צ'ארלס ברנסטין: נגד חודש השירה הלאומי ככזה

שבוע הספר

[ תירגם מאנגלית: ערן הדס - לקראת שבוע הספר העברי ]

והם אומרים
שלו רק שרתי שירים יותר קלילים
היה לבי שקט
אך זו אינה אמת
כי מרחוק ניכר: תחושה
תעיד רק היא על יופי
אף אם קורא נבער יטיל בה דופי
אך זו לי דת, אריבה
על כך ששירתי תניבה
אמנם אין ערך לה בעת תחל פריחה
רק מאוחר יותר, לזה שירוויחה
-ג'ירו דה בורנל (המאה ה -12)

אפריל הוא האכזר בירחים עבור השירה.

כחלק מהריטואל האביבי של חודש השירה הלאומי, משוררים נגררים באופן סמלי לכיכר הציבורית על מנת שישפילו אותם, בטענה שהמוצר שלהם לא זכה לחדירת שוק מספקת, ולפיכך יש להחיותו באמצעות קרן ההחייאה המלאכותית (ARF*), פן תתמוטט צורת האמנות הזו מתוך אוזלת ידה וחוסר רלוונטיותה, וכתוצאה מחוסר עניין לציבור בקרב המוני אמריקה.

המוטו של חודש השירה הלאומי של ARF הוא: "שירה היא לא כל-כך נוראית, באמת".

חודש השירה הלאומי ממומן ע"י האקדמיה למשוררים אמריקניים, ארגון שמנצל את מעמדו כזרם המרכזי להדיר מתוך פעילויות הקידום שלו רבים מן הזרמים האחרים, היצירתיים, שיוצרים את לבה הפועם לכל עבר של השירה. פעילויות האקדמיה במהלך חודש השירה נוטות להתמקד בשגור יותר בשירה העכשווית, כך שאולי השם המדויק יותר לפרויקט צריך להיות "חודש שירת המיינסטרים הלאומי". אז נוכל אולי לייעד את אוגוסט להיות חודש השירה הלא פופולרית הלאומי.

באמצעות תכניתה להפיץ שירת חרוז-חופשי "בטוחה", יוזמתה הראשית של האקדמיה במסגרת חודש השירה הלאומי היא לחלק מיליוני "ספרי שירה" גנריים לאנשים אקראיים ברחבי הארץ. התכנית נועדה לקדם חווית קריאה בטוחה, ומבוססת על ההנחה ששירה בטוחה היא אמצעי המניעה היעיל ביותר נגד חוויה אסתטית.

שירה חינמית לעולם אינה חופשית**, וכזה הוא גם החרוז החופשי כשהוא נטול דפוסים.

אוסקר ויילד כתב פעם, "רק העוסק במכירה פומבית מעריץ את כל אסכולות האמנות". חודש השירה הלאומי מתיימר לקדם באופן שווה את "כל" השירה, כאילו שלתמוך בכל השירה, כמו תמיכה בכל המפלגות, מאפשר לתמוך באיזושהי שירה.

מהות חודש השירה הלאומי היא לאפשר שירה שתהיה בטוחה לקוראים על-ידי קידום דוגמאות שלה שנבחרות על-פי היותן התפלות ביותר וה"חיוביות" ביותר מבחינה מוסרית. המסר הוא: שירה טובה לכם. למרבה הצער, קידום שירה כאילו היא תחנת רדיו שמשדרת מוזיקת "איזי ליסנינג" רק מחזק את התובנה ששירה היא לא רלוונטית מבחינה תרבותית, והדבר גורם עוול לא רק לשירה שנחשבת לשנויה מדי במחלוקת או קשה לקידום, אלא גם לשירה שמקודמת בצורה הזו. "נגישות" הפכה למעין ציווי מוסרי, שמתבסס על הרעיון המתנשא שלפיו הקוראים מאותגרים אינטלקטואלית, ולכן אסור להציג להם דבר לבד מן השירה הבטוחה. כאילו שירה תעשה לאנשים טרן אוף משירה.

שירה: דרושים קוראים. סוג השירה שאני רוצה הוא לא אמנות שמחה עם מסרים מעודדים ורגשות קלים להבנה. אני רוצה שירה שתהיה רעה עבורכם. בהחלט לא סוג השירה שפולקסווגן תרגיש בנוח לצרף לכל מכונית שהיא מוכרת. תאמינו או לא, זה היה אחד מן הרעיונות של האקדמיה לחודש השירה הלאומי בשנת 1999.

