סיפור קצר ליום השבת / "המכתב" של חיים מזר

שקט אטום פוסע בתוך הדממה, על בהונותיו הוא מהלך לא להפריע לנמנומי הרהוריו של זקן תמהוני. "מה זה?" שאל הזקן כבדרך אגב והמשיך לנמנם את חלומותיו רבי הרזים. השקט המשיך בפסיעותיו ובביטחון הלך וקרב לזקן המנמנם. "לא!!!" זעק הזקן כנשוך נחש ועמד על רגליו האחורית תוך זקיפת אוזניים משוננות שהעידו על פחד חסר הסבר אשר תקפו ולא הניח לו ,לנפשו, במשך שעות ארוכות.

מקץ ימים התעורר הזקן מתרדמתו והחל לנוע במעגלים מקצה אחד של המיטה בה שכב את חלומותיו – לקצה השני של המיטה. כך הוא נע חודשים ושנים. מסעות רבים נערכו ליד המיטה וכל זאת בהנאה חסרת הסברים ומעצורים. נדמה היה כי הזקן נהנה מכל רגע של מסע אינסופי זה ואכן כך היה הדבר. יתרה מזאת, כל אריח היה עבורו כוכב לכת אחר. כל אריח היה שרשרת חוויות שאין כדוגמתה. מקץ כל סיבוב היה נעצר למספר שניות ובתום אתנחתא זו המשיך במסעו האינסופי.

זאת אמורה היתה להיות טיסה אינסופית בין כוכבי לכת דמויי אריחים וזאת היתה טעותו של הזקן. מאי שם ממרחבי חדרו הצר הופיע דוור נמוך קומה וצר מידות והשאיר בידי הזקן מעטפה מסתורית משונה היתה המעטפה, גדולה. מבוילת, חסרת מען ועליה חותמת של דואר רשום. בידיים רועדות. פתח הזקן את המעטפה והחל לקרוא:

אל X היקר

במשנה תוקף אני חוזר על ברכתי הנדושה ומתבקש למסור לכבודו כי יסור בהקדם האפשרי לתוך הרהוריו החלומיים לפרק זמן קצר. אבקש את תשובתך המירבית עד סוף שעת חלום אחת.

בברכת מנחמים

אל חלום

בתום הקריאה, קיפל הזקן את המכתב, תייקו בתוך מקטרתו, כיוון את שעוניו המתקפלים שהיו תלויים וחסרי מחוגים מעל יצועו ועצם את עיניו לשעת חלום אחת ואז החלו להתרחש מעשים תמוהים בחדרו הקטן וצר המידות.

הדוור הופיע שוב. הפעם הוא היה קטן יותר מאשר בביקורו הקודם. הוא הופיע כנמלה וכשבידיו שוב מכתב. כעבור שניות ספורות הוא נעלם ובעקבותיו שיטפון אדיר של שעונים, מחוגים שבורים, נרות דולקים וצופרי אזעקה מילא את החדר מרצפתו ועד לתקרתו. לא נשאר סנטימטר מעוקב אחד בו יכול היה הזקן למצוא מקום מסעד לגופו הדואב. רק גשם של חפצים סוריאליסטיים המשיך לרדת במטחים מדודים קצובים, כל עשר שניות חפץ אחר.

ברוב ייאושו התכרבל הזקן בתוך עצמו מתוך תקווה כי התכרבלות זו תקטין את חבטותיהם של ממטרים מוזרים אלה. תוצאת ההתכרבלות לא איחרה לבוא. הזקן נעלם ובמקומו הופיעו כלב זקן נגוע חלודה ואדם צעיר בשנות השלושים המוקדמות שלו. הכלב נבח ללא הפסק והצעיר הסתכל בבעתה והשאלה "מה לכול הרוחות אני עושה כאן?" זעקה מתוך עיניו. בכוחות הדלים שעדיין נותרו לו ניסה הצעיר לפרוץ את דלת החדר וללא הצלחה. המאורעות החלו לרדוף אחריו במהירות חסרת מעצורים. רשתות הדייגים לכדוהו מכל עבר. צליליהם של מכוניות מירוץ ניקרו את אוזניו, השעונים חסרי המחוגים החלו לתקתק, הכלב התמהוני התגמד וגדל חליפות, מיטת הזקן נסקה אל על, נחתה, נסקה אל על, נחתה ללא הפסק ורעמי צחוק נשמעו במורד התקרה ולבסוף יד נעלמה טלטלה אותו בחוזקה. משפקח את עיניו מצא עצמו עירום כביום היוולדו עומד בקרקעיתו של אוקיינוס סגול ומאות אלפי דגים מביטים בו בעיניים תמהות. ידיו ורגליו שינו צורתן והפכו לסנפירים, ראשו התחדד וקיבל צורה של קונוס קטום וכל גופו כוסה בקשקשים. בלא שירגיש בכך הפך הצעיר לדג טורף חסר רחמים. מחשבותיו תועלו עתה לאפיק אחד בלבד. לנקות את עולם החי שבו. להישאר אחד ויחיד.

האמנם?

צלצול חזק הקפיצו ממיטתו ורק אז הבין הצעיר כי החיזיון לא היה עד עתה, לא היה יותר מאשר חלום. כעבור שנים רבות בשוכבו על ערש דווי הבין הצעיר את פשרו של החלום. חלחלה אחזה בגופו. היה זה מאוחר מדי.

17.3.1979

אודות חיים מזר

בעל B.A במדע המדינה וסוציולוגיה. עורך לשוני של ספרות טכנית. חבר באגודה הישראלית לאסטרונומיה ובאגודה לחקר עב"מים. פרסם מאמרים באתר הידען, באתר של אלי אשד על ניתוח ספרותי, ובכתב העת של האגודה לאסטרונומיה בתחום גיאולוגיה ואטמוספירה של כוכבי לכת. כמו כן כתב על ייעוץ ארגוני, מדע המדינה, היסטוריה עם היבטים ניהוליים, בינה מלאכותית, חישוב מקבילי, מקרא ,סוציולוגיה, מודיעין (בכתב העת של המל"מ), וכלכלה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

תגובה אחת על סיפור קצר ליום השבת / "המכתב" של חיים מזר

  1. מאת סבדרמיש/ יהודה:‏

    הסיפור המוזר ביותר שקראתי אי – פעם! אבל יש לציין שעל אף מוזרותו הוא מצא חן בעיניי.
    יהודה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*