תקציר על עטיפת הספר: 

שירי “פרח הזרות” מתארים ניסיון לגעת במה שמעבר למילים.

למרות ש”אין השגה במעמקים” כדברי גאולה הודס-פלחן באחד משיריה,  

מבקשת המשוררת לעבור דרך שורה אינסופית של מסכים ולחשוף את הגרעין

הנחבא מאחוריהם.

ההתוודעות לנעלם מולידה את השתיקה שהיא אחד המוטיבים המרכזיים בספר.

כאשר נשמע קול הוא “דק ומצטנע כמו מגע של הרהור בהרהור”.

אור וצל משמשים בערבוביה במחשבה “ירחית” המבקשת לחולל גאות ושפל

בתודעת קוראיה.ספר חדש זה של המשוררת הצעירה והפורה – מוסיף נדבך משמעותי לעולם

כתיבתה של גאולה הודס-פלחן, ומרחיב את מעגלות השירה הישראלית בהווה.

אפשרות לחרות

 על “פרח הזרות” לגאולה הודס-פלחן, “עקד” 2013

מאת יובל גלעד

מדי שנה יוצאים בישראל מאות ספרי שירה, 355 יצאו בשנת 2012, כך קראתי. אבל הדיון במעט הביקורת שישנה הוא כמעט תמיד באותם שלושים ארבעים משוררים, חלקם טובים וחלקם פשוט נדחפים בכוח המרפקים, כמו בכל מקצוע בעולם, ושירה היא מקצוע. עם זאת, בתור מבקר מטעם עצמו, אני מרפרף ברבים מהספרים וההתעלמות היא בדרך כלל מוצדקת. לא כך במקרה של גאולה הודס-פלחן, שספר שיריה השישי ראה אור זה עתה. המשוררת פרסמה אמנם לא מעט בכתבי עת, בעיקר ב”פסיפס”, אבל הקריאה בספר היתה לי מפגש ראשון עם שירתה.

המשוררת היא  ילידת 1966, ברית המועצות, לומדת פילוסופיה ויהדות, והשפעת התלמוד והקבלה ניכרת בשיריה.

זוהי שירה של תמונות, אינטנסיביות, קצת כמו בשירת פאול צלאן, בה אין מקום לאני, אלא רק לשפע של תמונות המציירות כמיהה לרוחניות עדינה המצויה בין התודעה לגילויים העדינים יותר בעולם. זהו ספר של חיפוש וכמיהה בתמונות. יפה לראות שירת אין אני בעידן האני אני הביוגרפי, גם בשירה. הספר מכיל שורות רבות ביותר, לצד שירים שבהם ההתכה של תמונות משדות סמאנטיים שונים יוצרת איזה דיסוננס לא מספק. אתחיל בדוגמאות היפות.

 אני חסה על הדממה/ כמו שכילַי חס על זהבו./ התהום שלי נודדת אתי/ מן האין אל פס האש;/ ובתווך: התבוננות/ שלעולם אינה מכזיבה

שירי הודס-פלחן אינם כאלה שאפשר “להבין”, הם יותר שאלות מחפשות, כשהחיפוש הוא מה שמבקשים. טפשי ל”אני” לחוס על הדממה, הדממה איננה צריכה אותנו. שורות הסיום יפות – התבוננות אכן לעולם לא מכזיבה, היא תמיד מוצא מהאני הנרקיסיסטי, למי שיודע להתבונן.

שלוה/ זוחלת לעברי/ כחית טרף/ ואני? / לא אתמסר לפיתוייה!/ כולי ציפורניים ושיניים…

המשך השיר פחות חזק, אבל דימוי הפתיחה שווה את הציטוט, הרתיעה מהשלווה,  שבדרך כלל מקבלת קונוטציה חיובית, כאן היא עוברת היפוך למשהו מסוכן, מטמטם, מרדים, מדומה לחית טרף מסוכנת.