היעד הנחשק ביותר של האקדמיה בחודש השירה הלאומי הוא להגביר את מכירות ספרי השירה. אך בסורקי כמה מנותני החסות המרכזיים של התכנית בשנים עברו, איני מסוגל שלא להעיר (למעשה אני כן מסוגל אבל מעדיף שלא) שחלקם נמנה עם הגורמים העיקריים שפועלים באופן פעיל נגד הפצה נרחבת של שירה. רשתות הספרים הגדולות אינן ידידות של ההוצאות הקטנות והחנויות העצמאיות, שהן התומכות העיקריות של כל סוגי השירה האמריקנית: הרשתות הביאו לסגירת רבות מן החנויות העצמאיות, ועשו את החיים קשים לרוב ההוצאות הקטנות (שם יוצאת לאור רוב השירה) להגיע לאפיקי מסחר נרחבים, מפני שמן הספרים של ההוצאות הקטנות נמנעת הזכות להגיע לחנויות שבבעלות הרשתות. אעיר גם כי השנה גם ניו-יורק טיימז הוא ספונסר עיקרי של חודש השירה הלאומי; אך לו היה לוקח הטיימז ברצינות את מלאכת ביקורת או סקירת ספרי השירה וערבי השירה, הוא היה עושה שירות נפלא בהרבה לשירה מאשר לפרסם את תמיכתו בחודש השירה הלאומי. זה נראה לי מקביל ליצרני סיגריות שנותנים חסות למרפאה שמתמחה במחלות ריאה. ואמנם, חלק מייעודו של חודש השירה הלאומי הוא לפרסם את חודש השירה הלאומי ואת נותני החסות שלו – והנה, האקדמיה קונה שטח פרסום רחב בעיתונים, שבו לא מוזכרים משוררים או שירים, אלא רק עצם קיום חודש השירה הלאומי וכמובן, בכיתוב בולט, רשימת התומכים, שלמעשה נותנים חסות לעצמם.

המסלול שבו צועדים האקדמיה והמוסדות התומכים בה מוטעה, מפני שהארגונים הללו החליטו לקדם לא את השירה עצמה אלא את הרעיון שיש שירה, ולעתים קרובות מדי הרעיון שיש שירה לא מותיר כמעט מקום לשירה עצמה. שוב ושוב נשמעים קולותיהם של דוברים רשמיים שמעוניינים לתמוך בפרויקטים שמאפשרים גישה מהירה ויעילה לשירה, ושהמכשול הגדול ביותר לגישה זו הוא, אמנם, השירה עצמה, שלא מצליחה לספק את שירים קלים לקריאה, שלהם ניתן המנדט הזה.

הפתרון: למצוא שירה שדומה ככל הניתן לחווית הקריאה הקלה של רוב האמריקנים, תחת הסיסמה: מספיק עם הקושי! הפכו את השירה ערבה לחכו של העם! במיוחד בתכנית החומש, שיצאה לדרך עם סיסמאות של "הסוו את טעמה החומצי של האסתטיקה באמצעות ציפוי סוכרזית", והדגישה ייצור שירה בסאונד-בייטס קצרים מלווים בדימויים מהסוג של MTV, כך שאנשים לא יוכלו אפילו להבין שמה שהם מקבלים הוא שירה.

זוהי הגאונות של תכניות הגישה הספרותית החדשה: ככל שתדלל את האמנות, כך ניכר יהיה שתגדיל את הגישה. אבל גישה למה? לא למשהו שיעניק לקורא או למאזין תחושה חזקה שלשירה יש משמעות, אלא גישה לגרסה מהולה שחסרה את האדג' התרבותי ואת החדות האסתטית של עידית התרבות הפופולרית של ההמון. הסיבה היחידה לכך ששירה היא בעלת משמעות היא שיש לה משהו אחר להציע, משהו שנספג באופן איטי יותר, אולי, אך יותר אינטנסיבי, ומשהו שהוא בהכרח קטן יותר במונחי קהל. לא טוב יותר מתרבות המונית, אלא אלטרנטיבה חיונית לה.

כושר ההמצאה, ההתאמה של השירה לימינו, זהו הדבר היחיד שהופך את השירה לבעלת משמעות. וזה אומר להפוך את השירה לחומר מבחינה קולית, ויזואלית, תחבירית וסמנטית. שירה היא בעלת חיות רבה כשהיא מוצאת דרכים לעשות בסביבה רווית-מדיה דברים שרק שירה יכולה לעשות, אך שירה היא במידה רבה מתה כשהיא סוחרת באותו מטבע ישן שוב ושוב.

