"הנה הוא כאן – המשורר הגדול הבא": דוד אדלר על שלמה לאופר

"חלומות סגורים", מבחר שירים 2011-1961 מאת שלמה לאופר, הוצאת "קשב לשירה".

מאת דוד אדלר

אילו היה המשורר שלמה לאופר מעשי מכפי מידת אי-מעשיותו בקידום עצמו כמשורר והיה מחליט להזמין כרטיס ביקור, היה רושם כנראה (בוודאי באותיות שחורות קטנות) "שלמה לאופר – משורר" ולא מוסיף; אולי "שלמה לאופר – עורך ומשורר". בכל מקרה אם היה מגיש לכם את הכרטיס ביד הססנית, הייתם מופתעים לראות שאין היא מכילה כתובת של דואר אלקטרוני. כי לשלמה לאופר אין דואר אלקטרוני. מי שאומר כרגע בלבו, שאם כך בוודאי אין זה שלמה לאופר שהוא מכיר, עורך כתב העת היוקרתי לשירה "כרמל" – טעות בידו. זה אכן אותו שלמה לאופר, עורך ספרותי ב"קול ישראל" בעבר, ועורך, משורר וסופר כיום. אם תפנו לחפש ב"גוגל" השלל שיעלה בידכם יהיה מועט ביותר. לאחרון פרחי המשוררים יש עשרות מונים יותר אזכורים. אין לו גם ערך בויקיפדיה (שמו מופיע ברשימת משוררי ישראל שטרם נכתבו עבורם ערכים). מה זה אומר ולמה זה רלבנטי למבחר שיריו הנוכחי? עוד נדבר על כך.

לאופר שייך, לעניות דעתי, לשורה הראשונה של המשוררים החיים עמנו כיום, שכה רבים מבקשים להימנות עמה וכה מעטים ראויים באמת. למשוררים רבים יש איזו ייחודיות, יש איזה קול משלהם. לגבי שירתו של לאופר התחושה היא ששירה ממין זה לא קראת מעודך. הדברים אמורים לא רק ביחודה, אלא גם באיכותה של שירתו. יש משוררים, שלפחות לגבי חלק משיריהם, לפעמים שורות פה שורות שם, אתה נפעם ואומר: שירה כזו, או שורות כאלו, כנראה שלעולם לא אוכל לכתוב בעצמי. אתה חש שזה למעלה מיכולתך. שירתו של שלמה לאופר, גרמה לי לתחושה זו לעיתים קרובות; לשבחו – לעיתים קרובות מאוד, לבושתי שלי – קרובות מדי.

הוצאת "קשב לשירה", ורפי וייכרט עורכה הראשי, עשו מעשה חשוב, הראוי לתהודה הולמת בקרב אוהבי השירה, כשהוציאו לאור את "חלומות סגורים" מבחר משיריו של לאופר (יליד 1940) שנכתבו ביובל השנים האחרונות (2011-1961). מבחר שיריו פותח בשער "שירים מאוחרים" הכולל שירים רבים שטרם פורסמו בספר ולאחריהם שירים שהופיעו בששת ספריו הקודמים, כמעט ללא שינויים, מהמאוחר ("מדגסקר" שהופיע ב-2008) עד המוקדם ("הערב יבוא אורח" שיצא ב- 1964). כאשר מרבית השירים נלקחו משלושת ספריו האחרונים ("מדגסקר", "יופיו של קווזימודו", 2000, ו"עלווה ואפר", 1984). בהמשך מופיע השער "שירים מחוץ לזמן" שלמרבה התמיהה וללא סיבה מובנת, מרבית השירים הכלולים בו הופיעו בספריו הקודמים. הספר נחתם בשיחה רבת עניין בינו לבין ידידו הטוב, פטר קריקסונוב. הכנות החושפנית המאפיינת את שיריו מצויה גם בשיחה זו. הוא אומר למשל "אני הרי נמנע בכלל לשחק ב'מגרש הפוליטי' של הספרות. וזאת מסיבה אחת, חוסר אנרגיות. מעט האנרגיה שיש לי אני מעדיף להקדיש לשירה עצמה". בעוד שמרבית המשוררים היו אומרים, קרוב לוודאי, בנסיבות דומות, שהם נותנים לשירתם לדבר במקומם, או משהו דומה. אצל לאופר, אין הנחות לאמת; בעצם, אין הנחות בכלל. בכל מקרה, להימנעות זו לשחק ב'מגרש הפוליטי' יש מחיר בהתעלמות מנוכחותו הפואטית ובאי קבלת פרסים וכיבודים. טוב אולי שיש את מקרה הקיצון של לאופר, כדי לספק הוכחה חדה, ברורה וניצחת להטיה ואי הצדק שבחלוקת הפרסים והכיבודים (לא כולם – חלקם). אם המבחר הזה יחזיר את לאופר לתודעה ויביא להערכה לה הוא ראוי, זה יוכל להיות אירוע משמעותי בעולם השירה.