והנה עוד שיר תמונה, שיר של חיפוש פילוסופי רוחני, מאבק להשתחרר מתבניות חשיבה:

הדממה יודעת/ את המפר אותה,/ אך הדוממים/ נודעים רק לעצמם. / הם לוטשים את עיניהם/ פנימה אל הנוצה המרחפת/ חסרת מנוח./ לעיתים מחשבה סוררת / תרפרף על ריסיהם/ ותנשור אל הנעלם,/ כמו היתה סרח עודף/ של מציאות שהם/ הותירו מאחור.

שיר סתום משהו, אבל יפה. לא הכול צריך להבין. שיר רליגיוזי משהו, כשהדממה היא סוג של דת, קדושה, אהבה לדממה ולדוממים. “הם לוטשים את עיניהם/ פנימה אל הנוצה המרחפת” – תמונה יפהפיה, פנימית, של עולם נפש עדין ובלתי נתפס, בין התודעה לנשמה אולי, מקבלת דימוי של נוצה, מטונימיה – רמז לציפור, אבל נוצה חסרת מנוח – כלומר איזה עדינות לא שקטה.

חלק מהשירים נוגעים כאמור בקבלה, תורת הסוד, איזה מהות שמיימית מושכת אבל מפחידה:

גם הנחלצים/ מביצת ההתוודעות/ לא ישכחו/ את היניקה/ של הכוח העצום – / שכמעט והפך את גופם/ לצמח פנתרי/ ואת תודעתם/ לרסיס שאינו יכול / להכיל את עצמו

לחשוב לעומק יכול להיות דבר מפחיד, בוודאי בגבהים רוחניים אמיתיים, לא העידן חדשיים. אז בני אדם נרתעים, שוקעים בשגרה הארצית. פוחדים להפוך “לרסיס שאינו יכול/ להכיל את עצמו”.

אבל כשמפחיד מדי אפשר להתבונן, למשל בגל:

כשהגל מתרומם/ וכרבלתו הדורה/ וקוצפת,/ בתודעה ששבעה/ עצמה עד זרא/ נפער חלל זעיר – / שדי בו/ לגלקסיה שלמה

התודעה ששבעה עצמה עד זרא היא התודעה שיכולה להשתחרר מבוץ האני הנרקיסיסטי אל התבוננות בעולם, שבו אפילו חלל זעיר יכול להכיל גלקסיה. שירה קיומית, תמונה קיומית, שנועדה לפתוח את התודעה לאפשרויות סמויות מן העין: “לב חכם…/ ישיל מעליו את רישום/ התודעה המגושם/ כילוד כוכב זר”. התודעה היא אפשרות אבל היא גם כלא.

 והנה שיר שסיומו נהדר אבל אפשר היה לוותר על ראשיתו:

הדממה תוססת./ עורקי זהב סמויים/ מזדחלים בתוך הקירות./ היענות מתנגשת ברוך/ בלילה היורד./ הדלי הישן נזכר/ בנטל השמים לשאת/ את הכוכבים/ ונרדם.

“הדממה תוססת” הוא צירוף לא עדין, וגם עורקי הזהב בקירות הינם  מטאפורה מגושמת. אבל הסיום – האנשת דלי החושב על “נטל השמים” – תמונה מעניינת ביותר. והנה עוד שיר תמונה מסתורי ויפה:

כיצד הכול מתנקז/ לאותו ערוץ של התבוננות/ נידח שבנידחים./ שם עולות מן החולות/ המחשבות שלא הצליחו/ להמריא, / וגם אותן שהרחיקו נדוד. / כל הרגשות, שנטרפו/ בשיני הזמן,/ קמים לתחיה, איומים ונהדרים;/ ודברים קורים/ ובוערים

רמת ההפשטה הגבוהה של “מחשבות” ו”רגשות” מקבלת ממשות של “ערוץ התבוננות נידח” בן חולות, איזה רגש התעוררות דתית או רוחנית, אם כי “שיני הזמן” הינו צירוף מעט בנאלי.

חולשה מסוימת נעוצה כאמור בשירים המתיכים יותר מדי לשורות מעטות. בעיה נוספת היא  הגלישה לארס פואטיקה כשהשיר “נתקע”, ארס פואטיקה כבריחה (בעיה המאפיינת אינספור שירים ומשוררים בשירתנו כיום) :

בכובד ראש מדומה/ עין התכלת צדה/ את העננים והתנים שלי/ על אותיות מכונפות/ היא רוכבת/ אל קצה/ המשמעות

התנים נכנסו רק כי התחרזו עם עננים, ו”אותיות מכונפות” הינו צירוף גס משהו.

