"הדיאלוג במרתף, בחדר, ברחוב וליד השדה" / תמר זכריה על הספר "המרתף" של יעל מדיני

אנה אמסטיין, ניצולת שואה, פסיכואנליטיקאית, אמרה בשיחה בפני קהל, באוניברסיטת תל אביב, לפני מספר חודשים כי "בכל החיים מה שחשוב הוא השיתוף – הסיפור – על החיים!" באותה הזדמנות סיפרה על וולטר בנימין שכתב סיפור על כי בהיותו בן שמונה חלה, אימו ישבה לידו וסיפרה לו סיפורים, והוא חש כיצד הסיפור מרפא אותו בהתמדה עד שהחלים. יעל מדיני, בתו של משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, כתבה רומן שעלילתו מתרחשת בתקופה שלפני הקמת המדינה, צוללת לנבכי התקופה האפלה של טרום פרוץ מלחמת העולם ואשר היסוד הסיפורי בו מורכב מאיים רבים של התרחשויות בעלות פואנטה. עליזה, שברחה מן המנזר ועשתה לעצמה ילד; יהושע שהפקיר את אחותו לגורלה והזדמן לו להצילה; בלה, שבלי להיות מודעת לכך שאמה לא מתה אלא נטשה אותה, שמרה על ערכי המשפחתיות.

מאתיים שנים לאחר הופעת הרומנים העבריים הראשונים שביטאו את הקשר למלכות ישראל הקדומה ואת השאיפה לחידושה בהווה (לדוגמה, "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" לאברהם מאפו), כתבה יעל מדיני רומן רטרוספקטיבי על התקופה הקצרה שקדמה להקמת המדינה. משה שמיר, בהקדמה ל"כל כתבי ש. בן ציון", הוצ' דביר, 1949, מציין כי ש. בן ציון הצטיין בסיפור הקצר מחיי העיירה. משהו בדומה לו נמצא, לפי שמיר, באירלנד של אותם הימים, ש"הייתה נתונה כמונו במאבק כפול לשחרור לאומי ולהתנערות מכבלי דת". (מתוך "בן ציון ובני ציון", "דבר", כ"ט סיוון תש"ז). בשנות השלושים בארץ ישראל בהם מתרחשת עלילת "המרתף", הדת נשארה מאחור והמאבק הלאומי והאישי התחדד.

ברומן משובצים דיאלוגים רבים. סגנון הדיבור ב"המרתף" מחקה את צורת ההתבטאות המילולית היומיומית (שבעל פה) של שנות החמישים והשישים (לה הייתי עדה בילדותי) וכנראה גם של התקופה שקדמה לה. הנאמר ברומן אמין כתעתיק של רשמקול. לדוגמה, עמ' 286, "אף פעם לא ראיתי דבר כזה…" הוא משפט שרווח אז, משתמשים בו גם בימינו, והוא מבטא ניסיון לתאר רגש עז ובו בזמן מעיד על קטיעת רצף החשיבה וקושי לנסח את ההתרשמות באופן ציורי. ביטויים עליהם מרבים לחזור: "וגם", "בבקשה", "לולא… הייתי…", "בסוף", "עוד כש..", "ככה ש..", "כדאי", "מזה", "העניין הוא", "ודווקא", "אתה חושב ש..?" "קודם", "בטוח שלא", "ועכשיו אני רוצה", "וככה", "רק ככה", "לי", "הנה ה…", "זה מן…", "אם יהיה צריך", "אז קודם", "אחר כך", "העיקר" – אלה הם ביטויים שמטרתם לרכך ולהבהיר את המסר של היחיד בתוך הדיאלוג. בעמ' 126 מצוטט אחיו של יהושע שנשאר בגולה כאומר: "תלוי איזה דיבורים היה נחום אומר, ומי אומר אותם, ובאיזו מציאות". והוא ממשיך לטוות את הרציונל לכך: "יהודים צריכים לחיות בזהירות, לא לקפוץ מעל לאף שלהם, להיות גמישים כמו גומי!" נחום מתאר דיאלוג כוזב עם סביבה עוינת שמטרתו הישרדותית, כאשר הדיאלוג חייב להסתיר את זהות הדובר ואת רגשותיו על מנת לשרוד.

אך גם לאחר העלייה לארץ ישראל, במקום הבטוח יחסית, בתוך המשפחה ובין ידידים, עדיין בא לידי ביטוי בתוך הדיאלוג קושי לשתף ברגשות. לדוגמה, בעמ' 151, בלה (אשתו לעתיד של יהושע) מתחמקת מלספר לו על הסיבה בגללה זכרה את עובדת היותה (אז) בת שתים עשרה וחצי, כי זו "סיבה אישית ולא חשובה". לעתים הדיאלוג הוא אימפליסיטי (מרמז). לדוגמה, בעמ' 155, למדן (אביה של בלה) מתאר בפירוט באוזני יהושע כיצד התקין את המלאפון – מעין מכשיר אינטרקום ביתי – בין המרתף לדירת המגורים. בעמ' 156 מקבלים כבר דבריו משמעות של השאלה ליחסי אנוש. למדן מתייסר על הסתרת המלאפון מידידו אברמוביץ (אבם) "הקרוב לו כנפשו" ומתאר את הלך רוחו בעניין זה "אני אמשוך ואפסיק, אמשוך ואפסיק…". האופן בו הוא משתמש במלאפון מייצג את הקיטוע שיש ביחסיו עם אבם מצד אחד, ואת הרצף שלו, מאידך. בדיווח על כך באוזני יהושע, מעביר לו למדן את איכות הקיטוע והרצף גם ביחסים בין שניהם. ההכרה במערכת יחסים זו וההזדהות הקיימת אצל יהושע עם למדן מעצימות, לכן את יכולתו ליצור יחסים בעלי אותה איכות עם עליזה, אהובתו לעתיד, במרתף.

סגנון הדיבור, המופיע למשל בעמוד 127, מבטיח כי המעשים אכן ייעשו: "ושאם הוא יבוא בהפסקה, שאקרא לה", "אז גם תיתן אותו לאבא וגם תגיד לו". במקומות אחרים ברומן מרומז, לעומת זאת, על מחשבות שאינן נאמרות בקול רם, שתוכנן ספק והתניה, לדוגמה בעמ' 139: "אילו", "לולא", "הייתי". נוצר דיאלוג נוסף בין הבטוח ללא בטוח, וככל שהספקות גדלים, מציאות הסיפור מתעבה, והספק מוכל על ידי כך.

בשיחות בין אנשים מתגלה לעתים התעלמות מתוכנן. לדוגמה, בעמ' 204, יהושע מזכיר ללמדן את תוכניתו להציע משהו לבלה ובינו לבין עצמו "קיווה שנשמע כבדרך אגב". לא נותר לקורא אלא לנחש שמדובר בהצעת נישואים. מאפיין נוסף של הדיאלוגים הוא קיום דו-שיח בקווים מקבילים, בעמ' 207 לדוגמה, כאשר אבם מזכיר ליהושע את הזמן והמקום בו אירעה לו טראומה בעבר, ויהושע, מצדו, מנסה להסביר לו שכרגע אין לו זמן. מצוין אז במפורש כי יהושע לא מקשיב לאבם… הליקוי המתחיל לעתים בשוליים, לדוגמה חוסר ההקשבה לאדם בלתי משמעותי עבור המקשיב, מסמן את תחילתה של הנטייה שלא להקשיב גם לזולת הקרוב יותר.

