פרופסור נורית גוברין סוקרת את יצירתו של אחד מגדולי הסופרים העבריים שנשכח שלא בצדק, ושבכל מקרה מעולם לא הובן כהלכה,  אשר ברש.

נורית גוברין

אשר ברש – בין תדמית למציאות:על אי-ההבנה שליוותה את יצירתו

א. משפחת הנשכחים

אשר ברש שייך למשפחה המכובדת ביותר בספרות העברית: משפחת הנשכחים. וכי מי לא נשכח אצלנו?1 כולם, כמעט, נשכחו! מיטב סופרי המופת העבריים מסוף המאה ה-19 ועד השנים האחרונות – נשכחו. שמם אינו אומר כמעט דבר גם לקהל הרחב המשכיל ויצירותיהם אינן נקראות. יש הכרח לחזור ולהכניסם למחזור החיים של הספרות העברית והישראלית. אין עם יכול לוותר על נכסי הרוח שלו, ואין עם שיכול להשכיח את מורשתו הספרותית, כי בנפשו הדבר. תרבות נבנית נדבך על גבי נדבך. כשהיסודות חסרים, הקומות העליונות אינן יציבות.

המאבק בין הזיכרון והשִכחה הוא מאבק קבוע, ולכאורה זה קרב אבוד, שכן תמיד תהיה ידה של השִכחה על העליונה. אבל אסור להרים ידיים ולוותר. זה תפקידן של האליטות, זה תפקידן של האוניברסיטאות וזה תפקידן של המסגרות הממלכתיות. חובתן  לטפח את הספרות לדורותיה, למען המשך קיומה של הספרות האמיתית בהווה ובעתיד. 2

“חודש הקריאה והספרות” (תשע”ב/2012), הוא עילה מעולה להשגת מטרה זו של “החזרת סופרים ומשוררים למחזור החיים”. במסגרתו מופנית  תשומת הלב לעצם קיומם של יוצרי-העבר ובעיקר ליצירתם, שיש בה לא רק ערך היסטורי, אלא לא פחות ואולי יותר, הישגים אמנותיים, משמעות  אקטואלית ותכונות מַפְרוֹת.

ב. אשר ברש – פועלו ותדמיתו

מי היה אשר ברש? – תיקצר היריעה מלתאר את מכלול יצירתו ופועלו. המתעניין, יגלה עד מהרה, את היקפה העצום, ואת טביעת אצבעותיו הניכרת בחיים התרבות והספרות בארץ ישראל ובמדינת ישראל מראשית המאה ה- 20 ועד לפטירתו, ולמעשה, עד היום.  בימינו אלה, ההיכרות הראשונה קלה עוד יותר, באמצעות האינטרנט, הוויקיפדיה וכל  אמצעי התקשורת האחרים, שבעזרתם אפשר בלחיצת כפתור לקבל את  המידע הראשוני המבוקש. 3

אשר ברש פִרסם רומנים וסיפורים קצרים, שירה, מסות וביקורת. הוא תרגם, ערך, כינס קבצים רבים, למבוגרים ולילדים. היה מו”ל ועורך. כתב העת ‘הדים’, שערך בשנות ה-20 של המאה הקודמת יחד עם יעקב רבינוביץ, היה הבמה החשובה ביותר בשנים אלה וחממה למתחילים ולצעירים. הרומנים והסיפורים הקצרים שלו שנכתבו על רקע מזרח אירופה, מכונסים בכרך הראשון של כתביו, ביניהם: “משא בהרים”; “תמונות מבית מבשל השיכר”; “אהבה זרה”; הנסיעה עם הרסים’; “רקמה”; “פרקים מחיי יעקב רודורפר”, יצירותיו על רקע ארץ ישראל מכונסים בכרך ב’ של כתביו 4 ביניהם: “כעיר נצורה”; “גננים”; “איש וביתו נמחו”; אקמק”. אם להזכיר מעט מהרבה מאד. חטיבה מיוחדת ביצירתו הם הסיפורים ההיסטוריים, תחת הכותרת המשותפת: “שיח העתים”, ביניהם: “הנשאר בטולידה”;  “עצמות ר’ שמשון שפירא”; “במארבורג”. כמעט אין מי שלא גדל על שתי האנתולוגיות לילדים, שערך וכינס ובהן מבחר אגדות עמים: ‘פלח הרימון’ (1934) ו’מנורת הזהב’ (1943). ביוזמתו הוקם המכון הביו-ביבליוגרפיה “גנזים” (1952).

