“החירות מגיעה עירומה”, שיצא במרץ 2013 בהוצאת קשב לשירה, הוא ספר שיריו השני של מיכאיל גרובמן (יליד מוסקבה, 1939) בשפה העברית. הראשון, “בארץ שחורה שחורה” פורסם בהוצאת כרמל בשנת 2005, בתרגומיהם של מאיה בז’רנו ואחרים. מלבדם, הוציא גרובמן בעברית את ספר היומן התקופתי “לויתן”, וכן מספר ספרים ברוסית. גרובמן היה מהבולטים באמני הגל השני (שנות השישים) של האוונגארד במוסקבה, מייסד קבוצת “לויתן” ויצירותיו הפלסטיות הוצגו בעשרות תערוכות יחיד ורבים ברוסיה, בישראל וברחבי העולם. קשה להגזים בהשפעתו הניכרת על דור חדש של אמנים ישראלים, שמוצאם ברה”מ לשעבר, ואחרים. הוא נשוי לאירינה ורובל-גולובקינה, עורכת כתב העת בשפה הרוסית “זרקאלו”.

החירות מגיעה עירומה / מיכאיל גרובמן

את “החירות מגיעה עירומה” תרגמה לעברית לנה זידל וערך את התרגום עודד זידל. באחרית הדבר המצורפת לספר, מטיב גלעד מאירי לתאר את הלב הפועם של שירת גרובמן: “זו שירה שביקשה לבטא את התשוקה לחופש הפרט – פוליטי, רעיוני, לשוני, מיני וכדומה. מאפיינים אלו ואחרים, כגון זעם, פרובוקטיביות, חספוס לשוני ועוד דומים לאלו של פואטיקת הביט האמריקאית (למעט החריזה), אשר היא בת זמנה של תרבות-הנגד בברית המועצות”. לשירת גרובמן אמנם חיבור תמידי לזמן ולמקום המוכרים לו — וראו למשל איך אבידן פוגש את סטאלין בשורות “מאה שנים עברו ואבידן – / יצור אומלל של תל אביב המסוייטת / כבר התייצב, כפסל מאובן / בחליפה אירופית מחוייטת. // הן רק אתמול עם סטלין הוא שוחח / ואת רוחו בסיאנסים העלה…” (עמ’ 57) — אבל כדברי מאירי, רוח תרבות-הנגד היא אוניברסאלית, ומהדהדת אפילו את משוררי הביט של אמריקה שמעבר לאוקיאנוס ואי אז גם מעבר למסך הברזל.

נדמה שתרבות-הנגד היא הדגל היחיד שגרובמן מצדיע לו, והיא מתבטאת באותה נימה מתריסה, “מחוספסת” במילתו של מאירי, המסרבת להתמסדות אסתטית, אתית או פוליטית כלשהי, שרווחת ביצירתו החזותית (ומתבטאת בה, למשל, במוטיב האנטיפודים) ונכחה מאד גם בין דפי “בארץ שחורה שחורה”. אולם בניגוד לבז’רנו והמעורבים בספר ההוא, שיצרו מבחר הטרוגני של נושאים והעדיפו חריזה חופשית, המתרגמת זידל שמה את דגשה על הצומת שבין הסגנון המחורז (ולעתים קרובות קוּפְּלֶטִים – מבנה השורות הכפולות) לבין תוכן הזימה. התוצאה מזכירה דיקלומי קונדס מהסוג שנערים שובבים נענשים עליהם, וכשהם מגיעים ממשורר בן 74 יש בהם משהו מתריס וחצוף במיוחד, שאלמלא הכנות המורגשת בו, ניתן היה להפטיר שנועד לעצבן. כך למשל השיר, ללא שם, שבעמ’ 47 ומתאר את חשקו של הדובר להצטרף למשגל לסבי:

שתי נערות גמישות מלתלקקות
כציפורים מאוהבות מתקתַּקות

שתיהן היו מחוברות ברוך גופן
באיטיות הניעו לובן ישבנן

ושפתיהן למחצה פתוחות,
התייחדו הן, רעבות וחשופות

נוזל מתוק מילא נרתיקיהן,
גניחה אחת ומשותפת לשתיהן

[…]

ברור שאין כאן צורך בגברים,
אבל אני – איני כמו אחרים!

אני יודע ללטף – ידי רכה,
כמו מגע של אם בתינוקה […]

ההשאלה של מגע אם בתינוקה כדי לתאר את המגע האירוטי שכמהה גבר להציע לנערות, שכנראה לא ייענו לו, היא השאלה גרוטסקית, שקורעת בדרכה מחיצות ברורות של מין וסוגי יחסים. ברור לדובר שהליטוף שהוא מציע איננו הורי במהותו, שהוא אינו הורה לנערות ובוודאי שאיננו אימן. הוא voyeur – מציצן – שספק אם בכלל נמצא בנוכחותן, ואולי אפילו צופה בהן מעל צג או מרקע. במהלך השיר הוא אינו פונה אליהן, אפילו לא בדמיונו, מכיוון שברי לו שהתערבותו לא היתה רצויה גם אם היתה אפשרית. “ברור שאין כאן צורך בגברים”, הוא מודה, ובקובלנה “אני – איני כמו אחרים!” מקופלת הבנתו של הדובר שהוא אינו אמא הנוגעת בתינוק אלא גבר, לא רצוי, ובדיוק כמו אחרים, מפנטז על האפשרות הבלתי הגיונית שרוך ידו התאוותנית על בשר נערות בוגרות מינית יתפרש כמגע אם בתינוקה.

אם כי אין להתכחש לגורם העצב או היאוש שבשיר, הוא מדגים היטב את האופי הגס והאינפנטילי ממש שגרובמן משווה לשירי ספר זה בכוונת מכוון. המיניות הגסה, האינפנטילית או המתיילדת, דווקא משום שהיא מצטיירת כבלתי-תרבותית כמעט על כל רקע חברתי והיסטורי, אמנם מהווה סממן קבוע של תרבויות-נגד. אם להיזכר שוב בהשוואה של מאירי, זה המקום לצטט לשם הדוגמה את בוקובסקי (שאמנם לא השתייך לדור הביט במובנו החמור אך מקובל לראותו כממשיכה הישיר של אותה פואטיקה): “מסבן את השדיים, אותם ואת הבטן, הצוואר, / החלק הקדמי של הרגליים, הקרסוליים, כפות הרגליים, / ואחר כך הכוּס, פעם נוספת, למזל…” (“המקלחת”, עמ’ 62 ב-“עד שהאצבעות יתחילו לדמם” בתרגומה של דורית ויסמן). הילדותיות של בוקובסקי, שמסבן את הכוס “פעם נוספת, למזל” אמנם כמעט בוגרת לעומת זו של גרובמן, שמפנטז על נערות שאינן רוצות בו ועושה זאת בחריזה סגורה כבשירי ילדים.

גרובמן בועט לא רק בטאבואים של השמרנות, המזוהה עם הימין, אלא גם באלו שצירפה אליהם התקינות הפוליטית משמאל. כך בשורות האוריינטליסטיות של השיר ללא השם שבעמ’ 13:

אי-שם הסינים בהרי הגעש
גולגולת של קוף מביאים על מגש

אי שמה מונחת גופה של דוד מאו
בריח הדונג בצבע קקאו […]

הדור שמרשה לעצמו לתאר את “הסינים” כנושאי גולגלות קופים בהרי געש הוא דור שכבר נעלם. הנאורות הפוסט-קולוניאליסטית הכחידה סטריאוטיפים מופרכים כמו אלה בצדק רב. גרובמן הפיקח מבין היטב שהמשמרת עינה פקוחה ומוסיפה לחפש שוביניזם תרבותי כמו זה. הוא אוהב לתקוע אצבע צרדה בעין הזו, ובלי כל הצדקה תיאורטית. פשוט כך – שתתרגזו קצת. הוא אפילו מגייס סטריאוטיפ גזעי זר לתיאור סופר רוסי: “זהו פושקין כמובן / שנודע אז כחרמן / אתיופי שלנו – גדול! / שזיין על ימין ועל שמאל” (עמ’ 40). הנה פתיון גזעני מהסוג שגרובמן אוהב להניח לפתחו של הנאור הישראלי: “עובר ערבי / הוא סוחב דלי / מביט בדריכות / בכלב שלי // אהלן עבדאללה, / מה שלום הילדים? / עבדאללה נחפז / מתגרד בביצים” (עמ’ 18-19).

***

כולם לי אומרים: זקן ומותש
מדוע תחרוז על המין החלש?

ביתך החם בגיל מופלג,
למה הפכת לנלעג?

למה שמך המהולל
מושלך לבוז המקולל?

אני משיב ללא היסוס:
את נשמתי אקדיש לכוס!

ואחריו אצעד תמיד
עד קצה עולם – אל העתיד!

לתהומות, לאבדון
וגם לתוך הסירחון!

גן עדן הוא, מאור עיני
ולב-לבם של כל שירי!

(עמ’ 37)

אם כן, “למה הפכת לנלעג”? אל תחפשו אצל גרובמן ארמונות מטאפוריים, מורכבות רעיונית, תמונות נוף או דיוקנאות מיופים על-פי עיקרון אסתטי גבוה זה או אחר, או סיפורים אישיים מסתלסלים שפונים אל הסימפתיה שלכם. “החירות מגיעה עירומה” הוא ספר שמפנה את גבו במפגין לרגישויות של רוב הקוראים. לא יהיה זה מוגזם לומר שקשה להתחבר לשירה הזאת, אבל מעניין וכדאי להבין אותה – למה הפך המשורר לנלעג, מיוזמתו. משוררים שונים מנסים לעשות דברים שונים בשירתם. יש שמנסים לרגש, להעציב או להצחיק. יש שמנסים לשכנע ברעיונותיהם הפילוסופיים או הפוליטיים. יש שמנסים לגעת באיזה יופי, שהקורא יכיר בו ככזה. רוב המשוררים אפילו משלבים כמה מן המטרות הללו יחדיו. הוגן לומר, כפי שאומר גלעד מאירי, שמניעה את שירת גרובמן התשוקה לחופש הפרט. אבל הוא מגיע אל המטרה הרעיונית הזו בדרך חתחתים: גרובמן מנסה לעצבן, והוא רוצה לראות מה תעשו לו. זכרו שגרובמן בא מלב ליבו של העולם הבלתי-חופשי, העולם הקומוניסטי, מוסקבה של אז.

מי שיצלח את “החירות מגיעה עירומה”, ספרו של משורר ש-“משיב ללא היסוס: את נשמתי אקדיש לכוס!” — כנראה שיחוש שיחרור והקלה של מי שזכה לצרף אל מדף ספריו בעיטה חזקה בשוק של ממסד רעיוני דכאני, או יחוש עצבנות ורוגז טבעיים למול שירה חסרת כל זכר לטאקט, או אולי אפילו שילוב של שתי התחושות. כך או כך או כך, שומה עליו שיבין היטב את פשר שם הספר.

מיכאיל גרובמן

“החירות מגיעה עירומה” באתר הוצאת קשב
מיכאיל גרובמן בוויקיפדיה העברית
אתר רשמי של גרובמן בלשון האנגלית
“משני צדי מסך הברזל” – דניאל עוז על תערוכת ציורים של גרובמן
ראיון של איתן בוגנים ב-ynet
ראיון עם גרובמן באתר “יצירה בזמן אמת”

תגובה אחת

  1. הספר נראה מאד מעניין והקטעים כאן מתוכו לא פחות.

    מה שמפריע לי כאן זה הצילום של כריכת הספר, צילום רע, שלא עושה חסד לכתיבה הטובה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × 3 =