הקונפליקט הדתי-חילוני: מבט אנתרופולוגי

 

מזה עשרות שנים  מלווים את החברה הישראלית קונפליקטים עמוקים המעוררים שאלות באשר לצביונה העתידי של המדינה. מדובר בקונפליקטים על בסיס דתי, עדתי, כלכלי ויהודי ערבי. לא מעטים מתייחסים לכך בחומרה ובמידה רבה של צדק מכיוון שהם חוששים כי בטווח הארוך המדינה תתפורר ויבוא הקץ על המפעל הציוני כולו. מכלול הבעיות שעל המדינה להתמודד איתן הוא קשה ולעיתים גם אקוטי. במבט רטרוספקטיבי נקודת המבט עשויה להיראות פחות קודרת ויכולה לשפוך לפחת מבט קצת אופטימי על המתרחש. אם נשווה את המתרחש בארץ לחברות אחרות. נראה שהתהליכים החברתיים שהן חוו, נמשכו מאות שנים עד לידי גיבושן של אלה ליחידות פוליטיות מובחנות, נדחסו כאן לתקופה של עשרות שנים בודדות(מאז קום המדינה). זהו דבר יוצא דופן וחסר תקדים מבחינה היסטורית.  

מאחר ומדינת ישראל היא מדינת לאום שדתה ייחודית לה בלבד, הקונפליקט הדתי –חילוני הוא מהותי  ביותר לעצם קיומה. מצד אחד פועלים הגופים האורתודוקסיים הרואים בגישתם האמונית דרך אולטימטיבית שעל פיה המדינה צריכה לנהוג. הדיקטט הטוטלי שאמור לחייב את אזרחי המדינה הוא ההלכה. מצד שני פועלים אתאיסטים המנתקים עצמם מכל זיקה שהיא ולו מינימלית מהמקורות הספרותיים וההיסטוריים הנותנים למדינה את הבסיס המוסרי עליו היא נשענת. שני הצדדים טועים כאחד. החילונים הטוטליים אינם מבינים ששום מדינה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן ללא מורשת היסטורית. לכל חברה שהיא, מפעל מדיני וספרותי, הכולל יצירות ספרותיות ויוצריהן ודמויות הרואיות שפעלו בעבר הפורמטיבי שלה. האורתודוקסיה מנגד לא למדה שום דבר מההיסטוריה. אף דת לא נשארה מונוליטית לאורך זמן. בכל הדתות התפתחו במהלך השנים זרמים שונים וכך היה גם ביהדות. דוגמאות בולטות הן השומרונים, הקראים והחסידות.

במובן מסוים האורתודוקסיה אימצה לעצמה את רעיון כור ההיתוך הבן גוריוניסטי, אלא שהיא מנסה לעשות זאת בדרכי כפיה באמצעות עמדות הכוח הפוליטית שהיא זכתה בהן במהלך השנים. יתרה מכך, היא גם אימצה לעצמה גישה אליטיסטית, שהרי מנקודת מבטה שלה היא יודעת יותר טוב מה ראוי לאזרחי המדינה.  מבחינה דתית האורתודוקסיה לא רק שלא הבינה כי רעיון כור ההיתוך היה רעיון נפל, אלא שבהתנשאותה היא המאיסה את עצמה על הציבוריות הישראלית. הגישה המתונה של "בדרכי נועם" מבית מדרשה של המפד"ל נכשלה גם היא משום שגם בה קיים אלמנט אליטיסטי.

הפניית העורף המסיבית לדרך החיים הדתית, יש בה כדי לומר שהיא איננה רלוונטית יותר. הטקסים הדתיים למעשה לא אומרים שום דבר לציבור החילוני. החילוניים אימצו לעצמם ריטואלים אחרים הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. ברמה הלאומית האירוע החשוב ביותר הוא יום העצמאות וברמה מצומצמת יותר חג בעל משמעות לאומית הוא חג הפסח. מדובר בטקסים פורמליים שעוצבו על ידי המנהיגות. בתחום המצומצם זה בא לידי ביטוי בתנועה הקיבוצית שעיצבה לעצמה סדר פסח משלה, הבא לבטא את ההוויה הקיבוצית תוך ליוויה במוטיבים לאומיים. יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות עוצבו על ידי קברניטי המדינה כמעט ללא זיקה לטקסים דתיים.

ברמה האישית הריטואלים צמחו באופן ספונטני על ידי תושבי המדינה. טקס בר- המצווה שהוא דומיננטי בהוויה הדתית ולמעשה משמש כטקס חניכה שבו חתן בר המצווה מתקבל פורמלית לקהילת המבוגרים והאחריות למעשיו על פי דיני ההלכה רובצת עליו בלבד, אך מבחינה משפטית הוא נחשב לקטין עד לגיל 18. בגיל 13 הוא איננו יכול להיקלט בקהל המבוגרים  כבגיר. ההיקלטות מתרחשת למעשה רק משעה שהוא מסיים את שירותו הצבאי. טקס החניכה זז קדימה לגיל מאוחר יותר והוא מתרחש בצורה תהליכית במהלך השירות עצמו. טקס בר-המצווה נחגג למעשה כעוד יום הולדת וכל המשפחה חוגגת אותו כפי שהיא מוצאת לנכון ללא ההילה של הקדושה.

בקרב אלה העומדים להינשא, ישנם כאלה הבוחרים לעצמם דרך משלהם ובלבד שהטקס לא יהיה דתי. לא פעם הרבנות מערימה קשיים רבים בפני הרוצים להתחתן וזה בולט ביותר במה שקשור לנישואי כוהן וגרושה. הרבנות מתוקף אמונת החברים בה, פוגעת בזכות אלמנטרית להתחתן ולהקים משפחה. אקט זה הוא אנטי דמוקרטי במהותו ואין הוא יכול למצוא את מקומו בחברה הרואה את עצמה דמוקרטית וליברלית.