לשיריו של לאופר התוודעתי לראשונה דרך ספר שיריו האחרון "מדגסקר". הספר הזכיר לי בתחילתו דווקא סיפור קצר – את "נמר חברבורות פרטי ומטיל אימה" הנהדר של יעקב שבתאי (מתוך הקובץ "הדוד פרץ ממריא"). בעצם יותר מהסיפור את המחזה (ששמו קוצר ל"נמר חברבורות"), כי המחזה עז וצבעוני יותר, מוקצן יותר – כמו "מדגסקר". איך לא אזכור את יוסי ידין מ-1974 (תיאטרון חיפה) או את יוסי בנאי מ-1985 (הבימה) כפינק הפנטזיונר המפריח שֵמות, אך גם שממות, בהבל פיו. הטיגריס, הברדלס, הלמורים הכחולים, האוחַ, הקרקס, ועוד ועוד, המאכלסים את "מדגסקר" שמשו רק כתפאורה וזרז להיזכרות במחזה של שבתאי. גם בלעדיהם הייתה ההשוואה הזו עולה בי בוודאי. במיוחד בשל השיר המרהיב "סרט", (שכמו שירים נפלאים רבים מקבצי שירתו לא נכלל במבחר הזה) עם "לודמילה בכרכרה, לבושה מכנס הדוק, שחור, אפודה שחורה ועניבה צבעונית לצווארה. בידה מגלב. היא מאלפת את הטיגריס להשתחוות. מגף הלכה המבריק על רגלה דורך על עורפו של הטיגריס". אך מהר מאוד התודעתי לנושאים נוספים, מרכזיים לא פחות בשירתו: הייאוש, הדיכאון, החרדה, הבדידות, חוליי המוח והלב, המוות, האדונית-גבירה ועוד. התוודעות שהתחזקה והעצימה ב"יופיו של קוזימודו" ושבאה לידי ביטוי גם ב"עלווה ואפר", המוקדם יותר ובמבחר שירתו הנוכחי.

שם הקובץ "עלווה ואפר" נגזר מהשורה השירית "השירה הוכלאה מעלווה ואפר". אך לא. זה ביטוי עדין ומינורי, ביטוי אפור וחיוור מדי לשירתו הצבעונית, העזה, המוטרפת, הזרה והאקזוטית כל כך. שירתו הוכלאה מחמרים אחרים. כבר בשיר השני ב"עלווה ואפר" אנו מוצאים "מוצאי מהאיגואנה שחורת-הקשקשים. חיש / למדתי את שפת האזוב. בטחב השתרעתי / כבקתדרלה גותית. קונדור לבן צף / מעל לעצים אדומים. החומט שבי…" והשיר שאחריו הוא "התמנון" "תמנון כפות בידי עצמו." והשיר שאחריו הוא "האלבטרוס". ככל שעברו השנים נעלמה העלווה כליל, אם הייתה בכלל, ונותר האפר.

שירתו כה עשירה, עמוסה ואפילו דחוסה במטאפורות ורעיונות פואטיים, שמשורה אחת שלו – אחרים היו בונים שיר, ומשיר אחד – כמעט ספר. שיריו עמוסים גם בהברקות הגותיות: "שני עיוורים מובילים אותנו הזמן והגורל", וכן "בית חולים בלילה הוא מבוך של שקט חשוד" (אני כבעל ניסיון יכול להעיד עד כמה זה מדויק). לו היו מנסים ליצור אוסף של "ספר הציטוטים של שלמה לאופר" בדומה לזה של חנוך לוין, נפחו של האוסף היה די קרוב לנפח ספרי שיריו. אני מתבונן למשל בשיר "מפי הסוס" ומוצא לנכון לגרוע מילים ספורות בלבד, לפני כינוסן באוסף מעין זה. יש גם שירים אווריריים יותר, אך הם היוצאים מהכלל. אין דרך טובה להביא את הקורא (של רשימה זו) להתוודע לשירתו מאשר להביא ממנה ציטוטים ככל המרובה. כך אמנם אעשה, אך גם כך יחמץ הלב על מה שלא הובא. לא בשל האמירות החכמות, אלא בעיקר בשל יכולת הביטוי הפואטית הנדירה, עזת הביטוי.