אם רץ בך/ חוט התכלת/ הפותח את השער/ טוסי אש /יַורידו/ את חיורון דפיך

חוט התכלת – מטאפורה לא ברורה, פתיחת שער, טוסי אש, דפים – יותר מדי במעט שורות, תמונה מעורבבת ולא ברורה. החוכמה היא להיות בהיר ביותר כשמדברים על הלא ידוע.

החלום מושך חוטי/ ימים כבדים/ אל הרגש הרענן./ עצי באובב/ צומחים על קצה הציפורן…

תמונה מפוזרת מדי, “חוטי ימים כבדים” צירוף לא רגיש מספיק, לא ברור מאיפה נכנסו עצי הבאובב ולמה הם צומחים על הציפורן.

אבל אסיים בשיר יפהפה של הודס פלחן, על הקשבה שהיא התבוננות:

כריתי אוזן/ אל החלל הפנוי/ ובאו בי/ אין מילים/ אין מראות/ ושלוה גדולה/ שכנפיה עזות// הייתי נקודה/ ולא חסרתי מאומה.

ראו גם

גאולה הודס -פלחן בלקסיקון הסופרים

גאולה הודס-פלחן בויקיפדיה 

האמת הסמיקה מבושה: שיר של גאולה הודס -פלחן

 

 

20 תגובות

  1. תודה אור וגאולה. מעבר לשירה המעניינת, שאת רמת העניין שלה ניסיתי להעביר ברשימה, יש בה עדות מוחצת לכישלון המוחלט של המערכת הספרותית ושל הביקורת הספרותית בישראל 2013. זוהי שירה שאיננה נופלת, ולמעשה עולה, על לא מעט מהשירה הנכתבת והמיוחצ”נת בבמות ברשת, בעיתונות וכו’, (גם אם אינה נטולת בעיות) , אבל בגלל “העדר מרפקים” של הכותבת היא נשכחת. אמנם יש להעריך את המשורר והעורך איתמר יעוז קסט שנותן במה לשירי המשוררת, אבל עדיין – המצב בימינו בתחום השירה, שאותו תיארתי ברשימתי כאן “לפוצץ בלוני יחסי ציבור”, הוא מצב של “כל דאלים גבר” – כלומר – מצב של שוק של צועקים את שירתם, ואינני מאשים את המשוררים הצועקים לתשומת לב, אבל מערכת ספרותית צריכה לשקול בקור רוח את השורות עצמן ואת השירים עצמם, כפי שאני לא הכרתי את השירה הזאת עד שקיבלתי את הספר.
    וזאת גם הזדמנות לקרוא לכל מי שחושב שכתב ספר שירה טוב לשלוח למערכת האתר, המעבירה לי את הספרים שמגיעים.

  2. הבעיה האמיתית היא מחסור במבקרים.
    משוררים ,ברוך השם ,יש רבים טובים ורעים וסתם בינוניים.
    מבקרים של שירה אתה יכול לספור על אצבעות יד אחת.
    ולא יותר.
    וכמובן כמו המשוררים הם לא מתוגמלים.
    כתוצאה מההפצצה הזאת של ספרי שירה בשנה יש גבול למה שמבקר שירה מצפוני יכול להגיע אליו. הוא יתקשה להסב את תשומת ליבו למאות ספרי שירה שיוצאים בשנה פשוט כי יש גבול למה שהוא מקבל ויכול לקבל וזאת מבלי להיות מתוגמל כהלכה.
    כך שייתכן באמת משוררים חשובים חומקים מהעין של המבקרים שאינם יכולים להעריך הכל. ובהחלט יעדיפו להעריך אנשים שמוכרים להם וזוהי תגובה אנושית בהחלט.
    יש משוררים בולטים שידועים לפרסם את עצמם כהלכה וכך להגיע לידיעת המבקרים.נזכיר את מקרה סיון בסקין מלפני כמה שנים שידעה לפרסם את עצמה ברשת בפורומים באתר “במה חדשה” וכך לזכות לתשומת לב לא “רשמית ” ( עד שזכתה לתשומת ליבי במאמר הביקורת שפתח את העניין הביקורתי “הרשמי”בה ) ואת המקרה החדש יותר של נועם פרתום שידעה לפרסם את עצמה הודות להקראות ברשת ובאירועי שירה (עד שזכתה לתשומת ליבי גם כן ובכך נפתח העניין הביקורתי “הרשמי ” בה).אבל אלו מקרים בודדים.
    אני תמה כמה אנשים שכותבים שירה מצויינת פשוט נעלמים מעיני המבקרים המועטים מאחר שהם מפרסמים בהוצאות נידחות בבלוגים בלתי ידועים או בהוצאות פרטיות?
    נציין שב”יקום תרבות ” אנחנו קוראים ועוברים על כל ספר שירה שמגיע לידינו בחיפוש אחרי המשורר הבולט הבא . אבל תמיד ישנה האפשרות שמישהו יחמוק מבין אצבעותינו. ככל שיהיו יותר מבקרים טובים כן האפשרות הזאת תצתמצם.

