סיפור קצר ליום השבת / "הסיפור של ורד" של ענת קוריאל

"למרות קור הבוקר הצורב את כפות רגליי, איני בטוחה בממשותי". (גלית סליקטר)

ורד חדלה לצאת מן הבית לאחר שאיבדה את עוברה בחודש השמיני. עד אז עבדה בבנק הומה במרכז העיר, שירתה לקוחות בנמרצות יום אחרי יום. על ההיריון דיברה בפתיחות כאילו התינוק שיוולד שייך לכולם, והיא שיתפה את המקשיבים בהכנות המשמחות. אספה המלצות וחילקה רעיונות אך העובר נקלע למצוקה, והיא ילדה אותו מת, נישקה את פניו ואספה אליה את גופו הדומם. לאחר מכן, לא הייתה מסוגלת להישיר מבט לאנשים ולספוג מבטים בבטנה הריקה, האפלה, הבטן שלא הגנה על תינוקה. בבית ישבה שעות על הספה החומה והתמסרה לצערה. בכל פעם שנזכרה בפני תינוקה, דמעותיה פרצו והיא נתנה להן לגלוש. הפעולות היחידות שעשתה היו כאלה שלא הצריכו ממנה ריכוז, והיא ביצעה אותן כמו ללא רוח חיים. בשאר הזמן, התיישבה ונסוגה לאבלה. כשגיל, בנה היחיד, היה חוזר מבית הספר, הגישה לו מנת אוכל שמצאה ברגע האחרון, והוא אכל בדממה, בלי להתלונן, ורק מידי פעם היה מציין: “אחי היה צריך להיות כבר בן חודשיים", “אחי היה צריך לדעת להתהפך". ורד הקשיבה להערותיו ולפעמים התחשק לה להטיח בו: “תפסיק כבר", אבל הצעקה נתקעה והתיישבה בגופה והיא לא יכלה להשמיעה.

לאחר האוכל, שלחה את גיל להכין שיעורים בחדרו ונכנסה למיטתה. התעטפה בשמיכה, לקחה את השלט לידיה אך לא לחצה על כפתור ההפעלה. כולה הייתה נתונה למחשבה שגופה רצח את פרי אהבתה. אם הוא פועל נגדה- היא תשיב לו נקמה. עוד לא ידעה כיצד תפעל, אך הרהוריה הובילו אותה לחפש דרכי ענישה. לאכול בקושי הייתה מסוגלת, ועשתה לה מנהג לתחוב לפיה את השאריות שגיל היה משאיר בצלחת. להמשיך להתקיים אבל בקושי.

בערב, כשבעלה רונן היה חוזר מעבודתו, מצא אותה לרוב על הספה, מתאמצת לחייך אליו, ולידה יושב גיל וצופה בטלויזיה. היא חשה הקלה מסויימת כאילו עכשיו מותר לה להישמט מהכל ולגלוש לפינה סמויה שבני משפחתה לא יוכלו להבחין בה. רונן היה משעשע את גיל, ושואל אותו על אירועי יומו ולפתע היו בבית שיחה, צחוק וחיבה שריחפו מעליה והמשיכו לנדוד הלאה. לפעמים הכוח של רונן הרגיז את ורד. איך הוא לא מתאבל, כעסה. איך הוא יכול להמשיך לעבוד, להיות אבא, להכין ארוחות ערב, לנקות את האוטו עם גיל. היא ראתה אותם מקיימים יחידה משלהם בתוך הבית ומתרחקים ממנה. היא הבינה שגיל מחפש מפלט מן העצב שלה ולכן נצמד לאביו, שדבק בשגרה והכריז על המשכיות.

בוקר אחד בעוד רונן התארגן לקראת היציאה לעבודתו בחברת מחשבים, ורד הקשיבה איך הוא מזרז את גיל להתלבש ולאכול משהו, והרעשים שלהם לא הניחו לה. היא זרקה לבעלה: “לכו כבר, אני צריכה שקט". רונן השיב לה בטון תקיף: “את לא תגרשי אותנו מפה, אם כבר זו את המיותרת פה. בכלום את לא מועילה". גיל נפרד ממנה לשלום ואילו רונן יצא בשתיקה והישיר לחלל מבט כעוס. היא נשארה לבד והחלה לכרסם בליבה הדאגה שגם גיל יאבד לה כמו תינוקה. זה מה שרונן מנסה להשיג: לרתום את הילד אליו ולטשטש את אימהותה. היא נזכרה בכל הדברים שנהגה לעשות עם גיל לפני האבדן.

הצטערה שאין לה כוחות להמשיך לעשותם. לרגע רצתה לבקש מרונן שיחזור מוקדם הביתה ואז התחרטה. עדיף שיעסוק בענייניו במקום לבקר את תפקודה בבית. היא חיפשה את הטלפון הנייד שלה כדי לשלוח לגיל הודעת טקסט אוהבת אך גילתה שהוא לא טעון וויתרה. היא רצתה לעשות סדר במקרר ולזרוק את המעדנים הישנים אך כשראתה שאין מקום בפח הזבל, סגרה את המקרר, וחזרה לשבת, מנותקת.

ככל שהימים נקפו הבידוד נעשה יותר טבעי ואילו המגע עם האחר התחוור כמאיים.

פעם או פעמיים ביום הייתה פותחת חרך צר בוילון ומביטה בגן המשחקים שהשתרע למטה. בבקרים הוא בדרך כלל היה שומם. לפעמים הייתה בו אישה אחת שנדנדה את תינוקה ומחאה לו כפיים. ורד נזכרה איך גיל והיא דמו להם פעם, איך ייתכן שהיא חשה זרות כזו למעשים שנהגה לעשות לא מכבר? בעצם, כל הדברים שאהבה לעשות בעבר נראו לה מאוסים והיא לא העלתה בדעתה במה להמירם. פעם, אהבה לקנות בגדים, כעת היא מסתובבת רק בבגדי בית. בצעירותה נהגה לרשום רישומים קטנים ולשמור אותם בתיק עבודות, הציוד ננטש בבית הוריה.

כל השנים למעשה הצטיינה בדיבור ובשירות לקוחות וזה נעלם.

לפעמים כשרונן היה חוזר הביתה, מצא על מה להעיר לה: “למה הכל סגור?” “יש פה ריח לא טוב", “למה הספל שלי לא במקום, זה מרגיז!” היא הייתה מתעלמת מהערותיו ומחכה שהאווירה תתחלף. לרוב, לאחר שרונן אכל משהו או כשגיל הגיח מחדרו ובא לומר שלום- הטרוניות נדמו.

