יומה של באר-שבע: “ינשוף האבן” מאת רועי ארד       / אלי אשד  

אַל תִּדְרְשׁוּ בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל לֹא תָבֹאוּ וּבְאֵר שֶׁבַע לֹא תַעֲבֹרוּ כִּי הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה וּבֵית אֵל יִהְיֶה לְאָוֶן. ( עמוס ה’ ה’) 

אנו חוגגים עשור לפרסום המקורי של אחת היצירות השיריות החשובות של השירה העברית בעשור האחרון, הפואמה “הינשוף”. מחברה, רועי ארד, הוא משורר, אמן רב-תחומי, עורך מגזין השירה “מעין”, ועוד. הוא מזוהה בדרך כלל עם הפואטיקה של אהרון שבתאי, אולם שירו זה הוא שיר ניאו-כנעני מובהק, חוצה-גבולות, שמזכיר יותר מכל את הפואמות של יונתן רטוש (בראש ובראשונה את “ההולכי בחושך”, שיש בו רעיון דומה של השבעתו והקמתו לתחיה של אל קדמון כדי שישמיד את הכוחות בתרבות העכשווית שהמשורר–הנביא-המשביע סולד מהם) ושל אהרון אמיר (שארד דיבר לאורך השנים על תמיכתו ברעיונותיו), ואף אפשר לראות בו את התוצר הסופי של התנועה של רטוש ואמיר. 

זוהי גם היצירה החשובה ביותר שנכתבה עד כה על עיר מולדתו של ארד, באר שבע – אם כי יש להודות שאין מתחרים רבים לתואר. מעט יצירות נכתבו בכלל על באר שבע, מסיבות שהן מעניינות בפני עצמן, אבל לא כאן המקום לדון בהן. לרגל עשור לפרסום היצירה, הנה דיון חדש – וכנראה ראשון מסוגו – בפואמה שאמנם היא מוכרת וידועה ומוערכת מאד בקרב חובבי השירה העכשוויים, אבל ככל הידוע לי, איש לא עסק בה עד כה ברצינות הראויה לה או בכלל. מדוע לא? אולי גם בגלל אישיותו השנויה במחלוקת של יוצרה, שהופכת את הדיון הרציני ביצירתו לכמעט בלתי אפשרי. רועי ארד זכה ליחס מקוטב, החל מהמגדירים אותו כגיבור-על תל-אביבי, דמות ספרותית הדומה לאנדרה ברטון של הדדאיסטים ואנדי וורהול האמריקני, התגלמות המהפכה שבלעדיו היא לא תתקיים (אביה בן-דוד בביקורת על “רובים וכרטיסי אשראי” במגזין “מאזניים”) ועד לאלה שהאשימו אותו באחריות ל”ריקון השירה ממשמעות וממורכבות פואטית תוך העדפה לקלילות אופנתית היוצרת שירים במשקל נוצה, ונסיון לעשות שירה כאילו היא לא שירה” (אריק א. ב”המילים לא מספיקות: הערה קצרה על מצב השירה לשנת 2012″, מגזין “עמדה” 24). 

הינשוף, בכל אופן, בהחלט אינו עונה על התיאור של אריק א’ לגבי שיריו של ארד, בניגוד אולי לאלו שמופיעים בכתב העת שבעריכתו, “מעיין”. ניתן לראות בו אנומליה מדהימה ממש ביצירתו החוגגת לכאורה באנטי-אינטלקטואליזם שלה. זוהי פואמה אינטלקטואלית שבהחלט יש לדעת משהו על שירה עברית, ובמיוחד על הספרות של התנועה הכנענית, כדי להבין את מלוא עומקה ומלוא הרבדים שלה. “הינשוף” הוא שיר אפוקליפטי, כמעט תנ”כי, שבו תופס ארד פרסונה לא של ליצן כמקובל עליו אלא של נביא זעם עברי או כנעני קדמון, כפי שנהגו לעשות בזמנם אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש. ניתן לטעון שזוהי פרסונה שאינה שונה בהרבה מהפרסונה הציבורית שלו כלוחם לזכויות המדוכאים יהודים וערבים. עם זאת, תחילה יש להבין מדוע פואמה זאת היא שונה כל כך משיריו הרגילים של ארד, כמו למשל “כל כך טיפשות החולצות” המתאר עולם שבו כולם כולל כולם ובכלל זה הדובר השירי הם טיפשים מטופשים. 

