שירתו של עמוס אדלהייט -החלק השני

 עמוס אדלהייט ידוע בחוגי הספרות העברית כאחד מעורכי כתב העת "עמדה" וגם כמבקר אכזרי וקטלני באופן מיוחד של שירה. אבל הוא גם משורר בולט ,אחד המועטים המשתמשים ביצירתם באלמנטים של מדע בדיוני מצד אחד ,ופואמה  ( למעשה אידיליה  ) היסטורית מצד שני כפי שעשה בספרו "איגרת מפלסטינה" (2008).

שירתו של עמוס אדלהייט

מאת יובל גלעד

למסה זאת, העוסקת בשירת עמוס אדלהייט, שני חלקים. החלק הראשון עוסק בספרו האחרון עד כה, "עיר ההיטלים הנוצצים א'" ("עמדה", 2012), והחלק השני באידיליה אחת, "שחמט בגן", מספר מוקדם יותר של המשורר. זוהי מסה בהתהוות, WORK IN PROGRESS כמו שנאמר באנגלית, ואלה ממצאי ביניים.

 החלק הראשון  של המאמר.

וכעת החלק השני.

 

הישגו השלם הראשון של אדלהייט, לדעתי, היה באידליה "שחמט בגן", אידליה הממשיכה את המסורת של שמעונוביץ' וטשרניחובסקי, ומטרימה את ספרו השלישי של אדלהייט המורכב רובו מאידליות. היא הופיעה ב"סמדאריס" (עמדה/ביתן, 2001). אדלהייט מחליף את העלילה שהתקיימה במרבית האידיליות הארצישראליות בהתבוננות של צייר בטבע מקומי, עם רזולוציות מרהיבות לפרטים, ובעיקר צירופים לשוניים מרנינים בכוח המצאתם. טון תמים שולט בשיר, אבל התמימות מהולה באיזה מודעות רומנטית לכיליון ורקבון.

"שחמט בגן נושקת קרן שמש כל גרגר נפתל בצֵל שנתכרכם/ בהדרגה תחילה הרוזמרין הנענע ליד גדר חיה האלוורה הפקחית/ אני מטיל את משקלי על אפונים החַמְרָה הרכה של השרון גדושה בנמלים/ עמלניות… הקיץ הלבן עוד מתבוסס בתוך ענן החורף המקיץ/ כפטריית החורש הבשר העסיסי כבר מתבשל בערוגה/ והופה החמציץ עשן שקיעה סרוג נמתח אפל/ עת העולם נצץ כמראה/ אחרי העבודה נוליד פירות בחממה המזינה על הכירה/ אחרי העבודה אחרי הכול לא נותר הרבה היום פונה כמנודֵה/ ננער מערפילי הנוף ומתמזג בים שמימי נטען בבורדו מתולע… לבד אסעד על מפתן המעגל אין כסות לעוני אין עפר נגול במטר/ לא הר קרח כיישות קרחון הריקבון ממאיר כמארה/ אין פצע שותת בהפנמה…".

הפתיחה צנועה, לוח שחמט בגן, יופי מקומי ישראלי – השרון שנמחץ תחת הבנייה המהירה, אבל מקיים עדיין פה ושם פיסות טבע – והדמות היא של איש עמל המכין לעצמו ארוחה ממרכיבים טבעיים. אבל הדמות האנושית, בניגוד למרבית השירה העברית הצעירה, איננה משתלטת על השיר, האני הוא רק סוכן של הקורא, כמו מצלמה שמעבירה אותנו מקלוז אפ לקלוז אפ, תוך מעברים מדי פעם ללונג-שוט. השפה – מעט גבוהה מהיומיומית, אבל עדיין לא ארכאית, לא יכנסו מילים שפסו משימוש – גם כי בדרך כלל מילים מתות מסיבות מוצדקות, וגם כי השיר מחובר להוויה עכשווית, גם אם לא ברור אם הוא מתרחש בתקופה של לפני קום המדינה או בימינו.