רונן האיץ בה ללכת לפסיכיאטר, לקבל טיפול. היא סירבה ואמרה לו שזה בדיוק מה שהיא עושה עכשיו: מטפלת בעצמה. כשהקשה עליה ושאל: איך היא רואה את החודשים הבאים בחייה, השיבה שהיא קודם כל צריכה להתחזק ושדרכו לחפש פתרונות מהירים לכל מצב כדי לא להשבית שגרה- לא נכונה לה.

השיחות הללו הסתיימו בריחוק. הוא ניגש לרוב למחשב לסיים עבודה שהתחיל. היא נכנסה למיטה בתשישות שרוקנה ממנה כל רצון למגע. תחת השמיכה הייתה נחמה שעוד מעט ייעצמו העיניים והצער יוסר ממנה לכמה שעות. בשקט, בסתר המואפל, פני התינוק המת נחרתו בליבה והיא לא הרפתה מהן עד שהשינה דרשה את כולה. בבוקר הערות שלטה בה כבר בשעה ארבע וחצי, אך היא לא יצאה מן המיטה אלא נשארה לשכב, להתהפך שוב ושוב. תנועותיה העירו את רונן והכניסו בו חוסר שקט.

הוא השמיע המהום חלוש, שינה תנוחה ושקע בשינה מחודשת.

היא קמה מהמיטה וחשה צמרמורת, גררה עימה את השמיכה והתיישבה על הספה בסלון מכורבלת. עדיף שרוח סערה תחטוף אותה מפה, הרהרה. שלא תכאיב, רק תעביר אותה באבחה אחת מן היש אל האין. אתמול קראה על דיכאון אחרי לידה ולמדה שלעיתים קרובות האם מתביישת בכך שהיא מרגישה תחושות ניכור ודחייה כלפי התינוק. ואילו היא מחפשת את התינוק, קמה אליו ללא הרף, תרה אחרי עריסה דמיונית, לשלוח אליה זרועות, לטפל ולהניק.

בשעה חמש וחצי פתחה את המחשב הנייד שלה ועברה על ההודעות הנכנסות. הבנק שעבדה בו ממשיך לשלוח לה עדכונים על נהלים חדשים שצצו, על פגישות צוותים וביקורת על הנעשה. היא קוראת את הנושאים אך לא פותחת את ההודעות. נדמה לה שאם תקרא אותן, התובענות שבהן, הטון המאיץ והמדרבן, ינגוס בה. ואולי היא פוחדת להבין כמה היא מנותקת. בשעה שש היא מתחילה לשמוע רחשושים מחדר השינה. רונן התעורר. דלת המקלחת נטרקת קלות, האסלה מודחת. אחר כך פסיעות. רונן ניגש למטבח להכין קפה, הוא מציע לה לשתות עימו, היא נענית לו ויודעת שאם לא תשתה עכשיו יעברו שעות עד שייכנס לפיה משקה. כשהוא נכנס למטבח ומכין לשניהם משהו- הוא הופך להיות, המושיע שלה לרגע. גיל יוצא מחדרו עם תיק בית הספר ומודיע להם שהוא לא מוצא חולצה נקייה עם הסמל של בית הספר. היא אומרת לו: “חמודי, תכף אמצא פתרון", והולכת למקלחת. מוציאה מסל הכביסה חולצת בית ספר מלוכלכת ומנקה את שני הכתמים הבולטים עם מגבוני תינוק.

משפשפת עד שהסימנים מיטשטשים. ורד מקרבת את החוצה לפניה ומריחה אותה. לא נודף ממנה סירחון של כביסה שעמדה, אלא של משהו חסר פשר, לא נעים, לא מבאיש. הכי כואב לה שגיל יסתפק בפיתרון שסדרה לו, ולא יעשה מהומה או יזרוק לה מענה עוקצני.

אמה לא התייחסה אליה כך. בילדותה הכל היה מוקפד. הכביסה מגוהצת וריחנית. כל בוקר ורד הייתה מותירה בחדרה הרס, ובחזרתה מן הלימודים, הבגדים והספרים שבו למקומם. אפשר היה להריח את האוויר הרענן שבחדר. היא נזכרת בחדר ילדותה המזמין והמלבב וכאב חד חולף ברקתה. רק עכשיו היא מבינה כמה אימה הייתה מאוזנת. למרות שלא יצאה לעבוד, היה לה סדר יום, והיא עמדה בו בלי לוותר לעצמה.

כשרונן וגיל יוצאים מהבית, ורד מחליטה לישון עוד קצת. אולי אם תישן עוד שעה תקום נמרצת יותר, וראייתה תצטלל, אך היא לא מצליחה להירדם, ולא מצליחה להחזיר טלפונים לשתי חברות שהשאירו הודעות דואגות. היא מחפשת בטלויזיה תוכנית בוקר שתמשוך את תשומת ליבה, אך נותרת אדישה לכל מלל. לרגע חושבת שאם גיל ורונן היו לידה עכשיו היה לה פחות קשה, וכבר לא בטוחה בזה. פותחת את מדריך השירותים של קופת החולים שלה ומחפשת פסיכיאטרים באיזור מגוריה. מסמנת שניים ומעתיקה את פרטי ההתקשרות עימם על דף נייר. היא צריכה לטלפן, לקבוע, להתרחץ, להתלבש, לצאת ממצבה ואז תוכל להופיע אצל רופא. כל זה נראה לה מורכב מכדי לעשותו ללא סיוע.

יש בה דאגות לא ממוקדות. מה יהיה מחר ובעוד שנה. מה יהיה אם כל חייה ייראו כמו עכשיו והיא לא תמצא טעם בשום דבר. היא תזדקק למעט מאוד דברים, בעיקר למיטתה ולטרנינג שלה. היא מתחלחלת והיובש בגרון מגרה את הלוע ומחניק שיעול.

כשהייתה בת שמונה הייתה לה חברה טובה שהלכה איתה לכל מקום. יפית קראו לה. יום יום אחרי בית הספר עד שעות הערב- בילו יחד. פעם אחת יפית באה אליה והן הוציאו פאזל לגג שעברו אליו בקלות דרך מעקה מרפסת החדר. הפאזל נמאס עליהן במהרה, הן צחקו והעיפו את חלקיו באוויר. הביטו עליהם צונחים על הדשא.

