קצת קשב לזולת בבקשה !- "הסולנית " של ללי ציפי מיכאלי

 

 

 

"הסולנית"  מאת ללי ציפי מיכאלי,  הוצאת "עכשיו" 2013

משורר עם ספר חדש על הידיים יכול לבקש שהקורא יקדיש את מלוא הקשב לספר, לדמותו הטריה המצטיירת בו- בלא התייחסות למכלול עברו האישי והשירי של המשורר.

אם ללי רוצה בכך – אוכל להגשים את המשאלה עבורה: איני יודעת ולו דבר פעוט אחד על חייה. תוך כדי קריאת הספר מתהווה ומתרקמת לי דמותה של המשוררת כפי שזו רוצה לברוא את עצמה ולכן אנצל את המצב הייחודי הזה ולא אקלקלו בשאלות הבהרה אישיות לללי.

מראשית הקריאה בספר מתגבשת ההערכה להקשב העמוק והנדיב של המשוררת  

לאחר – רקדן, נערה, בלרינה, שכנה. היא יודעת לשים את עצמה בצד ולתת את מלוא הבמה לזולת. גם בשם הספר – הסולנית – יש הפתעה. הקורא די בטוח שהשם מתייחס למשוררת עצמה, עד כשהוא מגיע לעמוד 83 ונוכח לדעת שאימא היא הסולנית ואז הוא מעריץ את המשוררת על הטיפול האוהב והחומל בנושא האימא.

בפתח הספר- חטיבה של שירי תל אביב- לא "העיר" אלא בשמה המפורש, המפואר. לתל אביב של ללי- אישיות רבת פנים : היא אהובתו של גבר (עמ' 13, "רישומים של תל אביב"), אהובתה התרבותית של המשוררת (עמ' 18, "תל אביב ממונפת"), אבל תל אביב היא גם עיר של כוווולם לא רק של האצולה התרבותית :"לא רק הבימה או היכל התרבות" (עמ' 14, "קו 5"). המשוררת משתלבת בעיר בהדדיות משתקפת של עצים : "הדירה שלי נשקפת אל / הרבה עצים / הרבה פיקוסים נשקפים אל הדירה שלי" (עמ' 15, "רחוב דיזנגוף").

המשוררת מעניקה נוכחות וקול לטיפוסים השונים: הרקדן, נערת מועדונים אליסיה , בלרינה, אבל הם לא נשארים זרים לה היא מתיידדת איתם היא נותנת להם להיכנס לחייה, להשפיע עליה. הרקדן מפלורנטין מנחה אותה : "תתכופפי ככה תני לגוף לעטוף ולהתעטף/ בלי משקל" (עמ' 22), נערת המועדונים "רוצה לקחת אותי / לשנות לי תדמית / להוציא ממני פצצה" (עמ' 23). מהרבה בחינות "מונולוג של חסר בית תלאביבי" (עמ' 24) שונה מהשירים התל אביביים ה"ממונפים" האלה ונופל מהם: שפת השיר דלה – שפתו של האיש העילג ללא התיווך של המשוררת, השיר ארוך שלא לצורך, לא ממוקד לא מרשים, לא מרגש.

שפת השיר של ללי משוחררת, פרועה, דוהרת ואין לה רמזורים אדומים. מלים לועזיות לא יעצרו אותה היא משלבת אותן בצורה אלגנטית – פרחחית. "אחמוק מסאב ומעוד סאב ומעוד טקסט אפל" (עמ' 17, "במרכז העיר"),  "power / על גרף האהבה" (עמ' 51, "לחש הקסמים"), "בספר של דזייר." (עמ' 71, "מסע לכף התקווה הגדולה"),  "אותך אהפוך לסוֹפֵר סטאר" (עמ' 119, "עתיד נוסח 2"),

הלחמי המלים טבעיים כמבקשים להיווצר: "לחטאימתוקים" (עמ' 18, "תל אביב ממונפת"), "דקתגו" (עמ' 29, "בלרינה"), "להכנסבעצמי" (עמ' 31, "ככה ישבתי מלכה"), "בינמוחי" (עמ' 57, "בלשית"), "אינמילה" (עמ' 99, "דרויש ידידי"), אינמוצא (עמ' 117, "עיתון העתיד").