החיקוי, מפצה לעתים על הקושי להקשיב. בעמ' 201 למשל, אנו פוגשים את יהושע מדבר, כשרק לאחר מכן הוא מזהה את הדמות אליה מופנים דבריו, "שולם (אחד ממנהיגי המאבק בבריטים – הערת הכותבת) ביקש שאם אתה יכול". צורת הדיבור היא בפנייה קונקרטית מעשית ולא אישית. בהמשך, ישראל (הלא מזוהה) ממשיך לדבר בתבנית לשונית דומה לשל יהושע "שזה שם המשפחה של…"

יעקוב שטיינברג, כל כתבי, הוצאת דביר, 1959, עמ' רפ"ה: "לדבר עברית – פירושו לשכוח, להכביד עול, לנתק את חוט השממית של היהודי הנמשך דרך האוויר. — הכי תאמרו להביא איתכם לעברית את כל הלהג, את כל עשרת הדיבורים הניזונים מגרגר אחד של עלילה?" השכחה ב"המרתף" מחברת אל ההווה. בין יהושע ללמדן נוצר שדה משותף של שכחה מכוונת. כך למשל בעמ' 182: "מוזר שלמדן מפקיד בידי יהושע מלאכה כה אישית של גניזה". בעמ' 205 אבם מציין: "ואם תשכח לנעול?" "מה יקרה אם תשכח – אתה תזכיר לי אם אני אשכח". ובעמ' 229: "אפשר לשכוח". וכמו השכחה, כך גם הזיכרון. פעמים רבות מופיעים צירופי המילים: "אני זוכר/ת", "אני לא זוכר/ת". בעמ' 207, ישראל, אחד מבחורי המחתרת, אומר: "עכשיו אני נזכר. לישכה בריק היה אח קטן", בעמ' 208: "בזכרונם", בעמ' 214: "אין לסמוך על הזיכרון", וכן: "הוזכרה התקלה בליל המעפילים", ובעמ' 222: "נזכרתי שלוין אמר לי להגיד לך".

מתוך מאמרה של ג'ודית מיטרני, "לדבר את ההעברה", Int. J. Psychoanalysis (2001) 82, 1085, נביא כאן תרגום חופשי של הציטוט שלה את וילפרד ביון (פסיכואנליטיקאי, 1897 – 1979), "אין טעם בכך שמישהו ינסה לספר לך כיצד אתה רואה דברים, או מאיזו נקודת מבט אתה מסתכל על דברים – לעולם איש לא ידע חוץ ממך". ציטוט זה מצביע על הסובייקטיביות שבקליטה של מידע. במעבר חד לעמ' 330-331 ב"המרתף", שם מתואר כי לאותו מידע יש משמעות שונה עבור כל אחד מהאנשים החולקים אותו, ניווכח בדוגמה לכך – בלה ולמדן נכזבו שניהם מביטול לינת יודק'ה במרתף. יהושע אמר "עליכם לברך על הביטול", ולעצמו חשב, "אילו לא בוטל, מי יודע אם לא היה נכנע ליצרו ונוסע לשורשים לעליזה". בלה, לעומת זאת, פעלה לגילוי מידע שיאפשר תכנון נכון: "בימים הבאים השתדלה בלה להתעדכן במעשי שולם באמצעות חבריה וחברותיה. וכך, יום אחד, בשובה הביתה כולה נסערת, שיתפה את שני הגברים בביתה בסודות שהגיעו לאוזניה". בהמשך הרומן בלה לא ידעה (או לפחות לא אמורה הייתה לדעת) כי יהושע לן במרתף עם עליזה ויהושע לא ידע (או לפחות לא אמור היה לדעת) כי עליזה אוהבת את יודק'ה ומבקשת ממנו לעזור ליודק'ה ולה להרות תינוק.

ההיכרות של בלה עם צרכיה היא התרחשה בזכות היעלמותן של שלוש דמויות קתקטיות (שאליהן מופנים הצרכים הבסיסיים) בחייה: היעלמותה המוקדמת של אמה, מותו של אביה, והיעלמותו החלקית של בעלה. בסוף הרומן מופיעה מי שנעדרה לאורך כל הדרך אך השפיעה על המציאות הפסיכולוגית – בריינה, אמה של בלה. עם הופעת האם מן העבר עולה גם מצוקתה הנוכחית של הבת, עמ' 530, "'אף אחד, אף פעם, לא רצה אותי!' התפרצה בלחש". יהושע נעשה מודע לקשר העמוק שלו ללמדן באופן מקרי, מהתבוננות בתמונתו לאחר מותו (עמ' 316). עובדת המוות מציפה את רגשותיו – כלפי למדן ונחום שנפטרו, מנדל שנרצח וחיליק שנהרג. בשיעור שנתנה חביבה פדיה בשנת 2012, (מופיע ביוטיוב) בנושא רבי נחמן מברסלב, היא מציינת כי ייעודה של הנשמה לחוש שייכות, וכי לעתים, התיקון של הנשמה מתרחש רק במוות, כי, היא מצטטת, "יש מי שאינו מספיק לגמור העניין". "המרתף" ממחיש את תכונתם של החיים שאינם מספיקים לגמור את העניין, בלשונו של רבי נחמן, כי אינם מספיקים ליצור את השייכות שהתבקשה מהם.

בעמ' 399 אנו פוגשים בבלה העוסקת בדאגה לאנשים שונים ובהפעלת אנשים על מנת לעזור לאחרים. לבסוף היא מספרת על אשה שטיפלה בבעלה שנשדד בחנותו ועל ההסתרה של השוד מפני המשטרה הבריטית. פשעם של שני הבחורים "משלנו" ששדדו מוכר זקן בחנותו, והכרתה העמוקה והחריפה של בלה שהיא שייכת לכלל, מובילים למשתמע בחשיבתו של הקורא, שיתכן ופשעו הרומנטי של יהושע, השוד שהוא שודד מאהבתו לבלה – בתפיסתה של בלה גם הוא משלה, שייך לה כאילו היא שותפה לו – למרות שהפשע הינו סוד מפניה. בלה מסבירה שייכות זו כחוק טבע: "'אוי, שוע', היא הצטמררה כאילו עבר בה גל קור, 'אתה לא יודע שבכל אשמים החיים? שלחיים יש השפעה רעה על החיים?'"