  3. הי אלי, נכון – מיעוט מבקרים, וגזענות כלפי הוצאות קטנות ו/או עצמיות. כמו שאתה יודע ואנחנו רואים, גם ספרים שיוצאים בהוצאות פחות “נחשבות” מ”קשב” או “הקיבוץ המאוחד” יכולים להיות טובים מאוד, זך ואף רמבו הוציאו את ספריהם הראשונים בהוצאה עצמית, אבל המבקר ה”סנוב” (ומעט שישנם הם בדרך כלל כאלה) בודקים את ההוצאה ולפי זה מסננים, גם כי באמת יש ריבוי ספרים. אבל שירה, כמו אמנות בכלל, איננה נעשית על ידי הרוח בלבד, אלא על ידי אנשים בשר ודם, וכמו בפוליטיקה, באקדמיה או בכל תחום, החזק משמיע קולו.
    מיעוט המבקרים של שירה קשור בעובדה שאין כמעט עמדות המתגמלות כלכלית על ביקורות כאלה, והמשוררים והמשוררות הם ברובם/ברובן נוטים לדאוג לתחת, או שמא נאמר לישבן שלהם, כאשר עמדת המבקר דורשת גם ביקורות שליליות ולכן אובדן קשרים המובילים לפרסים. אז למה להסתבך ואפילו להחמיא בביקורות לפלוני כאשר אלמוני יעלב. אז יושבים בשקט ומקטרים שלא כותבים עליהם.

  4. בעיקרון ההנחה היא שמתוך כך וכך אלפי משוררים שפירסמו ספרי שירה בעברית נניח בחמישים השנים האחרונות .היו כמה ברמה מצויינת לפחות ואולי חמישה שישה גדולים ממש שאיך שהוא חמקו מעיני המבקרים. למה ? כי חיו נניח במטולה או בעפולה או בחבל נצרים ולא בתל אביב או במקומות קרובים כמו קרית אונו וכך רחוקים מחוגי המשוררים והמבקרים שיכלו להכירם ולהתייחס אליהם אם היו גרים קרוב יותר .
    כי פירסמו בהוצאת ספרים נידחת או בהוצאה עצמית. והספר שלהם חמק מעיני המבקרים כאשר פורסם.
    ואולי פירסמו כמה ספרים ברמה בינונית עד נמוכה וכך כבר לא עניינו איש כאשר פירסמו ספר שירה נוסף שמסיבות אלו או אחרות היה ענק ממש.
    בעיקרון אני מאמין שיש בשירה העברית כמה משוררים גדולים שנעלמו ומעולם לא נודעו ורק בדיקה יסודית בספרייה מדף אחרי מדף תחשוף אותם מחדש לעין הציבור. אבל לאיש אין זמן וכוח לעשות זאת.

