סיפור קצר ליום השבת / "אני שונאת את בוסטון" של חמוטל בר -יוסף

הגעתי לבוסטון ליום אחד כדי לעשות מה שקוראים קידום מכירות לרומן שלי, "אזרחית העולם", שתורגם סוף-סוף לאנגלית ויצא לאור, בסופו של דבר, בהוצאת "פְּרֶס נובל". עורך ההוצאה הבהיר לי מזמן שלא הספר, עם כל הכבוד, אלא נוכחותי האישית בבוסטון, במסווה של סדרת הופעות, ראיונות והרצאות ברחבי ארצות הברית על המצב הפוליטי בישראל, היא המפתח לשערי הטירה בשוודיה, שבה מחלקים את פרס נובל לסופרים הלא-נכונים. – כיום בוסטון, לא ניו יורק, היא מה שפריס הייתה במאה התשע-עשרה, אמר לי. כאן נמצאים האנשים שקובעים. את חייבת להופיע ב"סאנדֶרס תיאטר". אל תדאגי, הכול על חשבוני. תלוני לילה אחד ב"פארק פלאזה הוטל", ליד הקוֹפּליי פלייס, ממש במרכז.

שמי המלא באותיות אנגליות גדולות, אירה ברלינר, חיכה לי ביציאה משדה התעופה לוֹגַן, מתנוסס מעל ראשי הקהל, נישא על שלט שהוחזק בידי נהג מונית צעיר, אולי בן עשרים, לבוש חליפה אפורה ועניבה סגולה, מגולח למשעי ומדיף ריח של מי גילוח, שהסיע אותי אל מלון "פארק פלאזה הוטל". לרגע קליל הבהבה בי תמונת הנהגים של "נשר" בנתב"ג שיחכו לי כשאחזור, שעירים, מסריחים מרוב זיעה ועשן סיגריות, עם שרשרות זהב עבות על צווארים שמנים, צועקים בקולות צרודים זה על זה ועלי, נוהגים בפראות, אך מיד התמלאתי בנופי בוסטון – כמה רחב הכביש וכמה נקי, כמה גבוהים הבתים ואיך הם מבהיקים בשמש, והנה נהר- כמה התגעגעתי לנהר! באנגלית טובה די הצורך שאלתי את הנהג לשם הרחוב, ובמהרה התברר שקוראים לו ניר, הוא ישראלי לשעבר, צבר ששירת בחיל הנדסה והתחתן עם בחורה אמריקאית, גרוש טרי, נהג מונית זמני, שכעת חי בחדר שכור ומבלה את סופי השבוע שלו עם חברים ביאכטה הפרטית שלו, שעוגנת כאן, במרינה של הצ'ארלס ריבר. ברגע שהיאכטה יוצאת למרחק חמישה קילומטרים באוקיינוס אין משטרה ואין כלום – עושים מה שבא בראש, אמר. יש סוף שבוע ארוך, אז הילדה מתחלקת בינינו, אמר, וככה גם בפסח, אַת יודעת, כאן יש סדר שני, כי זה נחשב גלות, צחק. אני לא יודע איך אתם מסתדרים בישראל עם סדר אחד.

- אנחנו מסתדרים לא כל כך רע, אמרתי לו, מפני שעם מי שאני מדברת תמיד אני רואה את הצד השני, ובסוף יוצא ויכוח. אתה יודע, גרתי ברוסיה, ארץ עשירה שהאנשים חיים בה רע. ישראל ארץ ענייה שהאנשים חיים בה טוב.

- טוב?! מי חי טוב בישראל? קולו היה בכייני קצת, והמונית התפתלה על הכביש. נאלצתי להודות שכאשר אני התגרשתי ועברתי לגור בירושלים לא יכולתי להרשות לעצמי לבלות את סוף השבוע ביאכטה.