במסגרת פעילותו הענפה של אשר ברש בחיי התרבות והספרות, טיפח ועודד סופרים צעירים ומתחילים, תר אחר סופרים מזרחיים וסופרות כדי להכניסם למעגל הספרות העברית ולהרחיבו. רבים הם אלה החבים לו את היותו העורך הראשון שלהם, מי שפרס עליהם את חסותו, עודד אותם  ונתן להם הזדמנות לפרסם את דבריהם בתחילת דרכם. התנהגותו זו בחיי התרבות והספרות, יצרה את תדמיתו הציבורית, ולמעשה הייתה בעוכריו. הקוראים זיהו את “האיש הטוב” עם יצירתו שפירשו אותה כ”הרמונית וכאידילית”. תדמיתו הגלויָה, הפריעה לקוראים להבין כהלכה את יצירתו. התדמית הציבורית החיובית של האיש הקרינה על יצירתו. מאפיינים כגון: “גנן”, “טוב ומיטיב”, מי ששייך למשפחת הסופרים “הנורמלים”, מי שחש “אחריות”, שיש ביצירתו “פשטות”, “בהירות”, “הרמוניה”, “ריאליזם” – ליוו את הביקורת על יצירתו. 5   אי הבנה זו שמקורה באישיותו הגלויה של אשר ברש ויחסו לסובבים אותו, התחזקה גם בשל הסגנון ההרמוני, השלו, של סיפוריו, לשונו הקולחת, המובנת והפשוטה כביכול. לשון זו הוליכה שולל את הקוראים, שזיהו את פשטות הלשון, לכאורה, עם פשטות העלילה ההרמונית והאידילית. 6

ג. מעמקי הנפש וסכסוכיה

אחד הקוראים-הטובים של יצירתו של אשר ברש היה המשורר דוד אבידן. הוא היטיב לרדת לעומקה של יצירתו, ולחוש במעמקים המסוכסכים של גיבוריה, בביעותים ובסערות שהם מנת חלקם. 7

ב-31.7.1978 פירסמה עמליה ארגמן, ב’ידיעות אחרונות’, רשימה קצרה תחת הכותרת: “דוד אבידן מתכנן את הסרט הישראלי האפי הראשון” ששמו: “לחץ”. בגוף הרשימה נכתב: ” במרכז העלילה המבוססת על יצירתו של הסופר אשר ברש: ‘איש וביתו נמחו’ – נער-השעשועים הראשון של ישראל, המגיע מאודיסה דרך ביירות, מנסה להקים בית בישראל, מתחתן שלוש פעמים, לוקה בעגבת כתוצאה מביקור-ביש בבית זונות ומתאבד בחיתוך ורידי ידיו. ‘סצינת ההתאבדות’ – אומר אבידן – ‘תהיה כנראה, הארוכה והנועזת ביותר שנראתה אי-פעם על הבד’.”

אין ספק שיש בהבנתו זו, משום הפתעה רבתי, לכל השבויים בתדמית ההרמונית של אשר ברש ובהקשריה המקובלים. בכך המשיך דוד אבידן את דבריהם של קבוצת “המבקרים המבינים”, שלא הלכו שולל אחר אישיותו הנלבבת של אשר ברש, אלא היטיבו לצלול למעמקיה ולחוש ביסודות הדמוניים המפעפעים בהם. ככלל אפשר לומר, שביצירתו קיים מתח קבוע בין הנגלה לנסתר, בין הדמות הגלויה והדמות הנסתרת האמיתית.                                                                                                      בפרוזה של אשר ברש, הן ברומנים והן בסיפורים, קיימת תבנית קבועה: משלמות להרס; ממוצק להתפוררות; משפיות לשיגעון. הסיפורים מתחילים באיזה סוג של שלמות, ומסתיימים בהרס טוטאלי: “תמונות מבית מבשל השיכר”;  “יהודי מצרה נחלץ”; “כעיר נצורה”; “איש וביתו נמחו”. בסיפורים יש מעטה אידילי, פסטורלי, נינוח, לכאורה, המסתיר מתחתיו געש, סכסוכי נפש וחיבוטיה, טירוף ושיגעון, יאוש ופסימיות עמוקה. העולם ההרמוני לכאורה, נשלט בידי כוחות סמויים, הרסניים, שטניים, כמיהה למוות. הקטסטרופה בוא תבוא והיא עתידה להתחולל בכל רגע.