הדובר כאן לוקח את עצמו ברצינות רבה ואין בו ההומור והפרודיה שהפכו למזוהים עם שירת ארד. הדובר השירי הנבואי ב”ינשוף האבן” הוא רציני בטירוף. הוא שואף לאפוקליפסה שתבעיר את הכל. תהליך היצירה של הפואמה הוא מעניין ויוצא דופן: היא נוצרה במקור ב-2003 במיוחד עבור יצירה פיסולית פסבדו-מיתית וניאו-כנענית של מיכל הלפמן בשם “הינשוף”, שהוצגה תחילה בתערוכה בשם “כוכב יאיר” בגלריה זומר בתל-אביב, ומיד לאחר מכן יצגה את ישראל בהיכל הבינלאומי של הביאנלה לאמנות בוונציה 2003. ביצירתה עימתה מיכל הלפמן בין הינשוף – חיית הלילה המסתורית, סמל החכמה – לבין עולם המועדונים הנוצץ, שהוא מקדש לביטוי החושים והיצרים המיניים. את הינשוף עיצבה הלפמן ברוח הפיסול הכנעני הישראלי של דנצינגר ועמוס קינן, והוא אף מזכיר פסלי פריון פרה-היסטוריים. עיני הינשוף והרקע שלו הם מערכת של אורות מרצדים המתקשרים לעולם מועדוני הלילה, אך מבטו האטום ומבשר הרעות קושר אותו לכוחות עתיקים של ידע נסתר. ארד יצר יצירה מקבילה, קישר את השיר לשירה הכנענית של רטוש ואמיר, ויצר קשר ספציפי עם עירו באר-שבע. רק לאחר מכן הופיעה היצירה בדפוס, במקומון באר-שבעי, בכתב העת “עכשיו” מספר 69-70 באביב 2005, ולבסוף בקובץ השירה של ארד “רובים וכרטיסי אשראי” שיצא בהוצאת “פלונית” ב-2009. 

הינשוף של מיכל הלפמן

 

הפואמה זכתה לתשומת לב גדולה. היא הולחנה פעמיים על ידי שנאר ווקר הצרפתי באלבום ‘מונסטר’ שיצא בלייבל Comforstand האמריקאי ובסינגל ‘סטריט’ שיצא בלייבל Free Sample Zone הצרפתי. היא תורגמה לאנגלית באסופה In Our Own Words, של שירי כותבים צעירים מהעולם בהוצאת ‘מרלו פירס וויבר’ האמריקאית. התרגום היפה והצ’וסרי נעשה על ידי האמן הירושלמי פסח סלבוסקי. היא תורגמה גם לגרמנית. היא שימשה כמקור לשמה של קבוצת המשוררים “ינשוף האבן” שנוסדה באביב 2005. הקבוצה הוקמה על-ידי ערן צלגוב ובעז יניב, אז תושבי באר-שבע, במטרה ליצור קהילה בעלת שאיפות אמנותיות ותרבותיות תוך איזון מידי והדדי של קהל ויוצרים. היות ועניין הפואמה הוא קניון בבירת הנגב, השם סימל עבורם את מקום מושבם באר-שבע כמו גם את התחושה שיש אנשים מחוץ לבאר-שבע, במרכז העשייה התל-אביבית, שרואים בפרויקט שלהם “עוד ינשוף אבן”. ינשוף האבן, בקצרה, הפך ליצירה הספרותית המזוהה ביותר עם באר-שבע. 