בחזית ה"פארק פלאזה הוטל" נחפזו אלי שומרים לבושי מדים בסגנון צרפתי לשאת את המזוודה, והובילו אותי, על גבי שטיחים סיניים, דרך לובי הנוצץ כולו באור נברשות בדולח, אל דלפק הקבלה. אילו צבעים אלגנטיים! איזה טעם! למלון המלך דוד יש עוד הרבה מה ללמוד. בקול רך, בקושי נשמע לאוזן, כפי שפקיד צריך לדבר, קיבל ממני פקיד הקבלה את הפרטים הנחוצים, נתן לי כרטיס אלקטרוני לדלת חדרי בקומה הארבע-עשרה ויעץ לי לקחת את מעלית האקספרס. חשבתי: עוד רגע יעבור בלובי שפן עם כפפות, הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות.

היה בוקר. נזכרתי במה שסיפר לי מישה קובלמן על הנסיעה שלו לפרנקפורט. הוא ואשתו היו פועלי בית חרושת בקייב, אבל מישה כתב. סיפורים. יום אחד אמרה לו אשתו: תיקח לך שנת חופש מהעבודה ותכתוב. אני אפרנס אותנו ואת הבן. מישה ישב שנה וכתב סיפורים. באותה שנה הכריזה תחנת רדיו רוסית בפרנקפורט על תחרות הסיפור הרוסי הקצר העולמי. הסיפור שיזכה ישודר ברדיו והסופר יוזמן לפרנקפורט ויזכה באלף דולר. באותה עת אפשר היה לקנות בקייב דירה לַבֵּן באלף דולר. מישה שלח לתחרות את הסיפור שלו "גיטלר", סיפור על גורלו המר של כלב שקראו לו "היטלר" בתקופת הכיבוש הנאצי בקייב, והסיפור זכה במקום הראשון. בערב חורפי הגיע מישה למלון בפרנקפורט, נכנס לחדר וראה בר משקאות ומכשיר טלוויזיה. הוא פתח את הבר וראה בקבוקים של ויסקי, קוניאק, וודקה, שרי. הוא שתה מכולם, הדליק את הטלוויזיה ושכב על הספה בבגדיו. הטלוויזיה הציגה סרט כחול. זה היה מושך לרגע ומיד מגעיל. הוא ניסה למצוא ערוץ אחר ולא הצליח. עצם את עיניו ונרדם. בארוחת הבוקר הוגש לו חשבון: מאתיים עשרים ושלושה מארק עבור חמש כוסיות משקה ועשר שעות צפייה בטלוויזיה. בערב התברר לו שלמטה ברחוב הוא היה יכול לקבל את מה שהוא ראה בטלוויזיה בהרבה פחות מזה.

אבל בבוסטון היה בוקר אביבי, היה לי חדר אמבטיה שכולו שיש חום, אביזרים בצבע זהב ומגבות מבהיקות מלובן. הורקתי לאמבטיה בקבוק קצף, מילאתי אותה מים חמימים ועשיתי לי אמבטיה כמו שראיתי בסרטים. בבית אני אף פעם לא עושה אמבטיה, כי אין לי סבלנות לזה וגם אי אפשר להשוות את הלובן שיש כאן לצבע החשוד של קערת האמבטיה ושל וילון הפלסטיק שלי. ישבתי באמבטיה זמן רב, סופגת את המותרות, את העידון, את המקום הנכון שהגעתי אליו סוף-סוף.

