שירתו של עמוס אדלהייט -החלק הראשון

 

עמוס אדלהייט ידוע בחוגי הספרות העברית כאחד מעורכי כתב העת "עמדה" וגם כמבקר אכזרי וקטלני באופן מיוחד של שירה. אבל הוא גם משורר בולט ,אחד המועטים המשתמשים ביצירתם באלמנטים של מדע בדיוני מצד אחד ,ופואמה  ( למעשה אידיליה  ) היסטורית מצד שני כפי שעשה בספרו "איגרת מפלסטינה" (2008).

יובל גלעד מנתח את יצירתו החדשה.  

כשהעברית ממריאה – על שירת עמוס אדלהייט-החלק הראשון.

מאת יובל גלעד

 למסה זאת, העוסקת בשירת עמוס אדלהייט, שני חלקים. החלק הראשון עוסק בספרו האחרון עד כה, "עיר ההיטלים הנוצצים א'" ("עמדה", 2012), והחלק השני באידיליה אחת, "שחמט בגן", מספר מוקדם יותר של המשורר. זוהי מסה בהתהוות, WORK IN PROGRESS כמו שנאמר באנגלית, ואלה ממצאי ביניים.

 

עמוס אדלהייט הוא לדעתי בין המשוררים הטובים ביותר שהחלו לפעול בעברית בשני העשורים האחרונים, ולמעשה כנראה הטוב שבהם. את הקביעה הזאת אנסה להוכיח מעט ברשימה לא ממצה זאת.

"עיר ההיטלים הנוצצים", התחנה האחרונה עד כה במסעו של אדלהייט, הינו ספר זרם תודעה בדיונית, כלומר שילוב בין זרם תודעה למדע בדיוני. בספר בורא אדלהייט עיר בדיוניתצ, עתידית, בה חלליות עפות מלמעלה ולמטה היטלים נוצצים של בניינים כלשהם, שבבים טכנולוגיים ומבנים גיאומטריים. קפטן פיקאר מפקד האנטרפרייז מוזכר שם, אבל ההפלגות מגיעות עד אברהם המקראי והמזרח התיכון המדברי. בספר זה חוזר למעשה המשורר לשירת המדע בדיוני שאפיינה את ראשית דרכו, אבל בעידכונים ובלשון מורכבת בהרבה יותר, עם צירופים עילאיים המשלבים שדות סמאנטיים שונים.

אין לספר "נרטיב", אבל יש גיבור, אולי מעין אלטר אגו של המשורר, המספר על חוויותיו ורגשותיו בעיר הפוסט אפוקליפטית תחת מאורות פלנטריים חמקמקים: "אור המאורות הפלנטריים כהבזקים גיאומטריים/ מוטלים על אישיותם של הגופים הנוצצים", "צי ברבורים מכני זורם בדייקנות" (חלליות, ככל הנראה), "עיר ההטלים הנוצצים כהבזקים צומחים", "צי מגדלים כברבורים מכניים זורמים בדייקנות/ עם הרוחות הרוטטות בין ערפילי נשורת" – כאמור, עולם מדעי בדיוני עתידני, מושפע אולי מהעתידנות של אבידן אבל שפתו של אדלהייט לירית הרבה יותר, עם נטייה לרומנטיקה ומודרניזם מותכים.

שירת אדלהייט נקראת על ידי מתי מעט, אפילו יחסית לשירה. לצורך כך אביא הסבר תיאורטי מסוים ומכליל, לפני צלילה לכמה משירי הספר.  

במאה העשרים העברית בכלל והשירה העברית בפרט עברו מסלול מואץ מהיר באופן מסחרר, שנובע כמובן מתחיית השפה העברית כשפה מדוברת (שהחלה עוד לפני מאה זו, אבל צברה תאוצה יחד עם הציונות). נכון לכתיבת שורות אלה, אותה תאוצה מזהירה וכמעט חסרת תקדים בתולדות השפות, הגיעה להתרסקות בישראל של 2013, תאונה קולוסאלית בכביש מהיר, שהביאה למצב בו העברית האמריקנית הפכה מדולדלת ורזה, דלה, אנורקסית ועילגת. לא אכנס כאן לסיבות. אבל בכל הנוגע לשירה, מה שהתרחש, בתיאור גס, הינו מעבר מואץ בחסותו של ביאליק הגדול שהתיך קלאסיקה ורומנטיקה של מאות אבודות לספרות העברית, ויצר נקודת מוצא מבריקה ואותנטית, בצירוף השראת שפת המקרא הבלתי מתיישנת, למודרניזם שהחל להתפתח עם דור המדינה. אלתרמן וגולדברג ליהטטו בעברית-רוסית נחרזת, אבל עמיחי וזך היו אלה ששתלו את השירה העברית במודרניזם, יחד עם וולך, ויזלטיר, אבידן והורוביץ, כך שבמהלך כמה עשורים הצליחה השירה העברית להדביק את ה"פיגור" משירת העולם, ולהגיע להישגים שלא יביישו אף השוואה עם הישגי שפות אחרות.

אבל אז החלה הנפילה: משנות השבעים והשמונים, וביתר שאת משנות התשעים, נעצרה השירה העברית שכן לא היתה לה עוד רוח גבית של תנועות אסתטיות עולמיות, נתקעה כמו כל העולם עם הפוסטמודרניזם שהוא בעצם ענק כלכלי המפריט את כל נכסי המין האנושי בחסות כלכלת שוק חופשי. הכול הולך, הכול מהיר, ואין צורך להתעמק בכלום. וכך קרה גם לשירה העברית: משוררים צעירים ומשוררות צעירות בעלי כישרון בהיקף כזה או אחר אימצו לעצמם דגם של משורר אחד או משוררת אחת, קראו היטב, ורצו לכתוב. בין אם המודל הוא יצחק לאור, בין אם זה אגי משעול או רוני סומק, שלושת המוכרים יותר בימינו, ולכך אפשר לצרף את ישראל אלירז, ובין אם המודלים הם של אבידן או וולך. כי הרי גם עשרה אחוז אבידן, ויזלטיר או וולך עדיין נותנים שירה סבירה הראויה לדפוס, למרות אפס מקוריות.