שם הספר, "חלומות סגורים", הוא שם הולם – כי אין צירוף-מילים מדכא ממנו. אם אין הווה ואין עתיד וגם החלומות סגורים – מה נשאר? –מאומה. אולי רק דיכאון אחד גדול שאין לו מרפא ותכלית. שירי המבחר רוויים בייאוש שאין עמוק, הרמטי וסופי ממנו, בחרדות חסרות מוצא, אך אל לקורא להירתע כי זה ייאוש מזוקק ונהדר בפואטית שלו ("את תשוקתי אני סוגר במרתף / עבש. את אהבתי באזיקי ייאוש") הכל "סגור" ואזוק: התשוקה, האהבה. אני לא דוכאתי, כי אם הוקסמתי. כי לאופר מוכיח שאם יודעים לתאר את הדיכאון במורכבות וירטואזית – הדיכאון נעשה יותר נוח, לפחות לקורא, אך כנראה שלא לכותב (כי אצל לאופר אין דבר שיגרום לרוגע ומרגוע, לנחמה קטנה, ולו לשעה קלה, גם לא בכתיבת שירה, להיפך, "אני פוחד [...] מהשירה, שהיא רוח על פני השיממון", וכן "המשורר הזועק מעיוורונו את קללת השירה"). לאופר מוכיח שאין הכרח לצבוע את הדיכאון, החולי ואפילו את המוות בשחור. גם גוני האפור אינם נחוצים. זו שירה צבעונית, הפרושה בספקטרום רחב של צבעים עזים, לא עליזים, אך מרהיבים. מסיבה זו התקוממתי למראה ציור העטיפה, ועוד יותר למראה האיורים המלווים את שערי הספר, כולם באפור-שחור (אם כי צבעוניים במקור), וכולם עגומים ומדכאים להחריד. אפשר להבין את ההתאמה לכאורה, אך אני לא אהבתי אותם – לא ככזאת נתפסה השירה בעיניי. פרדוקס? – בלי ספק, אך אין זה הפרדוקס היחיד בשירתו של לאופר. שירתו רוויה בפרדוקסים שהם עצם מהותה.

שלמה לאופר

נקל לחשוש שעזות ביטוי כה קיצונית (ואצל לאופר המחט (האנלוגית) של מד עזות הביטוי מכה ללא רחם עוד ועוד בקצה הסקאלה), עם תנגודת צבעים כה עזה ומגוונת לתיאור מציאות שאין מדכאת ממנה, היא מתכון כמעט ודאי לקיטש. אך למרבית ההפתעה, וזה פרדוקס נוסף, מעשה השירה שלו נטווה בטעם אומנותי מוקפד ואנין. וזה אולי בנוסף לדמיון הפואטי הנהדר – המקור לגדולתה של שירתו – רגישותו השירית-לשונית המרשימה ועושר לשונו. אם הקורא מתמכר לאמצעים האמנותיים ולכלי ההבעה, הם מאפילים על התוכן המדכא. נראה שהמתח הקיים בין העולם המטפורי הפרוע, המשולח כל רסן, מצד אחד, לבין הרגישות הלשונית השירית המופלאה עד כדי אנינות מוקפדת, מדויקת להפליא, בבחירת המשפטים השיריים ואפילו המילים, מנגד, הוא המקנה לשירתו את איכותה המיוחדת והנדירה כל כך. הדימויים אמנם חסרי רסן, אך המסננת הלשונית מעודנת ומחמירה – קלישאות וביטויים שגורים לא יעברו דרכה, בודאי שלא בשירתו הבוגרת יותר. התוכן השירי הוא אמנם גדוש, פרוע, פורע כל סדר, עז, נועז, בלתי צפוי, קודח, הזוי; אך באורח מעניין, אולי אפילו תמוה במקצת, אין הוא נגוע כלל, אפילו לא בקורטוב של קיטשיות.

בשיחה שבסוף ספרו אומר לאופר "כמו שאני עצמי חי במין ריחוף נפשי, איזו ערפיליות דקה האופפת אותי תמיד, אני חושב שגם השירים שלי כך, מרחפים." יש בשירתו לא מעט מהריחוף, אך כדי לרחף צריכה להיות איזו אווריריות, ואילו אצלו האוויר מאוד סמיך ודחוס. לא כל שיריו דחוסים אבל שירתו עמוסה מאוד. הוא מודע לכך והוא כותב בשירו "ענן" מהקובץ "עלווה ואפר": "אני יודע שמהלתי הרבה מדי / במעט מדי. אני לא שר, / אני גועה בשיר". ועוד הוא כותב בשירו המיוחד "[פה אשים נקודה]" שבו הוא משלב בשיר, בצורה נפלאה, את סימני הפיסוק: "שוב אין בכוחי להרים מטפורה ואני מוריד את נַבּוּט הצרחה". אין בכוחו להרים מטפורה? – הרי כוחו המטפורי עצום ורב. גם מי שלא אוהב דחיסות בשירה, ואני בכלל זה, וזה פרדוקס נוסף, לא יכול שלא להתפעל מעוצמתה. זו דחיסות שעיקרה מטפורי. זו דחיסות וירטואוזית. זו דחיסות שעולה בקנה אחד עם תוכן השירים ואווירתם וגם עם דחיסות הלב והמוח. בעיקר המוח – להמחיש את המוח הכואב, הלחוץ והלוחץ, הדחוס והדוחס, המעיק, שאינו מרפה לרגע. זו דחיסות שהולמת גם את הזמן הנערם ,"הזמן קובר הכל באדמה, עוד ועוד מתים דוחס לתוכה כאילו הייתה אווז". בשירו "השתיקה זזה", מתוך הקובץ "יופיו של קווזימודו" הוא כותב גם: "הטיח עושה את השיר" – יתכן, אך דווקא כאן, בשיריו, כמעט ולא רואים את הטיח, כי הקיר גדוש בתמונות – תמונה בתמונה נוגעת – דחיסות לתפארת.

