעיקר דתית אמונית, על דפי מוסף השבת של העיתון הדתי, כמו גם רשימות על שירה  המעידות שהציבור הדתי עדיין לוקח ברצינות את השירה, בניגוד למרבית הציבור החילוני, החוגג במסעדות או בוהה ב"אח הגדול" (וסליחה על ההכללה). כאמור, לאחרונה ישנה פריחה בשירה הדתית אמונית, והנה כתב עת נוסף באוריינטציה זו, "עתר" שמו, וזהו לו כבר גיליונו השישי.

קראתי רק את הגיליון הנ"ל, אבל אם לשפוט על פיו אז מדובר בכתב עת טוב, עם משוררים ומשוררות טובים וטובות בלתי מוכרים (לפחות לקרוא החילוני), שירים שעולים על מרבית השירה המתפרסמת בכתבי עת "חילוניים" כ"מאזניים" ואחרים. הסיבה – שפה עשירה יותר שנובעת מזיקה למקורות, בניגוד לעברית החילונית המדלדלת. או יותר נכון, הסיבה היא שהשירה הדתית העברית של ימינו כוללת בתוכה דת ואסתטיקה, שניים משלושת מעגלי החיים שהגדיר קירקגור – הדתי, האסתטי והאתי , בעוד השירה החילונית מוגבלת, ברובה, לאפיק האתי או האסתטי, המתקשים להתחבר בשירה העברית של שני העשורים האחרונים.

 

העורכים של "עתר" הם בני זוג משוררים, אבישר וסיון הר שפי. סיוון הר שפי הינה משוררת טובה מאוד, כלת פרס ראש הממשלה, ו"הצלחתי" לאהוב את שירתה ואת ספרה האחרון על אף מחזור שלם המוקדש ל"אסון" ההתנתקות מעזה (אני בצד השמאלי מאוד של המפה). עם זאת, השירה הדתית אמונית, לפחות של השנים האחרונות היא מתקתקה למדי, מתקתקות שגולשת הרבה פעמים לבנאליה שכן היא מתעלמת מכל ה"צל" שבאופי האנושי, כפי שהגדיר זאת קרל יונג. מתקתקות שירה זו משקפת אולי את הציבור הדתי לאומי בישראל בכללותו , כמו גם את חיוך השועל הערמומי של נפתלי בנט.

כאילו אין עוני, כאילו אין גזירות כלכליות, כאילו אין מלחמות, כאילו אין ערבים ישראלים הסובלים מגזענות במדינה הזאת (וגם חרדים הסובלים מגזענות): הכול נפלא, מתקתק, רגוע, אלוהי, יפה ומחייך. כאילו רוח של שכינה שורה על כל יום בשנה, וזאת בניגוד מוחלט לשירה הדתית ספקנית של עמיחי למשל (שירה חילונית- יהודית רליגיוזית) ואפילו שירתה של זלדה שלא התעלמה מהצדדים הקשים של הקיום. כמובן שרוח המתקתקות הנרקיסיסטית שורה על השירה העברית בכללותה, לא רק על השירה הדתית.

שירה לא חייבת להתייחס ל"מציאות". שירה לא חייבת חלילה להיות פוליטית. היא יכולה לברוא איזו בועה שהיא רוצה, אבל השאלה היא האם היא מורכבת, בין אם רגשית, לשונית או סמאנטית. ברשימה זאת ארצה לבחון את משוררי ומשוררות כתב העת הזה, המתקיים לו כאילו ביקום נפרד, ולבדוק את טיב השירה המתפרסמת בו ואולי להקיש גם מעט על הלך הרוח בציבור היהודי דתי (למרות שבין הכותבים ישנם גם ודאי חילונים בעלי אוריינטציה דתית אמונית). הדברים יתייחסו לכתב העת "עתר" גיליון ו, אבל אפשר להכילם בלי כל קושי גם על כתב העת "משיב הרוח", האח הגדול של "עתר". כתב העת "עתר" יוסד על ידי עמותת "מבוע", והוא יוצא לאור על ידי מכללת הרצוג ליד ישיבת הר עציון.