בעיה נוספת היא הנרטיביות האינסופית של השירה העברית החדשה. בחסות זרמים אידיאולוגיים פוסט קולוניאליסטים, פוסט קפיטליסטים פוסט פמניסטים ואחרים, נוצרה שירת סיפור בשורות קצוצות, שירת אני מתוודה על חטאי מדינת ישראל לעשוריה המעטים. צריך להבין שהשירה בבסיסה היתה אוראלית, כלומר מושרת בעל פה, בסיפורי עמים או באפוסים. אחר כך הגיעה השירה הלירית, שירת אני קצרה. השירה הרווחת כיום בשירה העולמית והישראלית גם יחד היא שירה המשלבת את הנרטיב (של השירה האפית) עם הקיצור (של השירה הלירית). התוצאה היא יצור כלאיים מדכדכך, בלתי ממריא, מוגבל לשונית וסמנטית. ישנם מקרים יוצאי דופן, גם בשירה העברית, ולא אכנס לשמות, של שירה נרטיבית מדודה ואמינה, מספרת סיפור ישראלי בקיצור ובדיוק. אבל על אף יופים של כמה מהמקרים הללו, הם אינם פותחים אפשריות, הם ממצים, הם סוגרים דלת לשונית. שלא לדבר על המקרה הרווח של שירה ישראלית נרטיבית סיפורית אישית מתבכיינת, שאינה אלא, ברוב המקרים, אלא יומן  וידויי בסגנון פייסבוק.

מהי שירה? היא מטא שפה המשתמשת בשפת היומיום כדי ליצור התכות של מילים, כמו לחכך אבן באבן, עד שפורצות אפשרויות מקוריות וחדשות להתבונן בעולם ובשפה. אפשר לתאר מציאות של הווה עכשווי, אין בכך רע, ואפשר לבנות עולם פנימי עשיר המבוסס על תודעה ונפש, כפי שעושה שירת אדלהייט שהיא הסיבה להקדמה ארוכה זאת. אבל אם השירה לא גורמת להזרה, להתבוננות מחדש על השחוק, בין אם זה מלחמות ישראל ובין אם זה השפה העברית, הרי היא איננה אמנות אלא אוננות במה שכבר נוצר. ואמנות, גם שירה, הנה התבוננות מחודשת על הקיים, עם זיקה כזאת או אחרת לשירת עבר בעברית ולא בעברית.

מטרתו הראשונה של אדלהייט היא להרחיב את האפשרויות של השפה על ידי יצירת מרחב שירי רחב ככל האפשר, הכולל שדות סמאנטיים רחוקים – מארצישראל של ראשית המאה העשרים ב"איגרת מפלסטינה" ועד לחלל ולכוכבים בספר זה ובספריו האחרים, וכל זאת על רקע איזה קפיטל מאיים בדמות מגדלי יוקרה המפקחים על קיום שכולו עמל. אדלהייט הינו גם מבקר מזהיר שסלל לעצמו דרך אלטרנטיבית לדרך המלך של השירה העברית, וזאת בעזרת מודלים כאסתר ראב, נוח שטרן, הרולד שימל ועוד.

לא נכתב כמעט דבר על אדלהייט המשורר, משתי סיבות: האחת, העובדה שבתוקף פועלו כמבקר בכתב העת אותו הוא עורך – "עמדה" – העמיד אופציה של מבקר מצליף ולא מתפשר, שוחט משוררים ומשוררות יהירים ויהירות וחושף את ערוותם הלשונית הדלה פעם אחר פעם. סיבה שנייה – שירתו היא פשוט שירה קשה, קשה מאוד, שנדרש קשב רב ביותר כדי להיכנס אליה, אבל אחרי שנכנסים כבר לא רוצים לצאת. ומרבית ה"מבקרים" כביכול של שירה עברית בימינו, כמו גם הקוראים המעטים ממילא שישנם, אין להם סבלנות לאופציה הפואטית שמעמידה שירה זו. והאופציה הפואטית הזאת נטועה, כאמור עמוק עמוק בשירה העברית של המאה העשרים, כמו גם במדע בדיוני העולמי בגרסת רוברט ז'ילז'ני וסטניסלב לם, בין השאר. ולכל זה צריך לצרף את תרבות "האח הגדול" שהשתלטה על מקומותינו, שבה אין כמעט קוראי שירה יותר, ואלה שישנם מצפים לשירה מתחנפת בסגנון רוני סומק ולא לשירה בלתי מתחנפת ומאתגרת כמו של אדלהייט.

יצירת המופת של המשורר, היא "איגרת מפלסטינה" (2008), ספר שבו מגיעה הזיקה בין שירת האידיליות של שמעונוביץ' ושירת הטבע של אסתר ראב למודרניזם של אבידן לשיא של מיצוי בצירוף ייחודו התחבירי  של אדלהייט, המותח משפטים עד קצותם, וזאת על רקע תיאור נופי ירקון עכשוויים ותיאור נופי פלסטינה של ארץ ישראל. (אפשר לקרוא רשימה שלי על הספר במרשתת). זהו ספרו היחיד המשלב בין נרטיב (גם אם בענן זרם תודעתי) להרפתקאות לשוניות, במרקם הדוק ומודע היטב של אינטלקט פואטי שחצב לעצמו דרך עצמאית בשירה העברית (ושירה טובה מחייבת כישרון שירי אבל גם אינטלקט פואטי היודע מה נעשה בעבר ואיזה דרך כדאי ואפשר לייצר עכשיו).