הקוראים, כאמור,  ראו רק את הצד המואר שלו, הנדיב, הנותן, שוחר הטוב, וזיהו את אישיותו עם יצירתו. ובמקרה זה, היה מתח רב, אם לא לומר ניגוד ביניהם. זוהי ספרות בעלת יצרים, חמדת בשרים, דחפי שיגעון, תחושה עזה של קרבן;  פסימיות גדולה; מחשבות מוות והתאבדות. כוחות אפלים ומסתוריים מהלכים בה, והשטן מקטרג.

צורת הסיפור המאופקת, האידילית לכאורה, מכסה על מתחים וסערות נפש. דווקא המתח בין צורת הסיפור לתוכנו היא המשווה להם את הנופך הדרמטי. במובן זה זוהי דרך הסיפור של עגנון. שניהם יוצאי גליציה. וראו בהמשך כאן, משהו  על פרשת היחסים האישית המתוחה, אם לא לומר הטראגית, שבין אשר ברש לש”י עגנון. אבל, אם הקוראים זיהוי מתח זה ביצירתו של עגנון, הם החמיצו אותו ביצירתו של אשר ברש. מה שהיה מובן מאליו ביצירתו של עגנון, לא נקלט כשהמדובר ביצירתו של בן דורו ובן מקומו אשר ברש, שהלך באותה דרך עצמה: לשון כבושה ומאופקת המחפה על תכנים סוערים ועל תהומות הנפש המתחבטת ביסוריה.

על אף מאמציהם של “המבקרים-המבינים” גדול היה כוחה של התדמית, ומשנשתרשה בלבבות, שוב אי אפשר, או לפחות קשה היה לשנותה, להפריכה ולהעמיד את המציאות הספרותית על דיוקה.

ד. צער ההחמצה

אשר ברש כאב את כאב אי ההבנה של יצירתו. בדרכים שונות, ניסה להעמיד דברים על דיוקם ולתת בידי הקורא “מפתחות” להבנה נכונה שלה.  בין דרכים אלה היו:  מסותיו על אחרים, שבהם, למעשה, תאר את עצמו (כגון: על זלמן שניאור; יוסף צבי רימון; יעקב שטיינברג);  מסותיו העקרונית בענייני ספרות וספרים, שבהן הפקיד בידי הקורא את “האני מאמין” הספרותי שלו (כגון: “הגדרה ותיאור”; “על הנגלה והנסתר”) אבל בעיקר בשירתו.

לא רבים הם אלה היודעים שאשר ברש היה גם משורר. שיריו שכונסו בכרך ב’ של כתביו, פורסמו קודם בספריו:  ‘תְּמוֹל’ (1915) ו’צל צהרים’ (1949). שיריו נותנים בידי הקורא “מפתח” לעולמו הפנימי. מתגלות בהם המצוקות, שהוחבאו והוסתרו בסיפורים. מה שרוחש מתחת לפני השטח בפרוזה, בולט בגלוי במפורש בשירתו. שיריו מגלים  את “האני השר” המיוסר, את נפתוליו עם עצמו ועם העולם. הם חושפים את עולמו המורכב, הכפול, רב הסבל. כך בשיר: “מְסִבָּה” (תרפ”ט/1929. עמ’ 435 – 436) שבו מתפצלת דמותו לעשר דמויות שונות ומסקנתו: “אֶת מַסְוֵה פָּנַי רָאִיתִי / עַל פְּנֵי כָּל הָעֲשָׂרָה!”.8   השירים, מפתיעים, את הקורא המצפה לעולם הרמוני ואידילי. מאפייני שירתו, מחייבים את הקורא לחזור ולקרוא מחדש גם את יצירתו בפרוזה. 9