יפית הציעה: “בואי נקפוץ גם, זה כיף. לא יקרה לנו כלום, זו רק קומה אחת.” ורד הסכימה בחשש ושתי הבנות נעמדו בקצה הגג וספרו עד שלוש. ורד נותרה לעמוד במקומה ולאחר שיפית קפצה, רצה במהירות לחצר ומצאה אותה בוכה וכואבת מחזיקה את רגלה וצועקת: “אני לא חברה שלך יותר, הבטחת לקפוץ גם".

האירוע הזה ליווה את ורד שנים ארוכות. כשהייתה נזכרת בו, מצב רוחה ירד. היא התלה בחברתה, כי אמרה "כן", אף על פי שידעה שאין לה אומץ.

זה סיפור שצריך לקבור, הרהרה ורד, אלא שכעת היא איבדה את היכולת הזו וכשזיכרון מחליט להתנפל עליה, היא לא יכולה לו. מסמסת לבעלה תחת השמיכה: “אני לא רוצה לחיות יותר, הלוואי שאמות". הוא מיד מטלפן אליה. יצא באמצע ישיבה, מברר מה עובר עליה והאם היא מתכוונת למה שכתבה ואולי היא רק רוצה להוריד גם אותו לתוך יגונה. לרגע הוא נשמע לה כועס וברגע הבא רך. היא מתנצלת על ההודעה אבל הוא חייב לדעת מה יש לה, הוא צריך להיות אחראי כי היא איבדה את ההיגיון הטוב שהיה לה. רונן מבטיח לבוא מוקדם, הם ידברו ויחד יחליטו מה לעשות, היא תצא מזה, היא חייבת , יש לה ילד, משפחה, היא רק צריכה אורך רוח.

השיחה מסתיימת. ורד מחליטה לכתוב מכתב פרידה, להתכונן לזמן שבו לא תוכל יותר. המכתב נשטף ממנה, היא כותבת בלי ללחוץ על העט, בזרימה משונה, כאילו השורות הללו, שוכנות בה כבר שנים, מאז שהייתה ילדה, ועכשיו הן יוצאות בלי שהמוח ישפוט אותן. היא לא קוראת את המכתב שוב, אלא מקפלת אותו ותוחבת לעומק המגירה, תחת קופסת תכשיטיה. מחליטה ללכת לישון כדי שהזמן יעבור מבלי משים, אך חשה בגופה עקבות אדרנלין. כך לא תוכל לישון. היא תיקח כדור שינה ותישן טוב יותר בלי להתייסר. גיל צריך לחזור מבית הספר. אם לא תפתח לו, ייכנס הביתה עם מפתחו. היא מוכרחה לישון קצת. מניחה על שולחן המטבח את ארוחת הצהריים של גיל: אורז ואצבעות דג למיקרו. מסדרת, סכין, מזלג, כוס מים מפית נייר לבנה בצד הצלחת. מה עכשיו? כבר שכחה מה תכננה לעשות, ומתחילה לפסוע מן המטבח, לחדר השינה, עוברת לסלון וחוזר חלילה. מתעייפת ונזכרת בתוכניתה ללכת לישון. לוקחת כוס מים ובולעת בהקלה כדור שינה, כאילו הוא פועל עליה עוד לפני שנמהל בדמה. לפני שהיא נרדמת, עולה בה תמונה של מים שקטים. לרגע נדמה לה שתמונת הנוף קוראת לה להתמזג עם הטבע ואז מבליחה הבנה, המים השקטים משקרים, דמותה טובעת בהם. שולחת יד חלומית להסיר את שכבת המים כמו היו וילון, ועיניה נעצמות. לאחר שלוש שעות נפקחו עיניה בחדות ובאכזבה מכך שהשמש עדיין מאירה וחודרת מתוך חרכי התריס. נדמה לה שהאור בחוץ עצר, רק כדי לענות אותה. שומעת מן הסלון צלילים של משחק. גיל. היא נגשת אליו ולחרדתה מגלה שהוא משחק בטלפון הנייד שלה. צמרצורת עוברת בה: הוא בטח קרא את ההודעה האובדנית ששלחה בבוקר לבעלה. גוערת בילד שלקח את הטלפון בלי רשות. גיל לא מבין מה יש לה. הטלפון היה מוטל על הספה, והיא תמיד מרשה לו לשחק בו. סליחה הוא מתנצל אך בקולו תרעומת.

היא ממשיכה. מה עשית בטלפון. שיחקתי, הוא עונה לה. במה, היא רוצה לדעת, מנסה להבין מתשובתו האם הוא קרא את ההודעה האסורה או לא. הוא זורק לה שם של משחק, שהיא בקושי מצליחה לקלוט. לפתע מתרפק עליה, קורא לה: “אימוש". גילוי האהבה הזה מחזק את בטחונה שהוא ראה בטלפון שלה הכל. הוא מתרפק עליה- כי פוחד לאבד אותה, ועכשיו איך תתקן את הנזק שעשתה? היא מצמידה אותו לחיקה. ראשו מוטל על רגליה והיא מלטפת את שיערו. מלטפת וחשה פחד שהיא מכניסה בו חרדות שיסיטו אותו ממסלול ילדותו לעבר חזיונות מבעיתים. הם יושבים צמודים, והיא רואה שהוא לא ממהר ללכת אל חדרו, ואל המחשב ושוב מכה בה התחושה שקרא. היא לא תרמוז שום דבר, גם כך כבר עשתה טעות איומה והפגישה אותו עם נבכי נשמתה והוא עוד לא בן תשע. אחר כך הוא מבקש רשות להכין עוגת שוקולד, מצא מתכון קל באינטרנט. “לך תכין, מתוק", אמרה והוא מיד ניגש במרץ למלאכה, פותח ארון מטבח, מוציא כלים, מצרכים, תוך כדי מזמזם שיר , וליבה הולך אחרי זמזומו. עד מהרה צף ריח העוגה ומטייל בחדרים, משרטט אווירה. גיל למד מאביו לתקוע שיפוד עץ במרכז העוגה כדי לדעת האם היא מוכנה כבר. כמה דקות לאחר מכן הוא מכריז שהיא מוכנה. מגיש חתיכה לאמו, וזה הדבר הראשון שהכניסה לתוך פיה היום. הוא מרגיש, לכן הכין את העוגה. אחרי שהיא אוכלת, הוא לוקח לעצמו חתיכה והולך להכין שיעורים.