כשיצאתי הרגשתי שאני רעבה. בבית עכשיו כמעט ערב, וכאן צהריים. אחרי ההופעה שלי ב"סנדרס תיאטר" אני מוזמנת לדינר עם העורך ועיתונאים, אבל עד אז – האם אני אמורה לגווע ברעב? ידעתי שהביקור כולו הוא על חשבון המארחים, לכן לקחתי אתי רק חמישים דולר שהתכוונתי להוציא על מתנות ועל הוצאות לא צפויות, אז כעת אמצא מקום לא יקר לאכול. בארץ הייתי מחפשת במצב כזה דוכן פלאפל, אבל ברור שאין כאן דבר כזה, בטח הכול נורא יקר. ירדתי ללובי והחלטתי לשאול לא את הפקיד בדלפק אלא את אחד משומרי הסף כהי העור. הדגשתי: not expensive!. הוא הצביע בידו ימינה ואמר two blocks from here. חשבתי לעצמי: על יד מלון כזה לא יכולות להיות מסעדות זולות. לאחר דקות אחדות ראיתי על המדרכה אנשים אחדים יושבים ליד שולחנות קטנים, חלקם קוראים עיתון או ספר, ואוכלים בכלי פלסטיק מתוך צלחות פלסטיק. זה היה סימן טוב. מאחורי דלת הזכוכית הכבדה הסתיים הקונצ'רטו לפסנתר מספר עשרים ואחת של מוצרט, המכונה "אלוירה מדיגן", ובעוד אני מוצאת לי מגש התחילה להישמע איזושהי סויטה לצ'לו של באך (אני אף פעם לא זוכרת את המספר). האנשים שישבו ליד השולחנות בפנים לא נראו עשירים במיוחד. נשמתי עמוק והתבוננתי על המבחר: במכלי מתכת סגורים היו שישה מיני דייסת בוקר; בקערות פתוחות – בננות, תפוחים, פטל, דובדבנים, אננס; במכלי פלסטיק שקופים קטנים – אגוזים, שקדים, גרעיני דלעת וחמניות, קווקר ומוזלי; על מגשים – סוגים שונים של גבינות, דגים מלוחים וכבושים; מאחורי מסכי זכוכית סלטים שונים של ירקות ונבטים, ומאחורי חלון הראווה – מינים שונים של לחם ועוגות. על כל מוצר נרשמו באותיות גדולות הרכיבים הכלולים בו. בפינה עמד מעין מחשב שעליו אפשר היה לקבל מידע בענייני תזונה ובריאות. קופסאות קפה מסוגים שונים, שקיות תה מסוגים שונים, יוגורט וחלב באחוזי שומן שונים עמדו על מדף, ולידם כל הציוד הנדרש לשתייה חמה. הכול היה חלבי, סימן להתחשבות בקהל היהודי ואולי גם הערבי. בבית אני אוכלת בבוקר דייסת קווקר עם פירות ושותה קפה. כאן העמסתי על המגש אננס, דובדבנים ופטל, דג כבוש, סלט נבטים ועלי תרד, יוגורט, לחם חי, קפה ומאפין פירות. ניגשתי אל הקופה בחשש, אך הצג הראה לי שנים עשר דולר ומשהו. סביר לגמרי. מצאתי לי שולחנון קטן והתענגתי על המזון המשובח, ולא פחות מזה – על המוסיקה ועל ההתנהגות השלווה והדיבור החרישי, גם של הסועדים וגם של העובדים במקום, שטרחו ללא הרף למלא את החסר על המדפים. מולי, ליד שולחן סמוך לי ישב גבר מוצק כבן חמישים, בעל שיער בלונדי כהה סמיך מסורק למשעי, לבוש חליפה אפורה בהירה, חולצת משי ירקרקה-אפרפרה ועניבה בצבע טורקיז כהה, וקרא את ה"טיימס" האנגלי. הזגוגיות של משקפי הקריאה שלו היו בצורת חצי עיגול תחתון, ומעליהן נשקפו גבות עבותות ועיניים בצבע טורקיז. זה עתה סיים לשתות שוקו חם. הוא העיף עלי מבט זריז, ענייני, וחזר לקרוא בעיתון. בלי להרים את עיניו קילף את הנייר מקיסם שיניים ותקע אותו בפיו.

סיימתי את הארוחה, השלכתי את כלי הפלסטיק למכל שעמד ליד הדלת ויצאתי לרחוב. עמדו לרשותי שעות אחדות. ההרצאה שלי הייתה מוכנה, גם על הנייר וגם בראש. זה הזמן לראות את בוסטון. לא היה לי מושג לאן עלי ללכת כדי לראות את בוסטון, אבל ידעתי שאני נמצאת במרכז העיר ובידי כרטיס הפלסטיק שעליו הכתובת של המלון. מה יכול להיות? אשוטט קצת ברגל.

