(מוקדש לאבי על ההשראה לסיפור)

“סוף סוף, החורף כאן: גשם, רוחות וקור בסופ”ש”

(מאת: מערכת וואלה! חדשות

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012, 20:45)

הם שמחים הוא לא. כשהשקדיות יצאו במעלה הדרך לירושלים יהיה שמח. לא שמח של רגיל, יותר שמח של לקראת. “טו בשבט הגיע חג לאילנות ולך” אמרה לו פעם מכרה ותיקה “אתה תמיד חוזר הביתה בשבט”. “נכון” אמר לה בחיוך “בשבט יש טוויסט בחורף”.

הם שמחים הוא לא. הרדודים אגב, שמחים גם באפריל, אוהבים את הרעש של הטבע. הולכים לראות סלוגנים נבובים פרושים על קרקע גדולה “פריחה בדרום”, “רקפות בגבעה”. משפחות, משפחות, עמוסות לעייפה בילדים ממושקפים מחומשים באייפונים מן הסוג החדש ביותר. “לצלם ילדים. לצלם. תמיד טוב לצלם פריחה”, אומרת אימא ואבא מחרה אחריה בפרצוף אווילי של “אביב הגיע פסח בא”. הילדים עדיין בוהים ב”ארץ נהדרת” וכשאימא מתעצבנת על הדור השלישי, הם מעבירים לדף הבית בבהלה של “לקראת כיבוי” ועוד מספיקים לחטוף כותרת מהחדשות “סוף סוף האביב כאן: שמש, פריחה, וטיולי משפחות”.

אבל אנחנו בחורף, הם שמחים והוא לא. גם “הסוף סוף” הזה, מעצבן אותו. ‘סוף סוף’ מזכיר לו לשונות של גאולה. כאילו כל מה שחיכינו לו התגשם. אין פערים חברתיים, הילדים כבר לא הולכים לצבא. המשוגעים השתחררו, המכוערות התייפו, והדתיים קיבלו את המשיח סוף סוף. “פיכס” הוא רוטן בתוכו, “החורף כאן”. דור רדוד שכזה שיחיה פה, לא העלה בדעתו אליעזר בן יהודה. זה די ברור מאליו מבחינה תחבירית ש”גשם, רוחות וקור בסופ”ש” מסמנים ש”החורף כאן”. וכאילו שכל קופירייטר אידיוט ב walla , יודע בדיוק מתי החורף “כאן”?

הוא יודע מתי החורף מגיע, רשמית הוא יודע. שנים הוא נאבק על הדבר הזה בזירה הציבורית בישראל. אפשר לומר שזוהי משאת חייו. זה גם לא סוד גדול. כל מי שמכיר אותו וקרוב אליו יודע את זה. לא פעם הם צוחקים איתו “יצחק מה עם החורף? כבר הגיע?” והוא לא נבהל, אלוהים בירך אותו בסבלנות איומה ברוך ה’. הוא מתיישב איתם, מבקש כוס תה עם לימון מיפה היפה, וממתין בסובלנות. “נו יצחק? דבר!” הם מריעים לו, אבל הוא בשלו מסדר את השרוולים ומקפל אותם היטב, קודם ימין ואחר כך שמאל. את שמאל הוא מקפל מעט יותר מימין, רק בעוד קפל אחד, זה עוזר לו לחשוב. “נו יצחק? מה אתה חושב יש לנו כל היום בשבילך?” יצחק שולח מבט רך אל חיים שיושב מולו “חיימק’ה אתה לא יודע שהפה שלי לא יודע לדבר בלי כוס תה”. חיימקה מחייך חיוך ענק “לרגע שכחתי שאתה יקה, יא יצחק”. יפה מביאה לו את התה. הוא מניד לה ראש וקורץ לעברה באלגנטיות של תודה, אחר כך מניח שתי כפות ידיים עדינות וארוכות סביב הספל, חובק אותו בידיו כאילו היה כלבלב קטן, ועושה מין רעש בגרון, כזה שמזכיר כחכוח של ילד קטן שעומד להתוודות על סוד כמוס בפני הוריו.