בלילה הייתה לה שיחה ארוכה עם רונן. הוא ניסה להסביר לה בכמה דרכים שמה שהיא מרגישה עכשיו הוא זמני ושיום אחד תרגיש אחרת. היא צריכה טיפול כדי להתגבר על המשבר הזה. היא הקשיבה לו. הרגישה את דאגתו. שניהם ישבו על המיטה בפנים מוטרדים. רונן ניסה לצאת מהשיחה הזו עם סיכום והיא רק רצתה שישב איתה וירגיע אותה. רונן לא רצה להאריך את הרגע הזה, ששפל מהדהד בו. הוא לחץ עליה ללכת לפסיכיאטר, הציע לקחת אותה אליו או אפילו להזמין אותו הביתה, אם זה יקל עליה. לבסוף הסכימה שילך בשמה לרופא המשפחה, ויספר לו על מצבה, היא תבלע כבר את הכדורים שירשום לה. היא לא מסוגלת לצאת מהבית עדיין, גם לא רוצה לספר לאיש על התחושות שפוקדות אותה בצל האסון שניחת עליה. אבל היא מסכימה לקבל טיפול תרופתי.

השיחה הסתיימה כשגיל דפק על דלת חדרם ואמר שהוא עייף ורוצה ללכת לישון.

היא הובילה אותו אל מיטתו וכיסתה אותו. לאחר מכן, התיישבה ברפיון על הכורסה שבחדרו ונזכרה בימים בהם היתה מקריאה לו סיפור לפני השינה. שניהם מאוד נהנו מהרגעים הללו. כשגיל היה בן חמש ביקש ממנה שתבטיח לו שתמיד תמיד תקרא לו סיפור, גם כשיהיה גדול. השנים חלפו. גיל למד לקרוא בעצמו והטקס הזה גווע באופן טבעי. עכשיו היא תוהה מה יכול להחליף את הרגעים הללו. לקרוא אין לה חשק ועוד היא מהרהרת, הפיתרון בא ממנו כשביקש ממנה להיכנס למיטתו, ולשכב לידו קצת עד שיירדם. היא שמחה על הבקשה, ועד מהרה החלה להקשיב לנשימותיו. ידו חיבקה את בטנה ורוגע ירד על שניהם. היא הייתה אסירת תודה על סיום היום בצורה כזו ואגרה נחמה.

לאחר שגיל נרדם ורד יצאה חרש ממיטתו ומחקה מן הטלפון הנייד שלה, את כל הדברים שהוא לא צריך לדעת עליהם. לא רק את ההודעה ההיא אלא גם שברי משפטים שגיל עלול להוציאם מהקשרם ולהיפגע.

כשסיימה, רונן הציע לה לצפות באחת מסדרות המשטרה, היא הסכימה וחיכתה שהמסך ימלא את החדר בקולות. הצליחה למצוא משמעות בתמונות שריצדו לפניה ובחקירה שהחלה להתגבש בעקבות גופת אישה שנמצאה. גם כשאיבדה ריכוז יכלה להיזכר בפני האישה המתה, ולחזור לחוט העלילה.

כשבלעה את הכדור הראשון שהרופא רשם לה, נכנסו בה תשישות קיצונית וחולי, היא הרגישה ערפול נורא ובחילות. לא יכלה להרים את הראש מהכרית. לא אכלה דבר. גיל חזר מבית הספר ומצא אותה חולה. היא הסבירה לו שבלעה תרופה, שעושה לה תופעות לוואי לא נעימות. עד אחרי הצהריים הוא הסתובב סביבה, הכין לה תה. מרח ריבה על טוסט והגיש לה שתאכל. כששתתה אמר לה: “אל תקחי את התרופה הזו יותר, קודם היית פחות חולה. צעדיו של גיל בבית הרגיעו אותה. היא הקשיבה להם ודמיינה מה הוא עושה. חשבה בליבה כמה ילד בן תשע יכול להיות עצמאי. היא יכולה לסמוך עליו, כמו על אדם מבוגר ואפילו יותר כי הוא שלה. לאחר מכן צללה לשינה עמוקה. כשהתעוררה רונן היה בחדר. הם דיברו. הוא הסכים איתה שהתרופה הזו לא מתאימה לה, והציע שילך שוב לרופא, לנסות מרשם אחר. היא סירבה ואמרה שתתגבר לבד. היא לא רוצה יותר תופעות לוואי. הן עושות אותה יותר חולה ממה שהייתה. רונן הקשיב ושתק. בליבו פחד שבלי התערבות כימית, לא תצליח לעבור את המשבר הזה. היא ידעה מה מלחיץ אותו וניסתה להרגיעו אך הרגישה שהוא יפקפק בכל מה שתאמר.

גיל נכנס לחדרם וביקש ללכת לישון. היא אמרה לו: “רוצה שאשכב לידך עד שתירדם?”. הוא אמר כן וחייך אליה באהבה. תחת שמיכתו חיבקה אותו ואמרה לו שהוא היקר שלה. הוא נצמד אליה ושאל אותה: “אמא, למה את לא יוצאת מהבית?” היא אמרה לו שלאחרונה יותר נעים לה בבית. הוא השיב: “את בסך הכל סובלת מחוסר ביטחון. אולי תצאי לפחות למרפסת וככה תתגברי". היא הקשיבה לעצותיו ונדהמה מתושייתו. היא לא מדברת איתו על הדברים הללו, והוא מתרגם את האין מילים שבניהם לדיוקים לופתים. תשע שנותיו הולכות ומתעצמות מיום ליום.

בבוקר שלמחרת, לאחר שהבית דמם, שלחה יד לערמת הכביסה שרונן כיבס והחלה לקפל את הבגדים בתשומת לב, ריח המרכך שנדף מהם, היה נעים.

מבעד לחרכי המרפסת הבחינה באורו המתגבר של היום, מנסה להתפרץ לתוך הבית והיא לא מאפשרת לו. בצהריים יצאה אל המרפסת והתיישבה על כיסא פלסטיק לבן. עצמה עיניים וחשה איך איבריה המכווצים מתחילים להשתחרר, נגיעות רוח ליטפו את צווארה והיא הבטיחה לעצמה שגם בפעם הבאה תמקם את הכיסא בדיוק על אותן המרצפות. בילדותה אמה תמיד אמרה לה, בעיקר בעונת החורף: “צאי קצת אל השמש". היא אמרה זאת כמו רופאה טובה שכותבת מרשם עבור המטופלת האהובה עליה. אמה חסרה לה בימים אלה, ורד מסתירה ממנה הכל, לא רוצה לגרום לה דאגות וצער. לכן היא מרחיקה אותה. בשיחות הטלפון שלהן ורד מאמצת טון דיבור בוטח יותר ומתחפשת למישהי אחרת. כך למעשה מאבדת את אימה שמנסה לשווא לגשש אחר פרצות ונקודות כאב. ההסתרה לא יוצאת מהגוף אלא נשארת בו לשחק את משחקיה.