  5. שלום יובל
    קיבלתי את הספר מעט לפני שנסעתי לפאריז. לקחתי אותו איתי, מדי ערב קראתי בהנאה שיר אחד או שניים.
    הרגשתי בדיוק כמוך, שיש בוודאי הרבה כותבי שירה כמו גאולה הודס פלחן, שראויים לחשיפה ולקריאה ,ומסיבות שונות לא זוכים לכך.
    גיורא

  6. הי גיורא
    תודה, אבל מאחר ואנחנו משוררים אנירוצה לדייק: אין לדעתי הרבה משוררים טובים נחבאים, אבל ישנם כאלה, לא רבים, וזה מרגיז במיוחד על רקע העובדה שמשוררים ומשוררות טובים וטובות פחות, זוכים לתהודה תחת כל עץ רענן. כי זירת היחסי ציבור היא כמו פוליטיקה, כנ”ל הפרסים הספרותיים. ובכלל, בגלל שהשירה העברית היא אולי האמנות היחידה בישראל (פרט לקולנוע אולי) שבאמת עדיין עובדת טוב, זה מרגיז במיוחד. ועובדת טוב אני מתכוון בחיבור למקום, לשפה, לאקלים.

  7. יובל
    יתכן ואתה צודק באומרך שאין הרבה צדיקים נחבאים, הרי, בעידן האינטרנט והבמות שהוא פותח, השמן הטוב יכול לצוף (כן, אני יודע, גם שמן רע צף). אני חושב שאתה מגזים מאד בנושא יחסי הציבור. יוצרים אוהבים לנפנף בהם, כדי להסביר הצלחת אחרים לא ראויים, או את חוסר הצלחתם שלהם:
    בא ונשים את הקלפים על השולחן:
    מה זו “הצלחה” בנושא השירה?. אנחנו יודעים שאין מדובר בהצלחה מסחרית כלכלית, או כזו המביאה בעקבותיה עבודות מכניסות. הילת סלבריטאות לא מופיעה מעל ראשו של המשורר ה”מצליח” ,הוא גם לא יופיע במדורי הרכילות של עיתוני סוף השבוע.
    האחרונה שזכתה לחשיפה רבתי הייתה נעם פרתום ,בעיקר בגלל ההופעה האומללה בפני תיכוניסטים. אבל גם אתה ציינת בביקורת שכתבת על ספרה שהיא מוכשרת ביותר ויש לה קול מיוחד ובולט. שי אריה מזרחי זכה לכתבה כפולת עמודים ב”הארץ” רק בזכות התאבדותו. כן, והיה איזה אחד (שכחתי את שמו) אב שכול שיש להניח שהסיפור המיוחד שלו, הוביל לכתבות עליו.
    האם בעקבות הכתבות גברה מכירת ספריהם של המשוררים הנ”ל?
    אין ספק, שחשיפתם לקוראי העיתונים הובילה את הקונים הפוטנציאלים לחפש את ספריהם בחנויות הספרים.
    אבל כמה כאלה יש בכלל?
    בסיכומו של דבר : רוב מהומה על לא מהומה.

  8. העלייה במעמדו של משורר נמדדת לא רק לפי התיחסויות מרובות יותר בתקשורת .
    זה גם זה נכון.אבל לא רק.
    אלא גם בהתיחסוייות אל הנ”ל בידי יוצרים אחרים וככל ש/מאזכרים אותו יותר הן לחיוב והן לשלילה כן ברור מעמדו בעיניהם עלה.
    נועם פרתום למשל אוזכרה בידי המשורר שראיון עימו מוביא למעלה נדב ליניאל ,לפחות בגירסה הארוכה של הראיון עימו.
    וזה מראה על הכרה בחשיבותה היחסית.
    ואתן דוגמה בעניין :לפני שנתיים הפרופסור יגאל שוורץ פנה לחברי סמינר אצלו ואמר להם שהוא רוצה לכתוב יצירה היסטוריוגרפית בולטת על הספרות הישראלית וחוכך בדעתו לפי איזו שיטה לבחור את הסופרים שבהם יעסוק?
    אמרתי לו :”יגאל השיטה האובייקטיבית ביותר הקיימת להערכת הישגיו של מדען היא לפי כמות הציטוטים שלו בספרות המדעית. ככל שהוא מצוטט יותר זה אומר שהוא מוערך יותר..
    זאת הערכה אובייקטיבית.
    וכך יש לעשות בחיקר הספרות הישראלית .הסופרים הבולטים ביותר הם אלו שהם המצוטטים והמאוזכרים ביותר והמותקפים ביותר בידי הביקורת בידי התקשורת ובידי הסופרים האחרים”.
    מה הוא עשה עם הצעתי איני יודע .אבל נראה לי שהמשוררת המאוזכרת ביותר בשנה האחרונה היא נועם פרתום .והמדד לקביעת חשיבותו של סופר ( לא דווקא איכותו אבל בהחלט חשיבותו ) ה חיא ההתיחסויות של אחרים אליו.