בחירת שמות השירים מעניינת. יש שזורמים לתוך השיר ומתפקדים כשורת פתיחה לשיר.

התחלתי לרשום את מראי המקומות של שמות השירים המלהיבים האלה – רשימה ארוכה-ארוכה: "ככה ישבתי מלכה" (עמ' 31), "דרוש" (עמ' 32), "דויד," (עמ' 50), "כל פעם שאנחנו מתעלסים" (עמ' 53),  , 72, 75, 84, 95, 96, 104,"במאה ה-21 היא" (עמ' 115), "כל מה ש" (עמ' 126).

עכשיו נקרא בשירי השער "פורטרט של אישה". אלה הם השירים אירוטיים מורכבים, רב-מימדיים. אתעכב על השיר "כל פעם שאנחנו מתעלסים" (עמ' 53). מתואר בו מסע רגלי בסבך רחובות תל-אביב בדרך אל האהוב. אך זהו גם מסע אחורה בזמן. ההתעלסות היא ההווה של השיר ואז מתואר בו העבר הקרוב –  הדרך שהובילה למפגש ובסוף השיר – ההזכרות בזמן קדום יותר של ההקאה במכונית אשר מאהבה, שחוזרת מעגלית להתעלסות ההווה. אפשר לראות כאן גם שיר אהבה לעיר: כשם שידיו של האהוב הן רחובות, כך- בהצלבה – רחובות העיר הם זרועות וכל המסע המפורט אינו אלא התעלסות עם העיר. בשירים אחרים האירוטיקה מציפה תובנות עמוקות ובהירות על האמנות: "אמן הופך את כיוון האור אל היש. מנציח את החד פעמי שהאחרים לא ראו לפניו." (עמ' 71, "מסע לכף התקווה הגדולה"). ואז ללי מדייקת בקשר הישיר והנועז בין המין לשיר: "רק את השיר הממוסגר / בחדר הזיונים / אל" (עמ' 58, "בקשה").

מן הדין להתייחס לשיר הראשון ולשיר האחרון בספר.

השיר הפותח את הספר נבחר בקפידה רבה : הוא ניצב לפני השער הראשון ומגדיר את הסוגה שירה. יש יומרה גדולה וסכנה בצדה בהגדרה "שיר הוא …" ויתר על כן בהגדרה הכוללת יותר "השירה היא …", הרי עשו זאת משוררים רבים וכל כך טובים בעבר והתחרות איתם כמעט בלתי אפשרית. ללי עומדת בכבוד באתגר, ניסיונות ההגדרה שלה אישיים וייחודיים, לדוגמא בשורות "התערטלות מבושה / בים פתוח". אך טבעי שהשיר נבחר להיות "שיר ביום" במוסף "גלריה" של העיתון "הארץ". ללי שומרת על המינון הנכון בעיני של הארס-פואטיות בספר. הנושא עולה במספר קטן של שירי הספר ובהם יש לו תפקיד משני שמשרת היטב את הרעיון המרכזי. בשירים אחדים העיסוק במלאכת השיר מוצג כנחות לעומת החיים עצמם: "למלים אין / משמעות / לאור המציאות." (עמ' 107, "דרגת כוויה 3") ואף: "מוזה?! / ראיתי אותה ברוטשילד לפעמים / מטיילת לה בגב כפוף ומרוכזת בעצמה" (עמ' 74, "פנטזיה בפה מינור: לליאדה") 

השיר האחרון –"כל מה ש" – מיוחד במינו : הוא מודפס באותיות גדולות יותר מכל שירי הספר ופונה אל נכדה היקר של המשוררת. עד כמה שקראתי והפכתי וקראתי ב"סולנית", לדמותה של ללי שבספר אין ילדים. אומנם היא יוצרת הקבלה נהדרת: "איזון דק ובוגדני / של העבר עם העתיד כשההווה הוא המתווך שמחזיק בידי שניהם / כמו אימא בשני ילדיה במעבר החצייה" (עמ' 118, "עתיד נוסח 1"), אך אלה ילדים באשר הם ולא הילדים של ללי.