נושא הגיליון הוא "חסד ודין" על גילוייו השונים. בהקדמת העורכים נכתב ש"נושאי הגיליונות של 'עתר' נועדו להציף אל פני השטח של היצירה העכשווית את תהליכי העומק המתרחשים בה, את הנקודות הפנימיות שלה…". את מרבית המשוררים אינני מכיר, מרביתם אינם מפרסמים בכתבי עת "חילוניים", מרצון או מכורח, אינני יודע. בסך הכול ניתן לומר שיש בכתב העת לא מעט שירה יפה של משוררים לא מוכרים, אבל גם לא מעט שירה מתקתקה וסוכרית, המתעלמת מהקיום הישראלי, או במילים אחרות: אסתטיקה יש, דתיות יש, אתיקה – פחות.

משוררת ראשונה – אפרת ביגמן:

באתי לבקש פניך/ כבקשת העלה את אוושת הרוח. / אנא, הנח על כפות ידי את חלות הגעגוע/ כחום כגוף נשכח. / כמיהתי הקימתני מזרועות המיטה, שוטפת קורים/ עוטפת פרי בשקית שקופה וקושרת כתרים עדינים

שירי לירי עדין, אבל מעט בנאלי, עם דימוי העלה, ועם הצירוף המעט גס "חלות הגעגוע". שיר נוסף מאת אותה משוררת פונה לרבי נחמן: "ר' נחמן בוא, / בוא בבקשה להתיר/ איסורים, אסורים, סיבוכים, חרחורי הנפש…. ר נחמן, אני צועקת אליך בסלולרי, / אני שולחת לך אישור חברות,/ המיילים שלך חוזרים אליי ללא מענה. / איזו קהות…

התחלה מעניינת אבל ההמשך, המנסה לעדכן את ר נחמן, נותר קלישאתי וסיסמאתי "שולחת לך אישור חברות" – ר נחמן ראוי להתייחסות מעמיקה יותר.

שיר יפה של משורר שאינני מכיר, הוא תמיד משמח, ובשביל זה ישנם כתבי עת. דעאל רודריגז גרסיה שמו, והנושא – גשמים:

מאימתי שואלים את הגשמים? / נדמה שמזמן שקשה לעין הכבדה/ לאצור עננים מול/ היובש המגרד המתחכך בחצץ/ האויר החורץ בתוי הפנים/… ולא מתביישים/ לשאול/ האם גם השנה/ גם השנה תבוא?… ושוב/ באבק צימאון הימים/ אם יש אומץ/ שואלים על הגשמים…

צירופים יפים – "קשה לעין הכבדה לאצור עננים", "אבק צימאון הימים" – שירת טבע מקומי הנותנת תמונה של היובש המקומי.

שירים רבים בחוברת, באופן טבעי, מכילים ארמזים מקראיים וציטוטים בתוכם. לעיתים נראה שהמשוררים מתבשמים מהשימוש בשפה העברית, משפת המקורות, ולעיתים השימוש מושכל.

יעקב עזריאל:

סוף אלול, /הקיץ היה קשה השנה, / חם יותר מהרגיל./ והמסע היה מתיש. / כי מארץ רחוקה באתי – הנה זה לחמי, חם הצטיידתי בו/ ביום צאתי מביתי/ ועתה, יבש הוא והיה ניקודים…  כי הגיע סוף אלול/ ורוצה אני – חייב אני – / לכרות ברית/ אתך ה'/ להיפקד בתוך המחנה

הדברים נשארים סתמיים למדי. של מי המסע? אולי של סודני או אריתראי שעבר את המדבר ואת סיני בדרכו ארצה? לא, חלילה, אותם לא תמצאו בשירה הדתית של הגיליון, החסד הוא רק כלפי יהודים? אני מקווה שלא. שיר זה מייצג את המתקתקות הנפתלי בנטית של הציבור הדתי. שיר נוסף של אותו משורר, יעקב עזריאל, מתחיל יפה ומסתיים קלישאתי:

להיפרד/ מהשדים של המדבר/ המסתובבים חופשי על החול/ ואינם חוששים מעין העיט/ ומעקיצת העקרב… להיפרד/ מהשדים של הלב.. ולדעת/  שאין פרידת עולמים/ אלא בכל שעה ושעה/ כל שד ושד, עיקש כפרד, לפתח רובץ/ ואליך תשוקתו

השימוש ב"לפתח חטאת רובץ" לא מחזיק את סוף השיר, והרתיעה מ"השדים" היא גם הרתיעה מה"צל" היונגיאני שמותיר קיום מתקתק ומבוהל מכל אלמנט שלילי.