שירתו אמנם דחוסה ומורכבת מאוד, אך שוב באורח פרדוקסלי, היא מובנת. כמעט אינך תוהה: "למה התכוון המשורר?". לאופר עצמו מדגיש, בשיחה עמו בסוף הספר, פרדוקס נוסף ביחס לשירת קאמינגס "שדווקא בזכות הניתוק מהמציאות, הוא (קאמינגס, ד.א.) משקף אותה בדרך האמיתית והעמוקה ביותר". למותר לציין שניתוק זה מאפיין את שירתו שלו, של לאופר, לא פחות.

בשמו של אחד מספריו "יופיו של קוזימודו", הוא הגיבן מנוטרדם, יש בכדי לרמוז לקורא איזה סוג של יופי מזומן לו בשיריו, יופי פרדוקסלי, מושך ודוחה. אבל ככל שמתרגלים אליו, ממש כמו בחיים עצמם, הוא יותר מושך מדוחה, עד שאין הוא דוחה כלל.

יאוש והומור? חרדה ואירוניה? פחד וליריקה? – כל אלה דרים יחד בחלק מהשירים בהרמוניה פרדוקסלית.

בדומה לכל יוצר רב-כישרון, לאופר אינו כלוא בדפוסי שירה ספציפיים והוא יודע גם לכתוב שירים פשוטים נפלאים כמו "דודי נפטר" ואחרים. מרבית המטאפורות מורכבות, כאמור, ובלתי צפויות, אך יש גם פשוטות מאוד, אך יפות לא פחות כמו: "הבדידות, ואין יום ואין לילה, ורק את ישנך, את שאינך,", "השפתיים, דואט הבשר המושלם", "ואני לבדי, במכרה של מלים; איפה, איפה אמצא את מה שיגיד אותך?", "משחק באש ובמים; מכבה כאב / ומדליק". כמה חבל שקוראי המבחר לא יהנו מכל פניני הפשטות הנהדרת הזו, אלא רק מחלקם.

בשיריו ישנה גם ליריקה, למשל ב"גריפון", שיר ארוך, יפה במיוחד, הפותח ב"אני עובר רחוב, נאחז בעץ, לפני כארבעים שנה עברת פה, כף ידך זרחה" ומסתיים בבית "בוקר עכשיו. אנגליה חדלה מלהיות אי. ברוסיה מתהלך ספור ישן. מפעם לפעם אני נאחז בעץ. ארבעים שנה ידך זורחת ועוד אומרים שהאהבה היא הבל". לעיתים, בשירים אישיים כמו "עקדה", זוהי ליריקה אפלה: "בשקט בשקט אני מוליך את אבי לעקדה;" ומסתיים בשורה "וגעגועי נשברים על הסכין". או בשיר "מודעת שידוכים" "ואני מחלחל אל הזקנה, מחפש / מוצא אל הבשר" או "כל כך נעמו לי ידיך, עד ששכחתי שאני לבד." הנוגע ללב והנהדר בפשטותו (שלא נכלל במבחר).