אי-אימהותה של ללי בספר עושה אותה יותר נחשקת, יותר חושקת, אהבתה שלמה – אינה מתחלקת בין גבר לילד. ואז מופיע הנכד שמדלג מעל לילד ומאפשר שמץ-הצצה אל העתיד הנחשק. השיר הזה הוא שיאו של המסע בעתיד אותו עורכת ללי לאורך שירי השער האחרון "שירי המאה ה-21". מי מאיתנו לא סקרן להתוודע אל עתידו? ללי אומרת זאת באומץ וביושר בשיר "עיתון העתיד" (עמ' 117): "אל תגידו לי מה קרה / זה כבר ידוע לי / … / תלויה על קומה לא בנויה ומנענעת את רגלי בין ארץ לשמים / תגידו מה יהיה איתי / מה יהיה איתי מחר." אבל ללי לא מחכה באופן סביל – היא פועלת למענה ולמען האחרים בשיר "עתיד נוסח 2" בעמ' 119:  "וכקוסם אפתח ואפתח מטפחות צבעוניות / ואתם תהיו לרגע מאושרים" ומיד לאחר מכן "אשבור צלחות בשכרות".

ועכשיו אל השיר המוחלט – הדובדבן בכל מפלי קצפת המלים, הרגשות הרעיונות -

"כמיהה" (עמ' 69).  זהו שיר מסחרר מטלטל כמו שיטפון במדבר בחול שלא סופג, לא גורע, רק מקדם, מגביר את כל הַשִּׁיפְעָה הנובעת הזאת החל בתיאור הפלסטי של הפרידה – מהכאב שלה עד לשליטה בה על ידי עיסוי ארומטי ואז ההילוך עולה והקורא מתאמץ בכל הכוח להדביק את שטף העל-תודעה שסוחף בדרכו את הערים, המטוסים, את הזמן של רבע מאה, את המציאות , את החלום. אבל כל ניסיון דיבור על הנחשול השירי הזה מועד לכישלון כי השיר עצמו נועד להיקרא פעם אחר פעם מבלי לאבד כהוא-זה מעוצמתו, מקסמו.

ראו עוד על ספרה של ללי ציפי מיכאלי "הסולנית "

יובל גלעד :דיוקן עצמי על רקע תל אביב

אודות חגית בת אליעזר

בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון בחיפה. עובדת בתעשית מחשבים. כותבת שירים מגיל 18, למדה בסדנאות כתיבה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. מאז 1993 מפרסמת במוספים ובכתבי עת ספרותיים. פירסמה שלושה ספרי שירה בהוצאת "כרמל" - "השקת ספינת צפיה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016). כיום מתגוררת בחיפה.
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים . קישור קבוע.

3 תגובות על קצת קשב לזולת בבקשה !- "הסולנית " של ללי ציפי מיכאלי

  1. מאת פזית:‏

    כתבה מבולבלת למדי, להדיוטית כמוני, שאינה מכירה את הספר. ערב רב של מלל, שאינו אומר למעשה דבר.לא מעוררת רצון לרכשו. חבל.

  2. מאת אלי אשד:‏

    ההסכמה שלך עם "הביקורת" שמעליך מיותרת בהחלט. כאשר את כותבת ש"השירים די קלושים " אין זה מספיק לציין זאת אלא יש להסביר :"למה השירים קלושים ? על סמך מה את קובעת זאת?
    בקצרה הביקורת שלך חסרת ערך .

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*