לשירתו של יונתן ברג התייחסתי כבר בבמה זו, וגם כאן, כרגיל, שירים מתקתקים המאפיינים כאמור את השירה הדתית החדשה, ומצד שני שירים יפים ומעניינים.

בפינת המתקתקות:

את שואלת אותי בעינייך/ מניין הפראות והסתיו/ מגישה לי מטפחת נקייה/ תאנים בשלות, את המילה חסד… המצוות שלך מלטפות את פניי, / חוטא בהרהורים/ יושב לצד העץ ורושם את/ תנועתו אל האדמה…

משורר מוכשר, בעל צירופים מעניינים, אבל כאמור מתקתקות של "מטפחת נקייה" ותאנים ו"המילה חסד" – למה לא לתאר את החסד במקום לכתוב את המיהלה, המתקתקות היא מחלה של השירה העברית בימינו בכלל, אבל בשירה הדתית אמונית (וברג הינו חוזר בשאלה אבל "נגוע" במתקתקות זו) היא בולטת יותר. המצוות מלטפות, אנחנו יהודים נאורים, אוהבים את עצמנו עד בלי די, למרות שהדובר "חוטא בהרהורים"… שובב!

ומצד שני, שיר רב יכולת, "מכתב למולדת" שמו:

האם את נושאת את העשן הזה/ בחשבך על מנחה או אסון?/ האם הפעמונים הללו, ילידי חצות, הגולשים מן/ הגליל ומתנפצים כעת על חומות יפו/ מזהירים אותנו מפני כהונה נוספת,/ מכורה לטקסי ההכתרה שכעת הם רכוש? // בכל פעם שרציתי לנטוש אותך, אלמנה תמידית,/ חנקו אותי ריחות התאנה והזית,/ אבק המורדות הסתחרר לאבנים,/ הקוצים נפתחו עוד ועוד בקיץ העמוק/ האד הזה שמאכלס מוות ומתק הביס אותי… מולדת/ אפשר שתחשבי דרך הצוקים מול ים המלח,/ מציגים גאווה וייאוש בו בזמן…

שיר – מכתב למולדת, שיר כנה נטוע בקונקרטיות מקומית, ותיאורים יפים של "הקיץ העמוק" ו"אבק מורדות הסתחרר לאבנים". אני מאמין שהשירה העברית חייבת להשתחרר מנוכחותו הנרקיסית של האני שעלה על גדותיו, או לפחות להישמר מאוד מאני זה. הפיתרון – כל נוף או רקע בו האני מצטמק לו.

סיפור אדם וחוה מופיע אצל כמה משוררים בגיליון, ורות פוגלמן מציגה תמונת גירוש מגן עדן בצורה אפוקליפטית מעניינת, רומזת לקבלה:

כשגורשנו/ ראינו את הכלים נשברים/ לחלקיקים אין ספור./ כשראיתי את הכלים נשברים/ התכסיתי בשחור ורעדתי/ ובלעני הלילה. /מכוסה בשחור, רועדת,/ ניסיתי להתרומם מהאדמה/ אך ניצוצות שרפו את כפותיי… התקדמתי לאט לאט מעבר לצורים וסלעים,/ מעבר ללשונות-מפלצות מצליפות/ וכינסתי את הכוח לעמוד זקוף…

יפה. תמונה אפוקליפטית רבת דמיון. אבל חוזרים למתקתקות, ולמשוררת הפונה אל אלוהים כאישה, מינדי אבר ברעד (כן, כך כתוב שמה) :אני מתפללת אלַיך א-לוה/ רק את יכולה להבין/ את כאבי הרחם הללו/ נאמנות כוזבת לגוף מטוהר/ תני לי מילים ארוכות להגיד לך…

הדתיות היהודית של ימינו, בדומה לעידן החדש או לנצרות הקונסרווטיבית, מלאה כמיהה להיטהרות, לאיזה ניקיון, בעצם ל"חשיבה חיובית" בעולם שכולו בורא. המשורר אשר שאז:

יש לי בלב חפץ חשוד/ בחוסר נקיות/ מפניות קודמות/ שמאלה באין כניסה/ אחרת לדרך החיים/ שלא נענו/ עלולות להתנגשות/ עם רצונות גבוהים/ משורש נשמתי. ובשיר אחר של המשורר: נשמה שלי/ מאז שנשאתי אותך/ בתוכי התחייבתי לך/ פרנסה ומזון/ הבטחתי/ להלביש לך שמים/ השחקים יהיו קטנים עלינו, אמרתי… מתקתקות יהירה, מזכירה גם זאת זו של יצחק לאור החילוני המפלרטט עם מדרשים בשיריו, מרבה להזכיר את הנשמה. ומצד שני – שיר יפה של שאז: הנני עליי להמציא גלגלים חדשים/ מהאין/ שבמילה אינסוף./ לברוא עולמות אחד/ מכולם. כשיוצאים מהנרקיסיזם נגלה עולם גדול ומאחוריו יקום אינסופי.

הנרקיסיזם המתקתק מאפיין כאמור את השירה העברית בכללותה, ואולי את העם הישראלי בכללותו, אבל מצד שני העברית שפה נפלאה שקמה לתחייה חדה ובהירה מתמיד, והאנרגיה המשתחררת ממנה הופכת את השירה העברית לסוגת האמנות המוצלחת ביותר, אולי, במדינת ישראל כיום, ומשוררים ומשוררות המחוברים למקרא מדי יום בתפילה יש להם "יתרון" על השפה החילונית השטוחה המדוברת.

שיר אֵתי כמעט יחיד בגיליון הינו זה של עדן גולדמן שבו ישנה חמלה לאיזה זר:

ראיתי איש הולך על כביש שש/ בצהרי יום שישי/ נסיעה מהירה כחום איום/ והוא צועד בגפו/ מחוסר צידה. משולל זהות./ הבן אדם/ מהלך על השוליים' בכביש שאין לו התחלה ואין לו סוף… כבר אחת בצהריים, צהרי יום שישי/ מבלי משים אני לופתת את בקבוק המים האישי,/ תוהה מה יעשה האיש/ כשתרד השבת לעולם./ עד כמה, לעזאזל, אני מחויבת אליך?!/ ואם יקרוס האיש תחתיו/ סמוך למחלף שורק,/ בשלוש עשרים ושש יקבעו את מותו/ האוכל לומר כי ידיי לא שפכו/ את האדם הזה?

שיר נוגע ללב בשפתו הפשוטה ובתמונה הישירה והבהירה, ולשם שינוי שיר בחוברת שבאמת עוסק באופן רציני בחסד ודין, ברגשות אשמה של מי שנוח לו כלפי מי שסובל. והשבת איננה רק מקווה מתקתק להיטהר בו אלא גם זמן לחשבון נפש מסוים.

אלמוג בהר הינו משורר מוכר ובכיר שכותב גם פרוזה, ולאחרונה לא ראיתי משיריו בכתבי עת. בשיר חסר השם והאמביציוני שבחוברת יש עיסוק בזהות מזרחית, כאשר חלק מהשיר מכיל התפלספויות יהירות משהו, מתחכמות, אבל בחלקו הוא מצוין. קודם הבעייתי:

אני אוסף דברי חוכמה של אחרים/ ובהרשמם תחת אצבעותיי הם הופכים שלי./ אינני רוצה להיות משורר, אני רוצה/ להיות היסטוריון של השירה, של השירות… מי זה שכתב: "מי שמתכבד בכבוד מזרחי,/ איננו זקוק לשבח מערבי", ולמי כתב? / ולמה שוב איננו שומעים אותו היום?

אלה דברי התרסה שיכולים להתאים לאיזה מסה עיונית, אבל לא ממש עוברים כשירה. לעומת זאת:

בכל יום או עשור או שנה/ מתאבדת עיר ערבית אחרת בדרכה המיוחדת/ המשונה, מאבדת את שמה, מנסה לשכוח את עברה/ או לזייף את עתידה. מגרנדה, ועד יאפא, בירות/ ובגדד, הערים הערביות מאבדות עצמן לדעת… וניזאר קבאני נודד מעיר ערבית/ אחת לשניה, נושא נאומי שירה, ומקוה כי יום אחד/ יענה לו מישהו מקהלו ויבשר לו כי בכל שבוע,/ או שעה או מאה, גם נולדת עיר ערבית חדשה/ בחלומות יושביה, כמו גרנדה, רמלה, ראמאללה ובירות,/ ומקימה בליבה מגדלים גבוהים לקריאות מואזין…