התבנית הפוליטית מופיעה ברומן בעמ' 216, "אלה הן תשובות אישיות, ידע. אין הן עונות על השאלה העקרונית", בעמ' 217 מועלות מחשבות על יחסי גודל בין עצמים ועל יחס כלפי אנשים אשר מושפע מסביבתם, המשתפות תפיסה פיזיקלית וסוציולוגית. בעמ' 220 מופיע המושג "אילו", הטומן בחובו תקווה אישית והתניה חברתית, ובעמ' 222 מוזכר מושג הגאולה שגם הוא פסיכולוגי וחברתי. מיד אחר כך שם מקום – שורשים. בעמ' 236 מופיע מוטיב ההתנגשות (מים מתנגשים בדופן הפח), ובעמ' 238 בולטת הכרזה מודעת על הימנעות מהתנגשות "לעשות דברים ביחד – לא. בנשק חייב להיות פוסק יחיד". האחר מוגדר מנקודת מבט חיצונית, עמ' 247, "שולם, מה פתאום אתה קורא לי בשמות?" בעקבות המחשת החוקים החברתיים מתוארת בעמ' 250 תוכנית כלכלית ומיד לאחריה, זניחה של המסגרת החברתית בתיאור פיוטי של הטבע. הנוף מוחש כהתגלות, ומשמש הכנה לפגישה של אהבה. אך בלה ממחישה באופן אירוני כי המושגים הטהורים אינם יכולים להישאר בתחום משאת הנפש. כך למשל, בעמ' 273, בתכנון חתונתה עם יהושע, אומרת בלה: "מפני שאנשים מפריעים לחיים, ולכן כמה שפחות אנשים, פחות מפריעים לחיים" וממחישה את הקרע שעבר כל אחד מהם בנפרד, מאהוביו. כנחמה לפער שבין החוקים החברתיים למשאלת האהבה, בעמ' 275, יהושע מבשר על חתונתו לסבתא קרלינוב באווירה של סיפור מסורתי היוצר יסוד של ביטחון סביב מאורעות יסוד בחיים, זקנה מבשלת, מברכת, מוותרת על בעלות, חכמה, יודעת, מעניקה מתנה יקרת ערך ויוצרת קרבה בין הזקן לצעיר. בעמ' 275, חוזרת המשאלה הרגשית שוב למה שניתן להיעשות בחיי היומיום – סידור, תיקון, הזזת כיסאות בהכנה לחתונה, מהווים המחשה של ניסיון התיקון לחיים באמצעות הרהיטים הארעיים. בעמ' 336, מדברת בלה על שתי כורסאות שהיא רוצה לקנות לאביה ולבעלה ואומרת: "על תענוגות אסור לוותר. זה כלל גדול בתורה". היא ממירה את תענוגות הבית, הקרבה האינטימית הלא-מינית, בתענוגות המיניים, הנפרדים ממנה, של יהושע. שתי הכורסאות עשויות לשמש את למדן ויהושע, יהושע ובלה, או את יהושע ועליזה. בלה נותנת בכך היתר ליהושע להפר את נאמנותו לה.

בעמ' 333 אנו רואים את יהושע כותב מכתב לחנצ'ה ומסנן אינפורמציה. בהמשך מתוארת החבאת נשק עבור כלל הציבור בכיסוי של סיוע למפעל ספרותי – הדרש הפשוט. במנוגד למעשים חלקיים אלה, לקראת סיום הרומן, עתידה בלה לטעון כי היא רוצה להתקין ארוחה שלמה ולא רק לכתוב ספר. בלה חושבת לחיות בשלמות על ידי נתינה שלמה, אך אינה מצליחה בכך – בגלל חוקי החיים, או כלשונה: "החיים מפריעים לחיים". היא נותנת מעצמה לעולם החוץ, מניבה פירות אך מאבדת מעצמה כפי שנראה בעמ' 314: "מרוב כביסות דהתה תכלתה הראשונה לגוון סתמי ונקודותיה הלבנות נמוגו לגמרי", או בעמ' 333: "פרחים בודדים ששרדו מהקיץ בשיח הגרניום שבלה שתלה אשתקד". הקורא יכול להרחיק את עדותו ולראות קרבה בין בלה לבין דמות האמן.

בלה מחלקת את המרפסת לשניים עבור "התינוק המצופה" שלה ושל יהושע. הארכיטקטורה, מעשי הגיבורים ומחשבותיהם, מדגימים את מצבו הקיומי של יהושע. חששו של יהושע בקשר להריונה של בלה, שליבו יישבר אם תיווסף לו בעתיד, עמ' 332, "עוד ילדה אחת כמוה", משקף מציאות מאוחרת בה, בהשאלה ובהיפוך, שתי הנשים האהובות (בלה ועליזה) שונות זו מזו ושונותן תורמת לו. אותה דואליות מתקיימת בין שותפויות שונות – עמ' 402, יהושע אומר לשולם: "אברמוביץ הוא הצרה שלנו", וב"שלנו" הוא מתכוון אליו ואל בלה. בה בעת "הצרה" היא אהבה (אל בלה) שאברמוביץ אנוס להסתירה, כמו זו של יהושע לעליזה. יהושע משמש פה לאברמוביץ, "בלה ואני נעשינו בעלי הבית", ומסתיר את העובדה כי הוא עצמו דוחק את רגליה של בלה מלהיות בעלת בית שלמה ומלאה.

עצב כמוס ורגשות אשמה חבויים מופיעים בכמה מקומות: בעמ' 331, חיליק מדגים את אי-המודעות של החייל הקטן: "השתעשע בדילוגים מאריח צבעוני אחד לחברו". אפילו המונח "חברו" אירוני כי האריחים המתוארים נרמזים כשותפות גורל בין הלא-נחשבים (מנדל, חנצ'ה – בקשר למשפחה ולחברה) או כתחרות בין אוהבים (בלה, עליזה – על יהושע, או יהושע, אבם – על בלה). סבתא קרלינוב הלוחשת על אוזנו של יהושע כי היא מרחמת על בלה שנאלצת לחסוך בהוצאות, שמה מול יהושע מראה המבהירה לו כי הוא עלול לבזבז כוחות ואולי גם כסף בנסיעתו לעליזה. התבנית הפסיכולוגית של הדו-משמעות מסייעת לרצונותיו של יהושע אולם בסוף הרומן טופחת בפניו כאשר אינו יכול לדעת האם בלה ידעה על מעשהו או לא, האם עליזה אהבה אותו או לא, והאם חנצ'ה ידעה שהתלבט האם להעלותה לארץ או לא.

רבי נחמן מברסלב אמר: "הנני ואתחיל לספר מעשיות", כלומר שהסיפור טבעי לאדם. השילוב בין טבעיות הסיפור, טבע האדם וטבעיותם של המאורעות הלאומיים, נובע אצל יעל מדיני מן הרצון להעלות שאלות על טבעו של הרצון האנושי ועל הדרך לממשו בתוך דיאלוג. היא עושה זאת על ידי כך שהראשוניות והאינטימיות של הכתיבה מוטמנות בתוך השכל, השכל מחבר את העלילה לתהליך הרגשי, מגלה פער בין רצונות שונים ויוצר אירוניה, והפער מחייב הסתכלות על הרצון הנתפס מזוויות ראייה שונות על מנת לעמוד על טיבו באופן מדויק יותר. בכך עונה יעל מדיני על משאלתו של יעקוב פיכמן, כי ריבוי זוויות הראיה הופך לביטוי של רצון החיים.

יהושע חושב באופן מודע על מכתבו לחנצ'ה, מתכוון לשתף אותה בחייו אך לא להזמינה להצטרף אליו. רק הרצון קובע את אופן הביטוי ובמקרה זה הרצון מודע ומוסתר. אולי זהו הצופן לרומן כולו. הרצון הוא המכתיב את הדיאלוג. יעקוב פיכמן, במסה "על הנובלה" (כל כתבי יעקוב פיכמן, עמ' שע"ז), אומר "הדור מחזיק תמיד טובה לספרות, הנותנת ביטוי מקיף לחייו, לרצון חייו". בחלק ב' של הסדרה "העברים", המופיעה ביוטיוב, אומרת יהודית הנדל כי הציבור בארץ ציפה לספר "רחוב המדרגות", שידבר על החיים האורבניים בשנות החמישים, והספר הופיע בעקבות ציפייה זו. בעמ' 318 מופיע הביטוי "רצונו הראשון" של יהושע להניח יד על ידה של בלה, ומרמז על קשר בין היצר הראשוני לצוואתו של אדם (רצונו האחרון). במעשה זה הוא מסתיר את מחשבותיה, תקוותיה ופחדיה. המשפט המורכב: "הם כבשו יחד את מגדל הידיים", מרמז למגדל בבל שמסמל את הסכנה ב"שפה אחת ודברים אחדים". דווקא השונות, בלילת השפות, נותנות סיכוי לאיחוד מתוך רצון משותף. וראה גם עמ' 267: "מה שקרה היום בזה אחרי זה כמו בשרשרת, אמר בלי להתיק ממנה את ידו, די דומה לסיפור שיש בו סמל".