מאז ספר זה פרסם המשורר את "מסכת קיץ לסמדר וחליל" (2011) שבמידה רבה ויתר בו המשורר על נרטיב, וכך גם ב"עיר ההיטלים הנוצצים א'" שהופיע זה עתה. אפשר להגדיר את "עיר ההיטלים הנוצצים א'" כדיוקן עצמי נוקב של אדם רציני, קודר ואוהב טבע, על רקע טבע ואורבניות, מהולים באבק כוכבים.

"עיר ההיטלים" שואפת  לאיזה טוהר מושלם, אידילי, רומנטי בבסיסו, שבו האני והטבע חד הם (במקרה זה גם טבע יקומי) ויש בדובר של העיר איזה תמימות ארצית, חובבת רגע חולף והוויה, אבל כל זאת על רקע עתידני מודרני מתכתי מפחיד למדי.  אדלהייט מודע לקושי של שירתו, כנראה, ובספרו הקודם כמו גם בספר זה מוסיף המחבר מעין הסבר כללי, טיפוגרפיה כללית לקורא:

"עיר ההיטלים הנוצצים היא מחשבה ארוכה על שירה ודימוי ומוזיקה ומקצב וחזרות בתוך זרימה חופשית בעלת מרכז כבידה פנימי ברור ומשמעת גיאומטרית קשוחה המתאפיינת בדחיסות לשונית ובהסטות מכוונות של התחביר השגור אל עבר מרחבים לא צפויים מן העבר ומן העתיד. עיר זאת נועדה לשמש מעין שבר סורי אפריקני מחד ובסיס למכאניקה פיזיקאלית חדשה מאידך עבור קוראי עברית מיומנים בראשית האלף החדש. "

כאמור, ניסיון להרחיב את גבולות השפה והתודעה העברית. הדגש על השפה במקרה אדלהייט הוא גם דגש אתי ולא רק אסתטי, שכן כאמור, מדובר בשירה המבקשת לפרוץ אפשרויות חדשות לשפה העברית על בסיס היכרות טובה עם הישן, לפחות זה של המאה העשרים (אין למשורר זיקה של ממש לשפת המקרא). והחידוש הלשוני, יכולת הביטוי המתרחבת עקב צירופים מפתיעים בשירה, היא גם מעשה אתי של ממש, במידה ואיננה נגועה בנהנתנות המתכרבלת של שירה ארס פואטית "רגילה". לכן בבסיסה זוהי שירה אוואנגרדית, שירי תודעה ללא פסיקים ונקודות, ללא נרטיב מובהק, אבל גם שירה מסורתית עם זיקה חזקה לאידיליות של השירה הארץ ישראלית ועוד. כלומר שילוב מושכל של חדש וישן.

המבקר אמנון נבות כתב פעם, אינני זוכר איפה, שישנם שני סוגי אמנים או שואפים ליצור אמנות: כאלה הנותנים לעולם לצור מהם צורה, וכאלה הכופים על העולם או השפה את הצורה שנובעת מהנפש או המחשבה או הרגשות שלהם. אדלהייט (כמו גם נבות הפרוזאיקון) "כופים" על העולם נקודת ראות אישית ועולמית גם יחד, תפיסת עולם מגובשת לשונית ורגשית, כאשר זו של אדלהייט היא כאמור הצעה לקורא לרצות להמריא יחד עם שירת כמיהה ואהבה לטבע ואישה, שירה  המבקשת להמריא על כנפי תמימות ורומנטיקה, ומצד שני שירה המבקרת את העולם המודרני תעשייתי קפיטליסטי- חסר רגש- מנוכר וכו', ומציעה את מרחב הכוכבים כאופציה של המראה למשהו רב אפשרויות. אתמקד רק בשני קטעים מהרצף השירי תוך ניסיון להעמיק. הנה קטע הפתיחה של הספר:

צי ברבורים מכאני זורם בדייקנות

על כתם אגם גיאומטרי

צי ברבורים מחליק ככפפה אל תוך הלילה הנוצץ

                      אני

חייב לראות שחפים הבוקר מרחפים

כמו תשדורות עתידיות נוצות

על זכוכיות משוריינות כל הכְסוּפים

סופם לנעוץ טלפיים בפלדה

לטבול כנף ברוח הגוברת

ששלח הים המתבגר זרמים חמים

מתוך זרועות שלוחות

כמו ים להתבגר עם השחפים

רוחץ בארגמן את טפטופי החלב השוקע

נרות המאורות הפלנטריים חורצים

     גורל בהבזקים של רגע   א

                  ני

חייב לראות שחפים הבוקר רוחות מכונפות

נוצות או ים בוגר ברוח הגוברת מחליק

ככפפה אל תוך הלילה הנוצץ"

 

ראשית ה"סיפור": איזה אני אנושי מתוחכם ורגשי גם יחד המתבונן ב"צי ברבורים מכני" – כנראה צי של חלליות כלשהן, חולפות מעל "כתם אגם גיאומטרי" – המחבר בין הטבע של האגם למדעי בדמות הגיאומטריה. הדובר מתגעגע לטבע – "חייב לראות שחפים הבוקר מרחפים", וזאת על רקע "זכוכיות משוריינות" של העיר העתידית.

מעט ההתייחסויות הקיימות לשירת אדלהייט מדגישות, ובצדק, את הדגש המצלולי של שירה זאת, לה חריזה פנימית עדינה – "שחפים/ מרחפים/ כסופים" שתחכומה נובע, בדרך כלל, מהמרחק החופשי בין המילים הנחרזות ללא תבנית פרט לתנועה המוסיקלית הפרטית לשיר. בנוסף לחריזה יש גם אינטנסיביות מצלולית, בקטע הנידון בחזרת האות צ: "צי/ נוצץ/ נוצות/ לנעוץ/ חורצים" – כשחזרת ה-צ כורכת יחד מילים בעלות קונוטציה "חיובית" (נוצץ, נוצות) עם מילים בעלות קונוטציה "מלחמתית" או אכזרית  יותר (צי, לנעוץ, חורצים). עוד דוגמא היא חזרת ה-פ (כפפה, שחפים, מרחפים, כסופים, פלדה, טפטופי ) הכורכת את הפלדה ה"קרה" והמודרנית עם הרומטיקה של שחפים מרחפים, כסופים וכו'. זהו שילוב בין העדין לאכזרי או ה"קר" המאפיין את לשון השיר של אדלהיט באופן כללי. עוד מאפיין צורני של שירה זו היא חזרת אנאפורות – "צי ברבורים מכני… צי ברבורים מחליק".