כולם כבר בשקט, פה יש כבוד ליצחק. גם חיימקה מעריך את יצחק, הוא יודע על המאבק שלו, על השנים הרבות שהשקיע בזה. כמה דם ירק על החורף המחורבן הזה. יצחק בן אדם עם עקרונות יודעים החבר’ה, והרבה ממה שעשה היה למענם. פעם חיימקה הגניב מבחוץ שמועה לאוזנם “הדוקטורט של יצחק נכתב במהלך קיץ אחד בלבד”. “קיץ אחד בלבד?” שאלו המומים. “כן כן” מהנהן חיימקה וסופק כפיו בהנאה של אבא גאה, כאילו היה לו יצחק לבן. פתאום משתנות פניו והוא לוחש בשקט מפחיד “קיץ אחד בלבד”.

“ובכן חברים, אפרוש בפניכם הפעם רק חלק קטן מהמשנה הרוחנית שלי בנושא, אבל אפשר לומר שזוהי עצם הלוז של העניין שבשבילו אנו מתכנסים כל ערב בחודש האחרון” חיימקה מחייך אל יפה שמתיישבת לידם גם היא בכדי להאזין ליצחק. גם יפה מעריכה את יצחק, רואים את זה בעיניים שלה. לפי העיניים אפשר לראות גובה של בן אדם. אל כולם העיניים של יפה מגבוה. ורק כשהיא מביטה ביצחק הם שניהם באותו הגובה. אגב, יצחק מתאים את העיניים שלו בדיוק לגובה של מי שנמצא מולו, בגלל זה כולם כאן מכבדים את יצחק. במיוחד חיימקה.

“היום נדבר על מועד החורף המדויק, דברים פשוטים נאמר בלי נוסחאות ושרטוטים סבוכים. מצאנו שלושה סימנים המעידים על כניסת החורף. שני סימנים בטבע, וסימן אחד באנשים. יש פעמים שהם מופיעים יחדיו ויש פעמים שבנפרד. נתחיל בגורם האנושי דווקא. מוצאי חג הסוכות” הקהל נשאר שקט, אפילו אדיש מעט. יצחק ממשיך בקולו הנעים “כן ידידי פשוט מאוד, סוף חג הסוכות. כשמפרקים את הסוכה, נותנים לחורף לבא. אפשר להרגיש את זה ברוח הקרירה של הלילה, ובלחות שבסכך” החברים זזים בכסא, יש התלחשויות והרבה מבטים מופנים אל עבר יפה. חיימקה מתקפל מעט ונראה חרד ליצחק. “זה לא עניין מיסטי או אקסטטי” ממשיך יצחק לדבר בנחת. “מדובר על נוסחה מדעית ובדוקה. לפי נתונים שאספתי בידי אוכל להוכיח שזוהי הסיבה המדוייקת שחורף 2010 הגיע רק באמצע דצמבר. מדובר בשני בתי אב עצלים, האחד בקרית שמונה והשני בערד, אשר לא טרחו לפרק את הסוכה. יש לי עדויות מצולמות מיום הפירוק, ומערכות ברומטריות שמראות את הסערה שהגיעה מייד כשהושלם העניין הזה”.

שקט השתרר בקהל, חיימקה מנסה להיזכר מתי פירק את הסוכה שלו והאם בנה אותה בכלל. דבי שתמיד דואגת ממה שעתיד לבוא זורקת בקול גבוה: “יצחחחחחק! מה עם הטבע? מה עם הטבע?” יצחק מתבונן בה בעיניים חמות. הוא מחבב את דבי. היא מביאה איתה משהו שונה משאר החברים.