  9. הי גיורא
    נוטה להסכים עם אלי. ראה נא הפוסט השכן על נדב ליניאל, משורר טוב ומוכשר, אם כי קצת מתייפיף כמו שנהוג לאחרונה אצל משוררי “קשב”. אבל הוא כבר זכה בפרס (ויש כאלה מאיתנו שזקוקים לכסף כמו למים, לעזאזל הכבוד),
    הוציא בהוצאה נחשבת, נכתב על ספרו (ספר ביכורים) בכמה עיתונים, וכו’. ולעומתו גאולה הודס-פלחן, שלא פגשתי מימיי וזה ספרה הראשון שאני קורא, איננה נופלת משירתו במאום, וזה לה כבר ספרה השישי (אגב, עטיפות הספרים היפות הן פרי מכחוליה של אמה). אבל פרט לקוראי “פסיפס” וודאי כמה מקורבים, איש לא מכיר את שירתה. זה, גיורא, כל ההבדל, וההבדל גדול.
    שירה לא נמכרת (חוץ מספרך…)אבל בהחלט – התייחסויות ופרסים, זה דרוש למשורר כדלק. אמנם מי שהוא משורר או משוררת בדמם ימשיכו לכתוב ולהשקיע כסף בהדפסת הספרים, אבל המערכת הספרותית רקובה לחלוטין מבחינת התייחסויות לספרים, כמעט הכול על בסיס קשרים, וכל דאלים גבר, כנ”ל לגבי פרסים וכו’. לא שהזוכים בפרסים הם בהכרח לא טובים, אבל יש טובים כמותם ולפעמים טובים מהם שאיש לא שמע עליהם.

  10. אני לא פסימי כל כך כמו יובל .משוררים טובים ויחסית לא ידועים יכולים לזכות בפרסים אם זכו לתמיכה ביקורתית מתאימה.
    ואתן שתי דוגמאות הנוגעות אלי :ב-2007 זכתה המשוררת דבי סער בפרס ראש הממשלה. זאת הייתה משוררת לא ידועה וללא קשרים מיוחדים בעולם הספרות שפירסמה רק ספר אחד ,ופורסם עליו רק מאמר ביקורת אחד .
    מאמר ביקורת שלי בשם “להיכנס לעורם של אנשים ”
    http://www.no-666.com/2006/10/06/%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%A0%D7%A1-%D7%9C%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D/.
    המאמר הזה כנראה הכריע למענה את הכף והיא זכתה בפרס ראש הממשלה בידי השופטים שאיש מהם לא היכיר אותה שידוע לי שכולם קראו אותו.

    עוד דוגמה :
    ב-2008 זכה מואיז בן הראש/ בפרס ראש הממשלה .
    בן הראש כמובן מזה שנים ניסה לזכות בפרס ראש הממשלה.הפעם הוא הצליח . וזאת למרות שהשניא את עצמו על רבים בעולם הספרות בגלל מה שרבים רואים כהשקפה גזענית. .
    למה?
    ככל הנראה הסיבה העיקרית היא משום שכמה חודשים לפני כן פירסמתי עליו מאמר גדול שבו היצגתי לראשונה את כלל יצירתו בהקשריה המלאים והוצאתי אותו מהגטו האנטי “אשכנזי ” שבן הראש קבר את עצמו לפני כן ( ומאז). המאמר ידוע לי נקרא בידי כל השופטים והוא היה מה שהכריע את החלטתם .
    ראו :המהגר הנצחי מלוסנה”.
    http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2236.htm
    כלומר זה לא רק קליקות ולא רק קשרים ,מבקר טוב ומאמר ביקורת חשוב על יוצר יכול להכריע עבורו בקבלת פרס ולהביא אותו קדימה בסולם ההערכה של עולם הספרות.