במקביל להתקרבות האישית נערך ברומן דיון ממצה בשאלה היכן לחיות במובן הלאומי, והוא מועלה בשורה של מקרים – שולם נעדר מן הבית של עצמו, והדבר מעורר אצל יהושע מחשבות ביקורתיות על נכונות החיים בארץ ועל עונש (עמ' 263). יהושע נוקע את רגלו. מוזכר שם שניתן לילד – "תפארת חירות" (עמ' 264). לסכום, עמ' 267, "מה שלא אולי הם הכרוזים שלך שרואים בכל העיר ואולי בכל הארץ". ה"לא אולי" הוא הוודאי ובה בעת, גם שלילה של אפשרות. עולה אפשרות של מציאות מול היעצרה של המציאות, חיים מול בלימה של חיים. ההמשך מדהים: בעמ' 267, מופיע "נצח ישראל" מול "רצח ישראל". ומעין חיוך עצמי אודות מלאכת הסיפור, שמהווה מוטו עקבי ברומן, מסוג של מידה, גישה, אופי, טעם: עמ' 267, "הוא חש שאמר דבר חריף מדי ומיד ביקש למתן אותו".

יהושע אינו מצליח להבחין בין אמיתי ללא אמיתי, ולגלות את האמת, ולכן מתקשה לפתח אמירה מוסרית ברורה כלפי חוץ. מצב זה נובע מן הקושי שלו לשאול. השאלה הראשונה נשאלה על ידי אלוהים את אדם – איכה? ניתן לפרשה כמדברת על טבעו הפנימי של אדם שטבעי לו לחפש מהי האמת, ובאכילה מעץ הדעת, הלך לאיבוד. ב"המרתף" מופיעים מוטיבים חוזרים של שאלה, הבנה, מחשבה וגילוי. עמ' 215, "ולשאול לא רצה", עמ' 215 "יהושע הבין", "מחשבת אחיו הנעלם", עמ' 224, "בהתחלה חשבתי", עמ' 233, "לגלות לו דברים שהם סודות".

בצד זאת מזדקר לו גם מוטיב דומיננטי של ידיעה: עמ' 233, "חלק מן ההסכמה זה שהם יודעים איך העבודה שלנו נעשית". ידיעה אמיתית נבנית רק בתוך דיאלוג בו ניתן גם לשאול, כמו בשיחה שהתקיימה בין יהושע לעליזה ערב פרידתם, וכן בשיחה שהתקיימה בין בלה ליהושע לאחר גילוי המכתב של אמה. ידיעה כזאת מבוססת על יכולת אמפתית, והיא נוצרת רק בשלב האחרון של הרומן.

אחת הדרכים להגיע לאיזון במצב אמביוולנטי היא ביסוס הניגוד, על אף שגם הוא רִגְעִי וחולף ולכן אינו מייצב. עמ' 269-270: "ועכשיו אני אגיד לך את מי אני לא רוצה להזמין לחתונה". את המילה "לא" אומרת גם לאה, עמ' 270: "יש אהבות שלא נגמרות". יהושע התכחש לאהבתו לחנצ'ה על מנת שלא להיות חייב להצילה. יתכן ובגידתו בבלה קשורה לחצייה המובנית שיש לו בנושא האהבה. במונחים של וילפרד ביון, הפסיכולוג, כאשר האדם אינו מצליח להמשיג את התשומה החווייתית במילים, הוא נעצר בהתפתחותו ונאלץ לפלוט את תחושותיו בדרך של מעשה או של תחושה פיסית. יהושע חי באופן אמביוולנטי אך אינו מסוגל לשאול מה מהות האמביוולנציה שלו, ולכן היא נשארת לא מומשגת במילים אלא כדפוס תפיסה, תחושה, מחשבה והתנהגות. חוסר המודעות לאמביוולנציה אינה מונעת היווצרות רגשות אשם. רגשות האשם העמוקים יותר הטבועים בו, אותם נושא יהושע כשהוא עולה לארץ, אינם כפי שהוא חושב במודע, כלפי החבורה ממנה התחמק מללכת לקיבוץ, כלומר כלפי הכלל, אלא כלפי חנצ'ה, שהוריו מנעו ממנה לפגוש את האוהב המיועד לה, מנדל.

בעמ' 289 מופיעה התמונה הבאה: "למחרת בבוקר בדרכו לכביש עצרה לידו מכונית. 'אה! יהושע חפץ! זה אתה!' נבח עליו לוין בהוציאו את ראשו מחוץ לחלון". הוצאת הראש מן החלון יוצרת ציפייה להפתעה בהמשך. העתיד הוא החשוב, התולדה, התוצאה, הנלווה, המשנה את הדברים מכפי שהם כרגע. ההצהרה: "ראיתי אותך אתמול עם מנדל", היא הקישור להוצאת הראש מחוץ לחלון. "אבל לא היה לי זמן לגשת", הוא קישור לזמן שיהושע הקדיש על מנת לעצור לקחת טרמפיסט. שטיינברג, עמ' רפ"ד: "היא (העברית) ידעה בעזרת ההשוואה של סמיכות – לגשת לעצם הדברים, ושם, ליד מקורם של הדברים, לא צריך הרבה בשביל לכבוש או להבין הכול". שטיינברג מדבר על המבנה הלשוני ככלי להשגת חוויה רגשית. ב"המרתף", הסמיכות היא בגמישות השפה שמתארת תהליכים פנימיים על ידי היצמדות לעולם שמחוץ לה. העושר הוא אסוציאטיבי, רגשי, פסיכולוגי, חברתי, אישי והיסטורי.

בעמ' 265, יהושע סח לבלה אודות הוריו: "עוד לא הכרתי אותם". המילה "עוד" מרמזת על כמיהה להכירם בעתיד, כזאת שאינה יכולה להתממש וניתן לבטא אותה רק בעזרת מילים. בלה ויהושע הכירו את אביה של בלה. יתכן והאב הוא הארוס של השכל (בעמ' 365 יהושע מאושר מהיכרות שניהם עם אביה, מקרב את בלה והם מתנשקים) אך האב אינו הבית בשלמותו שכוללת גם את הארוס של הגוף וחסר בחסרונה של האם, בריינה. סיפור חייה של אמה נגלה לבלה על ידי מכתב שהגיע עם מותה. בחלק זה של הספר, מופיעות, בכמה מקומות, אותיות מעובות, בדבריה של בלה ובדבריו של יהושע, שנועדו להדגיש את האמת ולקַבֵּע אותה: עמ' 525, בלה ליהושע: "על אבא ו… אמא שלי?" עמ' 529, בלה ליהושע: "שוע, אולי אני לא קימת באמת?" עמ' 528, יהושע לבלה: "אוה, לב, שפע אליה, לך מתאים לחשוב ככה". עמ' 530, יהושע אודות בלה: "את את, אמר לעצמו, ועוד איך את את". עמ' 543, בלה ליהושע אודות אביה ואמה: "משהו שפגע בו", וכולי. בלה מכירה את האב אך חסרה לה ההיכרות עם האם. נראה כי זהו שורש הדו-משמעות של הסיפור, חוסר האמינות, והשאלה על המפגש שמנסה ליצור שלם ואשר לאורכו של כל הרומן אינו מצליח – מי הוא המרכז האמיתי של חיי? והאם השפה מייצגת את האב? האם? או את המפגש ביניהם?