בלילה, תחת שמיכתו של גיל, הוא סיפר לה על אירוע שהיה בכיתתו בהפסקה הגדולה. ילד אחד ביריון משכבת הבוגרים, נכנס לכיתתו של גיל, והפך חלק

מהתיקים, ושפך את תכולתם על הרצפה. רק גיל ואוהד היו בכיתה באותה עת. הם לא אמרו לבריון מילה כי פחדו ממנו. לאחר שהלך סידרו השניים את התיקים, והשיבו הכל למקום. גיל סיפר שבאירוע הזה גילה כמה אוהד ילד נחמד וכמה כיף לדבר איתו. הוא לא הכיר אותו באמת עד היום, אמר והציע לאמו להזמין הביתה את החברה שהיא הכי אוהבת לדבר איתה. ורד הקשיבה לסיפור והחמיאה לגיל על התנהגותו היפה.

כשנרדם, החלה לחשוב איזו חברה הייתה רוצה להזמין לאפלולית הסלון שלה.

היא לא תזמין את דליה כי נדמה לה שמחשבתה תמיד נודדת והיא לא באמת מקשיבה. גם את עדי לא כי היא ביקורתית מידי, ולורד לא היתה סבלנות לטון הדיבור שלה. לבסוף, שלחה הודעה לסיגל והזמינה אותה לבוא. סיגל ענתה מיד ועד מהרה הן החליטו על השעה הנוחה לשתיהן: עשר בבוקר, כשהבית ריק.

בבוקר סידרה את הסלון, סילקה רמזים של הזנחה: קיפלה שתי שמיכות זרוקות, השליכה לפח עציץ שקמל מזמן, נכנסה למקלחת וחפפה את שיערה. היא שמחה למצוא בארון המטבח שני סוגי עוגיות שמיכאל קנה לפני כמה ימים, יש מה להגיש עם הקפה.

כשסיגל הגיעה הן התחבקו ארוכות וורד חשה הקלה. החשש מפני קרבה ושיחה התפוגג כשהמילים החלו לזרום בניהן. סיגל לא חוששת לגלות את נבכיה ויחד הן תמיד מוצאות פחדים לעסוק בהם. שתיהן יודעות שהחברות הזו מאפשרת התערטלות ובכל פעם מחדש מתברר להן שרגש הבושה לא קיים בניהן. הן ישבו על הספה, זו לצד זו, ידיהן אחוזות ומגען אומר: אנחנו יחד ברגעי האופל האלה.

סיגל סיפרה לורד שבילדותה נסעה עם הוריה בחופשת הקיץ לפריז. כשחזרו הביתה

גילו שגנבים נכנסו והפכו את כל הבית. חדרה של סיגל הושחת לגמרי, כולו היה הפוך ומנותץ.

שנים סיגל שאלה את עצמה מדוע הם עשו את זה? מה הם חשבו למצוא בחדר של ילדה? אפילו את הטושים שלה ריסקו אחד אחד- ואת זה רק רוע אמיתי מסוגל לחולל. עד היום היא פוחדת לחזור הבייתה לאחר היעדרות.

סיגל שתקה לרגע ואז אמרה: “לא סיפרתי את הסיפור הזה לאף אחד, כל השנים האלה הוא נשאר כלוא בתוך המשפחה, ולא אחת עלה בי החשד שמשהו הוסתר ממני אז, איזה פרט שמשנה הכל"….ורד ידעה בדיוק למה חברתה מתכוונת. כשמשהו משתבש, מנסים לגלות דבר, אפילו קטנטן, שיהפך אותו, שיעניק משמעות. כשהוא לא נמצא הייאוש או איבוד העניין באים במקומו.

שיחתן התארכה עד הצהריים. כל אחת דיברה בתורה בגילוי לב והשנייה הקשיבה. הבית הצטמצם ועטף את שתי הנשים לפי מידתן. כשסיגל הלכה ורד הרגישה שאגרה די אוויר כדי לגמור את היום הזה. היא שיננה בליבה את המילים האחרונות שחברתה אמרה לה: “את אותה ורד. את רק צריכה להתחזק ולהתאושש".

בלילה גיל קרא לה, והיא החליקה תחת שמיכתו כאילו היה אוהל. אוהל שבו רק שניהם מתכנסים, ורוח טובה מרחפת עליהם. היא סיפרה לו שסיגל הייתה אצלה ושהיה להן כיף והוא אמר: “תזמיני אותה שוב, כי האוכל שהכנת לי היום היה יותר טעים, בטח בזכות סיגל". היא צחקה. גיל סיפר לה על קבוצת החברים מהרצלייה שהכיר ברשת החברתית, ושעימם הוא משחק בערב במחשב. “כן, אני שומעת דיבורים מהחדר שלך”, אמרה לו וביררה איך הוא יודע שהם לא מתחזים. הוא הסביר לה שבמקרה אחד מהם הוא בן דוד של ילד מכיתתו. ורד הקשיבה לפרטי המשחק שכבש אותו לאחרונה. על אף שלא עקבה אחרי הדמויות והמונחים, שמחה לשמוע בקולו התלהבות. גיל אמר לה שאם משעמם לה בבית לפעמים, כדאי לה להתחבר לרשת חברתית. “הרגעים המשעממים יעברו עליך במהירות הבזק”, הבטיח לה והיא הנהנה תחת האוהל.