  11. יובל
    אני מסכים אתך ש”התייחסות” היא הדבר החשוב ביותר ליוצר. חסרונה תצמית גם כשרון גדול.
    לכן אני חושב שמה שאתה עושה כאן חשוב ביותר. אגב, אני שם נפשי בכפי, ומזכיר כאן את אילן ברקוביץ’ (הרגע יובל, הרגע!) שבטורו בעתון, ובטורים שהוא מפרסם בפייסבוק, עושה בדיוק את זה. כלומר “מתייחס” למשוררים שלא זכו לה בפרסומים “רשמיים”. לאחרונה הוא פרסם שיר של גאולה הודס פלחן באנתולוגיה שהתפרסמה במוסף הספרותי של “הארץ”.

  12. לאלי –
    אולי הדברים השפיעו, אולי אתה צודק. את דבי סער אני דווקא מכיר, משוררת טובה, אבל ספרה השני שהיה אמור לצאת לפני שנים לא יצא לבסוף, אולי מתוך ייאוש מעולם השירה, אולי מסיבות כלכליות.
    אבל באופן כללי – חלפו הימים בהם יכלו משוררים/משוררות לפרסם ספרים ושירים ולחכות למערכת ספרותית בריאה שתמיין את הדברים. היום כל משורר צריך להיות יזם של כלום, יחצ”ן של אוויר. וחבל. או שלא, תלוי במידת היזמות של הכותב.
    לגיורא – מה שנכון נכון.

  13. אבל אם לדייק אז לדעתי:
    1. המערכת הספרותי רקובה ואיננה יודעת לסנן ולהבליט את מה שצריך, וזאת בגלל שכל משורר בימינו הוא חנפן, וכל משוררת היא קבצנית קוראים, ולהיפך, וזאת בגלל ריבוי ערוצי התקשורת והנגישות הפטפטנית של כולם. התוצאה היא גם נזק תרבותי: השירה נכתבת כדי למצוא חן, לא כדי להיות מה שהיא, ויש נוסח די קבוע (נדב ליניאל?, יונתן ברג?) שהוא החביב במיוחד על מפריסי הפרסים. השירה, במצב עניינים זה, מתקשה לתת מראה למציאות, למרוד ממש, אלא רק להתנהל על פי שיח מוסכם מראש, כלומר השירה איננה חופשית. זה באשר לשיקוף המציאות. ובאשר לנסיונות הלשוניים שהם נחלת השירה – גם כאן הנוסח הדיבורי, הוידויי, היבבני, הפך שגור על חשבון נסיונות אמיצים בשפה.
    לאלי – הסיפורים על דבי סער ומואיז בן הרוש יפים, ואשמח אם הם נכונים, אבל המחשבה שבועדות של פרס ראש הממשלה ואחרות יושבים שופטים מצפוניים ומיומנים היא אשליה, כל אחד נותן לחברים/חנפנים שלו, פחות או יותר. והפרופסורים לספרות עברית הם המבינים הכי קטנים בספרות עברית.
    2. יש הרבה שירה טובה בישראל, מעט שירה מעולה, והרבה אגו מסתובב ומרגיש מקופח שלא בצדק. כלומר – אין חוש מידה, אין ביקורת, רק הלל בעל כיסוי חלקי או חסר כיסוי.

  14. רשומה חשובה של יובל גלעד, משורר ומבקר שירה שהיעדרותו מאתר זה ניכרת וחבל, אבל בתגובות ישנו אי דיוק מצער. כחודש וחצי לפני פרסום הרשימה הזו לקחה חלק גאולה הודס-פלחן באנתולוגיה של שירי מחאה לרגל האחד במאי, שערכתי במוסף לתרבות וספרות של עיתון “הארץ”. פורסם אז שיר שלה בשם “הזמן, ליצן שאיבד את שיווי המשקל”, ונכתבו פרטים ביוגרפיים על יצירתה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה − שבע עשרה =