גם מנהגי האבלות קיבלו צביון שונה לחלוטין. בבית הדתי משעה שאדם נפטר, האבלים יושבים על כסאות נמוכים או על הרצפה, אינם נועלים נעליים, קורעים בבגדם קרע והגברים מגדלים זקן. החילוניים מביעים את אבלם בצורה שונה. לא תמיד הגברים מגדלים זקן ואינם קורעים קרע בבגדם. הם יושבים בביתם סביב שולחן כהרגלם ומעלים זיכרונות מחיי הנפטר או הנפטרת. האם למי משתי דרכים אלה יתרון על השניה? שתיהן תקפות באותה מידה והדרך בה נוהגים להתאבל היא עניין פרטי ומבטאת רצון ותחושה אישיים איך להתנהג.

בשבתות, החילוניים אינם נשארים בבתיהם. רבים  מנצלים זאת לטיולים ברחבי הארץ וליציאה לקניונים. ההערכות לטיול או יציאה לקניון, מקבלת צביון ריטואלי. גם לשהייה בקניונים אפיונים ריטואליים משלה. הריטואלים אינם מתקיימים בתוך דלת אמותיהם של החילוניים, אלא במרחב הפתוח.

בצד אימוצה של דרך החיים החילוניים מורגש צורך להעמיק את עולם התוכן היהודי בלי מחויבויות נורמטיביות דתיות. כל זה בא לידי ביטוי בהתפתחותן של מסגרות לימוד להכרת הספרות וההגות היהודית בכללותה. זה נעשה בבתי מדרש חילוניים. לפני כעשרים שנים החלו להתפתח יותר ויותר ארגונים, עמותות וקבוצות מבוגרים שהמאחד את כולם הוא הרצון להעשיר את עולמם הפנימי. ציבור הלומדים מרגיש צורך לתת לארון הספרים היהודי פרשנות חדשנית ורלוונטית. מסגרות לימוד אלה קיבלו צביון פורמלי של מוסדות לימוד והבולטים שביניהם הם "עלמא", "ואן ליר", "בינה" ומדרשת אורנים. קהילת הלומדים מעוניינת ללמוד ספרות זו במבט פנורמי רחב ולא במתכונת של פלפול לשמו כפי שזה נעשה בישיבות החרדיות והדתיות.

עם כל חשיבותה של נכונות זו להכיר את הספרות היהודית, חסר כאן ממד נוסף והוא הבנת הרקע החברתי ההיסטורי בה ספרות זו נכתבה. כך למשל כאשר לומדים תלמוד, יש להבין על רקע מה התקיימו הדיונים הרבניים, עם איזה צורך מצאו המתדיינים לנכון להתמודד ומדוע הוצעו פתרונות אלה או אחרים ואשר הפסיקות לגביהם התקבלו כמחייבות. כאשר דנים בסוגיית "שניים אוחזים בטלית" יש להבין שמדובר בדיני בעלות. הטלית נתפשת כמשל לכל חפץ שהוא שטוענים לבעלות עליו וכיצד הרשויות המשפטיות מתמודדות עם הטענות. דוגמה אחרת היא התקנה כי בין שני מבני מגורים יש לבנות חומה גבוהה מחשש עין הרע. אם נתרגם זאת למונחים בני ימינו נראה שהכוונה היא לצנעת הפרט. באותה תקופה הבניה היתה נמוכה ובל נשכח שהחברה במהותה היתה חקלאית. אי קיומה של חומה בין הבתים היה מאפשר לדיירים להציץ זה לביתו של זה ואת זאת רצו למנוע. לימוד המקורות היהודיים דרך התובנות הסוציולוגיות יכול לתת פרספקטיבה חדשה להבנת הרצינול שהנחה את הכותבים השונים לתקופותיהם. דפוס לימוד זה יעניק ללומדים את אותו ממד שחסר בעולם החרדי.

מגוון האפשרויות לביטוי תחושת השייכות ההולך ומתעצם, דווקא בו קיים הפוטנציאל להפוך את  החברה הישראלית להרבה יותר תוססת ועשירה מבחינה אינטלקטואלית ולעמעום מירבי של הקונפליקטים  בין הדתיים לחילוניים.

 

 

 ראו גם

חיים מזר על

טליבאן של שטריימלים

וראו עוד על הקונפליקטים בתרבות היהודית לאורך הדורות באתר אלכסון :

הכל נשאר בשבט מאת שלום סלומון ואלד

חילונים וחרדים מתעמתים על חוק החמץ (פלאש 90)

אודות חיים מזר

בעל B.A במדע המדינה וסוציולוגיה. עורך לשוני של ספרות טכנית. חבר באגודה הישראלית לאסטרונומיה ובאגודה לחקר עב"מים. פרסם מאמרים באתר הידען, באתר של אלי אשד על ניתוח ספרותי, ובכתב העת של האגודה לאסטרונומיה בתחום גיאולוגיה ואטמוספירה של כוכבי לכת. כמו כן כתב על ייעוץ ארגוני, מדע המדינה, היסטוריה עם היבטים ניהוליים, בינה מלאכותית, חישוב מקבילי, מקרא ,סוציולוגיה, מודיעין (בכתב העת של המל"מ), וכלכלה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך חברה וסוציולוגיה, תרבות עם התגים , . קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*