קבוצת השירים הגדולה ביותר היא זו שבה חזקה תחושת הניתוק מן החברה. היא מבטאת את כאב ההתעלמות ממנו, את הידיעה הברורה שמנצלים אותו, ואת הרגשת כפיות-הטובה וכפיות-התודה שהן מנת חלקו: “וְעָבְרוּ בְּמַחֲרַשְׁתָּם / עַל אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי בְּאֹשֶׁר חָרֵד, / וְדָרְכוּ בְּרֶגֶל קַלָּה –  / עַל צִיצַי הַגּוֹוְעִים חֶרֶש” (“צל צהרים”, תרע”ט, עמ’ 412). השירים מבטאים את המתח הגדול בינו לבין החברה ובמיוחד חבורת הסופרים, את ההתנכרות של הביקורת, והתחושה הקשה שאין מבינים את יצירתו ואין מתעמקים בה. קשה במיוחד הוא השיר: “יִסּוּרִים אוֹמְרִים” (תרפ”א; 429), המבטא את הניצול שמנצלים את הדובר, כעורך וכמטפחם של אחרים. הוא זה שעל גבו חורשים, כדי להכין את הקרקע לצמיחתם של האחרים: “שְׁחֵה, בֶּן-אָדָם, וְנַחֲרֹשׁ עַל גַּבְּךָ”. שמות השירים מבטאים היטב את כאבו: “כַּסֵּנִי, עֶצֶב מַר” (תרצ”א. עמ’ 438); “שיר לבודד” (תרצ”ב. עמ’ 438); “מתגלגלת דמעה” (תש”ז. 445) ועוד הרבה.

השירים מבטאים את אטימות-לבם של הקוראים, ביניהם “שיר של מזקין” (תרע”ד. עמ’ 409) ו”זִקנה” (תרפ”ו. עמ’ 433). בין המוטיבים המופיעים דרך קבע בצורה גלויָה בשיריו, ומפנים את תשומת הלב למציאותם המוסווית בסיפוריו הם: הכמיהה אל המוות; ההליכה אל האבדן, על סף התהום; מוטיב הקרבן, במיוחד קרבן על מזבח-עצמו. גם  האכזבה מן המציאות המתרקמת בארץ ישראל ותחושת ההתפוררות וההתפרקות מוצאת את ביטויה בשירים.  דווקא הוא “הבונה” הגדול של התרבות בארץ ישראל, יש לו לא מעט רגעים של אבדן תקווה ואכזבה, על חלקו שלו ועל הסכנה של “קץ החלום” עצמו (“חלף רוח”. תרע”ט. עמ’ 411). כגון בשיר: “מה אני בין כובשי-ארץ?”:  “מָה אֲנִי בֵּין פּוֹלְחֵי-אֶרֶץ? / לְטָאָה שׁוֹהָה עַל הַמַּעֲנִית, / חַרְגּוֹל פּוֹזֵם בְּבֹקֶר קָצִיר / יְרַפּוּ יָדַי בַּחֲלוֹמוֹת” (תרע”ט. עמ’ 412). חרדה זו באה לידי ביטוי במסתו המפורסמת: “ספרות של שבט או ספרות של עם?” (1931). לאחר השואה ועם קום מדינת ישראל כתב את “התשובה” המעודדת  וקבע: “הספרות העברית – ספרות של עם” (1951).

ה. יסודות אוטוביוגרפיים

ברומנים ובסיפורים שלו, המעיט אשר ברש לשלב חמרים ביוגראפיים ישירים, והרחיק את עדותו לעולמם של גיבוריו. את האישי ביותר ביטא, כאמור, במסותיו, בביקורתו ובמיוחד בשיריו. אף על פי כן, מפוזרים, פה ושם, גם בפרוזה שלו, רמזים ביוגראפיים.

דוגמה אחת היא  דמותו של  הילד שלום ב”תמונות מבית מבשל השיכר” שיש בו יסודות אוטוביוגראפיים לא מעטים. מחלות הילדות הקשות שנאבק בהן, גרמו לכך “שכוח ההליכה ניטל ממנו” (כרך א’, עמ’ 28). במציאות, נפלה על אשר ברש בילדותו דלת כבדה, ושברה את רגלו. רופא גרוע התקין לו גבס וכשזה הוסר כעבור חדשים, נסתבר כי רגלו נשארה פגומה והוא צולע. 10  נאמר על הילד שלום  כי: “כוחות נסתרים נאבקים בו להפילו” ואביו אמר עליו, כי מכיוון שנולד בערב פורים יהיה בו שילוב של מרדכי הצדיק והמן הרשע. (כרך א’, עמ’ 28). אשר ברש נולד ב”תענית אסתר”.

גם בשל נכותו, רבים בסיפורי אשר ברש בני אדם מקופחים, בעיקר פיסית, פגועים בגופם, אבל אמנים בנשמתם, כגון בסיפור “רקמה” (תרצ”ח-תש”ט) אחד מפניני הספרות העברית.

ה. בין אשר ברש לש”י עגנון

מערכת היחסים בין אשר ברש לש”י עגנון עומדת בסימן ידידות מתוחה, תחרות סמויה, עלבון וקנאה.