"כל גרגר נפתל בצֵל שנתכרכם" – תיאור חד פעמי ומקורי של גרגר צומח ומתפתל, מתכרכם – כאשר הכרכום הוא גם פועָל וגם שם – הכורכום, צמח. זהו תיאור פלסטי המכיל הרבה בשורה אחת, הנצת הצמח, פריחתו, צל שמכסה. "הקיץ הלבן" הינו צירוף נהדר בהשפעה מובהקת של תיאורי החמסינים הנהדרים של אסתר ראב, שהשפעתה ניכרת בשירת אדלהייט משיר זה והלאה, בשאר האידיליות. זוהי התבוננות מפוכחת בנוף הארצישראלי, שאיננו יפה במובן המעט יהיר אירופאי אסתטי, אלא יופי המתקיים בצד עזובה מדברית ויובש תחת חמה קופחת. הלובן הוא האור השרבי הבוהק, המיוחס לקיץ.

"אחרי העבודה אחרי הכול לא נותר הרבה היום פונה כמנודֵה" הוא תיאור ישיר על מצב פרולטרי מדכדך, שהמתח בין הקפיטל לפרולטריון נוכח למדי בספריו הראשונים של אדלהייט. אבל יש בו גם מוסיקה ותקווה לשונית, תיאור של יום אבוד בעבודה שרק בסיומו מגיע החופש, תיאור המתאים לכל תקופה ולכל זמן, ובו זמנית נטוע במקום ספיציפי, השרון, ובסיום המשפט צירוף נהדר – "היום פונה כמנודה" – ראשית ישנה חזרה מעין חריזה פנימית – "פונֵה" ו"מנודֵה", כאשר מצלולים דומים מרבים להופיע בדימויים של אדלהייט, המחברים חיבורים רופפים למדי המשאירים הרבה לדמיון הקורא. זוהי דוגמא לצירוף שכזה, כאשר היום מואנש לאדם מנודה פונה ללכת, נעלב. האנשה היא "טריק" שירי ותיק ומשובח שכמו נעלמה מהשירה בימינו, וחבל. והדימוי אף הוא מפעיל פועַל, שירת אדלהייט אוהבת מאוד פעלים, כמו גם העברית, ובכך מתקבלת תמונה של ממש בשלוש מילים – היום פונה כמנודה, בצירוף מפתיע אחד, רופף משהו – שהרי "פונה" לא מעורר אוטומטית את המחשבה על נידוי, אבל שירה יכולה לעשות מה שהשפה היומיומית לא עושה. ובצירוף זה בסיום השורה הפשוטה מקבל הקורא את הדרמה הרגשית כולה, דרמת ההחמצה של הטבע כתוצאה משעבוד לחיי עמל, הדרמה האורבנית של חיינו.

"אין פצע שותת כהפנמה" הינו דוגמא מובהקת לעבודתו הלשונית של המשורר, צירוף מפתיע בין מוחש לבין מושג "הפנמה", כאשר המופשט מגויס ומקבל ממדים פיזיים בעזרת הדימוי.

"לא הר קרח כיישות קרחון הרקבון ממאיר כמארה" – שוב שורה של צירופים נפלאים. היישות הינה מושג חוזר בשירת אורי צבי גרינברג, שהפלסטיות של תיאוריו נוכחת גם היא בשירת אדלהייט, גם אם בלא האקספרסיוניזם המתפרץ, וקרחת היא לא משהו שמישהו היה מייחס ליישות. זאת הפתעה. ומצד שני – "קרֵח כיישות" הינו צירוף רב פוטנציאל סמנטי: על רקע התמונה העצובה של האדם העמל, היישות, ההוויה, הקיום, כולם פגועים למדי, ולכן על רקע המכלול, הצירוף של קרחת טבע, קרחת יער, שממה, עירום מפריחה, מתמזג יפה עם היישות לכדי תיאור פיזי – קיומי – מטאפיזי.

