כתב העת הוותיק של אגודת הסופרים “מאזניים ” שמתקיים ברציפות מזה 84 שנים עובר שינוי דרמטי. העורכת הוותיקה ציפי שחרור עזבה אותו . התמנה לו עורך חדש הדוקטור משה גרנות מבקר וחוקר ספרות.

גרנות כבר פירסם אנתולוגיה בת שתי כרכים של המיטב של “מאזניים”  המהווים רטרוספקטיבה על כתב העת של אגודת הסופרים “מאזניים”לרגל מלאת שמונים שנה לקיומו. שני כרכים  אלו הם השגים יוצאי דופן בתיעוד  ההיסטוריה של עולם הספרות הישראלי. לרגל פרסום גליון “מאזניים” הראשון בעריכתו , גליון יוני 2013  הנה ראיון עם משה גרנות.

 אלי: איך נוצר פרויקט שני הכרכים של “גבורות למאזנים”?

  גרנות :ב2009 מלאו בדיוק 80 שנה לייסוד כתב-העת “מאזנים” בידי ח”נ ביאליק, פ’ לחובר וי”ד ברקוביץ’.  “מאזנים” ראה אור בעקבות עימות חריף עם עורכי הביטאון הקודם של אגודת הסופרים “כתובים”, הלא הם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי. “כתובים” חדל להופיע, ואילו “מאזנים” חי ובועט עד היום. מנכ”ל האגודה ב 2009 היה משה מיטלמן, והוא שכר אותי לערוך את “גבורות למאזנים”, ואני ביקשתי להיעזר בעצותיה הטובות של ועדה מייעצת שכללה את “פרופ’ הלל ברזל (יו”ר), ד”ר דורית אורגד, יעקב ברזילי, ענת זגורסקי-שפרינגמן, הרצל חקק, נורית יובל ומנחם פאלק. האיש שעזר לי במיוחד היה דוד מלמד. הכרך הראשון ראה אור ב 2009, והכרך השני ב 2012.

 אלי:כמה שנים עבדת עליו?

 גרנות :על הכרך ראשון עבדתי 4 חודשים. כיוון שמרבית החומר עבור כרך שני היה מוכן, הכרך השני ראה אור בפחות מחודש מהיום שקיבלתי מנדט מהמנכ”ל החדש, ארנון פורת.

 אלי :לפי איזה קריטריונים בחרת את היצירות שהופיעו בשני הכרכים?

  גרנות :בחירת היצירות שמופיעות באסופה כמו “גבורות למאזנים” היא בדרך כלל די שרירותית, ותלויה בטעמו האישי של העורך. יחד עם זאת, השתדלתי לא להיות “תפוס” מדיי, והתחשבתי גם בטעמם של אחרים. בדיעבד, ניתן לומר שיש באסופה ממיטב היוצרים והכותבים: נורית גוברין, שמאי גולן, פועה שלו-תורן, חיים באר, יהודה אטלס, איתמר יעוז-קסט, רוני סומק, עמוס עוז, אלי עמיר, הלל ברזל, דן מירון, א”ב יהושע, חיים גורי, עמליה כהנא-כרמון – מקבץ מקרי, ולא ממצה.

 אלי :האם היו יצירות שרצית שייכנסו, ונשארו בחוץ?

  גרנות :באיזה שהוא שלב החליט המנכ”ל דאז, משה מיטלמן, שהוא עורך על, ומנע ממני לשבץ באסופה כותבים כמו דן מירון, אביבה דורון, א”ב יהושע, רפי וייכרט, חיים גורי, אהרן אלמוג, ורבים אחרים. כשנעמדתי “על הרגליים האחוריות”, הוא פשוט פיטר אותי, ולצערי, יו”ר האגודה לא התערב. כך שכב החומר במשך חודשים, והסתבר שלא כל כך פשוט לקיים את המפעל בלי עריכתי. נקראתי אחר כבוד לסיים את המלאכה, תוך הבטחה שהכותבים הנ”ל ישובצו בכרך ב’. אלא שכרך ב’ לא יצא כל עוד משה מיטלמן היה מנכ”ל, ורק כשהחליף אותו ארנון פורת, קיבלתי אישור להמשיך בעבודה, אבל לא היה כסף לכריכה קשה, כך שכרך ב’ יצא בכריכה רכה. העיקר שהוא ראה אור.

 אלי :איזו תקופה היא לדעתך תקופת השיא של “מאזנים” ככתב-עת? מדוע?

  גרנות :קשה להצביע על תקופה מסוימת כתקופת שיא. ערכו את “מאזנים” ענקים, מח”נ ביאליק, פ’ לחובר וי”ד ברקוביץ’, דרך י’ פיכמן, ש’ צמח, ד’ שמעוני, יעקב שטיינברג, אשר ברש, ישראל כהן, ב”י מיכלי, ישורון קשת, עזריאל אוכמני, ורבים וטובים אחרים (ראה סקירתו המושקעת של דוד מלמד בכרך א של “גבורות למאזניים “, עמ’ 82-73). נדמה לי שתקופת השיא הייתה ארוכה, והיא כללה את הגיליונות בהם כל מחבר קיבל שכר סופרים. מזה עשרות שנים אין תמלוגים לכותבים. אדרבה, יש כותבים שמוכנים לשלם כדי שיפרסמו אותם. ב”מבול” הכותבים הזה יש יתרונות, וגם חסרונות.