בגין ב"המרד", הוצאת אחיאסף, 1977, (מבוא למהדורה השלישית), מציין כי "ההעפלה הוציאה את הבריטים מארץ ישראל". ההעפלה ב"המרתף" לא הייתה אלא נקודה זעירה מחיקה ונעלמת בשורת מעשים. אחת התמות ברומן היא כי הנעלם הוא הקיים. הרומן הבלתי נראה בין יהושע לעליזה הוליד תינוק שלא היה במחשבתו של יהושע. אין זה נעלם מוחלט אלא רק במונח של זווית ראייה מסוימת. האידיאה נלחמת לא על מנת לגבור אלא על מנת להכיל את החיים.

לפי ביון, מפגש משאת הנפש עם המציאות הוא מפגש הפנים עם החוץ, אשר בשלב הבא שלה יוצרת ידיעה. כך יהושע שומע בסוף הרומן את חנהל'ה במטבח, וחלום האהבה שלו לעליזה עובר התמרה כאשר הוא נכנס למטבח לפגוש את אחותו.

יהושע מבטא התנגדות לפירוש של הפשט. בעמ' 268 הוא קובע: "יש ליהודים תכונה משונה למצוא סמלים בעובדות פשוטות". ואילו בעמ' 269, מוצגת טבעיות כאלטרנטיבה בהצעת הנישואין של יהושע לבלה: " 'המשיכי לנשום', רצה לומר לה". אך הוא סוטה מן הקונקרטיות בכיסוי של הומור, עמ' 269: "היא נגעה ברגלו הרהר, ואני נגעתי בראשה. יחד אנחנו מכף רגל עד ראש". באותו הזמן, כידוע, הייתה ליהושע רק רגל אחת בריאה, ולא יכול היה להתרחק.

יעקוב שטיינברג, עמ' רפ"ו :"מעטים הם אשר הבחינו לראות, כי לשפה העברית גורל אשר ישווה לגורל היהודי". ובעמ' רפ"ג-רפ"ד: "גזע עברי, מחונן בכישרון חיים אדיר אך לא מאוזן, קיטע נפש כמעט, מחוסר כמה וכמה מידות יכולת של חיים, — הרבה מענייני העולם לא מצאו להם זכר ושם בתוך היקף המושגים של הגזע העברי, אבל מה שנברא נברא לזמן ארוך, כפרי רוח של אנשים מוכשרים ומוגבלים גם יחד, אשר כל דבר מצליח בידם רק פעם אחת". שטיינברג מתאר כאן באופן נוקב את היעדר ההמשכיות בחוויית הקיום היהודי. ב"המרתף", בעמ' 334: "נוח לו (ליהושע – הערת הכותבת) שגם אינו אורח שלם בביתו וגם אינו אזרח שלם בו. חילופי אותיות הו"ו והזי"ן בשתי מילים אלו הבהבו נוכח עיניו. כפילות זו הצמיחה לו כנפיים". המילים חושפות את המוטו הטכני של הסיפור: כל אות בפני עצמה גורלית והאינטראקציה ביניהן יוצרת דינמיקה קבועה, במקרה זה כזו המאפשרת חופש אמיתי בחיי המעשה: "דווקא הכפיפה הקבועה עם בלה מעניקה לו חירות. משונה? משכר". הקורא ממשיך את חילופי האותיות ממשכר למשקר ומגלה את צידה השני של המשוואה הלשונית ומקבילתה בחיי הנפש. התייחסות פשוטה כזו לשפה מתקשרת גם למאגיות שלה, אלא שהרומן במרתף רציונלי ואינטואיטיבי ואינו מרחיק לכת לתורת הסוד.

עמ' רפ"ז אצל יעקוב שטיינברג: "נשמת השפה הזאת, – - הייתה מסוגלה להתחיל עם כל דור חדש – 'לכו נרננה'". "המרתף" מדבר על התחלות חדשות שניזונות מן הלא-מודע המושכח של העבר. זה אוניברסאלי – אך גם יהודי מאד. התגלגלות השפה ב"המרתף" גוללת את ההווה ומכינה מצע לעתיד על ידי שרשרת של אסוציאציות לשוניות. נראה כי לפי השקפתה של יעל מדיני, בשפה עצמה יש כפל ודיאלוג בין משמעויות. בעמ' 493, בסמוך לציון עובדה שאין ממנה חזרה – הרצח של מנדל בישוב שורשים וקבורתו, מצוין בפירוש כי לפסוק "אין הבור מתמלא מחולייתו", יש כפל משמעות.

מוטיב צפוף בספר הוא הזמן. בעמ' 223 מופיעים איזכורים רבים: "לפני חודש", "בשנה שעברה", "פעם ראשונה". וגם בעמ' 224: "כבר מחר", "מיד", "קודם". ובעמ' 228: "עכשיו". בעמ' 232: "תכף". עמ' 239: "אז קודם", "ואחרכך", "עוד שעה". עמ' 246: "רק שלפני זה", "אז קודם" ו"אחרכך". ביטויים מקשרים כאלה פותחים אפשרויות לדרכים שונות, היסוס, ברירה, מחשבה ושיקול. זו דוגמה ל"שיירי המילים" של ביון – מילות הקישור הנלוות בונות לעתים את האדווה שהמילה מותירה אחריה. בדיאלוג עם שטיינברג, המדבר על כוח הנתינה של השפה דווקא בצמצום שבה, יעל מדיני מציעה חומרי גלם לנתינה הרגשית של המילים דווקא על ידי עודפות לכאורה היוצרת תחושה של לחץ רגשי ושל רצון דחוף לבטא משהו שקשה מאד להוציאו לאור עד תום.

קלסתרים של עיסוק בנושא מסוים מופיעים בדרך כלל לאורך עמוד אחד או שניים על ידי אסוציאציות של עולם תוכן מסוים. דמויות שונות משתמשות באותן המילים לאורך זמן מסוים. כך לדוגמה מוטיבי האור והחושך המופיעים בעמ' 225: "ודווקא הלא אור ולא חושך היה מצויין בשבילנו", ומיד בעמוד שלאחריו, 226: "חושך מצרים שם", "את שלי הלילה עשיתי". בעמודים 229-230, חוזר המוטיב הנגדי – אור, ובעמוד 232 הוא מופיע בצורתו המוקצנת: "הוא יצא מהאור לתוך החושך בבת אחת", במשמעות של גרימת מוות. לנוכח המוות, מופיע משפט מפתח: "תיכף נדבר על הכול". משפט זה מכיל בתוכו את הפחד מן הלא ידוע, הפחד מן הידוע, והתקווה הנסתרת כי הדיבור יקרב את הגיבורים אל שלמות חייהם.

לעתים חוזרים מוטיבים של קצב או של מילוי בצבע זהה כמו השימוש בכפילות: בעמ' 208, המילה "בקשתי" מופיעה בדברי שולם פעמיים, ובתיאור הרהיטים – כסא ועוד כסא. עמ' 209: מקרה ולא מקרה. עמ' 210: שתי גרסאות (למדן ושולם), שני צרורות כרוזים, וכן התלבטות: מעיל או סוודר. עמ' 211: סולמות הלוך ושוב. עמ' 241: משימות תאומות. (הן הופכות לאחד: יתומות). ביטוי מרמז לריבוי שמרבה לחזור ב"המרתף" הוא "וגם". עמ' 207, "מורה.. וגם קונה פסנתר". עמ' 222, "וגם נזכרתי".