אלמנט החזרה של מילים, כמו בפוגה, הוא עוד מאפיין של שירה זו. צי (פעמיים) ברבורים (פעמיים) שחפים (שלוש פעמים) הים המתבגר /כמו ים להתבגר, "מחליק ככפפה" (פעמיים() וכל זאת בשיר של תשע עשרה שורות. חזרה זו יוצרת מעין סחרור המקביל אולי לניסיון להמריא שמצוי לדעתי בבסיס שירה זו.

כל אלה ואלמנטים מצלוליים נוספים יוצרים דחיסות לשונית מצלולית המתיכה, כאמור, אלמנטים משדות סמנטיים שונים. לדוגמא: ברבורים, שחפים, רוח, ים – עולם הטבע הרומנטי, יחד עם מכני, גיאומטרי, תשדורות עתידיות (המהדהד את ה"תשדורות מלווין" של אבידן) פלדה – מודרניות עירונית, ידע מדעי, מדעי בדיוני. ההתכה של שני שדות סמנטיים יוצרת הפתעה לשונית וסמנטית, כך שכתוצאה מהערבוב ב"אגם הגיאומטרי" (צירוף אינטנסיבי של טבע ומדע)  הגיאומטריה מקבלת ארומה של טבע ושל רומנטיקה, ואילו האגם מקבל איזה קור מדעי, והתוצאה היא, כאמור, שילוב בין הטבע ה"חם" למדע ה"קר".

גם "צי ברבורים מכני" הוא צירוף מבריק שכזה, כאשר צי היא מילה בעלת קונוטציה צבאית, מכני היא מילה בעלת קונוטציה מדעית, וברבורים הם טבע. "תשדורות עתידיות נוצות" עוד צירוף מעניין המשלב מדע וטבע, כאשר נוצות דומה מאוד לנוצץ שהופיע שלוש שורות קודם, ואפשר היה אולי לצפות ל"תשדורות עתידיות נוצצות", אבל יש כאן נוצות המתיכות כאמור טבע ומדע.

המכאניות ב"צי ברבורים מכאני" יכולה להיות מיוחסת לאוטומטיות בה ציפורים נעות בלהקה, בציות לתכנות הבריאה והתפקוד הפריוני, להישרדות פיזית, כלומר הזרה והסתכלות אחרת על להקת ברבורים. הברבורים שהינם בעלי קונוטציה של עדינות, של טבע, הופכים להיות צי של חלליות. ה"אגם הגיאומטרי" הינו צירוף רב אפשרויות, כאמור – חיבור מדע וטבע, אבל אולי גם מדובר בהתבוננות מלמעלה על אגם, מגובה ציפור או מטוס, ולכן הוא אינו נתפס כאגם שהינו חגיגה של טבע, אלא כצורה גיאומטרית רחוקה. קור וחום.

אדלהייט גם אוהב להפתיע, בין אם בתחביר ובין אם בצירופים. העיקרון המנחה הוא משחק בין הדומה לשונה, בעדינות. דימויים קשורים ולא קשורים, הם אף פעם לא הדוקים. "צי ברבורים מחליק ככפפה אל תוך הלילה הנוצץ": בדרך כלל נהוג לומר "מחליק כיד לתוך כפפה", כפפה איננה מחליקה. אדלהייט שובר את האדיום, חובט קלות בתודעת הקורא, כאשר מצד אחד הדימוי במקומו – הברבורים אכן מחליקים בנהר, ומצד שני – כפפה לא מחליקה, אלא יד מחליקה לתוך כפפה, הדימוי דומה אבל שונה, מתאים אבל לא מתאים. כמו ההתכה יחד של טבע ומדע.

או הדימוי המפתיע: "שחפים הבוקר מרחפים/ כמו תשדורות עתידיות נוצצות" – טבע מדומה למדע, שתי מערכות סמאנטיות שונות ואף מנוגדות, אבל גם התשדורות וגם השחפים מרחפים, לכן הדימוי מתאים ולא מתאים גם יחד. ועוד צירוף נהדר: "נרות המאורות הפלנטריים חורצים/ גורל בהבזקים של רגע" – שוב, התכה מפתיעה, הפעם במטאפורה של מאורות פלנטריים (כוכבים באסטרולוגיה) לנרות – דבר פיזי יומיומי, שני שדות סמנטיים רחוקים, אבל דמיון קיים – כוכבים מאירים נוצצים, נרות מאירים.

זוהי שירה מקודדת הדורשת קורא מיומן ואדוק. דובר המצוי במצב של איזה כמיהה ערטילאית, מתבונן בברבורים ושחפים, כשברקע מצויים אלמנטים מאיימים כמו הכפפה (שיכולה להיות כפפה מחממת אבל גם כפפת רוצח), "הלילה הנוצץ" – פסטורלי ומאיים גם יחד, ה"זכוכיות המשוריינות" המאיימות למדי, כמו גם ה"מאורות הפלנטריים החורצים גורל בהבזקים של רגע". כמיהה מטאפיזית בין פסטורליה ואימה.