ללאופר עושר לשוני נדיר. שפתו אינה יונקת מרבדים שונים של השפה העברית לדורותיה. אין לה, למשל, זיקה ישירה ללשון החכמים. היא כולה לשון בת-ימינו העושה שימוש נרחב, הנפרש כמניפה צבעונית מרהיבה, של השפה העברית של שני הדורות האחרונים. נראה שכל מילה נבחנה בעדשה מגדלת למידת דיוקה וכל צירוף מילים נשקל ברגישות לשונית מעודנת ואנינה. ממש כמו שכל תיאור, דימוי, או מטאפורה עוצבו ברגישות פואטית נדירה, מדויקת להפליא, כשל צייר מחונן. הדוגמאות רבות: בשיר "אהבתו של קפקא" הוא פונה למילנה "מגניבה מבט/ לעבר בעלך שקו קישח בגבו מותירך חסרת/

אונים". וכן "עוצם עיניו כלביא שבע", "עדשות כבדות חתלו עיני ילד", "ודארל, איש קטן, אפל, נמוג במילים". וכן "את מכאוביהם אוסרים בתאנים", וגם "לשוני היא רקדנית פלמנקו קשישה, והשיניים/ מלוות אותה בנקישה". הדימויים פרועים לעיתים אך הלשון תמיד מדויקת, מעודנת, עשויה בטעם טוב.

הוא תמיד יעדיף צירוף מילים לא שגור למשל: "על הקיר חקוקים, מאוירים פתוכי-זהב, גלופת שנהב או עץ". הצירוף "פיתוחי-זהב" השגור כנראה הפריע לו. הוא העדיף מלה די נדירה, שעבור רבים היא מלה שכוחה בנבכי המילון (לפי אבן שושן, פתוך – עירוב, בלילה, מזיגה).

קיים הבדל מהותי בין שיריו המאוחרים למוקדמים יותר והוא מתבטא בכך שבשיריו המאוחרים אין כלל ביטויים שיש בהם ואפילו מעט מהיסוד השגור והידוע והם נקיים לגמרי מן הקלישאה או אפילו מצל קלוש שלה. בשירו "יופיו של קוזימודו" בספר הנושא שם זה (שכמו שירים איכותיים רבים, לא נכלל במבחר) הוא מתייחס בדרכו האינטליגנטית לכך: "על אלונקת-נייר שוכבת מלה, שותתת קלישאות;/ הרופא הוא משורר חולה/ והתרופה בליל של אנחות". נראה ששורות מוקדמות כמו "על גשר הפלדה הדק והארוך ישבנו גם בכינו/ כי לא ידענו כלום על אהבה." וכך גם "שלא מן השורה" וכן "כאבן מאסו הבונים" (כולם מתוך הקובץ "הצהוב חודר לירוק", 1973), לא היו עוברות את המבחן המעודן של לאופר המאוחר. לא שזו שירה גרועה, בכלל לא, אבל לאופר המאוחר היה בודאי מתמיר אותם בביטויים או צירופי מילים לא שגורים, מקוריים, מפתיעים, כדרכו המאוחרת. יחד עם זאת הבגרות השירית ניכרת כבר בשיריו המוקדמים כמו בשיר הארספואטי "שיר מוזר" בקובץ זה מ-1973. כבר כאן הוא כותב על "דמיון הנמצא בהלם" ומסמן את הכיוון הכללי של שירתו.

שיריו אינם קצביים בדרך כלל, במובן המקובל, אך יש יוצאי דופן כמו "אני סוגר", המתחיל במינוריות יחסית ומסתיים בעוצמה קודחת, ומזכיר בקצבו את שירו של יהודה פוליקר "אני רוצה גם", אותו הוא שר בקצביות מואצת, בנשימה אחת, ארוכה. אך יש גם שירים קצביים נוספים כמו: "לחלום לא" ועוד.

שירתו גדושה לא רק במובן המטפורי, אלא גם בנושאיה. ניתן לייחד מאמרים נפרדים וארוכים למוטיבים מודגשים בשירתו כמו הייאוש, הדיכאון והחרדה, חוליי המוח והלב, החיים שהם כמוות, האישה האדונית-הגבירה. מנושאים אלה לא ניתן להתעלם ונתייחס אליהם בהמשך, אך שירתו עשירה גם בנושאים נוספים כמו התייחסות מודגשת לאמנות הפלסטית וליוצריה, למוסיקה, לפילוסופיה וגם לשינה ("רק לישון בקש לישון;/ לכרוך גלגל העין בעפעף אדיר.").

אך היבט אחד הוא חריג ובולט באופן מיוחד. הספר מנותק לגמרי מההוויה הישראלית. אם אצל חיים גורי השירה אינה יכולה בלי "היופי המקומי המסרב להיפרד מהתמונות המוכרות". אם זה בעכו ליד המעגן או בנוף "קוצים.., חוחים וברקנים וקמשונים ודרדרים", אם זה בהרי ירושלים או בהר עיבל, אצל לאופר אין זכר לכל אלה. ואין גם זכר ל"מצב הלאומי" המאתר את גורי בכל מקום, גם בשירתו הכי אינטימית. לאופר לעומתו "סגור בחלומותיו" והם סוגרים לו את מראות העולם "המקומי" הסובב אותו. הם סוגרים לו את המדבר הקרוב ואת אופק ים המלח שבהם הוא יכול לצפות אם ירחיק מאות מטרים ספורים ממקום מושבו. אין הוא מביט מזרחה, אך גם הבתים הערביים היפים בקצה רחובו נעלמים ממנו. גם ריח הפלאפל (יסלח לי החומוס!) וריח השמן המבעבע משם אינו מגיע אליו. במובן זה הוא מקיים באדיקות את הכתוב בשירו של חזי לסקלי "על השירה לגור בדירה/ בלי חלונות".