בנוסף למוטיב הכפילות, מתפתח במקביל גם המוטיב של אחד לעומת שלוש. כך, בעמ' 211:"יד ימנית טובה ומלטפת" (יד אחת), "שלוש סיגריות, בשביל החברים ובשבילי". בעמ' 212, ריקוד: "אחת שתיים שלוש". שניים לא מתפקדים, אחד מחליף – ונוצר איום בהתמוטטות של משחק דומינו. "רק עד המקום הראשון", שניתן להבינו כהתחלה מחדש. בעמ' 213 מתוארים אי-התמצאות בכיוונים, שכחה של מקומות ואי-היכרות עם מקומות. כל זה מתרחש בעת היעדרות מן הבית ומבטא בלבול. נראה כי הוספת השלישי יצרה התמוטטות של יכולת ההתמצאות, הביטחון הרגשי ועימו הביטחון במציאות עצמה. בעמ' 214 מצוינות שלוש סיגריות וסיגריה אחת. בעמ' 215 – ארבעה יהודים. בעמ' 236: "כי בעניינים האלה אחת ועוד אחת הם יותר משניים". בעמ' 240, מכונית אחת ונקודה אחת וכן: "אחת מן הנשימות הפכה לנחרה" ו"אחת לכמה זמן", "ריבואות כוכבים". בעמ' 242: "ארבעה עמדו". המוטיב המתפתח הוא כי החיים ניתנים לספירה וכי לכמות יש קשר להתנהלות ולתנועה. המספרים הם דבר מתפתח ולא סטאטי ובכך, צירוף של שניים בלבד מוליד יותר משניים.

המספרים, הזמן וכן האותיות, ולבסוף הטבע, יוצרים חיזיון מתמשך, לדוגמה בין עמודים 240 ל-246: "מכונית אחת", "נקודת אור אחת", "נשמות תאומות", "נשמות יתומות", "אין התחלה ואין סוף", "לשונות אש", "ארבעה עמדו לידה", "אחרון העצים", "החמישה יצרו מעגל פרוץ", "כמה זמן זה נמשך", "כמה רגעים", ואז – שמו של מנדל מופיע באותיות מודגשות. הדפוס משתתף בחוויה – מנדל, שלא התגלה, אך הוא קרוב ליהושע, מודגש. ובאותו זמן, יהושע ועליזה שהתאחדו, עומדים נפרדים ומוסתרים. בהמשך: "בדל נייר נאכל באש", "רחבה עגלגלה", "עיגול ירח", "כוכבים כגרגירי חול", "מרחבים עצומים שאין להם תכלה", "היקום נע סביבו ובתוכו", "גולת אויר חצתה מרחק משומקום לשומקום". צירוף האלמנטים שבאים מיסודות לא אישיים (מספרים, זמן, אותיות, טבע) מתאר את תהליך ההתאהבות של יהושע בעליזה.

בחלק השני של הרומן, הסיפור עובר מתיאור מעשֵׂי בראשית, לסיכום של תקופות. אך הנה מתחיל משהו חדש. המשפט העדין המופיע בעמ' 370: "הוא הקיף אותה בזרועותיו וניקד אותה בנקודות זעירות", הוא רמז לתורה. ואילו המשפט: "בועת אושר התנפצה בתוכו לאלפי חלקיקים" הוא בגדר רמז להתזת הניצוצות מן הכלים השבורים. בעמ' 371, יהושע משרטט בחול קווי אורך ורוחב המזכירים סורגים ואת הימלטותם בשלום של הזוג עליזה ויהושע. בעמ' 383 נרמזות יצירות של דור המדינה: עליזה רוצה גלידה וניל ותות שדה כזיכרון בקשתה של דליה רביקוביץ', אני רוצה וניל, והשיר 'תותים' של יונה וולך. על עליזה מתחיל להשתלט הלך נפש של פיצוי, פינוק המשכיח את הכאב האופייני לשנים מאוחרות יותר מתקופתה. המפרש השחור המתנופף לו בעמ' 384, שהוא למעשה שמלתה של עליזה, מעלה בזיכרון את המפרש הלבן באופק של נעמי שמר. (גם אביה של יעל מדיני, משה שרת, תירגם שיר של לרמונטוב בו מופיע מפרש לבן). האהבה הטבעית, הראשונית, בין יהושע לעליזה מתחילה לפרוח על חוף הים, גבולה הטבעי של המדינה, והיא מגייסת את הטבע לגבור על כאבים של היסטוריה אישית ולאומית.

בחלקו האחרון של הספר מופיעה הכתיבה וההתייחסות אליה כתיעוד של החיים האמיתיים. בעמ' 394, פנחסי כותב על תולדות העם היהודי ותולדות העולם אך ילדיו מפרנסים אותו. הוא מגיע לכתיבה על "גוף ונפש, חומר ורוח, בכל שלב של היחסים בין בני אדם" – משפט המתאר את המוטיב של הרומן "המרתף" ושל המוטיבציה הבסיסית שלו, אך בה בעת זה גם משפט בעל אופי מדעי. יהושע ממשיך את ההקבלה בין עולם המחשבה לעולם המעשה. פנחסי "יחלק את זמנו בין כתיבה ובין קריאה שנעשתה לו כלחם חוק יומיומי. קשה לו בלעדיה" – והקורא אינו יכול שלא להיזכר בשתי נשותיו של יהושע. לאט לאט מגייסת יעל מדיני מעדנות את הקורא להיות קורא פעיל משתתף בעלילה, כאחד מן הגיבורים שבה. רק היא, הסופרת, נשארת בעמדת תיעוד, צילום ושיקוף.

בשלב זה מבשיל הרומן לכדי ניסיון להיאבק על האיחוד בין האישי לציבורי. שולם ישלם מעט על ההסתרה במרתף ורוצה לדעת כמה יעלה מה שלא משלמים. עתיד אהבתו של יהושע נרמז. מה שגלוי – הוא גם פרוץ, ובסמינר, לוין מציין היכן גרים בלה ויהושע. מוזכרים מקומות שונים, ושאלה – כיצד להגיע אליהם, ועד כמה קשה או קל להגיע. בעמ' 406, מוזכר הסמינר ללוין, ופגישה מחוץ לעיר לשולם, ולפני כן – המרתף לשולם, מקום אחרי הגן לרינה, שפת הים ליהושע. במקביל, מתרחשים חיפושים אחרי שעה נוחה לבלה וליהושע, ללוין, שולם, יהושע, וליהושע ועליזה. אנו מגיעים באופן מעגלי מרשות הפרט לרשות הכלל, לאסוציאציות על מקום לעם ישראל ועל שעתו של העם להיגאל.

דרך העלאת דמותה של חנצ'ה, בעמ' 406-7, מתחיל הקורא להיות מודע לכך שהשואה מתקרבת, ובצילה גם הדחיינות של ההצלה, השכחה, תוך התחשבות בנסיבות טפלות והזנחה של נסיבות עיקריות שמביאות לכך שזה לא קורה, חנצ'ה לא מגיעה. לוין, שולם ויהושע מתכננים לרדת למרתף. הירידה למסתור מתרחשת על פי הנוחיות של יהושע ומתוך התחשבות ברומן שלו עם עליזה – ועולה רמיזה לתכנון גורלי של דבר אסון הממשמש ובא בגלל המסתרים, המזימתיות, והמספר הטקסי שלוש. בעמ' 406, מדובר על דחייה של משהו ליום אחר, בין אם מדובר בנסיעתה של חנצ'ה, פגישת החבאת הנשק במרתף או בפגישת האוהבים בין יהושע לעליזה. בעמ' 408 מדבר שולם על החופש והוויתור בעבודה של יהושע איתו ועם לוין, ובהשאלת המרתף להם. יכולת התמרון האישית נעשית שוות ערך לתמרון הקבוצתי. ההתלבטות בין הפרט לכלל מחריפה, ובה בעת כל אחד מהם מתחזק במקביל לרעהו.