"קרחון הרקבון ממאיר כמארה" שוב מכיל צירופים מפתיעים, הזורקים את הקורא אל שדה סמאנטי של קרח, הרחוק מהשרון, כמובן. לכאורה רשלנות של המשורר, אבל לא היא: אם קוראים את "קרחון הרקבון" כהמשך המשפט "לא הר קרח" אז הקרחון מיוחס ליישות, "יישות קרחון הרקבון ממאיר כמארה". קרחון מתחרז עם ריקבון, ממאיר ומארה בעלי זהות מצלולית, והכול יוצר תמונה מוזרה, מעניינת, של יישות עם אלמנטים מורבידיים, נרקבים, חולים. ואולי השורה גם מהדהדת קצת את "אנקראון על קוטב העיצבון" של אצ"ג.

וכך, בנוסף לצירופים המפתיעים המבוססים על קישורים רופפים לכשעצמם אבל בעלי תוקף כתוצאה מהשדה הסמאנטי, מתגלה עוד מאפיין חוזר בעבודתו הלשונית של אדלהייט  – הדוכיווניות: משפט גולש למשפט אחר ומילה למילה כאשר ניתן לקרוא קדימה ואחורה בו זמנית, וכך מתקבלות כמה אופציות כתוצאה ממתיחת אפשרויות התחביר. אופציה ראשונה:  "לא הר קרח כיישות"  כמשפט אחד נפרד, ו"קרחון הרקבון ממאיר כמארה" כמשפט שני. אופציה שנייה:  "לא הר קרח כיישות קרחון" כמשפט אחד ו"הרקבון ממאיר כמארה" כמשפט שני, ואופציה שלישית –  שהכול משפט אחד – "לא הר קרח כיישות קרחון הרקבון ממאיר כמארה".  

אביא עוד דוגמא, שכן המתח של קריאה קדימה ואחורה בו זמנית הינה מוקד עבודתו הלשונית של אדלהייט, אלמנט בו משתמש, אם כי לא באינטנסיביות כזו, גם הרולד שימל בשירתו, ושניהם יוצרים מאפיין מודרניסטי- זרם תודעתי בפיתוח תחבירי זה, כאשר אין חלוקה ברורה לעבר, הווה, עתיד, הכול מתרחש בתודעה המערבבת.

"… הקיץ הלבן עוד מתבוסס בתוך ענן החורף המקיץ/ כפטריית החורש הבשר העסיסי כבר מתבשל בערוגה". ניתן לקרוא את המשפט הראשון כמשפט תחבירי אחד, ואת הדימוי בשורה הבאה כדימוי להקצת הקיץ – הקצת הפטריה. אבל ניתן לקרוא גם את המשפט הראשון כנפרד, ואת "כפטריית החורש הבשר העסיסי כבר מתבשל בערוגה" כמשפט אחר, המתחיל בדימוי – "כפטריית החורש" וממשיך במדומה – "הבשר העסיסי כבר מתבשל בערוגה" , משפט חריג בו המסומן מקדים את המסמן, הדימוי את המדומה. שתי האפשרויות ברות תוקף שווה, וכך נוצר מתח לשוני מרהיב, שמצד אחד מקשה על הקריאה ויוצר "עיכוב", אבל מצד שני פותח נופים לשוניים רבי אפשרויות.

עבודתו הלשונית של אדלהייט, לפיכך, משתמשת במילה הבודדה וצירופה למילה אחרת כצירוף מפתיע או כדימוי בעל קישור מסוים אבל רופף, לא מיידי ומדויק. בנוסף המשורר משתמש גם ביחידה התחבירית כולה – המשפט – כחלק מתוך מארג של צירופים למשפטים אחרים, קדימה ואחורה, עם אפשרויות חיבור וקריאה שונות.

הנה עוד כמה משפטים המדגימים את האינטנסיביות הלשונית של המשורר:

"אכיניציאה כאונייה נישאת על גלים אדירים/ קרני רפואה מפציעות משבי הלילה מלבינות על כותל חימר/ בין תפוזי דם מבשילים השחר מבשיל/ מתערבל בעפר מכחיל מתפתל כחתול ומחליק מאדני כוכבים/ קורנים רסיסי אסטרואידים/ זנב שחר חיור כקטיפה מכסיף ברקיע נועץ כידונים בלבנה".

