מאוקראינה באהבה :שירתה של יעל טומשוב

 

מאוקראינה  באהבה

על "ים לא מוכר" מאת יעל טומשוב, "קשב" 2011, 48 עמ'.

מאת יובל גלעד

מיליון רוסים עלו ארצה בעשורים האחרונים, אבל את מספר הקולות הספרותיים שהפציעו משפה זו לספרותנו אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת או שתיים. למה? אחת הסיבות היא פשוט קשיי מעבר מכתיבה בשפת אם לשפה חדשה. סיבה נוספת היא כנראה מעין התנשאות שקיימת בקרב מי שבאו מספרות ותרבות גדולה לתרבות צעירה.

ספר הביכורים היפה, הבשל והמדויק של יעל טומשוב, ילידת אוקראינה 1981, עוסק לא מעט בנושא ההגירה. זהו ספר מפתיע בבשלותו, ונעדר בוסר.

על העטיפה צילום יפה של ים וטיילת בערב, נוף זר כפי שמשקף שם הספר – "ים לא מוכּר". גם לא מעט מהשירים עוסקים בהגירה ארצה. השיר הפותח המוקדש למשורר היהודי חתן פרס הנובל יוסף ברודסקי, הינו מעין גלויה מילדות ברוסיה, מאכלי הסבתא ונוף של כנסייה פרבוסלבית, על רקע הערצה למשורר הגדול, שרוחו שורה על הספר.

רוח של קוסמופוליטיות, אוניברסליות ומקומיות שלובות יחד, אינטלקט שלוב ברגש מפוכח. ובשיר "בגאז'" ההגירה מקבלת ייצוג פיזי בדמות מאות הספרים, החפצים ואף פסנתר שנשלחו באונייה ארצה, עדות למשפחה משכילה ותרבותית: "המטען נסע אחרינו במשך/  שנה תמימה… הפסנתר הגרמני הקשיש./ בבית חזהו לוחית זהב שנחרטו בה שמות ערי בירה אירופיות… כשפתחו את תיבתו, כעבור שנה, מתחת לביתנו החדש/ וצדודיתו הגיחה לאוויר הלבאנט…".

הפסנתר כמטאפורה לתרבות הרוסית הגדולה המיובאת לארץ המזרחית קפוחת השמש, במידה מסוימת של התנשאות.

להתנשאות הרוסית כלפי הלבאנט צד שני כמובן, צד של בוז והתנשאות של הילידים הצברים כלפי המהגרים עוד מימי ראשית המדינה, בוז לתרבות ולאי שימושיותה בארץ של מלחמות ומאבקים.

בשיר "על רגל אחת" מתגוננת הדוברת על עילגותה: "אל תקטע אותי. / הרשה לי, גם אם קשה לי/ לדבר בשפתך. / זוהי זכות גדולה, אף על פי/ שבפי גמגומו של אבי/ ושתיקתה של אימי/ (אף על פי שאימי מבינה הכול)". סנגוריה של עולים חדשים, דחויים חברתית. המתח בין התרבות הרוסית הגדולה למקומיות חסרת התרבות מגיעה להקצנה בשיר המשעשע "תל אביב בחרוזים" בו הדוברת העוסקת בתרגום משוררים רוסיים מתדיינת עם נהג מונית אנין טעם, אבל אנינותו מוגבלת לכישורים המיניים של הזונות מרוסיה: הדוברת שואלת על אחמטובה, והנהג משיב שאינו יודע אם היא  טובה, שכן "אברהם מהתחנה עשה אותה"…

עם זאת קלילותו של השיר מבטאת התייחסות לא מספיק מעמיקה לנושא שיכל להיות כר נרחב להתבוננות מורכבת יותר. וכאן מגיע גם עקב האכילס של הספר, המאפיין את המשוררים הצעירים אותם בוחר העורך של הוצאת "קשב" להדפיס בהוצאתו המשובחת: משוררים בורגניים, מיטיבי שורות אבל שמרניים ביותר, ההולכים במסורת השירה האירופית ומנסים לכתוב "שימבורסקאית" עוד לפני שהספיקו להיות מקומיים. כוחה של טומשוב הוא גם מקור חולשתה: השכלה שירית נרחבת, יכולות עריכה ואינטלקט יוצרים מרקם שירי יפה ואנין, אבל גם מעט שמרני וצפוי. המשוררת הינה חוקרת שירה רוסית, ועליה להיזהר מלהפוך ל"משוררת אקדמית" בעלת טורים זהירים ומוקפדים, נגועים באסתטיות יתר תוך התכחשות לאספקטים האתיים או דתיים של הקיום.