 אלי:מה אתה מתכנן עבור כתב העת, עתה כעורך “מאזנים”?

  גרנות :מי שמצפה כי עורך חדש יחולל מהפיכה בכתב העת הוותיק והאהוב שלנו – עלול להתאכזב קמעא – אני סבור שבספרות, כמו בפוליטיקה עדיפה האבולוציה על פני הרבולוציה. מרטין בובר לימד אותנו שלאדם צריך להיות “מקום מעמד איתן”, כלומר, זיקה אל העבר, ו”רגל שלא תהא כבולה כבסד”, שמשמעו – פתיחות אל העתיד (“דעותיו הקדומות של הנוער”; מתוך “הרוח והמציאות”, מחברות לספרות, תש”ב). יש לי הערכה רבה לעבודתה המסורה והמקצועית של קודמתי, ציפי שחרור, שערכה דו-ירחון זה במשך שש השנים האחרונות, ואפשר ללמוד ממנה רבות. יחד עם זאת, כאמור, הלב צריך להיות פתוח לכל שינוי שעשוי למצוא נתיבות אל הקוראים. כאמור, לפחות בהתחלה, מדובר בשינויים קלים בלבד: הוספת שני מדורים חדשים: “ספרים מן העבר” (שהייתה לו גיחה חד-פעמית ב”מאזנים” אוגוסט 2012), ו”סיום עם חיוך”, מדור שילחלח מעט את הרצינות התהומית שכולנו – סופרים, משוררים, מבקרים – לוקים בה. עוד שינוי קטנטן: לכל סוגה יוקצה מדור נפרד. הקוראים נקראים להביע דעתם על שינויים אלה.

 באיזה יצירות ואיזה סוגים אתה מעוניין עבורו?

  גרנות :כאמור , אינני מתכוון לחולל מהפיכות, אלא רק שינויים קלים והדרגתיים. אקבל ברצון ביקורות על ספרים חדשים, שירים, סיפורים, וכן, כאמור, יהיה מדור של ספרים מן העבר – תחום שכמעט איננו זוכה לטיפול בכתבי העת הספרותיים ובמדורי הספרות בעיתונות היומית – וגם מדור של טיפת הומור – סוגה שגם היא חסרה בכל כתבי העת הספרותיים.  אורי צבי גרינברג, שהיה משורר חמור סבר, העריץ ממש את ההומור של שלום עליכם, שיצירתו הייתה שונה במאה ושמונים מעלות מיצירתו שלו. אני גם כן מעריץ את מי שמסוגל להעלות חיוך על שפתיו של הקורא, מבלי לרדת לביבים של הבדיחה הבוטה.

 אלי:מהם הקריטריונים שלך בבחירת כתבים עבור “מאזנים”?

 גרנות :כבר ציינתי לעיל, שבהכרח בחירתו של עורך היא שרירותית, ותלויה בטעמו האישי. יחד עם זאת, יש ל”מאזנים” ועדה מייעצת, שבראשה המשורר יעקב יעקב, וחבריה – פרופ’ אדיר כהן, הסופר אלי עמיר והמשוררת נילי דגן. אני מתכוון לכרות אוזן לעצותיהם.

 אלי :האם יש לך מניפסט של מה שאתה מבקש לפרסם ב”מאזנים”

 גרנות :”מניפסט” היא מילה גדולה עליי. יש לי תכניות, ואת חלקן פרשתי בתשובה לשאלה 6 . פירוט יתר תמצא אתה, וימצאו הקוראים ב”דבר העורך” של גיליון יוני הקרוב.

 תודה למשה גרנות .אנחנו מחכים לראות האם יצור ב”מאזניים” כתב עת ספרותי משכמו ומעלה שהיצירות המתפרסמות בו ישארו בזכרון הקוראים לאורך זמן ? או שמה ישכחו מלב כמו העיתון של אתמול ?

נחיה ונראה.

ראו גם

“מאזנים ” בויקיפדיה

 ציפי שחרור נפרדת מ”מאזניים “

ראיון עם משה גרנות  בודד מול המערכת

אלי אשד, טייס בין הכוכבים : : חיי אילן רמון לילדים, בלוג באתר “רשימות”

אלי אשד, יש תמורה לאגרה? לקסיקון הסופרים העבריים בהווה, בלוג באתר “רשימות”, 15 בפברואר 2007

10 תגובות

  1. על פי לקסיקון הסופרים העבריים ” יעקב יעקב הוא …. משורר, סופר, עורך.
    נולד ב-1942 בעיראק, עלה לארץ ב-1951.
    בוגר מכללה למורים ובית הספר לעובדי הוראה
    בכירים, שימש מחנך, מנהל בית ספר, מ”מ ראש
    המועצה מבשרת ציון, יועץ פרלמנטרי של סגן יו”ר
    הכנסת, יועץ השר לאיכות הסביבה, שר העבודה
    והרווחה והשר לביטחון פנים. ניהל את אגף התרבות
    בעיריית ירושלים. משמש כיום כממונה על המחלקה
    להשכלת מבוגרים והאוניברסיטה העממית הירושלים. פעיל בגופי תרבות שונים: פסטיבל ישראל, תיאטרון ירושלים, מועצת הפיס לתרבות ואמנות, איגוד ישראלי לעיתונות תקופתית, אגודת הסופרים; עורך כתב העת “ההתחדשות”.