שירה תפקידה, כאמור, להחליף את השגור בחדש. אם השיר היה נפתח באמירה הרגשית הישירה של "אני חייב לראות שחפים הבוקר מרחפים" הוא היה חלש בהרבה, אבל אחרי פתיחה מודרניסטית של "צי ברבורים מכאני זורם בדייקנות", הנוסכת קור וחום, יוצרת מסך מילולי מרחיק את הקורא, מופיעה פתאום האמירה הרגשית הישירה, וכך נוצר מרקם מעניין שבו האמירה הרגשית לא הופכת רגשנית, שכן היא ארוגה בתוך מבנה לשוני גיאומטרי מחושב על ידי אינטלקט. הדבר דומה לשבירות המילים והניקוד הייחודי של אבות ישורון, שיוצר מעין מרחק ואפילו ניכור בין השיר לקורא, רק כדי לקרב אותו מיידית בסיפורים העצובים של השואה.

ה"אני" הראשון מופיע באמצע שורה, מודגש ובודד גם יחד, וה"אני" השני כבר נשבר באמצעו לשתי שורות. זוהי דרך צורנית לבטא מצב רגשי של אני מתבונן, אולי שבור משהו, המצוי במצב של כמיהה לראות שחפים, אולי הוא עייף מהתודעה, מהמודרניות, מ"עיר ההיטלים הנוצצים" כשם הספר. זהו הנרטיב, או שבר הנרטיב שאפשר לחלץ מהשיר, גם על בסיס הכרת שאר ספרי המשורר, שנושאים וצירופים חוזרים בו שוב ושוב בואריאציות שונות.

בקיצור, קטע שירי מרתק על כמיהה בין אימה לפסטורליה, על הווה מודרני מאיים, טבע מאויים אבל עדיין יפה, ועתיד רב אפשרויות אבל מסוכן בו זמנית. התבוננות מקטינת אני, אבל לא בדרך ההייקואית המוכרת אלא בדרך עתידנית בהשפעת אבידן אבל גם רומנטית.

המשך הספר כולל בתוכו כאמור משחק של חזרות וואריאציות על מוטיבים מקטע הפתיחה, תוך כניסה של אלמנטים חדשים. וכל העת האלמנט המאיים של השררה הטכנולוגית אורבנית נמצא, חותך את הטבע הפסטורלי: "הכרומוזום האימתי של השררה הטכנולוגית/ היינו נצרפים לכלורופיל היינו נשקפים/ בעין מחשבית… השתקפותנו במראה כסופה/ ספלאש צי ברבורים/ נוחת על כתם אגם גיאומטרי..". כאמור, חזרת מוטיבים ומשפטים כפי שהופיעו, אבל מהולים בחידושים של צירופים מרהיבים כ"הכרומוזום האימתני של השררה הטכנולוגית", שמשלבים התפעלות מפענוח הגנום האנושי בצד האימה שצריכה ללוות כל בן אנוש לנוכח ההתפתחויות המדעיות האחרונות.

הערת ביקורת מסוימת כלפי הספר הזה וכתיבת אדלהייט בכלל היא שלעיתים החזרתיות בואריאציות מעט מוגזמת, יוצרת שירים שמשתנים רק מעט משירים קודמים, על אף המוסיקליות, המבנה של הפוגה. עוד הערת ביקורת היא ההתרחקות הגדולה מדי, לטעמי, מנרטיב "מציאותי" כלשהו: הרמיזה לעידן טכנולוגי מאיים עוברת היטב, יחד עם תיאורי הטבע והתודעה, אבל עוד טיפה נרטיביות, כמו שהיתה ב"איגרת מפלשתינה", היתה מעצימה לדעתי את הקריאה ואת המעוף של המארג הלשוני. לא הנרטיביות של השירה העברית החדשה, חלילה, אלא קצת יותר עיגון במקום ובזמן. אדלהייט הולך על הגבול הדק בין ספרותיות יתר ושירה ליודעי דבר בלבד לבין שירה פותחת אפשרויות לשוניות שנועדה לבני אדם קשובים, וכל העת ישנה סכנת נפילה לצד הראשון שתואר.

אסיים בניתוח קטע נהדר נוסף, המתייחס לארץ ישראל:

בטח לא אקלים מתון ולא עונה שחונה

כמעדר חרֵב על אדמה בקועה

נבקעת העונה הלבנה הקיץ צח דברים הווים

כמו כפתורים תלושים לא מוגדרים בזמן ובחלל…

אברם המדברי אוחז בחרב הדימוי צילו של יהושע הכובש הענקים של ארץ כנען

נצפים מזגוגיות עיני המרגלים נוטפת שמן דבש דשן

והנשים נשים וכל הטף הוזה בשמש המדבר הנה יריחו המתומרת או מעבר יבוק

והירדן שוצף מן הדפים האכולים של התנ"ך דמיון צמרי כמו עננים מונח כמשוואה

בין יער השבבים המתמרק וים בוגר להתעורר האם כמו עכשיו מטר צמרי צולף

בין יער השבבים הטכנולוגי והים המתעורר טסות מחשבות

כאבחות סגולות נוקשות בברזל מחשבות גרומות טופפות על הרים אור כשדים

נאפת בשמש המחר החמימה יצחק על זכוכיות פוסע הגר וישמעאל וכל הצאן כמתאבן

גרזן מונף על הבשר החי להכריתו עודני

מהרהר בכל תולדות חיינו המציאות המדברית

מכסה בשר בזהב ופנינים רוח כחשמל באניצים

 

תמונה אפוקליפטית ארץ ישראלית, מעין חלום-סיוט המתערבב בתודעתו של דובר, תמונת נוף מדברי משלבת דמויות תנ"כיות ומהולה גם היא באימת הקידמה הטכנולוגית.