הוא יפקוד במסעותיו הפואטיים את המקומות הכי נידחים והכי בלתי צפויים מקסילורדה שבקווקז שם "הומצא הפחם", ו"תופרת כפרית באוזבקיסטן, תרזה שמה, שבטבור בטנה מנץ הכפור כמו כוכב" שגילתה את המִכנס. הוא יתור במקומות הכי אקזוטיים ורחוקים אחר האלבטרוס האגדי, עטור המטען הפואטי העודף. הוא יהיה בכל מקום, "בלובליאנה או בלפלנד, לא חשוב, ליל הלִבנים לבן…." אך אל תחפשו את הברושים והאורנים, כי לא תמצאו. הוא שייך לאירופה ותרבותה ("הנסיכה אלבה עומדת בתוך ציור של גויה"). הדבר אינו נובע מזיכרונות ילדות. לאופר הגיע לארץ בגיל שמונה וזיכרונות הילדות שלו נמחקו לחלוטין, לדבריו, מגיל שבע לערך. גם דליה רביקוביץ, כשהרגישה צורך בכך, הרחיקה למדגסקר, לזנזיבר, לקמרון, לצפון הרחוק ולעוד מחוזות-חפץ רחוקים אחרים; אך היא הייתה גם כאן והתבוססה בבוץ של מחנות הפליטים. כנראה שהסיבה העיקרית לכך, ששם במקומות הרחוקים, ניתן

וקל יותר להרחיק את הראיה, את החזיונות, את תעתועי המראות, את החלומות המסויטים. ניתן למצוא בשירתו גם תימוכין אחרים, מרתקים, לתלישות הזאת, אם כי לא הם כנראה העקר "….הכול אגדות/ שנופחו. מיתוסים, מיתוסים. לא חזרנו, לא היה לאן". קרקע המציאות – לא בבית ספרו של לאופר. הדמויות מרחפות אולי, אבל המציאות נשקפת מהן מצדה היותר עמוק, אפל, לא צפוי, כן, גם הזוי, אבל עדיין סוג של מציאות תודעתית. אחרת, אם הכול היה תלוש ושרירותי, נישא על כנפי דמיון פרוע, זה יכול היה אולי להיות מרהיב, כמו הכדורים בידיו האמונות של להטוטן, אבל הרבה פחות מעניין ועמוק. כאן אין זו סתם הזיה תלושה, זו הזיה שמשקפת מציאות, כפי שהוא מעיד, כאמור למעלה על שירת קאמינגס, אמירה הנכונה כמובן, גם לשירתו שלו עצמו. הוא הולך בזאת גם בעקבות דמות אחרת שהוא מדגיש את קרבתו אליה, קפקא. כמו ש"אמריקה" של קפקא, משקפת, לעניות דעתי, את אפיוניה העמוקים של אמריקה, שקפקא לא ביקר בה מעולם – כך גם שירתו של לאופר.

הדרך שבה משלב לאופר את הביוגרפי בבדוי מעניינת ובלתי צפויה. ב"אדגו' מונטו קנטבילה", וב"[ואלה אורחי הבית]" למשל, הוא מתאר את כל השכנים בבנין בו התגורר עם הוריו וכן את אורחי הבית שהלכו לעולמם בשמותיהם המפורשים. תיאוריו כנים וחדים כתער: "מר היימן, אנדריגונוס מזדקן, מראהו מזכיר כל כך את קוואפיס, שב הביתה מהלוך הזיקית שלו…..אמי שוכבת על המטה וקוראת את עמוס עוז, בעוד אבי נחפז לאישה ברחוב בן יהודה, להרפיה ולאישוש הגבריות ". לעומת זאת בשיר אחר "הקרוקודיל" הוא כותב "עכשיו אני….ושואל אסתר צ'חנובסקי, היכן את?" וכאן השם, למרות התחושה האותנטית, דווקא בדוי לחלוטין.