בתוכן הפואמה חזיון אימים של הקניון שהוקם על חורבות המרכזים המסחריים בעיר, כאשר אלים כנעניים קדומים ברקע. הפואמה מתארת את המרכז המסחרי החדש כבן-כלאיים של אל מלחמה כנעני ואיל נדל”ן קפיטליסטי: מפלצת המטילה את קללתה המהפנטת על העיר כולה. המרכז ובאר-שבע כולה הם כשער לגיהנום. בפואמה יש אלמנטים אוטוביוגרפיים: היא מתייחסת לסיפור שארע לארד בצעירותו בתחילת שנות התשעים. אביו הוא המודד שסימן את תוואי קניון הנגב בבאר-שבע, לפני שזה נבנה. יום אחד הוא סיפר לילדיו שמצאו בית קברות קדם-מוסלמי עתיק (כנעני?) מתחת לקניון. ארד מספר שהוא ואחיו ניר הגיעו לבית הקברות הקדמון ושיחקו שם עם העצמות, לפני שפונו על-ידי רשות העתיקות. היה זה המגע הראשון שלו עם המוות. 

השיר מתרחש בכמה זמנים: הסיור של ארד ואחיו ניר, ואז אחורה לתקופה שבה יש ינשוף אבן קסום שמוחבא באדמה אחרי קרב גדול, ועשר שנים קדימה, כשהינשוף קם ושורף את הקניון השלו ומשמיד עובדים וסלבריטאים מקומיים, כדי לנקום את נקמת המרכז המסחרי הישן. אפשר שזוהי גם נקמתם של התרבויות הקדומות על התרבות המודרנית שקמה על חורבותיהן. זוהי נקמתם של המתים בחיים. לצד הגורם הכנעני, הפואמה מתייחסת לאותם סרטי אימה בסגנון “פולטגרייסט”, שבמהלכם מתברר שבית הוקם על גבי בית קברות קדום כלשהו, וכתוצאה מכך מתחילות צרות ממקורות על-טבעיים הזועמים על חילול המתים. 

וּבֶחָלָל הַקַּנְיוֹן,
זוֹעֵק יַנְשׁוּף הַלַּהַט,
בַּאֲבוּקַת-צַעָק,
אֲנִי בֶּן הָאַלְמָוֶת,
אֲנִי הוּא קִינְג קוֹנְג הַמִּדְבָּר,
אֲנִי גּוֹדְזִילַת הַנֶּגֶב,
גֹּלֶם קַנְיוֹן הַנֶּגֶב, 

סָבוֹ?
בַּעַל.
סָבָתוֹ?
יַזַּם נדל”ן קָנָדִי מִמּוֹצָא יְהוּדִי. 

קניון המדבר מוצג כסוג של מקדש מודרני עכשוי, מקום פולחן למפלצות זרות, אלים כנעניים ואילי נדל”ן אמריקניים, שהדובר נביא של זעם זועק כנגדו. הקורא נזכר במקדש הקדום של באר-שבע בימי התנ”ך, מקדש ל”אל עולם”, אחד המקדשים החשובים של ממלכת יהודה. בו נוצרו סיפורי האבות ובו שלטו בניו המושחתים של הנביא שמואל. המקדש הושמץ בידי הנביא עמוס ונחרב לבסוף בידי שליחי המלך חזקיהו זמן קצר לפני שהעיר כולה נחרבה בידי המלך סנחריב האשורי בחורבן אפוקליפטי שנראה כמגשים את נבואות עמוס. המקדש העכשווי של באר שבע מוצג כפתח לגיהנום הצרכני, שבו מיטמטמת האוכלוסייה שפנתה לאלים זרים, אלי הקניון הקפיטליסטים: 

וְצוֹבְאִים הַקּוֹנִים,
שׁוֹעֲטִים עִם הַשַּׂקִיּוֹת הָאֲדִישׁוּת,
בְּאַכְסַדְרָאוֹת הַנֵּאוֹן,
בִּסְטָוֵי הַפוֹרְמַיְק. 

לקניון ולתרבות הצריכה שמאחוריו צפוי סוף איום בידי כל אותם כוחות נוראיים שהיא השביעה והקימה לתחיה: 

תַּעַל הָאֵשׁ וְתֹאכַל אֶת הַקַּנְיוֹן וְאֶת בְּנוֹתָיו,
תְּלַחֵךְ אֶת הַסְּחוֹרָה שֶׁל “פוּקְס-מֵן”,
אֶת שׁוֹר הַבָּר שֶׁל בּוּרְגֶרַאנְץ’. 