ראשית התיאור המזהיר של נוף ארץ ישראלי, שיונק לא מעט מתיאוריה המדוייקים והמאופקים של אסתר ראב: "בטח לא אקלים מתון ולא עונה שחונה/ כמעדר חרב על אדמה בקועה/ נבקעת העונה הלבנה…". לא קראתי תיאור טוב יותר של קיץ מזרח תיכוני – "העונה הלבנה", כלומר העונה של השמש המעוורת ומצחיחה את הכול לכדי איזה סימאון לבן, ממית. אין כאן אקלים מתון, והמטאפורה של "מעדר חרב על אדמה בקועה" ממצה בתוכו את המקום המדברי בהעדר אדם, רק הכלי האנושי, המעדר, החרֵב, והאדמה הבקועה.

"דברים הווים/ כמו כפתורים תלושים" הינה עוד דוגמא לדימוי "פותח", לא אוטומטי, מפתיע, מאלץ את הקורא לחשוב, מאחר ואין למעשה דמיון מובהק, אלא דרך המרחק של כפתורים תלושים – חסרי אחיזה, חופשיים, כדברים הווים?. ההמשך כאמור יונק מהתנ"ך תוך זיקה לנוף המקומי, אבל זוהי תודעה משולבת בין הדובר לדמויות התנכ"יות: "אברם המדברי אחוז בחרב הדימוי" – המשורר והאובייקטים שלו מותכים יחד, אולי הדובר קורא בתנ"ך ודמיונו מתערבל, וכך נוצרת תמונה עתידנית אפוקליפטית שהינה השלכת תודעת הדובר המרותק למדע בדיוני על התנ"ך הקונקרטי: "הירדן שוצף מן הדפים האכולים של התנ"ך", "דמיון צמרי כמו עננים מונח כמשוואה" – שוב השילובים הסמאנטיים המפתיעים, הפעם בין המופשט – דמיון, משוואה, לבין הקונקרטי – צמר, עננים, אינטלקט וטבע, המועצם בשורה הבאה המכניסה את "יער השבבים המתמרק", ,"יער השבבים הטכנולוגי", אולי זאת ישראל של ימינו שהפכה למעצמת שבבים טכנולוגיים בעמק הסיליקון המקומי, או סתם ערבוב בין מדע וטבע, קידמה וסיפור עתיק, הכול פתוח לדמיון הקורא.

ולבסוף התמונה האפוקליפטית, שאולי מעידה על מצבו הנפשי של הדובר השירי: "יצחק על זכוכיות פוסע" – אולי רמז לסיפור העקדה, אבל בתמונה מודרנית יותר של זכוכיות, כמו ה"זכוכיות המשוריינות" בשיר הפותח את הרצף שנותח קודם, "הגר וישמעאל וכל הצאן כמתאבן/ גרזן מונף על הבשר החי להכריתו עודני/ מהרהר בכל תולדות חיינו…". אולי יש כאן רמז לאקטואליה המדממת בין יהודים לערבים בארצנו, גרזנים מונפים על גרוננו במלחמות אינסופיות, אולי רק תמונה מטאפורית לתחושת הדובר, כפי שנרמז בצירוף "מונף על הבשר החי להכריתו עודני…" המכניס את הגוף הראשון בסיום האפוקליפסה, וחוזר בהמשך לשורות מקטעים קודמים של הדובר.

קטע זה הינו רק דוגמא אחת לשלל האפשרויות הלשוניות והסמאנטיות הנפתחות ב"עיר ההיטלים הנוצצים א'", שכמו כל ספר טוב רק מזמין קריאות חוזרות לגילויים חדשים, כמו האזנה לדיסק ג'אז חופשי שמזכיר ברוחו את כתיבת אדלהייט.

החלק השני של המאמר.

ראו גם :

הפתיחה ל"עיר ההיטלים הנוצצים "

חמישה קטעים מ"עיר ההיטלים הנוצצים "

עמוס אדלהייט בויקיפדיה

אלי אשד, העמדה של עמוס אדלהייט, 7 באוקטובר 2003 ,דיון בשירת המדע הבדיוני של עמוס אדלהייט.

אלי אשד על שירת המדע הבדיוני ב"יקום תרבות "

עמוס אדלהייט

 

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , . קישור קבוע.

14 תגובות על שירתו של עמוס אדלהייט -החלק הראשון

  1. מאת אילן ברקוביץ':‏

    שלום יובל. אני שמח שפרסמת ביחד עם אלי אשד את הרשימה זאת כי היא מאפשרת לי בשמחה להפסיק ולקרוא את הגיגיך לאלתר. גם אם תכתוב אלף גיליונות מחשב על שירתו של אדלהייט לא תהפוך גרפומאניה לשירה. לפתע פתאום נעלמת כל האלימות המילולית שלך ואתה הופך לצפיחית בדבש מדושנת עונג וחסרת כל חוש ביקורת. כמה נפלא. מבקר המרור והקש הופך קש לגבבה. כל טוב לך ובהצלחה ברשימות ההתפעמות הבאות שלך ממשוררי עמדה הותיקים כמו החדשים, שאגב, לטעמי, הרבה יותר מעניינים מאלו שעליהם אתה נשען.

  2. מאת יובל ג.:‏

    אילן היקר, אין לך ולא תהיה לך לעולם יכולת לקרוא את שירת אדלהייט, לא משנה מה אכתוב וכמה אנסה להסביר. היא באמת שירה קשה, אבל משוכללת ביותר, שנמצאת מחוץ ליכולת ההשגה שלך. אין כאן כל צפיחית בדבש, יש כאן הערכה מנומקת, ואכן, הרשיתי לעצמי משפט אחד של התפעלות, זה הכול. את ספרו של טמקין, לעומת זאת, תוכל להבין אני מקווה, והוא נשלח אחר כבוד למערכת "תרבות וספרות". איך אתה אוהב לכתוב : ברכות! בהצלחה בהמשך הדרך.