בשלב מאוחר זה של הרומן מופיעים הביטויים השונים של דואליות באופן מפורש, מוגדר, גלוי, ובתוך ניסוח תיאורטי. כך למשל בעמ' 410-411: "הייתה זו דווקא ההוויה הנשית הפושטת צורה ולובשת צורה שרמזה לו כי מוצנע בקרבו כוח עליון הממתין לשעתו לפענח את צפונות גופו, המאיימות לחלוש עליו", וגם: "ההפרדה בין השייכות לעם היהודי ובין האמונה בדת, באלוהים היהודי, במילוי המצוות". אך בעמ' 412 מציין שולם כי מעסיקים אותו עכשיו הקשיים של היהודים ולא המחשבות שלהם. הקורא חש כי ים של מחשבות מתנפץ על הסלע של המציאות.

בעמ' 416 יהושע אומר על עיר מגוריו, "נדמה לי שחייתי בין אנשים שיושבים על צרורות, על ילקוטים, על מזוודות. העיירה, בכלל, נראתה לי כמו מסננת". היצירה נעה על ציר בין איחוד לפירוק. הגיבורים עסוקים בשלב האמצעי של גיבוש הקיים או פיזורו ואינם פנויים לחשוב על חיים ומוות. בעמ' 420: "הזיכרון הלא היסטורי נעשה אצלנו זיכרון היסטורי בגלל סיפורים ואגדות ומיתוסים שנוצרו סביב התקופות המוצלחות". יהושע פועל על פי תחושות בטן, בדומה לעליזה, כאילו במטרה להכחיש את קיום המושג היסטוריה. שניים אלה מבטאים את חלום ההעפלה במובן של מקריות. בעמ' 426: "רצונו שהדברים ביניהם יתנהלו מאליהם, שגם מה שייעשה למענם, לא הוא יעשה אותם אלא כוח עלום מונע מעצמו". תחושה זו קרובה לתחושה דתית ולתחושת נוודות.

בעמ' 437, בעקבות אכזבתו האישית מלמדן, מגלה יהושע לשולם את הכניסה הסודית למרתף, מוסר את המפתח לציבור ובכך ממיר את הסיפור האישי בסיפור הלאומי ותורם את חלקו להיווצרות מיתוסים לאומיים שיהוו בעתיד היסטוריה שאינה לגמרי אמיתית.

התרומה לציבור תוך הדחקת האישי עולה בעמ' 444, גילוי בורות על ידי הבריטים – האם הייתה אחריותו של שולם? "לא באופן ישיר, הניע בראשו. אבל יש שרשרת של אחריות. אחריות זה עניין מסובך". בנושא זה, חיליק הוא השעיר לעזאזל – עושים לו טובה ופוטרים אותו מן האשמה האישית של אלימות כלפי בעלי החנות, ומעסיקים אותו, ללא ידיעתו, בפעילות למען הציבור שמסכנת את חייו.

בעמ' 455, רגע לפני הפגישה עם עליזה, נרמז מתן תורה. הרעשים המקריים לפני בואה מזכירים את ההס שהושלך: "כלב לא נבח, ציפור לא צייצה…" באגדה. כפיסי העץ הנוקשים לסמן את בואה מסמלים את לוחות הברית. ההקשה של הכפיסים מקבילה לקול העם המברך על מתן תורה. "כנשוך נחש קפץ ממקומו", מקשר לנחש הנחושת במקדש. הירידה למרתף כמוה כירידה מהר סיני. בעמ' 456, כאשר עליזה מגיעה, יהושע "כיוון לאמת", כבתפילה. בעמ' 457, השיחה עם בלה, ממנה פחד יהושע, התבררה כלא מסוכנת עבורו, אך הדרמה המלווה אותה מומחשת על ידי "זרם המים היה עז מידי וטיפות רבות ניתזו מהכיור לרצפה".

בעמ' 483 מתפרץ לפתע קרשצ'נדו חדש. יהושע שואל: ומה אני אעשה? כעין הזיה המתרחשת בהמשך לשיחה של יהושע על הוריו. ביחסו אליהם נקרע יהושע בתוכו כיוון שהוא חש כי אינו זוכה להערכתם וכי הם תמיד מעבירים ביקורת עליו (עמ' 482). אלה הם הורים שאינם נמצאים. ואולי – וזאת יודע היטב הקורא – עוד מעט ילכו לאיבוד לנצח. זהו מצב המזכיר את המחשבה ללא חושב בניסוחו של ביון, שקיימת ללא כיוון ואינה מופנית כלפי מושג מוגדר. בעמ' 484, קובלת בלה על כי הסתיו בארץ כל כך קצר. דבריה מזכירים את שירו של דויד גרוסמן, קצר פה כל כך האביב. בשיחה קצרה בין בלה ליהושע נרמזת קינה על גורלה של יהדות אירופה (עמ' 484, "סתיו ואביב ארוכים ויפים במיוחד"). בעמ' 485, האמביוולנטית והחרדה מיתרגמים לאירועים חסרי שליטה – "ביעותי לילה מציאותיים". זהו האזור אשר לפי ביון, לא קיימת בו חשיבה, ואת מקומה מחליפה העשייה. הדבר קורה, על פי ביון, כאשר החרדה גדולה מכדי אפשרות של האדם להכילה.

מעמ' 502 משנה הסיפור את אופיו ונעשה מוסיקלי. קצב הקריאה מתגבר מאד והשטף המילולי נעשה חלק, ללא עיבוי מילולי אלא תוכני ורגשי בלבד, ניתן להבחין בכך כאשר מסופר על נישואיהם של למדן ובריינה, הולדתה של בלה, עזיבתה של אמה ומה שהתרחש במשפחה זו לפני כעשרים וחמש שנים.

מוטיבי ההורשה והשותפות עוברים כאן אף הם כחוט השני – האיכות הרגשית של בריינה, אמה של בלה, "מכשפה" בלשונו של אבם, עוברת בעידון מה, לעליזה. כן גם האיכות הפיסית – שיער הזהב של בריינה הופך לערמוני אצל עליזה. נראה כי יהושע, באהבתו לעליזה, שותף לאהבתה של בלה לאמה, אהבה עליה היא עצמה אינה יודעת. יהושע אף עוזר להעלות באוב אהבה זו, ולו לזמן מה. והנה – כתוצאה מן ההכרה באהבה, ייוולד גם ילד. גם האיכות הרוחנית של האם, המופיעה בדמות הספר אותו הניחה על שולחן האוכל והר הספרים האהובים עליה, עוברת בירושה ללמדן וממנו ליהושע שמצדו, יוצר ספרים באמצעות מכונת הדפוס. ספרי הלשונות הזרות של אמה של בלה מפנים מקום לספרים בשפה העברית אודות תקומת עם ישראל.