רָאִיתָ הַכֹּל?
עוֹד לֹא רָאִיתָ דָּבָר
– הַיַּנְשׁוּף. 

מיהם בדיוק הכוחות האלו? לדעתי אלו הם כוחות המתים הקדמונים הקמים לתחייה על מנת לנקום בתרבות הטפילית שצצה על קבריהם. ארד בבירור מכיר את האגדה המוסלמית הידועה על באר-שבע, שעליה כתב הגיאוגרף המוסלמי הידוע יאקות מהמאה ה-13 בשמו של אבן–עראבי, בעל מסורות מפורסם באיסלאם שחי בראשית המאה ה-12. לפי אגדה זו, באר-שבע היא המקום שבו יתקבצו המתים לראשונה ביום תחיית המתים באחרית הימים. הוא מכנה את היום הזה “יום א-סבע” כשמה של באר-שבע בערבית, ומסיים באגדה קצרה על זאב שחטף כבשה. הרועה הוציאה ממנו ואז אמר לו הזאב: חכה חכה –  אוי לך ביום א-סבע!” 

ארד נותן ב”הינשוף” גרסה “כנענית” של “יום א-סבע” שבו המתים בדמותו של האל הכנעני הקדום – הינשוף – יקומו על החיים המנוונים שהושחתו לחלוטין בידי זוהמת הצרכנות וישמידום. המספר, כמדומה, מחכה לכך כמעט בקוצר רוח. 

– יַנְשׁוּף הָאֶבֶן. 

יַכִּישׁ וְיִנְטֹשׁ,
יְרַסֵּק וְיִנְסֹק,
הַיַּנְשׁוּף
יֻצַּת בְּרוּחַ הַמִּדְבָּר,
צָרוּף חוֹלִית שֶׁל אֲפֵלָה,
הַיַּנְשׁוּף 

בִּזְרוֹעוֹ הַשֶּׁלַח
בּוֹצַעַת, רוֹצַעַת.
הַיַּנְשׁוּף 

בָּנָה שֶׁל עֲנָת
בַּר אֲדָמָה, בֵּן לַסַּהַר.
הַיַּנְשׁוּף. 

בסיום האפוקליפטי של הפואמה, אנחנו נזכרים גם בנבואת הזעם של הנביא עמוס על באר-שבע: 

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב, בָּאָרֶץ: לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם–כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ, אֵת דִּבְרֵי יְהוָה. יב וְנָעוּ מִיָּם עַד-יָם, וּמִצָּפוֹן וְעַד-מִזְרָח; יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת-דְּבַר-יְהוָה, וְלֹא יִמְצָאוּ. יג בַּיּוֹם הַהוּא תִּתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלֹת הַיָּפוֹת, וְהַבַּחוּרִים–בַּצָּמָא. ידהַנִּשְׁבָּעִים, בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן, וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן, וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר-שָׁבַע; וְנָפְלוּ, וְלֹא-יָקוּמוּ עוֹד. (עמוס, פרק ח’) 

רועי צ'יקי ארד

 

נספח התרגום לאנגלית של פסח סלבוסקי: 

 The owl / Roy Arad 

Translated from the Hebrew by Pesach Slabosky 

published in the USA at “In Our Own Words: A Generation Defining Itself
Volume 7
“, an anthology of young writers 2007 

Out of the golden sand,
it slaughters falcons,
turns cobras pale,
the rock owl.
I’ve seen it all,
I haven’t seen anything yet–
the rock owl. 

Everywhere
ads for R.C Cola.
Around my earlobes
Israeli rap on loud speakers 

–the rock owl. 

Igniting the desert wind,
pure on a dark sand dune,
the owl,
and on the dune a man in a colorful American shirt.
Here!
Right here! 

(ten years earlier)
Skies blue as a tee shirt.
It’s the middle of the desert.
On this spot the Negev Mall will be raised,
bones looted.
A Swiss-made surveying instrument,
whose rage is crystal and
arrows metal,
clangs toward
the owl born of panic.
And the Beer Sheva city coalition.
The owl and I!
The owl and I! 

