נולי


הַכַּלְבָּה שֶׁאָהֲבָה מֵתָה.
וּמִי יֹאהַב אוֹתָהּ?
קָרְאָה בְּסֵפֶר, שֶׁאֲנָקוֹנְדָה
לוֹפֶתֶת אֶת טַרְפָּהּ בְּגוּפָהּ הָאָרוֹךְ
עַד שֶׁהוּא נֶחֱנָק.
נוּלִי חוֹנֶקֶת אֶת עַצְמָהּ
בְּאֹכֶל. יוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁטִיחַ
שֶׁל הַכַּלְבָּה, וְאוֹכֶלֶת מֵהַבּוֹנְזוֹ שֶׁלָּהּ.
כְּשֶׁמַּחֲשִׁיךְ, הִיא קוֹשֶׁרֶת אֶת הָרְצוּעָה
לְצַוָּארָהּ, וְיוֹצֵאת.
הוֹלֶכֶת בַּמַּסְלוּל הָרָגִיל. אוּלַי
יִמְצָא אוֹתָהּ מִישֶׁהוּ,
אוּלַי יִקַּח אוֹתָהּ.

דליה


קָמָה אֶל נַעֲלֵי הַבַּיִת
מַאֲכִילָה אֶת הַכֶּלֶב
מוֹצִיאָה אוֹתוֹ לְטַיֵּל
מֵצִיצָה אֶל תֵּבַת הַדֹּאַר.
רֵיקָה.
מַאֲכִילָה אֶת עַצְמָהּ
כּוֹתֶבֶת מִלִּים עַל פֶּתֶק
מַחְבִּיאָה אוֹתוֹ בִּמְגֵרָה.
מִתְפַּקַּעַת.
הוֹלֶכֶת שׁוּב לַמִּטָּה
מִתְכַּסָּה בִּשְׂמִיכָה
שׁוֹכֶבֶת שָׁעוֹת עֵרָה.
קָמָה.
פּוֹרֶמֶת אֶת הַשְּׂמִיכָה
מְפַזֶּרֶת אֶת הַנּוֹצוֹת
נִגֶּשֶׁת לַכִּיּוֹר
שׁוֹבֶרֶת אֶת הַכֵּלִים.
מִתְפַּשֶּׁטֶת.
יוֹצֵאת לָרְחוֹב
רָצָה וְרָצָה וְרָצָה
אֶל הַנָּהָר.
מַכְנִיסִים אוֹתָהּ לַנַּיֶּדֶת
מְבִיאִים אוֹתָהּ לְהִסְתַּכְּלוּת.
אֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ.
מְמַשֶּׁשֶׁת אֶת כְּאֵבֶיהָ
בְּיָד מְאֻמֶּנֶת.
זֹאת לֹא אֲנִי, זֹאת הִיא,
אֲנִי מְשַׁנֶּנֶת. אֲנִי מְתֻקֶּנֶת.
זֹאת לֹא אֲנִי

תימור


אַתְּ מְשֻׁגַּעַת!
אוֹמְרִים לְתִימוֹר שׁוֹפְטֵי הַדַּעַת,
וְהַשְּׁכֵנִים מְהַנְהֵנִים.
דִּירָתָהּ מְלֵאָה אוֹצָרוֹת,
נִבְרָשׁוֹת וְכַדִּים מֵאַרְמוֹנוֹת עַתִּיקִים
שֶׁל שׁוּק הַפִּשְׁפֵּשִׁים.
עַל רֹאשָׁהּ נֵזֶר זָהָב,
בִּשְׂעָרָהּ פַּסִּים שֶׁל בְּלוֹנְדְּ מְחֻמְצָן,
שׁוֹכֶבֶת בְּמִטַּת אַפִּרְיוֹן
עוֹטָה קוֹמְבִּינֵזוֹן שֶׁל מֶשִׁי.
עֲצֵי דֶּקֶל נַנָּסִי סוֹכְכִים עָלֶיהָ,
בֵּין כַּפּוֹתֵיהֶם הִיא הוֹפֶכֶת
לְפַּנְתֵּרָה, הִנֵּה עוֹד רֶגַע
הִיא נִפְרַעַת מִשְּׁכֵנֶיהָ
קוֹרַעַת אוֹתָם בְּצִפָּרְנֶיהָ.
אֲבָל אֵין לָהּ כֹּחַ לָקוּם,
הִיא כְּבֵדָה מִדַּי,
בִּטְנָהּ מְלֵאָה כַּדּוּרִים.
וְאֵין לָהּ זְמַן, הִיא עוֹבֶדֶת
בְּלִהְיוֹת יָפָה
אַף שֶׁעִם הַגִּיל קְצָת הִתְעַגְּלָה
וְהִתְרַגְּלָה. הַשְּׁפִיּוּת, הִיא יוֹדַעַת,
דַּקָּה כְּצֶלּוֹפָן
וְאֵין בָּהּ כְּדֵי לַעֲטֹף אוֹתָהּ
בְּאַהֲבָה.
תִּימוֹר קָמָה, פּוֹתַחַת אֶת הַתְּרִיסִים.
תִּימְרוֹת עֲרָפֶל שֶׁל בֹּקֶר
מִתְפּוֹגְגוֹת. שֶׁמֶשׁ
יוֹצֵאת לְשָׁעָה קְצָרָה
מִסְתַּכְסֶכֶת עִם עֲנָנִים עַד עֶרֶב,
נִבְלַעַת בַּחֲשֵׁכָה.