  2. בעיקרון אני מעוניין לקיים כאן ראיונות עם כל העורכים של כתבי המודפסים בספרות יפה וגם אלו שברשת.ב”יקום תרבות “אנחנו מעוניינים לסקור ולהעריך את כלל כתבי העת בתחום הספרות והתרבות בעברית .
    מי שמעוניין שאקיים עימו ראיון מוזמן ליצור עימי קשר.

  3. גרנות כותב במאמר המערכת שלו בגיליון החדש של מאזניים” :
    מעולם לא הייתה נגישות כזאת של היוצר אל הקהל כפי שהיא קיימת היום – סופר, צייר, פסל, מוזיקאי – אינם זקוקים לשום גושפנקה של בר-סמכא כדי להביא את יצירתם לידיעת הציבור – די לו ליוצר שהוא מפיץ אותה בפייסבוק, ומאות אנשים, לעיתים אפילו אלפים – נחשפים אליה. דרך לא פחות יעילה היא לשלוח את היצירה לאחד מכתבי העת האינטרנטיים, ואלה, על הרוב, ישמחו לפרסם, ושוב מתרחשת היחשפות כמעט אינסופית אל צרכני התרבות שברשת.

    ואף-על-פי-כן, היוצרים מתדפקים לעיתים בייאוש ממש אל שערי כתבי העת “הנייריים”, ורואים בעצם הפרסום בכתבי עת אלה – עליית מדרגה. בשנים האחרונות כתבתי מאות רצנזיות על ספרים שנשלחו אליי על ידי כותבים שונים, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, ממש התחננו בפניי שאעשה כל מאמץ שהרצנזיות יתפרסמו ב”מאזנים”, “גג”, “עיתון 77”, “פסיפס”, “אפיריון” וכד’. כתבי-עת אלה “מופגזים” ממש בחומר, ורק אחוז מזערי מכל המגיע אליהם הם מסוגלים, ורוצים, לפרסם. על הרוב, על כן, אני נאלץ להשיב את פניהם של הכותבים המוטרדים ריקם – לא ממש, כי אני מצליח לפרסם את הרצנזיות בכתבי-עת אינטרנטיים מכובדים. אבל, כאמור, עבור כל הכותבים זוהי ברירת מחדל.

    מסתבר, אם כן, שכתב העת “הניירי” הוא לא “נמר של נייר”, כפי שרבים מיהרו להספידו – הוא נמר ממש, ששיניו וציפורני חדות, והוא מעורר כבוד ויראה, וגם התפעלות מגמישותו ומיפי חברבורותיו!

    לא קל להיות עורך של כתב-עת “ניירי” – החומר המגיע אליו הוא בעל ממדים ענקיים, וההכרח לסנן, ולשאוף אל המצוין, יכול לגרום לייסורי נפש ממש, שלא לדבר על הטרחה הבלתי נדלית בנבירה בתוך בליל הגרפומניה שמגיע אל שולחן המערכת. לעורך “מאזנים” נוסף עוד קושי – עצם היותו ביטאון של אגודת הסופרים. דרכן של אגודות הוא לשאוף לשוויון בין חבריה, אלא שבאמנות אין שוויון, ודבר זה ממש איננו נתפס אצל מי שמשלם מיסים לאגודה, תורם את חלקו, ובתמורה הוא חושב שמן הדין שהאגודה תחזיר לו כגמולו, ובמקרה דנן – תפרסם לו בכתב-העת של האגודה את פרי עטו. איך מתמודדים עם “הזכות” הזאת – זאת שאלה גדולה, ואינני מאמין שיש מי שיודע את פתרונה. אין ספק שעורך צריך להיות קשוב, ועליו לגשת בלב פתוח, ובלי דעה קדומה אל החומר המוגש לפניו.”.

    עד כאן מאמר המערכת של גרנות.
    גרנות מביא כאן דבר מעניין רוב האנשים רוצים אחרי הכל לראות את מה שהם כותבים בדפוס ולא דווקא או לא רק ברשת .ומעניין למה? אולי משום שהדפוס נראה כמשהו שיאריך ימים יותר מהרשת שמה שמופיע בה יום אחד עלול גם להיעלם יום אחד כאילו מעולם לא היה . .
    היתרון הגדול של הרשת שאין לדפוס הוא היכולת לקיים דיון על הכתוב שכבר אין במגזינים בדפוס שבהם אין כבר יותר ( בניגוד לבעבר ) דיונים ערניים על מה שהתפרסם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × שלוש =