  3. מאת אילן ברקוביץ':‏

    הלוואי והייתה שירתו של אדלהייט בגדר שירה בלתי מובנת, כפי שפעם נהגו לכנות שירות כאלה ואחרות. לצערי היא לא. הכל פשוט וברור כשמש. במקרה הזה אני מוותר על הסבריך אך כאמור החלטתי לעשות זאת באופן גורף וזאת משום שאתה לא נוקט באותה המידה של חוש צדק מוסרי כשאתה קורא את שירתו שלו ואת שירתם של אחרים. ספרו של טמקין מעורר את סקרנותי הרבה יותר ולמען האמת גם שירתך שלך מעניינת יותר מזו של אדלהייט. כל טוב לך.

  4. מאת אלי אשד:‏

    לברקוביץ' :לא רק גלעד מעריך את שירתו של אדלהייט אלא גם אני. ולאמיתו של דבר המאמר המקיף ביותר עד כה ( וכמדומני גם הראשון בכלל ) על יצירתו של אדלהייט נכתב על ידי.
    כך שלאמר לנו שחקרנו את יצירתו של אדלהייט לעומקה שהמדובר בגרפומניה זה פשוט מצחיק שהרי ספק רב אם אתה בכלל מכיר את היצירה.אז כפי שאמרתי בעבר :כל אחד יכול לקשקש כאוות נפשו אבל אם הוא רוצה להראות שטענותיו שוות משהו עליו להביא לשם כך הוכחות ברורות.
    אפשר לאמר דברים רבים על אדלהייט ,אבל הוא לא גרפומן ,גם בגלל שרוב יצירותיו אינן דומות לשום דבר שנכתב בידי יוצרים אחרים של דורו וגם לא של יוצרים וותיקים יותר. לדוגמה פואמות המדע הבדיוני שלו שבהן הוא מתאר חברות ודמויות עתידניות כביכול "מבפנים " והאידיליות שלו מפלסטינה של ראשית המאה העשרים שבהן הוא מנסה ליצור תמונה משכנעת של האווירה והחברה של ראשית עלייה שנייה. אני לא מכיר יוצרים רבים שניסו לעשות דבר כזה או בכלל. השאלה היא כמה הוא הצליח במשימות שהציב לעצמו וזאת כבר שאלה שעליה המבקר הרציני צריך לענות לחיוב או לשלילה.
    לדעתי לפחות בפואמות המדעיות בדיוניות שלו הוא הצליח במשימה.

  5. מאת יובל ג.:‏

    לאלי – אכן, למיטב ידיעתי אתה היחיד שכתב משהו רציני על שני הספרים הראשונים של אדלהייט, שם המד"ב מאוד נוכח, בדמויות כמו ננד, תיאודור ודומיו. אני מתקשה עם הדמויות האלה עד היום. אדלהייט עבר משירה נזירית – מדעית בדיונית אינטלקטואלית לשלב השני של שירתו באידיליה "שחמט בגן" שהינה המשך המסה הזאת.
    לאילן – מאמין לך שאתה אוהב את המשוררים עליהם אתה כותב, אין לך סיבה להניח אחרת עליי. יש עוד משוררים הכרוכים בכתב העת "עמדה", אני לא כותב על כולם, ודעתי שונה לגבי כל מקרה לגופו. האופציה של אדלהייט מגובה גם בדרך פואטית אלטרנטיבית בשירה העברית, דרך הכוללת כאמור את אסתר ראב, הרולד שימל, נח שטרן ואחרים,
    שביל אלטרנטיבי לגולדברג-אלתרמן וכו'.
    לקוראים אחרים – אם יש מי המסתקרנים – ולמרבה הצער בעיקר משוררים קוראים היום משוררים – נסו את "איגרת מפלסטינה" = לטעמי יצירתו הטובה ביותר של אדלהייט, מדריך להפנמת קורפוסים שיריים כאידיליות של שמעונוביץ', טשרניחובסקי ועוד – והוספת חידוש.

  6. מאת אילן ברקוביץ':‏

    אלי ויובל, אני כן מכיר את יצירתו של אדלהייט והעובדה שאתם כורכים אותה עם קורפוס השירות של שמעונוביץ'; טשרניחובסקי מזה ועם ראב, שימל ושטרן מזה לא תושיע אותה. גם לא ההישענות על תמת המדע הבדיוני. שירת אמת היא לא רק הבעת עמדה אחרת כל אדם היה יכול להיות משורר. נדרש אותו ניצוץ אלוהי שקיים רק אצל משורר אמיתי ושאצל אדלהייט כל כמה שניסיתי למוצאו לא מצאתיו. ציינתם בהקדמה כי הוא נחשב גם למבקר אכזרי וקטלני. ממש נבהלתי. בהלה אחזה בי. אולי תמסרו לו את ספריי שלי הגראפומאניים והוא יקטול ויתאכזר אליהם כאוות נפשו. חיל ורעדה אחזו בי. גם כמבקר שירה הוא חסר משמעות בעיני וזה כמובן לא דבר אישי כלשהו כלפיו. אני לא מכיר את האיש ומאחל לו רק טוב ובהצלחה.

  7. מאת אלי אשד:‏

    אני אישית לא משווה את אדלהייט בשירה המוכרת לי שלו לשמעוני או לשימל גם לא לראב ולא לשטרן. ממה שאני מכיר שלהם אין דמיון לאדלהייט. אולי האידיליות שלו מזכירות את אלו של שמעוני? טשרניחובסקי עם הפואמות ההירואיות שלו מחד והאידיליות מצד שני הוא דווקא השוואה טובה יותר.
    אישית אני מעדיף להשוות את אדלהיט ליונותן רטוש וגם לזלמן שניאור בדגש שהוא שם על האינדיבידואל שמביא לשינוי או מנסה לעשות זאת ללא הצלחה בעולם וביקום שבו הוא חי ויש בהם משהו מהואריאציות של גבריאל מוקד. אלו לדעתי השוואות טובות יותר. .