התחלתי לצעוד. עד מהרה נגלה לעיני בכיכר קופליי הצירוף עוצר הנשימה של בבואת העיר בזכוכית התכלת של גורד שחקים ושל הכנסייה שלידו, משתקפת בו, כנסייה עצומה שכל עיר אירופית הייתה יכולה להתגאות בה, אלא שכאן השקיף עליה מלמעלה גובהו החולש של בניין הזכוכית התכול. בכיכר עמדו תיירים וצילמו את המראה, ולידם דידו יונים כחולות-אפורות בהדרת כבוד הולמת.

המשכתי בדרכי ונקלעתי אל פתח הפארק העירוני. גם לנו יש פארק הירקון. אבל בושה להזכיר אותו על יד האגמים מוקפי הפרחים האקזוטיים, גשרי העץ הרחבים ועיטורי המתכת שמסביבם, העצים המרכינים את ענפיהם אל המים, הברבורים, הסנאים החמודים המקפצים ומטפסים במהירות מרטיטה, אנדרטת המתכת של ג'ורג' וושינגטון רכוב על סוסו והאנקורים שנחו עליו לרגע, מזרקות שבמרכזן פסלי מתכת יפהפיים בתנועות ריקוד או תעופה, הכלבים המתפוצצים מאושר אך מוחזקים בקפדנות ברצועות בעליהם, ספסלי האבן העתיקים, המפוסלים בדגמים קלאסיים – הו, אלוהים, איזה יופי!

ישבתי לנוח על אחד הספסלים והנה – אני לא מאמינה: אותו גבר שישב לידי במסעדה צועד לעומתי בשביל הפארק ונעצר לידי. – הלו, הוא אומר לי באנגלית בריטית, אין לך התנגדות שאצטרף אלייך? ראיתי אותך במסעדה, וחשבתי שיהיה נעים להכיר. – הלכת אחרי עד כאן? אני שואלת. – פחות או יותר, הוא אומר. בכיכר קופליי נעצרתי לצלם קצת, שם גם את נעצרת. זה בסדר שאשב לידך? בבקשה, אני אומרת וזזה טיפה לפנות לו מקום. – שמי סקוט, הוא אומר, באתי לכנס בבוסטון. כנס של מה? אני מתעניינת. רשמית זה כנס של נספחים כלכליים, הוא אומר, ולא מוסיף. בוסטון היא העיר האירופית ביותר בארצות הברית, הוא אומר בנימת הערכה של מומחה, נכון? אני מודה שאני לא מכירה עדיין את בוסטון, וגם לא את ארצות הברית. הוא משבח את התיאטרון והמוסיקה הקלאסית בבוסטון, את המוזיאון, ואני מסבירה שיש לי כאן רק כמה שעות ומתחילה להתעניין בו ברצינות. אני מסבירה לו לשם מה באתי, והוא מבטיח להגיע להרצאה שלי, אם היא פתוחה לקהל. אני מבטיחה לסדר לו כניסה חופשית. הוא מפשיט אותו בעיני הטורקיז שלו, המלאות נצנוצי זהב. אילו נעליים מצוחצחות! אני אומרת לעצמי.

בשבע נפגשתי עם עורך ההוצאה במועדון הסגל של אוניברסיטת הרווארד. הפרחים באגרטל שבכניסה נראו כמו תמונת שמן המשתרעת על קיר שלם במוזיאון, אבל הם היו אמיתיים. שתינו קפה בספלי חרסינה ענוגים ובחשנו את הסוכר בכפיות זהב דקות. בהרצאה דיברתי על הלוקאליות המאכזבת של הספרות הישראלית, על הבגידה של העברית ביידיש ועל המרחק בין הציונות ליהדות האמיתית, היהדות של פרנץ קפקא, של באבל ושל בשוויס-זינגר. אמרתי שעגנון היה הסופר האחרון כמעט שהמשיך את המסורת המפוארת של ספרות יהודית אמיתית, ועל השאלה: מדוע אמרתי "כמעט"? העדפתי שלא להשיב. צולמתי מכל הכיוונים. העיתונאים התעניינו בעיקר בתולדות חיי ובטראומות שעברו עלי. אמרתי להם שבמשפחה שלנו מי שלא ידע לדקלם את שקספיר בתרגום פסטרנק ולשרוק יצירות של באך ניטלה ממנו הזכות לירושה. אמרתי שבישראל יודעים להעריך רק טעוני טיפוח. נזהרתי ולא אמרתי "מזרחיים". העורך העניק לי נשיקה ועשרים עותקים של הספר. אחרי הארוחה סעדנו במועדון הסגל. הזמנתי כמנה ראשונה מרק דובדבנים וינאי, ולעיקרית סטייק של דג חרב מקושט בפירה חרשף. המלצר שעמד מאחורי לא חדל למלא את כוסית היין שלי. המנה האחרונה הייתה ריבועים קטנים של מוס שוקולד בלגי סמיך עטוף באבקת שוקולד לבן. הייתי שיכורה לגמרי. לא זכרתי לבדוק האם סקוט היה באולם. בקושי הצלחתי לשאת את עשרים הספרים. הנעליים הגבוהות הכאיבו לי.