גם ההמשך מעניין. המהלך של בהר הינו להתחבר לזהותו כיהודי מזרחי, שמוצאו מארצות ערב, אבל המעניין הוא הזיקה האמיתית והאהבה המתגלה לערים ערביות, לתפילה הערבית, והערים המתאבדות בסכסוכים בין שיעים לסונים כמו בסוריה, אינן נחגגות מנקודת מבט יהודית צנטרליסטית אלא מעלות הרהורי הזדהות וכאב, כמו בשירתו המתריסה של המשורר הסורי הגדול קבאני.

לא התייחסתי לכל המשתתפים ולא התייחסתי גם כלל למשתתפים בפרוזה. אבל ככלל, כאמור, ועל אף המתקתקות המאפיינת את השירה הדתית אמונית של ימינו (אפשר גם להיות דתי וזועם למשל, כמו בשירת י. צ. רימון) הרי כתב העת "עתר" הינו במה ראויה וטובה לספרות ובעיקר לשירה עברית, דתית או לא, ממשיך אינטליגנטי ומשודרג במידת מיה של "משיב הרוח" הוותיק יותר.

 ראו עוד על כתב העת "עתר"

 

 

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , . קישור קבוע.

8 תגובות על שירת החסד היהודי ?:על המגזין "עתר"

  1. מאת אורי:‏

    'הצירוף המעט גס "חלות הגעגוע". ' -
    בעיניי זה צירוף מקורי ויפה
    הדבר היחיד שגס כאן זה האמירה שלך

  2. מאת יובל ג.:‏

    "הגעגועים סגורים בי כבועות אוויר בכיכר לחם" – (עמיחי) זה דימוי טוב, "חלות הגעגוע" נדוש למדי,
    געגוע הולך עם כל דבר – "עץ הגעגוע", "נהר הגעגוע", "פרי הגעגוע", "תמר הגעגוע" – זאת לא בעיה ללחוץ עם מילה
    כמו געגוע.

  3. מאת אלי אשד:‏

    גלעד סרי לוי כותב בפייסבוק של "יקום תרבות " על רשימה זאת :
    "המבקר לא מצליח להתנתק מדעותיו הקדומות על דתיים בכלל ודתיים לאומיים בפרט. וכי מה ענינו של נפתלי בנט לכאן? אפילו כמטאפורה".
    לי נראה שאם המבקר כותב על היצירה של הדתיים הלאומיים זה מראה שהוא לכל הפחות מתעניין בהם מספיק בשביל זה.

  4. מאת יובל ג.:‏

    לגלעד סרי לוי – גדלתי בשכונת "בית וגן" וחברי הטוב ביותר היה דתי לאומי. אין לי דבר נגד דתיים לאומיים או כל מגזר אחר בחברה, אלא רק נגד יהירות מתקתקה מסוימת המאפיינת את הציבור הזה בבחינת "אתה בחרתנו" ו"אני ואפסי", המשתקפת גם בשירה.
    ועם זאת כתב העת טוב בהחלט, גם כתבתי זאת מפורשות. מאחר וכתבתי את רשימתי על סמך עותק ספרייה, שלחתי אחר כבוד מייל לעורכים הנכבדים של כתב העת, וביקשתי עותק חינם כנהוג במחוזותינו. זה היה לפני שבועיים, תגובה למייל לא היתה. או שהעורכים אינם פותחים מייל, או שלא ראו בי כתובת ראויה. בחזקת רוח התקופה, בה או שכותבים הלל משתפך, או כלום, אבל גם למצוא חיוב וגם שלילה – זה פויה. לרחוץ את הפה, כמו שאמא שלי היתה אומרת… יהודי לא מבקר יהודי.