כאלטרנטיבה לחודש השירה הלאומי, אני מציע לקיים חודש אנטי-שירה בינלאומי. כחלק מהפעילויות, כל השירים שמוצבים במקומות ציבוריים יכוסו – מפסל החרות ועד לכיתובי ציטוטים על בנייני ממשלה. השירה תוסר משידורי הרדיו והטלוויזיה (בדיוק כמו במהלך שאר 11 חודשי השנה). הורים יתבקשו שלא לקרוא לילדיהם את אמא אווזה או סיפורים מחורזים אחרים, אלא רק… פרוזה. מוסדות דת יאלצו לוותר על קריאת פסוקים מן הליתורגיה ויאמרו רק תרגומי פרוזה מהתנ"ך, כשאיסור מוחלט יוטל על מזמורים. בכנסיות שחורות יתבקשו המטיפים בנימוס להפסיק את מלאכתם. ועדת האנטי-שירה תכלא את כל החתולים למשך חודש. ערבי שירה יוחלפו בהרצאות עזרה עצמית. מכתבי אהבה יכילו רק פסקאות שהן תאוריות. אימוני האביב בבייסבול יתחדשו רק במאי. שום מוזיקה קולית לא תושמע ברדיו או בהיכלי הקונצרטים. ילדים יאלצו להפסיק לשחק בסטירות וספירות ובמשחקי שירה, ולדבוק אך ורק במשחקי לוח וכדורגל.

כחלק מהקמפיין, העיתונים הגדולים יפרסמו מודעות על דף שלם שיכיל את הטקסט הבא:

קדימה, אל תקראו שום שירה.
לא תוכלו להבין אותה בכל מקרה:
הדברים הטובים יחלפו ממילא מעל לראשיכם.

ואין שם שום פרסומות להחיות את האקשן.

על כל פנים, תגמרו עם כאב ראש בניסיון לפענח
מה השירים האלו אומרים כי מה שהם אומרים זה
שום דבר.

מי צריך את זה.

עדיף ללכת לקולנוע.

* ARF = הב, הב – קול נביחת הכלב.
** Free = חינם / חופשי

צ'ארלס ברנסטין

צ'ארלס ברנסטין הוא יליד ניו יורק, 1950, ואחד הבולטים שבמשוררי תנועת הלנגוואג' המשפיעה. ברנסטין למד פילוסופיה בהרווארד אצל הפילוסוף החשוב סטנלי קאבל, וערך את המגזין לנגוואג' עם ברוס אנדרוז בסוף שנות השבעים. שימש כמרצה באוניברסיטאות באפלו ופנסילבניה וכמרצה אורח בקולומביה, פרינסטון ובראון. הוא מחברם של 17 קובצי שירה, בנוסף לחיבורים עיוניים ולמלאכות עריכה.

אודות ערן הדס

משורר, תכניתן ואמן ניו-מדיה. מחבר שישה ספרים, ובהם ספרי השירה המתוכנתת 'קוד' ו-'אנשים שאתה עשוי להכיר'. עוסק בחיבור בין שירה לבין טכנולוגיה, ובין שיתופי הפעולה שלו תוכנה שמחברת שירים על-סמך גלי המח של הכותב‏, ורובוטית שמראיינת בני-אדם על אנושיות.יוצר דמות משוררת האינטרנט הבדיונית צאלה כץ, חבר בהרכב 'בנות טיורינג', חבר קבוצת 'גרילה תרבות' ומארגן הפגנת המשוררים נגד חוק המאגר הביומטרי. בעבר ערך והגיש את תכנית הרדיו 'סלון ניו-מדיה' בתחנת 'רדיו כל השלום'. http://eranhadas.com
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , , . קישור קבוע.

7 תגובות על צ'ארלס ברנסטין: נגד חודש השירה הלאומי ככזה

  1. מאת יובל ג.:‏

    מסכים עם כל מילה, שאפו לברנסטין ולהדס המתרגם, והדבר רלוונטי גם ל"מאבק המשוררים" שלנו פה, שאני תומך בו בכל לב, אבל טפשי להתנחמד למי שרוצה להשתין עליך במחיאות כפיים אטומות.

  2. מאת סער יכין:‏

    מאמר מצוין ותרגום יפה. תודה.