אכיניציאה, צמח בעל יכולות חיטוי הגוף וריפויו, מדומה לאנייה. הדימוי מתבסס, כמו הרבה פעמים בשירת אדלהייט, פשוט על מצלול דומה – "אכניציאה- אונייה" – היוצרות יחד מצלול מרהיב המתבסס על דמיון מפתיע ושוני. אבל הדימוי הקונקרטי עצמו רופף מאוד, ובכך כוחו – הוא מאלץ את הקורא למצוא את הדמיון, וישנו כזה – אבל הוא רופף מאוד. האהבה לאכיניציאה מובילה לדימוי של אנייה נישאת על גלים אדירים, תמונה יפה, ואולי יכולת הריפוי של הצמח היא המובילה לתמונת האנייה, הנחה שמתחזקת עם הצירוף "קרני רפואה" בשורה הבאה.

ושוב, הקדימה והאחורה של המשפטים של אדלהייט: מצד אחד אפשר לקרוא כשני משפטים נפרדים – "אכיניציאה כאונייה נישאת על גלים אדירים" כמשפט שלם, ואת המשפט הבא כמשפט נפרד: "קרני רפואה מפציעות משבי הלילה". ומצד שני אפשר לקרוא את שתי השורות כמשפט אחד מורכב –"אכיניציאה כאונייה נישאת על גלים אדירים קרני רפואה מפציעות משבי הלילה" – כאשר הגלים, שהם כזכור המדומה של הצמח, מדומים בעצמם לקרני רפואה – "גלים אדירים קרני רפואה".

כך נוצר יופי כפול – יופיים של הצירופים ה"פנימיים": "אכיניציאה כאונייה", "שבי הלילה" (שלכשעצמו איננו צירוף מרשים כל כל אבל בהקשר של השיר כולו של איש העמל שמחמיץ את היום ונכלא בלילה למנוחה בה אינו יכול לראות את הנוף), וצירוף המשפטים עצמם.

מהתיאור הפיזי של טבע פורח ממריא המשורר פתאום לעולם המדע בדיוני, כאשר "בין תפוזי דם מבשילים השחר מבשיל/ מתערבל בעפר מכחיל מתפתל כחתול ומחליק מאדני הכוכבים/ קורנים רסיסים כאסטרואידים".

המצלול של חזרת האותיות מ ו-ל "מבשיל-מתערבל- מכחיל- מתפתל- חתול" הינו ההצדקה העיקרית לתמהיל הלא פשוט הכורך את הזריחה עם העפר עם חתול ומשם לכוכבים – קצת יותר מדי הפעם, לטעמי. אבל ההמראה לכוכבים יפה, ומתאימה על רקע התפעלות הדובר מהטבע, הקימה לזריחה ויופייה מרנינה את המתבונן המערבב במבטו שמיים וארץ, ובשמיים יש כוכבים. ואיזה צירוף חזק – "כוכבים קורנים רסיסי אסטרואידים" – צירוף שירה מדע בדיונית במיטבה (אין כמעט חיה כזאת, שירת מדע בדיוני) – כאשר בדומה לקרני הרפואה המפציעות של האכיניציאה ושל הזריחה, כוכב מתפוצץ גם הוא שולח קרניים של אסטרואידים,וכך גם הפיצוץ, ההרס, הכיליון, משתלבים במארג היופי של הטבע.

היתה זאת הדגמה קטנה של שילוב שדות סמאנטיים רחוקים בעזרת דימויים, מטאפורות והאנשות, המאפיינת את עבודתו הלשונית של אדלהייט, משורר בעל לשון אינטנסיבית שיכולה לשמש נקודת המראה לשירות נוספות.

ראו גם על עמוס אדלהייט :

עמוס אדלהייט בלקסיקון הספרות העברית החדשה

רן יגיל, ריאיון עם עמוס אדלהייט על שירתו. חלק ראשון, באתר בננות, 24 בפברואר 2009

רן יגיל, ריאיון עם עמוס אדלהייט על שירתו. חלק שני, 3באתר בננות, במרץ 2009

אלי אשד, העמדה של עמוס אדלהייט, 7 באוקטובר 2003

 

 

 

 

 

 

 

 

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*