גם אלמנט הבחירה מופיע פעמים רבות בחלק זה של הרומן. בסיפור הפרידה בין זליג לבריינה, כל אחת מן הדמויות אנוסה לבחור: זליג למדן – האם לקבל את בקשת הסליחה של אשתו או לא (עמ' 535) והאם לספר לבתו על הגירושים או לא. בריינה למדן – האם לקחת את בלה איתה ולגדלה או לא. יהושע – האם לקבל את הסיפור של אבם או את זה של בלה. רק בלה לבדה נשארת נטולת כל אפשרות לבחירה. היא היחידה הפועלת, צעד אחר צעד, לפי היגיון מוחלט של הלב והיא גם מצטיירת כמושלמת מכולם באישיותה. בלה היא היחידה המעלה באופן ממשי את השאלה, עמ' 529: "שוע, אולי אני לא קימת ב א מ ת?"

מאידך מפגינה גם בלה חוסר הבנה, שיקולים סותרים, בלבול, אבדן זהות, אובדן שייכות והתמוטטות היגיון בכל הקשור לשאלה למה אביה לא סיפר לה על גירושיו מאמה. בעמ' 537 אומרת בלה בהקשר לאביה: "לחשוב עליו… איך הוא מת בלי השלמה… בלי שלווה… בלי מנוחה… בלי לדעת מה אני אחשוב עליו אם יתברר לי…" לפי ביון, יכולת החשיבה יוצרת תפקודי אגו של תפיסת מציאות תקינה. תפיסת המציאות התקינה היא כי המלאכה לעולם אינה נשלמת. מלאכות הלב, היחסים, הזיכרון והשפה, לעולם אינן מגיעות לקו הגמר. המהות והבעת המהות, אינן יכולות בינתיים, להירגע.

לקראת סיום הספר, תופס "הדרש הפשוט", אותו מדפיס יהושע, יותר ויותר מקום. הוא לובש ופושט צורה – נראה כערימת חרסים (עמ' 551), או, במקום אחר, משמש כאישור פנימי וכהשתקפות של רצון למנוחה (עמ' 552). בעמ' 562, הריונה של עליזה נותן ליהושע מקום להרות את זיכרונו של אחיו המת: "ועכשיו, כשנחום איננו, יכיל אותו בתוכו". יהושע מבין שעליזה בחרה בו בכוונה על מנת ללדת ילד למישהו אחר, ליודה (יהודה), ולהבטיח בכך את המשכו של העם היהודי.

ברומן נוצרת מקהלה של אישיויות שכל אחת מהן מבינה שמץ מן המתרחש ותורמת, בדרכה היא, את הבנתה לזולת. כך בעמ' 383, יהושע: "עלה בדעתו שהחיים אינם נחווים רק בקו אחד מתמשך אלא גם בקיטועים, בדילוגים". הוא מזדהה עם הזיכרון הטראומטי של עליזה, עם שמה הישן שאינו עולה על דל שפתיה ועם שמות אחרים הנמצאים עמוק בליבה ואינם מגיעים לכלל הגיה. בעמ' 550 אנו חוזים בבלה, שנוטה לפרש כל דבר, כשהיא מנחשת אודות מישהו שלא קיים באמת (עליזה השאירה במרתף את השעון המעורר פתוח) "זאת אומרת, שאולי הוא צריך להתעורר והוא לא מתעורר". בעמ' 564 מופיע אחד הפרדוקסים העמוקים בספר: יהושע, שילדו נלקח ממנו על ידי אהובתו, אומר לנפשו: "איך יכול לכעוס עליה? שהיושר העמוק הטבוע בה הכתיב לה דרך אחת ולא אחרת?" ובעמ' 568 יהושע, השואל עצמו האם לבחור לזכור או לשכוח את עליזה, שבמילותיה האחרונות אליו היא מבקשת שיקרא לה פריידל, והוא, במילותיו האחרונות אליה, אכן קורא לה כך, משיב לעצמו: "בחיים, בחיים שיבחרו למענו". ניתן לומר כי בהסכמתו לפשטות זו התרומם יהושע בנקודה זו לדרגתה של בלה.

חיליק ועליזה לא הכירו זה את זו. שניהם היו תמימים ורבי עלילה כאחד. בשמה של עליזה חבויה המילה – להלעיז ואילו משמו של חיליק נגזרות ההטיות – להיות חלק מ… , לקחת חלק ב… , ולחלק את… נראה כי שני אלה מהווים את נציגיה של הנשיות והגבריות הגן-עדנית, כאדם וחווה בשעתו, לולא נפגשו.

לקראת סיום הרומן, נפתח המרחב הנפשי בתוך התבניות שכבר נבנו. בעמ' 569 נזכרים כרוזים לבנים, חללים מעוינים של גדר בית הספר, שלוליות הן אזורי מעבר, המזכירים את המחשבה ללא חושב של ביון, שצצה עם המפגש הראשוני עם המציאות, לפני הכוונה והמטרה. אזור זה הוא גם מקום צמיחתו של הסיפור בו קיימים רווחים בין אותיות, מילים, ושורות. באותו עמוד, לאחר הפרידה מעליזה, יהושע חושב מחשבה ביונית על מנת ליצור גשר בין המשאלה לתסכולה, "בלי לתת לעצמו דין וחשבון למה הוא נותן ידו" (כאשר תחב כרוזים שעפו ברוח, בגדר). למה – וכבר לא, למי. בהמשך מופיע: "הוא צריך להרגיש יותר מזה" (בקשר לידיעה על ההרוג בפעולה), אך ההרגשה נעצרת בגבול המילים.

בעמ' 570 מופיעה, כאנקדוטה, אמירה על האמת: "והוא לעולם לא ידע את האמת" (האם בלה יודעת על עליזה) "כי לעולם לא ישאל". בכך נשאר יהושע, גם בסוף הסיפור, כבול בתוך המגבלה שלו – חוסר ההעזה לשאול.

ברומן מתרחשת העברה בין-דורית של סודות בכל הקשור לאהבה ולדחייה. רבות הן הדוגמאות לכך – בריינה, אמה של בלה, האוהבת גבר אחר, יהושע, האוהב שתי נשים, למדן, שאהבתו נדחתה, עליזה, האוהבת כמה גברים, האהבה המוכחשת של ההורים אל יהושע, גזילת אהבתה של חנצ'ה לאיש על ידי הוריה, דחית אהבתה של חנצ'ה ליהושע אחיה על ידו.

בשימוש הסמלי במרתף יש משום פיתרון, תרפים והרפיה. הוא משמש כמקום מעבר בין הסמלים הישנים של רחל בנסיעתה מבית אביה לכנען, על מנת שתהפוך, במשך הזמן, לארץ המובטחת. ואנחנו יודעים על פי הרומן – שהבטחות הן עניין לא מובטח…

על מנת לקשור את הקצוות – הרומן מציג את הדיאלוג כנקבע על ידי הרצון. אך הרצון אינו קובע או יוצר את החיים אלא רק משפיע עליהם במידה מסוימת. מצד שני, הדיאלוג מצליח להשפיע על הפירוש שדובריו נותנים לחייהם. בכך אנחנו חוזרים לאמיתותה של אִמרתה של אנה אמסטיין (שאני מקווה כי קראה את "המרתף"…) כי בכל החיים, החשוב הוא הסיפור על החיים. והדיאלוג, משמש כאחת הדרכים לספר על החיים תוך כדי התהוותם. ואולי הדיאלוג משמש ליעל מדיני אופן לבטא את רצונה לספר את הסיפור…

יעל מדיני, "המרתף," בהוצאת מטר, 2009, 571 עמ'


אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*