  3. מאת אלי אשד:‏

    לא מסכים .
    אין לי התנגדות להצעות של ברנסטיין מה כן צריך לעשות ,אבל אפשר בקלות לשלב אותם באירועים שכבר קיימים ושכנגדם הוא יוצא. אירועים מהסוג שהוא מציע יכולים לשמש פשוט כאופציה נוספת עבור הקהל שאינו מעוניין ואינו מתעניין באירועים מהסוג שלהם הוא מתנגד.
    אני חושב על פסטיבל השירה של שדה בוקר שבו אני מבקר קבוע .ושם מידי שנה יש לצד אירועי השירה המכופתרים "הרשמיים " גם אירועי "אנטי שירה " בדיוק מהסוג שעליהם מדבר ברנסטיין ש אותם בדרך כלל מקיימים רועי ארד וחבורתו. לא נראה לי שהאחד מפריע לשני .ההפך הם עוזרים אחד לשני .מי שאינו מעוניין בהרצאה על שירת ביאליק יכול ללכת לאירוע האנטי שירה של קבוצת "מעיין " שמתקיים באותו הזמן .
    בסופו של דבר יש סכום כסף מוגבל לאירועי שירה אז יש לנצל אותו בצורה מיטבית לתת פיתחון פה גם לאלו וגם לאלו במקביל.

    • מאת סער יכין:‏

      הי אלי,
      ברנשטיין לא מדבר על אירועי שירה אלטרנטיביים אלא על אנטי-שירה / העדר שירה. לי זה נשמע חזון נפלא אם כי אוטופי. לדעתי אם היינו מצליחים לתת לשירה לישון חודש, הייתה מתעוררת מאוששת וחזקה מאי-פעם.
      יש הבדל בין מה שטוב למשוררים (פסטיבלים, אירועים – בין אם מטולה או שמא מעיין, תמיכה ממשלתית, קרנות, וכו') למה שטוב לשירה (כתיבה רבה וטובה). לא בטוח ששני הדברים הולכים יחד. בארץ משוררים רבים מרגישים שמצבם כמשוררים אינו טוב. מצב השירה, לעומת זאת, טוב מאוד.
      בכל מקרה יש הצעות שכוחן לא ביישומן אלא במה שהן מעוררות, ובגלל זה המאמר מצוין.

    • מאת ערן הדס:‏

      אלי,

      חבל שאתה משתמש בטרמינולוגיה שגויה. כפתורים בחליפה אינם מסייעים לאירועי שירה. אני נמנה על הבודדים שהצליחו להשתתף בפסטיבל שדה-בוקר הן באירוע "מכופתר" והן באירוע "לא מכופתר", ואני חושב שלא ניתן לקבוע חד-משמעית מי מהם עונה להגדרה "אנטי שירה" יותר מן השני. אני מציע לאמץ את טרמינולוגיית הסוכרזית, עליה מדבר ברנסטין, מפני שהיא חיובית ולא "אנטי".

  4. מאת יובל ג.:‏

    אם אני מבין נכון ברנסטין יוצא נגד ההזנייה של השירה, הקבצנות של קוראים בכל מחיר, ההתמכרות לאהבה עצמית ולמחמאות, גם על חשבון השירה עצמה. שירה על עצים (מסכנים העצים) חודש השירה, וכו' – אבל אנשים לא רוצים שירה, אז שילכו לעזאזל. לא צריך לדחוף להם לפה כמו לפטם עגל. מי שרוצה – יכול לקרוא, זה לא כל כך קשה.

  5. מאת יובל ג.:‏

    כלומר די ל"סנגוריה על השירה" (כמו שכתב שלי). די להתנחמדות הזאת בפני השלטונות, התרבות, הקהל במסגרת עיסקה בה אנחנו המשוררים נוכיח את נחיצותנו ואת העובדה שהרייטינג הנמוך שלנו מקורו בהעדר תקשורת מצידנו ואנחנו נכפר על כך בכל פייסבוק, השקה, הרצאה , פסטיבל שירה, ובתמורה אתם לא "תגרשו אותנו מהעיר", די להצדקות הריטינגית הזאת: שירה לא נועדה להמונים וזהו, מי שבא – ברוך הבא, מי שלא – לא, ממילא מערכת החינוך הורסת כל סיכוי לתלמיד צעיר לאהוב שירה (אולי שם יש טעם לפעול) , או בקיצור: תביאו לנו כסף, בני זונות מזוינים מהממשלה/ עיריות וכו', כסף להוציא את ספרינו, להדפיס את כתבי העת שלנו, כסף כתמיכה למשוררים ומשוררות במצוקה, ובתמורה אנחנו נמשיך להעשיר את התרבות העברית. כלומר לכתוב שירה – לא להיות זונות של תשומת לב, קבצנים של לייקים.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*