“כן דבי יקרה, בטבע כפי שאמרתי ישנם שני סימנים, האחד בים והשני בעננים” הוא ממתין מעט לראות איזה רושם עושים הדברים על קהל המקשיבים. אך נדמה שהדברים צריכים להתפרש מעט יותר כיוון שהעיניים של השומעים בוהות בו בלי פשר. נראה שהם צמאים לנסתר שבנגלה. “היםםםםם היםםםם” צורחת דבי פתאום בחוסר סובלנות. “ענננננים, ענננננים” צועק חיימקה וצוחק. אחר כך חיימקה קם בפני כולם, ומתחיל לעשות תנועות מוזרות, מחבר את ידיו ומסיע אותם באויר כאילו היו עננים. מישהו מאחוריו עושה שריקה של רוח וחיימקה מניח את ידי הענן שלו על ראשו ומתחיל לשיר “היום יום הולדת, היום יום הולדת” כולם חוץ מדבי מתפוצצים מצחוק ומתפרצים בשאגות אימים, נפוצים לכל עבר בתוך החדר הגדול. יצחק נשאר נטוע כמו מקל, איננו זז כלום מכיסאו, מחכה בסבלנות שכולם ישובו למקומותיהם. הוא יודע שהדברים עמוקים ולא תמיד הנפש יכולה להכיל את הכל על כסא אחד, אבל הוא בוטח במאה אחוזים ביכולת האינטלקטואלית והרגשית של הקהל. אם לא היה בוטח לא היה בא לדבר בבמה שכזאת בעניינים שכאלה. בינתיים הוא מחייך אל יפה ולוגם בזהירות מהכוס, כאילו ההפסקה של הקהל תוכננה בקפידה רגישה למען המרצה. כשההמולה נרגעת נראה שכולם מחכים להכרעתו של יצחק, עננים תחילה או ים. לפתע נשמעת צעקה כבושה מפיה של דבי “יםםםם יםםםם”. יצחק מבין שזה כואב לה יותר, וכמו במשפט שלמה הוא מכריע לטובת דבי. “הים מתחיל לגעוש” הוא אומר ושולח מבט בגובה העיניים אל חיימקה כמו מחלק לו פרס תנחומים למען הסדר הטוב. “במהלך הקיץ הים שקט, האנשים כולם באים אל סופו, ומשליכים לתוכו כאבים שהם נושאים על גבם בכל עינייני העולם. הכאבים שטים על זרמים תת קרקעיים ובשלב מסוים מגיעים אל לב הים. ברגע שהוא לא מסוגל יותר להכיל את הכאב הוא מתחיל לגעוש ולשצוף. באביב עוד תוכלו לראות אותו גועש פעמים אחרונות, מוציא עוד קצף וקיטור עד שהוא נרגע לקראת הקיץ החד”

הם מסתכלים עליו מהופנטים מישהו זורק בחדר “גועשששש” ומדגיש את השין. וכולם חוזרים אחריו “גועשששש” “גועשששש”. החדר כולו מתמלא צלילים של ים. אחר כך מישהו זורק “כואבבבב” וכולם חוזרים אחריו “כואבבבב” “כואבבבב”. הטונים עולים ונהיים גבוהים, מתמצקים למעין יבבות צורמות. החברים נדמים לו לחבורת כלבים שדורכים להם על הזנב. כך זה נמשך עד שיצחק מרים את כף ידו השמאלית כדי להסות אותם. מישהו לא מתאפק ועוד יורה לחלל “כואבבבב” ומן הצד השני משיבים לו “גועששש” והדממה חוזרת לשרור בחדר.

הדממה ממליכה שחקן יחיד, משחררת יצירתיות. חיימקה עושה צורות רק עם כפות הידיים. בשקט בשקט הוא עושה, כולם מהופנטים אליו. הוא מחבר אגודל לאגודל ואצבע מורה לאצבע מורה. מצמיד את פיו למעויין שנוצר בין ידיו, ומתחיל לנשוף בעדינות דרך החור שיצר. הוא נראה מתאמץ כאילו הוא משחרר בועות סבון ענקיות אל חלל החדר. וכך הוא עובר בין החברים מפריח בלון אל עבר כל אחד ואחד מן היושבים. בכל אחד הוא משקיע, לאחד הוא מקפיץ את הבלון על ראשו, לשני הוא מוסר אותו ביד, אל יפה הוא בועט אותו חזק אבל במין תנועה עדינה. כשהוא מגיע לפני יצחק, הוא נעמד, מוריד את ידיו ומביט אל תוך עיניו של יצחק ולוחש בשקט מפחיד “עננים”.

“ובכן עננים” מנסה יצחק, אך הקהל עדיין בשלו. החברים ממשיכים להתמסר בינם לבין עצמם עם הבלונים הדמיוניים. הכל מתרחש בתנועות גדולות ורחבות, רגל מוסרת ליד, ראש מעביר אל כתף, ההנעה נמשכת לאט. הקהל כאילו נאבק לא לאפשר לאף בלון להגיע אל הארץ. אבל הארץ צמאה. נראה שהיא משתוקקת להעניש אותם. מדי פעם מישהו צועק “נפל לי” כולם קופאים במקומם ומביטים לעבר הנקודה הנגועה במבט חסר אונים כאילו היתה רצפת החדר אגם גדול ועולים משם אדוות אדוות של בלונים, הפושטים בחדר. יצחק מרגיש את הנתק, הקהל נכנס לאוטונומיה משלו, כמו מסך זכוכית מתחיל לעלות בינו לבינם. הוא מסתכל אל יפה היפה, והיא מביטה בו במבט של שעון חול. הוא מבקש ממנה בעיניו התערבות אבל קלה, היא מהנהנת בהסכמה שהגיע הזמן.

“כולם למקומות מיד” אומרת יפה היפה. המשפט כולו נאמר בקול רך, אך נדמה שכל מילה בנפרד מקבלת משמעות חדה. “כולם” זה כולם, “מקומות” זה מקומות, ו”מיד” זה מיד. הסדר חוזר למקורו במהירות מפתיעה, כאילו היה החדר יצור אורגני הרגיל בפירוק והרכבה. השקט נהפך לסמיך, לא משאיר זכר מן הבלונים שגדשו את המרחב הישן.

“ובכן עננים” מגביר יצחק את קולו. “העננים באים אחרת, באופן שונה. ההיתמרות שלהם שונה בעיקר טופוגרפית. הם עולים מן הים ברצועת החוף הרחוקה יותר. עולים גבוה, מטפסים, מתהווים. זהו תהליך של ימים, הכל קורה מאוד שקט. לא תוכלו להבחין בהם בנקל. הם צוברים כוח, קולטים צבע. מסמיכים את עצמם לדעת, טוענים את עצמם בשפע. הכל קורה מאוד שקט. ולפתע הם כאן. אף אחד מהאנשים הרגילים לא יכול היה לצפות את זה. לעיתים איש כורע על ברכיו לקשור את שרוך הנעל וכשהוא מתרומם ומישיר מבט לאופק הרחוק משהו שם משתנה. פעמים שאישה מגביהה את עיניה מתינוקה היונק מן השד ומשהו במרחב האור כבר אינו כרגיל. היא עוד תביט בילד בחמלה, תלטף את ראשו הקירח בעדנה, ותתמה על סיבת דעיכת האור שעולה מן הפנים הרכות. שקט. הכל קורה מאוד שקט. ישנם יחידי סגולה אשר ירגישו בשינוי. למשל זוג הזקנים אשר מטיילים כבר עשר שנים בקביעות נצחית בין השעה ארבע לשעה חמש. הם יעצרו פתאום מלכת. האשה תביט באיש, האיש יביט באישה. חיוך מזדקן יעלה על פניהם. ההליכה עוד תימשך, ומשפט תכליתי יזרק לאויר “בוא נחזור הביתה, החורף מתקרב”.

שנים שהוא מנסה. עם מי לא דיבר, אל מי לא פנה. עד לראש הממשלה הגיע. נע ונד הוא עושה את הקיץ, רץ כנגד הזמן. יודע שהדבר האמיתי מתקרב. הוא בנה שעון חול ענק, בגובה של שני בני אדם עשה אותו. הניח אותו על כן מתכת ענקי במחסן שעל יד ביתו. שכן שנכנס פעם לחצר בשעה שדלת המחסן הייתה פתוחה מעט וראה את הסוד, רץ מיד לביתו הקרוב והדפיס לו טופס בקשה לוועדה לשיאי גינס על שעון החול הגדול ביותר בעולם. יצחק השיב לו בנימוס, שזהו עניין רגיש לא פחות מהכור בדימונה ולטובת הציבור הישראלי עדיף שלא לפרסם אותו. השכן עוד הפציר בו כמה פעמים, ובסוף התייאש.

כמה טרח יצחק עד שמצא את הנוסחה המדויקת. כמות החול, גודל וזווית השיפוע של השפופרות, קוטר הנחיר בין השפופרות, ואיכות החול. הפרמטר הקשה ביותר לפיצוח היה סוג החול. במסעותיו בארץ אסף בבקבוקים חולות רבים מכל עיר וכפר. בדק את הנזילות ואת מידת ההולכה שלהם. לא הופתע לגלות כי במקומות הקדושים כדוגמת ירושלים החול הינו בעל תכונות סגוליות כבדות. בשלב מסוים היטה את חיפושיו לאזור החוף. כמה שמח שמצא את מבוקשו. חול זהוב, בעל תכונות נדירות, מהדיונות שליד מחנה וינגייט.

בכל שנה במוצאי ט”ו בשבט, הוא יוצא אל המחסן וכורך חבל עבה סביב השפופרת הריקה. וכך הוא ממתין לו, לבדו, בתוך המחסן הגדול עוקב במבטו אחר מחוגי השעון שמעל דלת הכניסה. בשעת חצות בדיוק הוא מושך בכוח עצום את שתי צידי החבל, השעון הכבד נהפך על פיו וגרגירי חול זעירים מתחילים לפול ברכות על הזכוכית הקרה. ויצחק יודע שעון הקיץ התחיל.

אגב אין לו שום דבר נגד דתיים, להפך הוא מאמין באלוהי הגבורות. הוא יודע שהקמת מתקני התפלת מי-ים הם בבחינת מגדלי בבל מודרניים, וכשהאנושות מתחילה להעיז פניה כנגד השמים בדרך כלל זה נגמר מאוד לא טוב. “החורף חייב להיות בריא, שלם ומדויק כדי שמדינת ישראל תמשיך להתקיים” אמר פעם בכנס חשוב שזומן אליו בחברת מקורות. אך הם אינם שומעים לו. התריע שיקרה אסון שמדובר בדברים עמוקים והם מוסיפים בשלהם, מפזרים באויר טיעונים מופרכים, הניתנים לסתירה בעזרת קמצוץ קשב ורצון טוב. “פחות שעה אחת לצום” “זה נוח לכל הציבור בישראל”. “צום קל” הם מפזרים באויר ומחייכים ברדידות של אנשים רגילים. על שם כך משנים סדרי עולם? וכי מה טעם יש בלהחשיך עולם מואר טרם זמנו. הוא נזכר ביפה היפה בשעה כיבוי אורות. היא מכסה את חיימקה וחיוך עירני של בוקר עוד מתוח על פניו.

“חזרת אלינו ד”ר יצחק” עומדת יפה היפה בחלוק לבן בכניסה לבניין הראשי. “חזרתי” עונה לה יצחק בפרצוף מבויש של ילד שנכשל במשימה שקיבל מידי הוריו. “הקדמת השנה אדון יצחק? ” אומר חיימקה ומפזר חיוכים לכל עבר. הוא פותח זוג ידיים גדולות לעבר יצחק וממתין כאילו עמד שם בתנוחה הזאת קיץ שלם. “הקדמתי” עונה לו יצחק ורוכן אליו לחיבוק דוב, נבלע בתוך מלתעות הידיים הגדולות.

כל אותו הזמן עומדת דבי בריחוק, שולחת את ראשה הקטן מעבר לקיר שבקצה המסדרון. היא דומה לילדה קטנה המציצה מן המסתור אשר בחרה לה במשחק המחבואים, חוככת בדעתה האם הגיע הזמן לצאת? האם נגמרו כבר החיפושים?

יצחק נחלץ מחיבוקו של חיימקה ומסמן לדבי בעיניו שהיא מוזמנת. דבי מתקרבת אליו, בוהה בו מקרוב, מבטה בוחן אותו כמו רופא שאומד ילד קטן אחרי תקופת התפתחות ממושכת שלא פקד את קירות המרפאה. אישוניה מתרחבים ואפה משוך למעלה. היא רוכנת אל הרצפה ובתנועות כלביות מרחרחת אותו כמו כלב שמירה מאומן. מתעכבת ליד כפות הרגליים, ופולטת ספק נביחה ספק לחישה “ים”. אחר כך היא ממשיכה לרחרח אותו במעלה גופו, מצמידה את אפה אל חולצתו באזור החזה, ונעצרת. יצחק עומד נטוע מתבונן בטקס קבלת הפנים הזה כצופה מן החוץ. כאילו הגוף המגופף אינו שייך לו. דבי מריחה שוב, נועצת את אפה בחוזקה בקרבת הלב ומפלחת ביבבה “גועשששש”. יצחק עומד נטוע מתבונן בטקס קבלת הפנים הזה כצופה מן החוץ. כאילו לא היה זה גופו המגופף. הוא עוצם את עיניו אוחז בשערה ומצמיד את ראשה אל לבו ומפטיר אחריה “גועש דבי”. חיימקה עוד צועק ברקע “עננים לסוכה” “עננים לסוכה”. ויצחק כבר יודע. סוף סוף, החורף כאן.

7 תגובות

  1. חורף.
    גשם או רטוב, ערפל קסום או זיפת, חום של בית או מחנק צפוף.
    החורף הוא סובייקט, הוא יחסי, מתעתע – אבל כשהוא בא תמיד אחד יאמר – החורף כאן.
    ומה זה הכאן? גם את זה נדע?
    הכאן שלך אודי הוא בית משוגעים. ושלנו לא?
    הכאן שלך אודי הוא הצפייה החרדה, הממששת לקראת משהו שעוד יבוא – והוא יטול עימו הרבה מעצמנו, יוליך אותנו למקום אחר. כבוי אולי, מעומעם וחרישי.
    אדם אחד בודד, יש יגידו משוגע, הוזה שמדבר על חורף כעל חבר ועל אויב בשער.
    אדם אחד שעוד מודד את שעלי המסתורין של ים, של עננים – ושמא של כולנו.
    אדם אחד שמבשר לנו על משהו שעוד יבוא, שלא נוכל לתפוס ולצלם ולאחוז ולמשש ולכמת ולהגדיר – אבל הוא כן – דרכנו.
    אדם אחד שהוא אנחנו כפי שלא נוכל להיות, כפי שנפחד להיות. בצדק לפעמים.
    אדם שחבריו קרוביו, משוגעים כמותו, כמותנו, מאמינים לועגים מפקפקים משועשעים מסוקרנים משועממים ומצפים – שדוק המסתורין מהלך עליהם – אבל רק בשעה היעודה עם התה והתבלין. דתיות של שבת, של יום כיפור.
    אדם אחד שלא יצחק כמו כולם, אבל רק הוא יצחק – שאת טכסי ה”גועששששש” וה”כואבבבבב” יראה כמין פולחן עמוק של געגוע, של בושה, ושל כמיהה לבליעות, להתאפסות ולערסול של המעבר והכאן. והוא צוחק עלינו. והוא חרד עליו. והוא יודע, מדוייק ומכוון – אזור שעון חול נוקף וסימני שמים גלופים – והוא עולה על המזבח לזכות אבות בעבורה גם לנו יכפר, החורף.
    הסגריריות עוטפת את הסיפור בריח של חורף מתקרב – של שפיות נוקבת שתטלטל את כולנו – אבל אנחנו עוד ספונים בחופי ים בתי ארעי וריח השקדים.

    אודי, למקום אחר אתה לוקח אותנו.
    מקום שהוא כבר לא שלנו, אבל פעם, ואולי אי שם עוד.
    מקום שהוא מפחיד, ומתגלה אט אט – ומלמד אותנו משהו שלא רצינו לזכור
    שפחדנו לשכוח.

    מבעד לתמונות מציצה נפש מלומדת רחמים, אך גם נוקבת בתבונה ועוטה סליחה. נפש של אומן. של כותב עם חזון.

    ושפה קולחת, של כאן אבל של כאן עמוק, עם שורשים וטעמים ושל מלאות הווית. לא לשווא נפתלת לא מוכרת עצמה בנעליים – שפה חזקה, מדוייקת שידעת את כל הטריקים, אבל לא יראה לשחק בדרך הקשה.

    מצפה ממש לעוד סיפור מבית היוצר שלך
    של כולנו
    ואנא, אל תנח עטך
    עבור כולנו
    אבינועם

  2. אודי היקר,
    הסיפור מקסים ואכן נוגע בהקשרים הרחבים שהמושג חורף קשור בהם. הלשון חדה, הסגנון בהיר, והמשמעות, כרגיל- עמוקה מני ים )גועש!!…(. ולבסוף, וזה בעיני המבחן, כיצד הסיטואציה הקצת מרוחקת שבחר הופכת לקרובה ונוגעת בזכות המשמעויות העמוקות שרלוונטיות לכל אחד מאיתנו.
    גם אני כבר מחכה לסיפור הבא…
    אריאל

  3. קראתי את הסיפור כמה פעמים ובכל פעם גיליתי דברים חדשים.
    תודה אודי שאתה מטלטל את הלב ופותח את העיניים לראות מעבר למקובל ולגלוי.

  4. אודי היקר,
    פשוט מדהים!!הרצתי את עיניי כי הסתקרנתי לסוף שוודאי יהיה מיוחד,
    ומידי פעם עצרתי את עצמי כדי להנות מהדרך. בקיצור,
    רצתי בסקרנות לאורך השורות אך גם עצרתי להנות.
    יצרת אווירת חורף אפור מקושטת באנשים צבעוניים,
    ולבסוף גיליתי אנשים שהחורף הוא בנפשם גם כשהחוץ מואר.
    מקווה שהים ,העננים והיקום ימשיכו לספק לך רגעי כתיבה,
    כי הקב”ה חנן אותך במתנה מיוחדת.
    טלי

  5. אודי יקר,
    הסיפור נוגע ללב ומגלם מבטים שונים על המציאות, ויש מי שמביטים למציאות בעומק ..
    אשריך אודי שזכית להיות בין הרואים בעומק בעין טובה. הסתכלות אופטימית על העולם הינה אופי ..
    החורף יכול להיות כשפע ויכול להיות כחושך.. באילו עניים מתבוננים?? אודי המתבונן.

  6. אודי יקר 🙂
    קוראת את המילים הנוגעות שלך ומוצאת עצמי
    נפעמת מהעומק, מהעושר,
    מתרגשת מהדקויות,
    מגלה את החבוי והנסתר,
    חווה את צבעוניות התיאורים,
    מיטלטלת מהסיפור שמתרחש לי מול העיניים…

    כאוהבת חורף, מודה לך שהארת את עיניי ופתחת את ליבי
    לחורף שעבר
    לחורף שיבוא
    ולחורף שכאן. סוף סוף כאן.

    נטע

  7. רוחות השמיים מתפרצים בין מרקע המחשב לבין קרעי ליבנו.
    מי הוא האדם האוחז באמת? החורף תמיד עוזר לנו להבין כמה אנחנו פגיעים “רוח קשה גוף סובלן…” ואולי מן הפחד אנחנו כותבים. הרוח מנותקת מן השטח, (ה”רוחני מתרומם מעל השטחי”) אך עולה ממנה ויורדת חזרה אליה.
    אני יודע, אני יודע! את הכל אני יודע.
    אודי חברי היקר.
    הסיפור השאיר אותי עצבני ומילא אותי במחשבות, גם שאר המגיבים לא שקטים.
    השארת אותי בסערה. אך מי הוא האדם המשוגע? אולי זה שיודע הכל? אני לא יודע.
    השארת אותי עם אהבה לכל הדמויות ואשריך על כך. אין גיבור אחד כולם גיבורים.
    מעניין לקרוא את שאר התגובות.

    בברכת אהבה ושמחה

    איתי

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × 3 =