  5. מאת יובל ג.:‏

    וכתגובה למבקר הפייסבוק סרי לוי שטען שאני לא מצליח להתנתק מהדעות הקדומות שלי על דתיים בכלל ודתיים לאומיים בכלל, מצ"ב קטע מתוך מסה שלי על שירה עברית צעירה, ובה דווקא מחמאות לסיוון הר שפי, עורכת "עתר", מוקדש באהבה לך, סרי לוי טמבל, ולכל מי שאינו מסוגל לעמוד בביקורת:
    הר שפי היא משוררת דתייה, מתנחלת אם אינני טועה, ולפיכך רחוקה מדעותיי הפוליטיות כמזרח ממערב. אבל אני מגיע לשירה כדי לקרוא עשייה בעברית, לא פוליטיקה, ועל אף שהספר מסתיים בפואמה אוהדת למפוני ההתנתקות מעזה, פואמה יפה, עד כמה שהדבר לא ייאמן, אין לבחון שירה לפי דעות פוליטיות, כמובן.
    "תהילים ליום רעש" הינו ספר שירה הגון, כנה, העושה שימוש מושכל בשפה העברית תוך שילוב ארמזים מקראיים במינון נכון ולא מעיק. הר שפי שייכת לדור המשוררים האמוניים שפרץ מכתב העת "משיב הרוח", אבל בניגוד לאיזה מתקתקות סכרינית מיופייפת של משוררים כאליעז כהן, אצל הר שפי האיפוק שורה על השורות. זוהי שירה דתית עדינה, לא מטיפה, קצת בדומה לשירת זלדה, אם כי לא ברמתה, כמובן.
    אני בוחן ספר לאו דווקא על פי שיריו הטובים ביותר, כפי שנהוג אולי, אלא על פי הגרועים ביותר. ספר שירה הגון הוא ספר ששיריו הפחות טובים, וכמעט בכל ספר יש כאלה, הוא לא עד כדי כך גרוע, לא צורם, מעליב, ומכה בעין בצירופיו החבוטים. כזהו ספרה של הר שפי.
    "השבת עזבה אותי/ עזבה כמו שציפור/ מתה באמצע נדודיה באמצע שמיה, / כמו רחל על דרך האפרתה השבת/ ואחר כך היו ימים ארוכים כמו לא שקעה כלל השמש/ וכיסיתי על עיניי/ והתגעגעתי על הגעגוע". מרבית השירה הנכתבת היום היא לירית, מבקשת לתפוס רגע, אבל הליריות דורשת דיוק עדין, והעברית רוויה היום בגסי רוח. לא כך הר שפי, שבגלל הביוגרפיה יכולה לגעת בקדושת השבת שאנחנו החילונים מזלזלים בה כמו בבקבוק קולה ריק. והשבת היא לא רק אמונה, היא מנוחה ושקט לה אנחנו, בני העידן הדיגטלי, כבר לא מסוגלים להם.
    הר שפי מתארת את ירושלים בנגיעות, חורגת מנוסח הדור החי רק בדירות שכורות המדמיינות עצמן באיזה עיר מערבית גדולה ולא בערים מזרח תיכוניות :"וכשירדתי בגיא, היו ההרים מלווים אותי/ מימיני ושמאלי, כהורי כלה/ וכמלאכי השבת/ ושרים לי/ לא עירָרָע. // וכששבתי מן הטבילה/ באחרון הרקיעים/ שם קוצי הקיץ היו זוהרים/ ככוכבי שחר// והעולם היה מתנמך איתי בירידתי/ רק מאחורי, ומבלי שהסבתי פניי, היו ההרים/ היתה תפילתי כמו גל אבנים לבנות… וכשירדתי פשוטת ידיים אל הבית/ שבקרקעית, / הייתי קלה מאוד /ואור פשוט בא לקראתי/ להכניסני".
    השיר הזה שימושי גם לחילוניים, כמוני, כי הוא מדבר, כמו השיר הקודם שהובא, על התעוררות רוח, על אחדות עם הטבע, תחושה רליגיוזית הנוכחת בשירי עודד פלד, למשל. השיר ממריא עם שפה פשוטה, יפה אבל לא מיופייפת, גם בגלל בחירת המילים וגם כי מנוע השיר הוא אמת ולא "כתיבת שירה". כמו גם בשורות הבאות:
    "בכל אדם יש מורִיה/ ובכל אדם חופן אדמה ממנה לֻקָח/ כאדנית מציצה מחלון/ בבניין רב קומות. // כקבצן נובר באשפתות למצוא לחם, / אני מחפשת את ירושלים שבאדם… הרוח היא הים שלירושלים/ ברחוב המדרגות שר איש שערו ובגדיו פרומים…".
    אולי מעט השפעת יתר של זלדה, אבל עדיין יפה, בעיקר "הרוח היא הים שלירושלים", רוח שיכולה להכות אדם בסינדרום ירושלים. השיר אמנם מסתיים באופן מעט מאולץ: "בירושלים מחוסרי דיור/ אינם חסרי בית", היית פעם חסרת בית שמחה בירושלים, גברת משוררת? אבל עדיין, שיר יפה, כמו גם השיר הבא:
    "כל בוקר גופי מוציא את נשמתי/ לטיול. קשורה בקולר, ברצועה הנמתחת/ נשמתי הנרגשת נובחת אל פני מרחבי הכחול/ מרחרחת שְבָלים שקופים ברוח… חתן וכלה עברו כאן אתמול, היא מזהה סימנים/ אניצי אהבה לבנה…". מטאפורה יפה של הנשמה לכלב מרחרח, עם החלוקה הותיקה בין נשמה לגוף.
    לא שירה פורצת דרך, לא שירה מקורית באופן יוצא דופן, אבל שירה טובה, יעילה, ספר שני של משוררת שיש לקוות שתאתגר את עצמה בספרים הבאים ולא תסתפק במה שהושג. אין לייחס את איכות הספר לדתיות ואמונה דווקא, אלא לעיסוק זהיר, מיומן ואחראי במילים.