בבוקר בחנה את הרשתות החברתיות השונות. לבסוף גילתה התעניינות בקבוצה המיועדת לאנשים שנקלעו למשבר והם מדברים על מצוקותיהם. היא נרשמה לקבוצה. בתחילה רק קראה וידויים של אחרים ולא הגיבה. לאחר כמה ימים התכתבה עם אישה שבעלה עזב אותה, וגם עם נערה שלא מסתדרת עם אביה החורג. ורד ניסתה לייעץ להן ולהקל עליהן ושאבה מכך סיפוק. ההיכרות המשמעותית ביותר הייתה דווקא עם יוסף: אדם חרדי בן 32. שיחותיהם גררו את ורד לעולם שונה ומסקרן שנמשכה אליו ונרתעה ממנו. כל יום אמרה שלא תשוחח איתו עוד אך לבסוף שמחה כשיוסף פנה אליה באיחולי בוקר טוב וקרא לה: “חביבתי". יוסף כתב לה שהתחיל בחודשים האחרונים להרהר בעולם החופשי, הוא לא שובר מוסכמות אבל קנה טלפון חכם, והוא גולש בו בהיחבא. הוא סיפר לה שעשה זאת כי היה לו חבר מאוד טוב, שהתחיל להתעניין במדע ובאמנות, עשה תואר ראשון, ודיבר עם יוסף על ההתלבטויות והשאלות. החבר דיבר באופן גלוי, ויוסף שמע ולא ענה אבל נשאר מהורהר. תמימותו התקררה, והוא החל להרשות לעצמו יותר דרור, ללכת בעיניים פקוחות. אם הוא רואה משהו יפה- הוא מעז להסתכל עליו. מציץ בעיתונים חילוניים כשאיש לא רואה. פעם היה מסתובב רק בגטו החרדי ואילו עכשיו נכנס לקניון בירושלים, מטייל ברחוב יפו. שנים התבייש מחילוניים ועכשיו פחות. הוא לובש מגבעת שחורה וחליפה שחורה. יש לו זקן. את הפיאות שם מאחורי האוזניים כי כך הוא מרגיש מסודר יותר.

שיערו חלק, אי אפשר לסלסל אותו לכן כשהיה קטן אמו אמרה לו לשים את הפאות

מאחורי האוזניים.

ורד עקבה אחרי הגיגיו של יוסף וחייה החלו להתמלא בדמויות שמעולם לא פגשה, ובחוויות שהיו עבורה עד כה סתומות. כל יום, פתחה את המחשב לקרוא את ברכת הבוקר של יוסף ולקבוע עימו זמן שיחה. עכשיו בעיותיה נשזרו בעולמות רחוקים. אי שם יש מישהו שקורא לה, שמתעניין בה ובמבטה.

יוסף סיפר לה על סדר יומו: בבוקר, הולך לתפילה. התפילה אורכת חצי שעה. לאחר מכן הולך ללימודים בכולל, מגיע הביתה בצהריים. בשלוש וחצי נוסע לירושלים, למרכז העיר, לכולל של אחר הצהריים, מסיים בשבע. זה סדר היום הרגיל, הוא יכול לצאת להפסקות, זו לא עבודה. אפשר לצאת למרפסת, להתרחק מכולם. בזמן האחרון הוא פחות לומד. רוחו נמצאת בשני מקומות: כשהוא לומד ומדבר על השקפות עולם או כשיש ויכוח אידיאולוגי הוא נמשך אליו, אבל כשהוא יוצא מן הסביבה החרדית- הוא מרגיש חופשי. בשעת התפילה הניכור גדול אף יותר. לפעמים הוא מצליח להיכנס לאווירת ההתרגשות הזו בסעודת שבת, עם השירה, האוכל המסורתי, המשפחה. שירי חסידים מרגשים אותו, אך לא תמיד. משהו הצטנן ומשהו אחר מתמלא במקומו. הוא השתנה. אשתו מרגישה את השינוי ולא אומרת דבר. כל עוד הבית מתנהל, החינוך וכללי ההתנהגות נשמרים- היא לא תערער דברים. אם השינוי מפריע לה, היא לא אומרת. הוא קנה לה בגד יותר חילוני, מעט צמוד וחשוף. היא לא נמשכת לבגדים כאלה, היא אוהבת צנעה, אבל כשהילדים ישנו, ורק שניהם היו בחדר, היא בכל זאת לבשה את הבגד.

המצב הרוחני שלהם שונה, אך הם חיים יפה ביחד.

הוא יכול לקרב אותה אליו לאט לאט, אך הוא פוחד שהם ייסחפו הרחק מידי ויאבדו את הקן החרדי. הוא מראה לה שהיא יכולה להיות יותר מודרנית.למרות שצריך לקיים יחסים בחושך, הוא הדליק אור עמום לילה אחד, ואף שינה את התנוחה המסורתית והיא לא מחתה.

בוקר אחד אף נכנס לחנות ספרים ופתח ספר לשיפור חיי המין, הוא הביט בתמונות ולמד. הוא אומר לפעמים לאשתו: “מה הייתי עושה, אם לא היית הרפתקנית?”. היא צוחקת. כנראה נהנית מהשיפור, אבל במהלך היום לא תודה בזה.

יותר מכל ורד נדהמה לגלות איך חייו של יוסף החרדי מתבהרים מול עיניה. היא מסוגלת לדמיין את ביתו ואת האווירה השוררת בו ובנגיעות ההססניות בין העולם העתיק לחדש. הגישושים הללו הזכירו לה את היחסים בינה לבין רונן בתחילת דרכם: הם תמיד חיפשו פתרונות שיהיו נוחים לשניהם ובנו את חייהם בלי הערמת קשיים ומתוך ביטחון אחד בשני. כשהיו מתחים,ידעו מתי נכון להעלותם ולחטט בהם. כשהכירה את רונן הייתה יותר חברותית ומוחצנת ואילו הוא היה יותר סגור ומהוסס. עכשיו נדמה לה שהם התחלפו. היא אוהבת את השינוי שעבר, אם תאמר לו זאת היום, לא יאמין לה, הרהרה, אך זה בטח זמני.

ורד חשה הזדהות עם הפיצול שיוסף סיפר עליו. גם היא כבר לא אותה אישה והאירוע שחוותה חילק את חייה, ועיצב לכל חלק איפיונים שונים וסותרים.

היא סיפרה לו על השנים בהן עבדה בבנק ונחשבה לזו שמביאה הכי הרבה לקוחות. היום היא לא פוגשת אנשים, גילתה לו. "גם אז לא פגשת”, הוא חידד לה, "היו לך משימות”. היא לא סיפרה לו על אובדנה, אך הוא הבין שקרה לה דבר, שבו מרוכז

הכאב ולצידו שיירים נושנים שמכבידים עליה.