  8. מאת יובל ג.:‏

    השפעת אסתר ראב בכלל תיאורי הנוף הארצישראלי, בעיקר ב"איגרת מפלשתינה" אבל לא רק, תיאורים עדינים השמים דגש על השמש המכה ועל פריטי נוף ספיציפיים, בלי להכביר עליהם מטאפורות וסימבוליזם ניאו רוסי גולדברגי-אלתרמני, הרולד שימל השפעה של המשפט השירי, הפרוזודיה, החופש לנוע בין זמנים (כמו ב"ארעא" נניח של שימל) בסגנון זרם תודעתי ישראלי, עם השפעה מודרניסטית אמריקנית, שימל בגלל המשפטים שיכולים להתפרש אחורה וקדימה כמו שהראתי כאן, שטרן של "מכתב ביניים" המשלב בין הגות לקונקרטיות מקומית (בהשפעת "ארץ הישימון" לאליוט שתרגם). השפעת שמעונוביץ' והאידליות הארצישראליות על האידיליות מפלשתינה של אדלהייט בוודאי, בטח באספקט של התמימות והניסיון להתאחד עם הנוף. ויש עוד השפעות, אבל זה לא משנה מה בדיוק, העיקר התוצאה מוסיפה על הישן. לא רואה השפעת רטוש, המוסיקה המארשית שלו ממש לא נוכחת בחרוז הלבן של אדלהייט.

  9. מאת אילן ברקוביץ':‏

    בעקבות דבריך, יובל, אולי עוד אשוב לקרוא בשירתו של אדלהייט אם כי אני מודה שתשוקה בוערת לא אוחזת בי למקרא השורות שציטטת ממנה כאן, גם לא לנוכח ההשוואות למשוררי עבר רחוקים שהעלית מן האוב למענו. יחד עם זאת עדיין צורם לי מאוד יחסך אל שירות של משוררים צעירים כאן במדור זה שלך, לא פעם באלימות מילולית שמקומה לא יכירנו ברשימות מן הסוג הזה, כאילו היו אנלפביתים גמורים, והנה כאן ההיפך הגמור. כל היחס הנוקשה נעלם וכל משפט נקרא כאילו לוטש בזהב של 24 קרט, ואני אומר: לא היא. טול קורה מבין עיניך וצא ולמד שירת אמת מהי לפני שאתה מטיף על אחרים.

  10. מאת יובל ג.:‏

    אוקיי, אילן, מעתה אנסה להבחין בין סתם שירה לשירת אמת, באמת היה טפשי מצידי לא לעשות זאת עד עכשיו. תודה. אין ברשימותיי אלימות מילולית, יש ביקורת נוקבת, לא נעימה לפעמים, שיכולה לתרום יותר מאשר הביקורת האולטרה אירונית סופר מרומזת שרק יודעי ח"ן יכולים להבחין בה, ברשימותיך. ואגב, הרבה ממשוררינו הצעירים אכן גובלים באנאלפבתיות, למרבה הצער. יש גם אחרים.

  11. מאת יובל ג.:‏

    מחרוזת שירי הייקו לא משהו על משוררי אמת:

    ובחלומי
    הייתי משורר אמת
    ולא אדם שמנמן קצת אבל לא נורא שיודע שבסוף כל אחד מת

    ובחלומי הייתי מיקרוב
    על אפו של הזבוב שנמצא
    על אפו של בני ציפר

    חלמתי
    שאני משורר אמת צרפתי
    ודורי מנור מתפנה ממשרתו התרבותית והמכניסה ביותר ומתרגם אותי לעברית

    האמת
    היא הבושם
    של משוררי משיב הרוח

    ובחלומי
    משורר בשם מוטי גלזר
    עושה סטריפטיז בשיא הרייטינג

    ובחלומי דן מירון עושה סטריפטיז על עמוד
    ואחר כך כותב על כל אחד ממשוררי עמדה מסה של מאה חמישים עמוד
    וקובע שהמוטיב המבריח של שירתנו הנה הקביעה שכל אחד נולד ומת גלמוד

  12. מאת אור א:‏

    תְּנוּדוֹת שֶׁל עֲרָפֶל סָמִיךְ עַל אִי שֶׁל וַדָּאוּת צְחִיחָה
    אהבתי את הסקירה ואת המסוקר. עולה משירתו מקוריות מרגשת, פענוח מציאות רבודה, ודיוק מפתיע.
    ואם אלו אינם חומרים מהם עשויה אמת, איני יודעת אם עלינו לתור אחריה…
    ועכשיו אלך לחלק ב
    תודה

  13. מאת אילן ברקוביץ':‏

    מעניין יובל. מחרוזות שירי ההייקו שלך היו הרבה יותר טובות ומושחזות כאשר השתמשת בשם בדוי בטוקבקים כלפי בבלוג של רן יגיל בשעתו. כעת, בגלוי, הן הרבה פחות חדות וחוזרות על עצמן. נסה לשנות את דרכך ואולי תיצלח. מסור דרישת שלום גם לגרופי החדש שלך, אור א. שלדעתי שרוי בחושך :) .

  14. מאת רן יגיל:‏

    קראתי את מסתו של יובל גלעד על שירת עמוס אדלהייט. אפשר לאהוב או לא לאהוב שירה שכזו – אני אוהב מאוד. מה שמרתק הוא כתיבתו של יובל גלעד. לפנינו אדם היודע לכתוב על שירה באופן מעמיק מחד גיסא, ומאידך גיסא הוא מאוד קומוניקטיבי וכותב בגובה העיניים ולא במיני מונחולוגיה. יש בו גם דחף עצום לכתוב על זה וזה ניכר. איני מכיר מבקר נוסף כיום עם דחף כזה. הוא מתחיל מלמעלה ממשהו עקרוני ברמה הכללית, ויורד למטה עד פרטי השירה בספר והערות עקרוניות ספציפיות. יישר כוח גדול ליובל גלעד. חזק וברוך תהיה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*