משוררים כותבים על עולמם, ועולמה של המשורר הוא עולם השירה – פרט לברודסקי מוקדשים שירים לרוני סומק שלנו ולמונטרו הספרדי. אין בכך רע, אבל אל לה לשירה לשקוע במילים. השירים היפים בקובץ לטעמי הם דווקא אלה שאינם הולכים בגדולות, אלא מתבוננים בהוויות שוליות, כמו השיר הקצר PORCHE: "באולם התצוגה של פתח תקוה הלילית. /יפה להחריד./ מפחדת להרכש.". שיר מפתיע המתיך מקומיות עם תאוות הקניות האוניברסלית. או שיר על נסיעה ברכבת: "אין להם לתחנות הביניים סימני היכר/ כולן זהות בעיניי הנוסע. הוא רק יודע לזהות/  את דממת  המסילה…". או השיר הויזלטירי משהו על הצד האחורי של בניינים: "כמו שלפעמים בניינים / משתפצים כלפי הרחוב/ פניהם – כניסה ראשית, מבואה, לחצנים – / לוח בקרה וחוטי עצבים מוליכים אל כל תא./ כמו שלפעמים מה שבין הבניינים/ שחור, רזה, לא מטופח./ וכולם מחמיצים את צידם הדפוק./ גם אנחנו/ כך.".

בדידות המהגרת העוברת יפה דווקא באמפתיה אל דוממים עזובים, ספר ביכורים מרשים שיש לקוות שימשך בדרך המעדיפה להביט את הצד הדפוק בהוויה הישראלית ולא בוחרת להסתגר בתרבותיות אנינה.

ראו גם :

לא אותו הים :אלי אשד על יצירת יעל טומשוב

חרוזים מצטלבים :דינה מרקון על שירת יעל טומשוב

יעל טומשוב

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

4 תגובות על מאוקראינה באהבה :שירתה של יעל טומשוב

  1. מאת אילן ברקוביץ':‏

    רשימה יפה מאוד, יובל, יישר כוח. בהקשר לגמרי אחר: אם שלחת את ספרו של מרדכי טמקין בעריכתך אל מערכת עיתון "הארץ" אני חושש שהוא לא יגיע אליי כי אני לא מגיע לשם הרבה. חבל. ושוב: הרשימה יפה מאוד. למרות שהבטחתי לעצמי שלא אקרא יותר את רשימותיך בעקבות הרשומות על אדלהייט אני שמח שקראתיה. ברכות.

  2. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל
    כפי שכתבתי, כשהרשימה הובאה בתגובתך במקום אחר, הרשימה יפה וגם אני התרשמתי מאוד מהשיר "תל אביב בחרוזים" ומצאתי בו מורכבות ובגרות לירית, פואטית, ומקצבית.
    יחד עם זאת אני רואה שלא השמטת את הביטוי הסתום: "אבל אל לה לשירה לשקוע במילים".

  3. מאת יובל ג.:‏

    לאילן – אכן נשלח ל"הארץ" , אנסה לשלוח גם לביתך.
    לדוד – דווקא לא התרשמתי מאוד מ"תל אביב בחרוזים" – אם כי הוא משעשע ונראה לי כיוון מעניין יותר מהשעשוע לשם עצמו שמאפיין את שירת עולה נוספת מארצות חבר העמים- סיוון בסקין – כלומר יש בו סאטירה כואבת ומכאיבה, אבל אני העדפתי את השירים הליריים שהם המירב בספר הנ"ל. אמנם יש ברשימה נימת ביקורת להוצאת "קשב" ול"אנינות" הצמחונית של עורך ההוצאה, שבוחר רק משוררי שימבורסקה (וסאטירה על שיבורסקה תוזכר ברשימה על ספרו המעניין של ערן הדס כאן בעתיד) אבל לפחות חלק מספרי הביכורים שם רזים מהודקים.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*