הוא עמד וחיכה לי ליד המעליות במלון. – היית נפלאה, אמר ונשק את ידי. ברכי פקו. הוא חיבק את מותני ונכנס אתי למעלית. התעוררתי בבוקר מזמזום מכונת הגילוח שלו, ועד שהסתובבתי במיטה שמעתי את טריקת הדלת. הוא לא השאיר לי כרטיס ביקור, רק פתק: אירה היקרה, היית נפלאה. אנא, אל תנסי למצוא אותי. שלך בכנות, סקוט.

הטיסה מבוסטון לתל אביב נועדה לאחת-עשרה ורבע בצהריים. ידעתי שאפשר להגיע לשדה התעופה ברכבת התחתית ובאוטובוס המסיע מן התחנה בחינם. את הדולרים שנשארו לי התכוונתי להוציא על מתנות, לא על מונית מהמלון לשדה התעופה. הכנסתי את הספרים למזוודה על גלגלים ויצאתי לדרך, מדדה על נעליים גבוהות מכאיבות, מושכת אחרי את המזוודה הכבדה אל תחנת הרכבת התחתית, מרחק של כרבע שעה הליכה. בדידות ירדה עלי כאבן גדולה.

לתחנת המטרו צריך היה לרדת מדרגות רבות. גלגלתי ברעש רב את המזוודה הכבדה על גרם המדרגות כשלפתע חשתי יד אוחזת במזוודה. הבטתי לאחורי, מדמה לראות שם את סקוט, אך היד הייתה של אישה לבושה במעיל רוח אדום. למה את עושה את זה? מחיתי בקול, אני יכולה לבד! לא, לא, תני לי לעזור לך, ענתה לי וחייכה, מגלה חניכיים עליונים חסרי שיניים. ריח זיעה של בגדים לא מכובסים נדף ממנה. אני יכולה לבד! התנגדתי. לא, היא עונה וממשיכה להחזיק, את נראית לי חלשה. – אני לא חלשה, התווכחתי בכעס, הולכת ומתמלאת חשדנות ופחד. אבל לאישה הייתה יד רכה והיא עזבה את אחיזתה כשהגענו לרציף, והמשיכה לעמוד לידי בפנים מחויכות, מלאות שביעות רצון עצמית. ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותה איך בדיוק עלי להגיע לשדה התעופה. – את צריכה לקחת את הקו הזה, הירוק, אמרה בדיבור של חסרי שיניים, לנסוע חמש תחנות, להחליף לקו הכחול, לנסוע ארבע תחנות, שם לרדת ולקחת את השאטל לשדה התעופה. אני נוסעת באותו כיוון, רק יורדת תחנה אחרייך. עכשיו נצמדתי אליה, נהנית מחסותה. חיכינו יחדיו לרכבת. עור פניה היה כהה במקצת, מוקף רעמת שיער בלונדי מחומצן ומסולסל. מכנסי ג'ינס היו מהודקות על ירכיה העבות ועליהן ברדס-רוח דק בצבע הפטל. היא נראתה לי כבת ארבעים עד חמישים. כשהרכבת הגיעה ניסיתי שוב להסתדר לבד עם המזוודה, אבל גלגליה נתקעו ברווח שבין הרציף לקרון הרכבת, והאישה עזרה לי לחלץ אותה ממש שנייה לפני שהרכבת החלה לנסוע. – תודה רבה! אמרתי לה והתיישבתי לידה. – אין בעיה, בשמחה! אמרה. – אני טסה הביתה, אמרתי לה, מתוך הרגשת חובה להביע ידידות. איפה את גרה? שאלה – בירושלים, אמרתי. – אה, ירושלים! תמיד רציתי להגיע לירושלים, להדליק נר בקבר הקדוש, אמרה. אני מאמינה בישו. ישו עוזר לי להיות טובה. – ואת גרה בבוסטון? המשכתי. – כן, אמרה, אבל אני שונאת את בוסטון. לא האמנתי למשמע אוזני. איך אפשר לשנוא את בוסטון? למה? שאלתי בפליאה גדולה. – בוסטון מלאה פושעים, לחשה אל תוך אוזני, תקשיבי לי, אני יודעת על מה אני מדברת. – באמת? התפלאתי. – כן, כן, בבוסטון יש כל הזמן פשיעה, הבטיחה לי. את לא רואה אותם ברחוב, כי זה אסור, הם מתחבאים. עכשיו נזכרתי שמהקומה הארבע-עשרה של המלון שמעתי צפירות ללא הרף, ביום ובלילה, אבל לא ייחסתי להן שום מובן. מה את אומרת? לא ידעתי, אמרתי. – כן, אמרה, אני מתכוונת לעבור לג'ורג'יה בקרוב. שם זה יותר זול. אם אני לא אעבור לג'ורג'יה זה יהיה הסוף שלי. הסוף. – את גרה כאן לבד? שאלתי. – לא, עם הבת שלי ועם הנכדה שלי, אמרה. – נכדה? התפלאתי. כן, הבת שלי בת שמונה-עשרה והנכדה בת ארבע. עשתה טעויות בחיים שלה, הבת שלי, אבל עכשיו היא לומדת בקולג' בשביל להיות קצינת מבחן. היא כל החיים שלי, היא תצליח! כן, היא תצליח! היא תעשה טוב! היא מביאה ציונים טובים כל הזמן. בשביל זה אני צריכה להאמין באלוהים, שהוא יעשה אותי טובה וייתן לי כוח להראות לנכדה שלי את ההבדל בין טוב לרע. הבת שלי והנכדה שלי – זה כל החיים שלי, אבל אם אני אעבור לג'ורג'יה אני לא אוכל לראות אותן, כי הנסיעה יותר מדי יקרה, גם לי וגם לבת שלי. אני צריכה להאמין באלוהים, שהוא יראה לי מה לעשות. הוא כבר עשה אותי יותר טובה משהייתי. הייתי שותה, מעשנת, עושה עוד הרבה דברים רעים, אמרה וחייכה עם הלסת העליונה הריקה, סנטרה הגדול משתרע על המחצית התחתונה של פניה. כשהרכבת נעצרה נתתי לה להסיע את המזוודה שלי ולהעלות אותה אל הרכבת של הקו הכחול. כשנסענו בקו הכחול צילמתי אותה ונתתי לה את כרטיס הביקור שלי. – אם פעם תגיעי לירושלים, אמרתי, תוכלי ללון אצלי בבית, בחדר העבודה שלי יש מיטה כפולה. גם הבת והנכדה שלך יוכלו. התחבקנו והתנשקנו לפני שירדתי מהרכבת.

הרגשתי כאילו לפני הפרידה ממנה, בתוך טקס הפרידה, בוסטון הפנתה אלי פתאום את הגב, התכופפה, הרימה את שמלתה ההדורה, והראתה לי את אחוריה. הייתי מוכנה לנשק אותם.

אודות ד״ר ניסים כץ

מבקר ספרות וכותב טורי דעה בוואלה ובגרוזלם פוסט בין השנים 2007 ל-2009. מרצה לתקשורת, בתחומי ההתמחות : מדיה ושינוי חברתי, מדיה ומיעוטים.
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*