פרשת מורכבת ורגישה זו, עדיין מחכה למחקר מקיף ויסודי. 11

אשר ברש וש”י עגנון, שניהם נולדו במזרח גאליציה. ש”י עגנון בשנת 1887 ואשר ברש בשנת 1889.

שניהם התחילו יחד באותם כתבי עת של מזרח גליציה, ועלו לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה: עגנון בשנת 1908 ואשר ברש בשנת 1914.

אשר ברש הקדיש את מיטב זמנו לפעילות ציבור בתחום החיים הספרותיים, ואילו עגנון, חס על זמנו, ועסק כמעט אך ורק ביצירתו שלו.

אילה הכהן-ברש, בתו של אשר ברש, שהייתה שותפת מלאה לפעילותו הספרותית של אביה, הכירה אותה היטב. היא  הייתה קנאית גדולה לשמו, לכבודו וליצירתו. היא זכרה הכול, היטב, בפרטי פרטים. הייתה אמנית כתיבת המכתבים. לצערי, עד כמה שאני יודעת, לא פורסמו מכתביה ברבים. בהזדמנויות רבות הגיבה במכתבים למערכת, על מה שהיה נראה לה כפגיעה בשמו הטוב של אביה, ובסילוף פועלו ויצירתו. יחד עם אביה כאבה, בחייו ולא פחות לאחר מותו, את כאב אי ההבנה הגדולה של יצירתו, שחש בה, ובעיקר את צער המקום השולי שתפס בספרות, בניגוד למקומו הרם והנישא של ש”י עגנון.

הייתה לי הזכות להחליף עמה מכתבים רבים בעקבות ספרי ומחקרי, על דבורה בארון, י”ח  ברנר, יעקב רבינוביץ, ש”י עגנון  – וסופרים אחרים בני אותו דור, וכמובן, על אשר ברש.

מובאים בזה, לראשונה, בהשמטות  אחדות, קטעים  ממכתבה של אילה הכהן ברש אלי, מיום 10.1.1979: “אשמח להיפגש אתך ולהאיר לך רבות מתחושותיו של אבא לגבי תהליכי יצירתו, הכרת שליחותו ועוצמת דחפיו הפנימיים לעסוק ולהגיב על מירב בעיות הספרות והתרבות בארץ – עובדה שגרמה לו סבל נורא בגלל איבוד זמנו – בכלל כל המאבק הנפשי שהיה לו לגבי תכונותיו, בניגוד ל’הנזרות’ של עגנון מבעיות-חוץ, חוץ מאשר ההתרכזות באישיותו הוא. אני מוכרחה להסביר לך זאת בעל-פה! כמה חודשים לפני מותו אמר לי אבא: ‘אוי ואבוי לי אם אבוא לעשות את חשבון חיי’!

[ – – – -]

אני חושבת שאבא גם סבל מאד מן העובדה שיעקב רבינוביץ, שכתב עליו מאמר לרגל מלאות לו חמישים, החל לשבח שם את עגנון ולהנמיך את דמות אבא. [ – – – ] אבא, היה אכול מרירות.

[ – – – ] ביחס להשפעות עגנון על אבא – לא מצאתי אצל אבא ניסיונות לחיקוי כתיבתו של עגנון. להיפך, נדמה לי שהשתדל להיות טבעי ובלתי אמצעי במיוחד, כדי להבליט את ייחודו והעדר כל מַניֵירוֹת מכתיבתו (וזאת אולי, בתגובה על הסִגְנוּן של עגנון וכתוצאה מן ההתמודדות התמידית לתחת לפני השטח).

[ – – – ]

ברש היה סופר לא רע אבל מה פלא שלא העריכו אותו אם בה בשעה שהופיע הספר ‘כעיר נצורה’, הופיע גם ‘תמול שלשום’ שהאפיל עליו וחמתו מרובה עשרת מונים. וכן כשהופיע הספר ‘אהבה זרה’, פרסם עגנון את ‘אורח נטה ללון’. וברור שאין להשוות ערכם של שני ספרים אלה.

[ – – – ]

“צריך רק לצייד את הקוראים בכלים להבין את ה’אמנות הגדולה להיות קטן’ (עמ’ 43, ‘כתבים’ [כרך ג’],  במאמר על רבינוביץ) ולחדד את קשבם למה שמסתתר בין השיטין.”

תמצית המאמר הושמעה כהרצאה בה’ בתמוז תשע”ב (25.6.2012),  בבית אריאלה בת”א ב”חודש הקריאה והספרות”, בסידרה: “מחזירים סופרים ומשוררים למחזור החיים”.