האושר


פַּעַם גַּם אֲנִי צָחַקְתִּי –
הָיִיתִי מַלְכַּת הָעִיר,
רְחוֹבוֹת הִשְׁתַּחֲווּ לְפָנַי.
בְּשָׁעָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל לֵיל מְסִבּוֹת
עָמַדְתִּי בְּפִנַּת הָרְחוֹב
וְעָלְתָה בִּי כְּמִיהָה לְלֹא שֵׁם.
הִסְתַּכַּלְתִּי עַל הַגְּבָרִים שֶׁסְּבִיבִי,
הִתְכַּוַּנְתִּי לְהַשְׂבִּיעַ אוֹתָהּ
בְּסֶקְס מִזְדַּמֵּן.
וְאָז רָאִיתִי אוֹתְךָ.
הוֹשַׁטְתִּי יָד לִלְכֹּד אֶת דְּמוּתְךָ –
הֵי אַתָּה, חַכֵּה! מַה הַכִּוּוּן שֶׁלְּךָ?
וּכְבָר חָלַפְתָּ, עָבַרְתָּ עַל פָּנַי.
חִפַּשְׂתִּי אוֹתְךָ, רָדַפְתִּי אַחֲרֶיךָ –
לֹא וִתַּרְתִּי עַל הָאֹשֶׁר –
לְהָוָאנָה, לְלִימָה, לְלָה-פַּאז…
רָאִיתִי אוֹתְךָ שָׁר בַּסִּמְטָאוֹת,
אָשְׁרְךָ הֵסִיט רְחוֹב מִמַּהֲלָכוֹ.
תָּפַסְתִּי בְּיָדְךָ לֶאֱחֹז בְּךָ,
אֱמֹר לִי, מָה אֶעֱשֶׂה לְמַעַנְךָ?
כָּל מַלְכוּתִי בַּעֲבוּר הָאֹשֶׁר!
אֲבָל אַתָּה, בְּבִגְדֵי עֹנִי
רָקַדְתָּ עִם נְעָרוֹת צוֹחֲקוֹת,
אָדִישׁ לְמַלְכוּתִי.

ניקד: ש. יונתן

ארלט מינצר

ארלט מינצר היא תושבת רחובות, ילידת עיראק, 1945, שעלתה לארץ בעודה בת 6. היא פסיכולוגית קלינית ומרצה לפסיכולוגיה, ושחקנית בעברה. בימים אלה עובדת על ספר שירים ראשון.

ארלט מינצר קוראת שירה, ב-youtube
שיר של מינצר בבלוג “אצל אולי”

11 תגובות

  1. שירים יפים בשפה פשוטה וצנועה על נושא מורכב – השיגעון בראי החברה, ראי “השכנים המהנהנים”, וראו פוקו ו”תולדות השיגעון בעידן התבונה”.

  2. לכל אחד תשובה משלו לשאלותיך, יעקב.
    תודה לך ולכל המגיבים והקוראים.
    משמח ומרגש אותי החיבור שנוצר בינינו.

  3. וואו שירה עברית נוגעת,
    פרטת לי על מיתרים סמויים.
    התאהבתי בנולי.
    תודה תודה תודה

  4. ארלט
    שירה מאוד מיוחדת המעמידה באור את האנשים עם הבעיות הנפשיות ואותנו “השפויים” בצל. שפה שירית נהדרת
    ועם זאת צנועה. מצפה לספר

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן