"וירג'יניה הלכה וכתבה ספר" / על "אורלנדו" של וירג'יניה וולף

האם היתה וירג'יניה וולף היתה מודעת לאיכות ההיפנוטית של כתיבתה? האם טפחה תכונה זו במודע ? על פי עדות עצמה, אין ספק שכיוונה לכך,ובמודע. "אם ננסה לנתח את תחושותינו" – היא כותבת במסה 'האוטוביוגרפיה של די קווינסי' – "נמצא שאנו נתונים להשפעה הדומה לזו שגורמת המוזיקה, כאשר החושים הם המתעוררים ולא השכל. העליות והירידות במשפט גורמים לתחושת רגיעה מיידית ולמצב רוח של ריחוק שבו כל הקרוב נמוג וכל הפרטים נעלמים". למותר להוסיף שזהו בדיוק העיקרון עליו בנוי המשפט של וירג'יניה וולף, ועל פי אותו העקרון שלטה ביד רמה בחברי החוג "בלומסברי" שהיו מתכנסים בביתה,בדרך כלל. רק כעבור זמן רב, כשאנשי החוג הצליחו להתכנס בלעדיה ולקרוא זה באוזני זה את הדברים הלא-תמיד-מחמיאים שכתבה על כל אחד מהם, אחיזתה על חברי החוג נחלשה.

אבל וירג'יניה וולף עצמה היתה פגיעה מאוד, אישה שחיה בין דיכאון לעליצות לא סבירה, כשהאיום באיבוד השפיות מתלווה אליה תמיד כמו צל; מין בן-לוויה יהיר וסרקאסטי – ממש כפי שהיא בעצמה הצטיירה בעיני האחרים – שגרם לה לשגות באשליה שהנה, אחר נישואיה ללנארד- תקופה שהיא תיארה כמאושרת בחייה- אולי הכול יעלה יפה למרות הכול. אבל דווקא מרגע זה ,של "תחושת רגיעה מיידית" הסיוט אינו מניח לה עוד – עד להתאבדות בטביעה ב- 1941.

"אורלנדו" הוא האקסצנטרי והפחות אופייני ליצירתה – מין jeu d'esprit, , קריצת עין חכמה ואירונית, רגע של שובבות ביצירתה של סופרת מזהירה וטראגית והספר הקרוב אלי ביותר מכל יצירתה.

הדבר הראשון שיש לומר על "אורלנדו" הוא שזוהי פארודיה ,הראשונה בסדרת הפארודיות הביוגרפיות שלה, ובהן הביוגרפיה של "פלאש", כלבה של המשוררת אליזבת בארט-בראונינג. היה זה באותה התקופה שליטון סטרייצ'י, מחברי החוג וממקורביה של הסופרת, פירסם את קובץ הביוגרפיות שלו "ויקטוריאנים מכובדים", ספר שעורר שערורייה בזמנו והיה נושא לשיחות חריפות בחוג האינטלקטואלי הפוסט-ויקטוריאני של בלומסברי, אך לשווא יחפש בו הקורא פרטים פיקנטיים שיצדיקו את הרעש שהקים. כדי להבין את הסיבה למהומה יש לזכור שסוגת הביוגרפיות היתה פופולארית ביותר בספרות הוויקטוריאנית באנגליה של המאה ה-19, והיה מקובל שמחבר הביוגראפיה ראה את עצמו כמורה וכמחנך והציג את הדמות המתוארת כמופת לקורא, עם מוסר השכל. סטרייצ'י סטה מן הנוהג הזה כשהציג כמה מהסלבריטים היקטוריאנים "כפי שהיו באמת", דבר שנראה אז מהפכני והיום קצת נאיבי.

סטרייצ'י, שאהב לדבר על תהליך הכתיבה של הביוגרפיות שלו, טען כי "ביוגרפיה חייבת להיות דין וחשבון אותנטי של חיי אדם אחד, בתבנית של יצירת אמנות". קביעה זאת הציבה בפני וירג'יניה וולף (שהיתה מכורה לקריאת ביוגרפיות מאז ילדותה) את האתגר הבא: כיצד ניתן יהיה להעתיק את תפיסתה שלה את יצירת אמנות, את טכניקת זרם התודעה, ל"דין וחשבון אותנטי של חיי אדם אחד", שהוא בעצם, תיאור דוקומנטרי של אירועים חיצוניים בחייו, וכיצד לתאר תקופת חיים – שאינה נמדדת בלוח השנה, אלא לפי מקצב הזמן הפנימי, שיש לו חוקיות אוטונומית משלו. או, כפי שהציג זאת רוב-גרייה, עשרות שנים מאוחר יותר: "מדוע חייבים אנו לנסות וליצור מחדש את זמן השעון, בסיפור העוסק בזמנם של בני אדם"? וכך, "אורלנדו" הוא ביוגרפיה של אדם שלא היה קיים, ולמרות זאת חי ארבע מאות שנה בקירוב, מסוף המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20. במשך תקופת "חיים" זו, הוא עובר דרך פנורמה נהדרת של חיי החברה, האווירה והטון שציינו את התקופה האליזבתנית, הרסטורציה והעת הוויקטוריאנית בתולדות אנגליה – עד ל"הווה", זמן חיבור הספר, שבו הוא מתגלה מחדש כשהוא בן שלושים ושש שנה בלבד… שכן, אמרה המחברת, אלה שניחנו בדמיון "הם בני מאות רבות של שנים, גם כשהם טוענים שהם בני שלושים ושש שנה בלבד". כי "אורלנדו", כאמור, הוא פארודיה של הביוגרפיה הוויקטוריאנית: האנטי-תזה לכתיבה שבה הזמן, המקום והאירוע קבועים בנחרצות שאינה ניתנת לערעור, ראייה חד-משמעית של המציאות, שאינה חושדת אף לרגע אחד שבעצם הדבקות המדוקדקת הזאת בתאריכים, מסמכים ו"עובדות" בחיי אדם מסוים – היא בעצם מחמיצה את העיקר.

הפארודיה מתחילה כבר ב"פתח דבר" שלה לספר, ברשימה מייגעת של תודות, מנופחת בחשיבות עצמית של מחבר הביוגרפיה הרגיל, שבה מודה הסופרת לכל מי שקשור ישירות או בעקיפין לפרטים מסויימים בעלילה, ואפילו מודה לאדון מסוים מאמריקה (שהיה או לא היה) על כך שתיקן לה את הפיסוק, את ערכי הבוטניקה, האטימולוגיה, הגיאוגרפיה והכרונולוגיה …בספריה הקודמים , והנוקדנות שלו הזאת הופכת גם היא לחלק מן הבדיחה.

הפארודיה שזורה לכל אורכו של הספר, בקטעים שבהם המחברת עוצרת להסביר בפרטי פרטים את מה שמובן מאליו, עם מוסר השכל והתנצלויות שמקדימות תיאורים שאולי,מטעמי צנעת הפרט (הבדיוני,כמובן) ראוי היה להסתיר, אלמלא יושרו הבלתי-מתפשר של הביוגרף שחייב אותו לחשוף הכול.

ב"אורלנדו" שום דבר אינו בטוח, או הכול בטוח במידה שווה: הזמן "שלנו" וזמן הדמיון, האירוע הנחשף לעין והאירוע המהדהד במסדרונות התודעה, ואפילו מינו של הגיבור שהופך לגיבורה.

על האנדרוגיניות שבכל אחד מאיתנו כותבת המחברת בספר המסות שלה "חדר משלך": "בכל אדם קיימים שני כוחות, הזכרי והנקבי. במוחו של הגבר – הגבר הוא השולט באישה, ובמוחה של האישה – האישה היא החולשת בגבר". ידוע לנו שבין חברי חוג בלומסברי ,גברים ונשים, בראשותה של ורג'יניה וולף, שררו יחסים רב-מיניים, הטרוגניים והומוסקסואליים. וזאת, כיאות לאינטלקטואלים, מתוך מניעים רציונליים טהורים: לבדוק עד היכן מגיעה עוצמת הרגש, והאם רגש זה הוא תחושה אמיתית או אשליה. בתוך כך התפתחו גם יחסיה של וירג'יניה וולף עם ויקטוריה סקוויל-וסט, בת אצולה שהתאהבה בה. ורג'יניה מקדישה לה הספר,אך לא מזכירה אותה כלל בין האישים להם היא מודה ב"פתח דבר" , ו והיא המפתח לפענוח חידתו של "אורלנדו".

בעקבות פרסום יומניה של וירג'יניה וולף והביוגרפיה של אחיינה קווינטון בל, התברר ש"אורלנדו" שאב השראה מספרה של ויקטוריה סקוויל-וסט "נול והסקווילים", ואורלנדו עצמו , על פי הביוגרף שלה, אינו אלא גלגול פנטסטי של דמותה ויקטוריה עצמה. ויקטוריה סקוויל-וסט מצטטת ממכתב ששלחה לה וירג'יניה וולף באותה תקופה: "אבל שמעי: נניח שאורלנדו נהפך לוויטה (ויקטוריה, ח"פ), וכולו בעצם מספר עלייך, על הפיתוי של מוחך – והרי לב אין לך … נניח שבאוקטובר הבא מישהו יאמר 'הנה וירג'יניה הלכה וכתבה ספר על ויטה', האם זה יטריד אותך? אמרי – כן או לא…"

"נול והסקווילים" הוא סיפור שושלת משפחתה של ויקטוריה, משפחת אצילים עתיקה, שהגיעה עם ויליאם הכובש לבריטניה. בספר זה מגוללת ויקטוריה את עלילות בני משפחתה, דוכסים, רוזנים ונסיכים מן התקופה האליזבתנית ועד ימיה, כשבית האחוזה "נול", שירשה מהם, בית עצום ממדים ומטיל אימה, משמש כרקע לסיפור. כך ויקטוריה, כאורלנדו, עוברת בבית בלילות עם נר דולק בידה, בין האולמות העצומים, צללי הרהיטים נרעדים בעוברה ושטיחי הקיר העתיקים מתנועעים, כאילו היו חיים.

יתכן שסיפור חייה של ויקטוריה בבית זה, שבו העבר, מטאפורית ואפילו פיסית, אינו ניתן להפרדה מן ההווה, הם חייו של אורלנדו בן ארבע מאות השנה, החי בהווה. ועל סיפור זה בנויה הפנטזיה הסימבולית של וירג'יניה וולף, שעניינה בכפילות הזמן, כפילות החוויה, ובכוחו של הדמיון לאחד את כולם.

אודות חיים פסח

חיים פסח הוא מתרגם, עורך ומבקר ספרות
הפוסט הזה פורסם בתאריך פרוזה. קישור קבוע.

4 תגובות על "וירג'יניה הלכה וכתבה ספר" / על "אורלנדו" של וירג'יניה וולף

  1. פינגבאק: Новый Год – New Year's Eve – שנה אזרחית חדשה עם ארבעת הנשים ליד מיטתי | אישה שהיא אריה

  2. פינגבאק: Новый Год – New Year's Eve – שנה אזרחית חדשה עם ארבעה נשים ליד מיטתי | אישה שהיא אריה

  3. פינגבאק: Новый Год – New Year's Eve – שנה אזרחית חדשה עם ארבע נשים ליד מיטתי | אישה שהיא אריה

  4. פינגבאק: Happy New Year – שנה אזרחית חדשה ושמחה עם ארבע נשים ליד מיטתי | אישה שהיא אריה

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*