הפסימיות, הדיכאון, הייאוש, החרדה, החולי והמוות מתוארים בצורה מקורית, מנקודות ראות מגוונות, מפתיעות ומרהיבות. החל מהמלנכוליה שכאן היא נחשבת כעיטוש, אפילו לא הצטננות קלה: "מהגשם אני/ יונק את המלנכוליה השקטה שלי". אכן המלנכוליה עבור לאופר היא בגדר מותרות ובעצם היא נאמרת "מפי הסוס" ולא מפיו – כך שאין להאשים את לאופר אפילו בנטיה קלה להיפוכונדריות. הוא אינו עושה עניין ממלנכוליה. האושר אינו בנמצא; וגם אם יש אושר הוא שוב מגיע מפי הסוס ש"מצומרר מאושר מגעה על גבי", ממגעה של הגברת, שאולי היא גם האדונית, במוטיב אחר שיובא בהמשך. גם יפי הטבע, שמעורר אצל משוררים כה רבים איזה זיק של תקווה בעיצבונם הכמעט תמידי, אינו קיים כי "כאילו בטנת האדמה/ התהפכה והעצב צומח מטה אל החשכה". עשב, עצב, אותו דבר. זה לא רק דיכאון, אלא גם חרדה תמידית: "אני מפחד מהצפוי והלא צפוי, ממה שיאמר לי הראי, מאנשים זרים שינדבו לי את עיניהם….מהמיטה הממיטה על הלילה את אור הקלון של הוילון …..מהכול …משיגיונן של המילים,…". לעיתים נדמה שהנה יש זיק של תקווה, אך זה זיק שתוחלת חייו היא שורת שיר אחת, אפילו לא אחת יותר, כמו "הבית האמיתי הוא זה שבו/ הגג והרצפה מתאחים". או בשיר קצרצר יפהפה שנקל להביאו במלואו:

"גן העדן השתלשל משפתיך; רציתי

לבוא לתוכו, אבל הגיהנום כבר

פרפר בשעריו."

,"morbidity and mortality" דהיינו "חולי ומות", שהוא מטבע שגור בעולם הרפואה, מוצא כר נרחב ושורשים עמוקים בשיריו בכלל. במבחר שלפנינו נראה שעוצמת שני מרכיבים אלו, הונמכה מעט, יחסית לכלל שירתו, ובעקר ביחס לקובץ "יופיו של קוזימודו" (המוקדש לזכר הוריו – עוד סיבה, אך לא הסיבה העקרית, אולי להעצמת החולי והמוות שם). כך למשל השיר המסיים את הקובץ "יופיו של קוזימודו", "מחלה" ושירים רבים אחרים העוסקים בחליי המוח, בקובץ זה, לא נכללו במבחר. כך גם שיר מאוד גלוי חושפני ונוקב "מעגל קסמים" מהקובץ "עלווה ואפר" ("על סולם רעוע של סחוס/ עִצְבי, באה המחלה, גלגול/ מאוחר של סילוף/ נפשי"). אך עוצמתם של תאומים סיאמיים אלה, החולי והמוות, היא עדיין גבוהה גם במבחר, גבוהה דיה וגבוהה מאוד, יחסית לספרי שירה אחרים.

משוררים מתמחים בדרך כלל בחליי הלב. כבר קראתי ספרים שלבבות רבים שולבו בהם, בשלל צורות, הטיות, קימורים וצבעים וגם כאן (למשל: "זיפות הלב נמשך שנים; צריך היה/ לסתום את הדליפות…"), אך לא זכור לי ספר שירים שחליי המוח עולים בו על חליי הלב. הדוגמאות רבות. אביא רק אחדות, כולן כנות וחושפניות, כמו "'יש מחלה במשפחה שלנו', אמרה סבתא" במחזור ברונו, וכן "כרומוזום אחד נפל לי בדרך הביתה……התרופה לשתות את כל צ'סלב מילוש בגמיעה אחת", וכן

"והלכתי לאורך הרוח, והתארכה הרוח, כי אין סוף לרוח, ובאה רוח/ עד נפש כי רדוף רוח אנוכי, ומי, מי ירפא את התהום.", שהוא קטע שירי מפעים. וכן "אמא ואבא, יצירכם מרחם מתנדנד, האונות סדוקות,/ הסימביוזה רוקדת על קבר השפיות, טונות של סכיזופרניה/ קורסות", וכן "מחלתי היא הצמא ללא מושג זו מחלה העוברת אצלנו בירושה אומרת אמי ומרפאים אותה בתבלין המריר של החלומות".