“עשי לך מחברת", הוא הציע לה. “מכירה את הביטוי קולמוס הלב? העט כבר ירשום את הרהורי ליבך. כתבי כל יום אפילו רק משפט או שניים, וכך תראי איך עם הזמן הלך הרוח שלך משתנה".

לאחר השיחה ניגשה לחדרו של גיל לחפש אחר מחברת ריקה. היא מצאה מחברת ועיפרון זרוקים באחת מן המגירות. התיישבה ליד שולחן המטבח והחלה לחשוב על משפט לתמצת בו את רחשיה. היא לא מצאה מילים, מעולם לא כתבה ומשימות כתיבה נראו לה תמיד מכבידות. גם הפעם חשה שהמשפט שהיא רוצה לומר נמצא במחוז רחוק ולא נגיש. כך נותרה באוויר דקות אחדות עד שכף ידה נזכרה באהבתה הישנה והחלה לרשום פני אישה. ככל שנוספו לפנים סממנים של זקנה התברר לה שהיא רושמת את פני אמה. יושבת על כיסא מוגבה, לידה שולחן עגול קטן שעליו מונח מכשיר טלפון. היא מחכה שאתקשר אליה, הרהרה ורד והבחינה שלאמה יש מעין שני פנים: פן אחד מוטרד מאוד ופן שני חתום ומעט מתנשא. הרישום הבהיר לורד שאלו הם שני מצבים שהיא מכירה היטב מעצמה ושאולי אלו הן פניה שלה. כשרונן חזר הבייתה מצא את המחברת פתוחה על שולחן המטבח. הוא הביט ברישום בהנאה ובפליאה. כששמע את צעדיה של ורד אמר בהגבהת קול: לא סיפרת לי שאת מציירת כל כך יפה. היא סיפרה לו על השיחות עם יוסף והוא הקשיב מסוקרן.

יוסף סיפר גם על אביו: תלמיד חכם גדול והמשפחה טובה ומוערכת. אביו אדוק מאוד, מפחד מעבירה, לא מוותר אפילו על קוצו של יוד. יוסף ספג את חינוכו אבל בטבעו הוא גמיש יותר. האב והבן לא מדברים על כך אך נדמה ליוסף שההבדל בניהם חורה לאביו. "אבא הוא צדיק", אמר לי,”אני לא נמצא בדרגתו".

כשיוסף שרטט את ההבדלים בינו לבין אביו, ורד הרגישה שהוא מצר על כך וכמו מתנצל על טבעו. ושוב, למרבה הפתעתה, מצאה נקודות מפגש בינה לבין ידידה: שניהם לא חוו תיקון כי הוריהם פעלו נכון, טיפלו, תמכו, חינכו, אבל הוריה- ציינה לעצמה- החביאו מפניה את תיק העצות שהם קיבלו, הוא מעולם לא היה בהישג ידה. מה החזיק אותם בתקופות קשות? מה ניחם אותם? תמיד חייכו אליה ולעיתים החיוך החביא אמת, שעכשיו היא מבקשת לדעת.

לאחר השיחות הללו, תמיד חשה עייפות, אך לא התרוקנות. העייפות נבעה משביעות רצון כמו לאחר עשייה פורה או התמודדות. בעולם ישנן צורות חיים כה סותרות, חשבה. במשפחתה לא היה קידוש, בקושי חגגו חגים, הדת נחשבה מאוסה. היא אימצה את קריאת התיגר הזו באופן טבעי.

בלילה סיפרה לרונן על הרהוריה. נזכרה, שבנעוריה, באחת מפעולות הצופים, חלפה לידם משפחה חרדית. היא וכל חבריה עשו אחרי גבם פרצופים, כאילו הם לא בני אדם.

הם לעגו לחרדים, אמרו שבגדיהם השחורים מסריחים,שהם אף פעם לא מורידים אותם ובטח גם לא מתקלחים.

על הידידות עם יוסף כבר שמע, אך הפעם נבעו מקולה גילויים חדשים. הוא אהב את הרוח הנלהבת שעלתה ממנה והיא דבקה גם בו. אדם חרדי וזר רענן את ראשה של אשתו, הרהר, והיא שמעולם לא חלמה שיהיו לה שיחות נפש כאלה, אפופה בהן. רונן חש שהיא מרגישה טוב יותר, שהיא מצליחה להנות ממהלך היום החדש שלה כמו מטפטוף מים מאוד איטי, טיפה ועוד טיפה שמצטרפות לשיטפון. היו לו חששות אך הוא השתיק אותם כדי לא לקלקל את האווירה. לשאלותיו על חיפוש עבודה וחיי חברה לא היה מקום עכשיו. היא צללה לתוך ריכוז מרגיע. נשענה על חזהו והוא ליטף את שערותיה במגע מסמרר. עצמה את עיניה וקיוותה שידו תמשיך לגעת בעורה. אף גבר לא ידע ללטף אותה כמותו, חשבה, וכבר מתפזרת חמימות בחלקי גופה השונים.

הוא רשם על גבה תנועות מעגליות מרפרפות, והיא ייחלה לעוד.

הלילה התקדם לאטו, ולא נתן לרגש הזדמנות להיטרף ולהישכח מהר.

אודות ענת קוריאל

ענת קוריאל היא סופרת, משוררת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). הוציאה לאור את ספר הפרוזה "חתכים" ("הספריה החדשה", 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". גדלה ברמת גן ומתגוררת כיום בכפר סבא. אימא לאיתמר וליואב.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

19 תגובות על סיפור קצר ליום השבת / "הסיפור של ורד" של ענת קוריאל

  1. מאת רות יהל:‏

    סיפור נפלא, שוזר בתוכו בכישרון רב חיבור של שני קצוות בחברה שהוביל בסיומו לרגיעה נפשית של גיבורת הסיפור. אהבתי במיוחד את הצעתו של החרדי להשתמש ב: "קולמוס הלב", והוא ילווה אותי עוד זמן רב.

  2. מאת מירב:‏

    מקסים, ענת!!!
    כל כך מרגש ונוגע ללב, בכל פעם את עושה לי לבכות מחדש…. :)

  3. מאת ענת:‏

    סיפור מיוחד המראה שאף פעם איננו יודעים מהיכן תבוא העזרה שאנו זקוקים לה בחיינו-בדרך כלל ממקור לא צפוי. ומאידך, מראה עד כמה ילדינו משפיעים עלינו. מקסים :)

  4. מאת ערן:‏

    סיפור מקסים שמפיח חיים משלו.
    פשוט לא רוצה שיסתיים.