  6. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    מצאתי זמן. קצת באיחור, ואגיב. ראשית תודה על המאמר, ועל הניסיון להתמודד עם אחד הנושאים שאמור להיות מהראשונים במעלה אצלנו, וצריך להעסיק אותנו יותר. מן הסתם יתפוס מקום מרכזי יותר כאן, בהמשך. איך לחבר בין השפה היהודית לזו הישראלית. בין זו העתיקה לזו המתחדשת תמיד. כי לפעמים השפה היותר ישראלית יורדת אל פי פחת, וצורם לי בפרט כשזה מגיע לשירה שלנו, שלא בהכרח לכך יקרא שירה. ורק ההכרה של את המקורות שלנו אני מאמינה, תוכל ל"הציל " אותנו ממצב חמור זה.
    כך שיש ללמוד ולהכיר גם את ארון הספרים היהודי, שהוא גם תורת חיים. כי שיפוט והשוואה בין שירים שונים, רק מנקודת מבט ישראלית, מיידית וחילונית, לא תוכל לתת מענה לשלל הדימויים והתופעות שמביאה שפתנו ברבדים היותר עמוקים, ואפילו סמויים שלה. עברית עשירה כזאת, ניתן למצוא אצל משוררים מהעבר כמו ביאליק אלתרמן ושלונסקי, ואצל משוררים בהווה, הקשורים בצורה עמוקה יותר להוויה היהודית תרבותית שלנו.
    כך שהחיבור הזה למקור, הוא הכרחי, להבנת "השפה היהודית" כמו שנהג לקרוא לה אדם ברוך ז"ל, והוא יוכל להיות גם לך לעזר, יובל, אם תיטיב ללמדה ולהכירה. זה בכללי.
    אין לי את כתב העת שאתה מדבר עליו כאן. אנסה להשיגו ולעיין. ושוב תודה על ההתמודדות והאבחנות, בנושא שאמור לאתגר כל משורר יהודי וישראלי שכותב היום. שבוע טוב

  7. מאת נעמי גרינברג הר ירוק:‏

    גילוי נאות: אני במקור תל אביבית, מלב לבה. לאחר צאת ספרי הראשון "נאדבראהמה" ב- 1992, ובתוך כך כבר הייתי עסוקה מאד בכל הפרקטיקות של הניו אייג', מתחילת שנות התשעים. כל החיבור הזה בין גוף נפש ורוח גם קרב אותי בסופו של דבר באמצע שנות התשעים, אל התרבות שלנו, שמעט מדי ידעתי עליה, ומאז אני לומדת אותה. להלכה וגם למעשה. גוף נפש רוח ביחד. קוראים לזה בעלת תשובה בשפת המקום. יום יום. ברוך השם:-)

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*