Wielding the sword
in his wounded arm,
the owl
son of Anat
of earth, of the crescent.
the owl.
Beer Sheva of the early Nineties,
and the former desert,
slowly spreading its wings,
bronzed and mortared,
and quietly revealing his sword.
What sense for me now
owl and love? 

And then the mall,
three stories, octagonal with fluted skin, and a floor of restaurants
yellowed with dust,
standing five and a hundred cubits
clad in chill marble. 

And the folks with their swords,
next to picantic-china
across from i.M.P.
The Fox-Man store is next to a pile of orange clothing,
and the Fox-Man salesgirl,
a pretty gumchewer aged one score less two
her face pitted, chewed, blue-green, gleaming with
fire,
her heart chewed
with lust and passion.
(On her chest a freckled shirt that will never by stylish, whatever may come
to pass)
And in the volume of the mall
shouts the owl with zeal
with a torch-cry
I am immortal
I am King Kong of the desert,
I am Godzilla of the Negev
The Golem of the Negev Mall. 

His grandfather?
Baal.
His grandmother?
A Canadian real estate developer of Jewish origin,
massing and buying,
racing with their dumb shopping bags
down the neon corridors,
in the formike passage.
And the local paper’s photog flashes,
And then the guard, brave and proud
(He already fought in Afganistan, a Lau missile powdered his
nose),
he draws his gun,
Looks at the Fox-Man Girl, the foxie human’s girl.
And the owl, there’s the cool and quiet flint,
weary, his eyes today are dry,
the beat of his wings is aureate,
his feathers are pure Kerolite,
he smiles. 

Raise the fire and consume the mall and its daughters,
conflagrate the merchandise of Fox-Man,
the wild bull of Burger Ranch. 

I’ve seen it all,
I haven’t seen anything yet–
the rock owl. 

Who will re-inter the rock owl, the fire owl?
What transgression made I on this dread world? 


– 

Mall nation by the owl accursed.
A human being by the owl accursed.
An owl by his smile accursed. 

קישורים: 

ההקלטה עם שנאר ווקר
מוקרא בפסטיבל “שירה במדבר” 2009
בפסטיבל “שירה במדבר” 2010
ארד מספר על ההיסטוריה של הינשוף
היצירה של מיכל הלפמן
בועז יניב על “רובים וכרטיסי אשראי”
קולקטיב “ינשוף האבן” באתר “שחרזדה”

6 תגובות

  1. מאמר מרשים ומדויק. הפואמה באמת נהדרת, כמו כמעט כל הספר “רובים וכרטיסי אשראי”. המענין בספר הוא שהינו מלא זעם: על עולם ספרות ממוסחר וחנפני, על ישראל ממותגת ומתחנפת לאמריקה. יחד עם ספרו של באימבאייב שיצא בהוצאת “מעיין” הם עדויות למה שהכיוון הפואטי שמיצב ארד יכל להיות, אם היו כוחות
    ספרותיים של ממש שאפשר היה לגייס לעניין, ולא רק מצטרפים אקראיים שאינם קוראים כמעט, ומתמקדים בדאחקות.

  2. הקריאה המחודשת שלי את השיר קצת ממחישה את הבעייתיות של ביקורת בשירה ומגבלותיה: קניונים זה כל כך ניינטיז!! וברצינות, ייבאו לכאן מארצות הברית דברים הרבה יותר מופשטים ועיקשים פי כמה מקניונים כמו אמונה שלמה בניו ליברליות, אתוס עבודה קפיטליסטי, וכן הלאה. זו נקודת התורפה הבולטת והעיקרית שיש בפואמה הזו, שהיא בהחלט מרשימה מכול בחינה אחרת.

  3. נראה לי שאת הרעיון על ההתקפה של הקניון בידי כוחות המתים ארד ייבא מסרטי זומבים כמו “שחר המתים החיים ” של הבמאי ג’ורג רומרו ,ששם המוטיב המרכזי הוא בדיוק זה : ההתקפה של הזומבים על הקניון כסמל לחברה הצרכנית העכשווית.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע עשרה + תשע עשרה =