פורסם תחת הכותרת: “הסופר הנשכח אשר ברש: אי-ההבנה שליוותה את יצירתו”, ‘האומה’, גיליון 187, סתיו תשע”ב (2012), עמ’ 101 – 107).

הערות:

  1. הניסוח בהשפעת  דברים שאמר וכתב י”ח ברנר ב”אזכרה ליל”ג” (תרע”ג). ראו מסתי: “המאבק על הזיכרון” (שבט תשס”ב/ינואר 2002) בפתח ספרי: ‘קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה’, כרך ג’, הוצאת אוניברסיטת ת”א וכרמל, תשס”ח/2008.
  2. ראו עוד על כך במסתי הנ”ל.
  3. אשר ברש לופטין, מזרח גליציה 1889 – תל-אביב 1952). אינפורמציה מרוכזת עליו ועל יצירתו, נמצאת בקובץ:  ‘אשר ברש – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו’, ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה: נורית תמיר-סמילנסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן תל-אביב לספרות ולאמנות ע”ש יהושע רבינוביץ, תשל”ח/1988.
  4. ‘כתבי אשר ברש’ ב-3 כרכים, הוצאת מסדה, תשכ”א/1961.
  5. ראו בהרחבה במסתי: “הנסתרות בנגלות. על השירה והפרוזה של אשר ברש” (תשמ”ד/1984), בתוך ספרי: ‘קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה’, כרך א’, הוצאת אוניברסיטת ת”א וגוונים, תשס”ב/2002.
  6. במסתי הנ”ל סיבות נוספות, שמסגרת זו קצרה מדי כדי לפרטן.
  7.  במסתי הנ”ל  תוארה בהרחבה פרשה זו של אי ההבנה של יצירתו, יחד עם דבריהם של “המבקרים-המבינים” שהיטיבו לקרוא במעמקיה של יצירתו ואפיינו אותה כראוי.
  8. שתי שורות הסיום מודגשות בשיר.
  9. במסתי הנ”ל תוארו בהרחבה חמישה ממאפייניה  של שירתו בלוויית דוגמאות משירתו וממסותיו.
  10. אשר ברש: “אוטוביוגרפיה. נוסח III “, בתוך: ‘אשר ברש. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו’, עמ’ 169, הערה 3 לעיל.
  11.  המחקר המקיף על מערכת היחסים ביניהם טרם פורסם, והוא רגיש ביותר. חומר רב על כך נמצא עמי בכתובים, ואני מקווה לפרסמו בעתיד. ראו גם במסתי שנזכרה לעיל בהערה 5, עמ’ 277 וכן בהערותי: 2; 26.

ראו עוד על אשר ברש

אשר ברש בויקיפדיה

אלי אשד על “שיח העיתים של אשר ברש”

 

5 תגובות

  1. לפרופ’ נורית גוברין שלום וברכה! ראשית מסכימה עם כל מילה שנכתבה, הסופר אשר ברש היה באמת אחד מגדולי הסופרים העבריים שנשכח שלא בצדק וחבל מאד שהרבה לא מכירים אותו, היה אחד הסופרים הטובים.
    שנית, בין רשימת הספרים שציינת ישנו עוד ספר “הנעל הקטנה” (ספר מעשיות) שנכתב ע”י אשר ברש ונדפס בשנת 1968 בהוצאת מסדה, הספר הינו ספורי מעשיות לילדים ובני נוער וכתוב בשפה יפה ועשירה, לפני כשנתיים חשבתי להוציאו שוב עם שינויים קלים, ושוחחתי עם נכדו יואב ברש שקצת הערים קשיים ומאז לא יצא לפועל.

  2. תודה על המאמר המחכים. קוראת עכשיו את “תמונות מבית מבשל השיכר”. הלב נצבט.

  3. מאמר נפלא. אני חושבת שבמודע או שלא במודע, אנחנו מוצאים עקבות של כתבי אשר ברש ביצירות המתפרסמות בימינו. ” אנשים טובים” של ניר ברעם מזכיר את קובץ הסיפורים של אשר ברש, “בצל אנשים טובים”. בימים אלה מתפרסם ספר בשם “אהבה זרה”, מאת אבי גיל, כשם הרומן של אשר ברש, שיצא לאור בהוצאת ביאליק ב 1938.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה − שלוש =