  5. מאת עודד:‏

    סיפור מלא רגש ונוגע ללב, וגם מרתק.
    תענוג לקרוא, ומקווה שיהיה לו המשך.

  6. מאת גילי:‏

    איזה סיפור רגיש ויפה.

  7. מאת זאב פלדינגר:‏

    סיפור מקסים שאפשר ללמוד ממנו על נושאים שונים. גם על כתיבת פרוזה.מאוד נהניתי מהקריאה בו.

  8. מאת שרה:‏

    ענתי , סיפור מרגש ומפתיע בסיומו. אוהבת את סגנון הכתיבה – מצד אחד קולח ומצד שני פיוטי ומעורר מחשבות פנימיות .

  9. מאת שמעון רז:‏

    ‎‎שמעון רז‎ likes a link.‎

    לפני ‏16‏ שעות

    .

    סיפור יפה ונוגע ללב מזדהה אם היבטים שונים בסיפור בעיקר במה שקשור לאובדן אישי ושכול מצבים נפשיים קשים שמונעים תפקוד יומיומי מחייב אפילו ברמה הבסיסית ביותר ובמה שנוגע לגישושים וחיכוך עם העולם ומה שהוא לכאורה מציע וזאת מנקודת מבטו של אדם חרדי ומה שאני טוען תמיד' הוא שכשם שמאתגר וקשה לצעוד בנתיב החזרה בתשובה קשה אף יותר להפרד מאורח החיים הדתי שהפך לטבע ונצרב בנפש האדם.

  10. מאת יובל קרימולובסקי:‏

    סיפור מרגש שנוסך תקווה.

    הדיכאון מתואר מצד אחד כשיגרה "לפעמים כשרונן היה חוזר הביתה…", "הוא ניגש לרוב למחשב…"
    שמשובצים בה אירועים קונקרטיים. ההחלמה ממנו מתוארת לעומת זאת כרצף בזמן, התקדמות
    בדרך לריפוי (שהיא בעצם חזרה לשיגרה – אבל טובה יותר).

    אהבתי את תפקידו של הילד. הוא אינו שואל אבל מציע פתרונות.

  11. מאת שאול בן שאול:‏

    סיפור מרתק. כתוב ברגישות. קורא ומזהה את "טביעת האצבע" שלך. ואכן, מורגש אותו "קולמוס הלב". הדמויות חיות ונושמות. מלבד דמותה שלה, העגולה, השלמה, המתייסרת על האובדן, מצטיירת דמות הילד, שבאהבה המתקיימת בינו לבין אמו, מכין לשניהם עוגת שוקולד, עם ריח האפייה המתוק המתפזר בבית, ומפיח בה רוח חיים. והחיבור המפתיע עם יוסף, אשר הקשר עם זוגתו משליך על יחסיה עם בן זוגה שלה, שעל אף המצב המורכב מגלה רגישות. גם ריח הכביסה הנקייה הוא אות נפלאה בדרך לריפוי.

  12. מאת שרה רדוביץ:‏

    היי ענת… מי זה מיכאל שקנה את העוגיות שמצאה בארון המטבח? (דמות שלא שמענו עליה או טעות?). אהבתי איך שכתבת בסבלנות וסובלנות בלי להאיץ בעלילה… כמו בחיים… גם עם טיפול נאות לוקח זמן רב לצאת מדיכאון… כך לפחות אני חושבת.

  13. מאת ענת קוריאל:‏

    שרה, יקרה
    מיכאל הוא רונן. החלפתי לדמות את השם במהלך העלילה ולצערי שכחתי לתקן במקום אחד…….

  14. מאת אפרים פוקס:‏

    אהבתי את המתח שנוצר בין החלק הראשון הדיכאוני ובין החלק השני נוסך התקווה ומזהה את המפנה שחל בין שני החלקים בהתערבותו התמימה והמבורכת של של הבן גיל (ששמו נבחר כנראה לא בכדי) . אהבתי את הקצב המתון וה"סבלני" של הסיפור למרות המצב הקיצוני שבו הייתה ורד נתונה בעקבות המשבר הנוראי שפקד אותה עם אובדן תינוקה. קסם של "סיפור לשבת". בהוקרה, אפרים.

  15. מאת נועה לקס:‏

    ענת….
    איך את תמיד מראה שאפשר. תיאור הדיכאון ו"יציאה" ממנו מאוד מדויק לטעמי. אנחנו אף פעם לא באמת יוצאים ממנו אך תמיד יש סימנים של שיקום המבשרים טובות.
    יפה…

  16. מאת לאה צבי (דובזינסקי):‏

    נהניתי, קולח, מרגש, מסקרן, אהבתי מאוד

  17. פינגבאק: זו שחצי מגופי, היה ברוח 4: חופי פלא, אורות רחוקים | פוליטיקלי קוראת

  18. פינגבאק: זו שחצי מגופי, היה ברוח 4: חופי פלא, אורות רחוקים

  19. מאת זיוה גל:‏

    "פני התינוק המת נחרתו בליבה והיא לא הרפתה מהן עד שהשינה דרשה את כולה…" משפט שהוא גם רמז מקדם וגם משפט משמעותי וסמלי החופן את הסיפור לאורכו. התינוק המת הוא גם התינוק שמת בתוכה ומי שמקים אותו לחיים הוא בנה גיל, (גם השם סמלי) שעדיין לא בן תשע. בעזרתו היא מסוגלת להתחבר מחדש לילד העירני בעל החיוניות אשר בתוכה ואשר נדמה היה כי הוא ישן שנת עולמים יחד איתה בעצב ובניתוק שהיא חווה. ובאופן מפתיע עולם דומה לחרדי שכבר לא מוצא את מקומו בתוך החוקים והאיסורים מעין גטו שהוא מנסה לפרוץ אותם ולהביא לשינוי וגיבורת הסיפור ורד, צועדת איתו צעד בצעד אמנם מתוך עולמה שלה. כמה הסופרת הזאת יודעת לרקום את הפאזל במשחק בין סיגל ובין ורד ובסיפור שבתוך סיפור: הגנבים שהופכים הכול ומרגע סמלי כזה האדם איננו מסוגל להרגיש את ממשותו כי משהו נהפך בו. סיפור בעל יסודות סוריאליסטים שאין לדעת מה ממנו קיים במציאות הסיפורית ומה מהם מתרחש בתוך ראשה של המספרת. כשרונית מאוד הסופרת – כבר אמרתי?

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*