צילו של המוות מוטל על הספר כולו, החל מציור העטיפה (הנגזר כנראה מ"הופכים ארון קבורה ואתה בתוכו, גליד קרח, פני שעווה קפואים, ולא חשוב אם אתה חי או מת") וכלה בשיר בעטיפה האחורית (אם כי שם זה מאוד מינורי, רק "איש קשיש אחד מת במושבו" ותו לא). זה מוות שהוא חיים והחיים שהם מוות ואין בינם כפסע ("מתנו כפי שחיינו./ לא מצאנו פשר לכל זה.", "איננו יודעים אם חיים אנו או מתים"). התייחסות מקורית ויפה מאוד ניתן למצוא בסיום השיר "הקונצרט" "אחר כך פתחו את הדלתות והיציאה אל/ המוות נמשכה שעות, שנים". אך המוות אינו המוות האורב והמאיים, אלא המוות הגואל ("דוקטור קורץ שמת…..וידידי יואש שגידל את המוות בלבו… כל אלה ….שעשו יד אחת להשאירני מאחוריהם." ). לאופר אוהב להשתעשע עם המוות: "עם תחביב כמו המוות,/ אין רגע מת אחד", "עוד מעט יהיה כמותי,/ גוש בשר תפל נע/ חוור על שפת מותו" ("כמותי" במובן כפול של "כמוני" עם רמיזה ל"כמו המות שלי" – שימוש די נדיר בשיריו). ובסיום "הארוחה" מתוך "יופיו של קווזימודו" יש תיאור עדין, ומדויק: "…בשבילו המוות אינו עוד/ צפיה, הוא כבר מעבר לו, הרחק, והמוות רק/ הולך-מחרה אחריו כשה תועה". לאחרונה, לקה לאופר בהתקף לב, שהחמיר עקב תגובתו והתיאור הזה ממחיש, שלעיתים השירה אינה מעידה על האירועים שהיו, אלא על אלה שיהיו.

גם בשיריו הארספואטיים, כמו בשיר "שוחחנו על המוות", אין הוא מפריד בין החיים לשירים: "חיינו הפכו לקבר אחד/ ארוך של מלים". לעיתים הוא כורך יחד באופן רב משמעי ומורכב, לידה, מות וארספואטיות: "המים היורדים אצל אשה מבשרים על לידה. החורף מקיא את מעיו הרזים. צירי לידה אוחזים ברקותי; עובר מת של מילים" ( בשיר שאינו כלול במבחר). בשירו "למשוררים דם קר" הוא כותב "…מזקקים/ יופי מגבישי המטפורות וכמו זורקי דיסקוס משליכים אותו אל/ קהל היציעים הרעב".

בדיכאון, בחולי ובמות אין הומור בדרך כלל, כך שאין להתפלא שרק לעיתים לא קרובות יש הומור ממש, ואז ההומור הוא כבוש, מריר, עדין ומעודן. באירוניה, לעומת זאת, ניתן להבחין לעיתים קרובות יותר. אך זו היא לרוב אירוניה דקה מן הדקה. למשל: "ואלה אורחי הבית: דודה סאלה שפגע בה הברק….מכובד הבית דוקטור קורץ שמת מרוב כיבודים…….וידידי יואש שגידל את המוות בלבו כמו גרניום בעציץ. כל אלה אורחי הבית שעשו יד אחת להשאירני מאחוריהם." וכן בשיר "אני פה אילם" המסתיים בשורות "הפלא מתרחש דווקא כשהוא נרדם;/ הוא מתחיל לדבר". את שירו "מחלה" (שאינו כלול במבחר) הוא מסיים: "ולבסוף הפסיכיאטר רפא אותי במלה 'כסף' ובמלה 'צרחה'".

בשירו "פגישה בקמפו די פיורי" (ב"שירים מאוחרים") מתוארת פגישה עם פליני (האם בחר בקמפו די פיורי ולא ברמיני, עיר הולדתו של פליני, וגם לא במזרקת טרווי, הידועה מ"החיים המתוקים", כדי להתכתב עם שם שירו של צ'סלב מילוש "קמפו די פיורי", משורר אותו הוא הזכיר גם במובאה למעלה). זה שיר לא אופייני, מהאווריריים שבשיריו. זה אפילו שיר פשוט כביכול, אך פשטות שכל משורר יכול לייחל לה. בסוף השיר הוא כותב "'מה עלי לעשות בחיי, פליני, תגיד לי, תגיד לי!' צעקתי בקול./ 'אתה זוכר את השוטה באמרקורד שלי', השיב חרש, 'כשהוא מטפס על עץ וצועק 'אני רוצה אשה, אני רוצה אשה'?/ טפס על עץ, ידידי, טפס על עץ". הומור? אירוניה? לא תמיד ניתן לבדל ביניהם. בכל מקרה מדובר בסוג מריר, עצמי, עמוק ואנין. גם כשיש הומור, גם אם זה הומור גלוי וישיר יותר ("דוקטור נאמן אומר שפעם בשבוע זונה/ לאליעזר זה לא לוקסוס, אבל קופת-/ חולים לא מרשה") זה עדיין הומור טוב.

מוטיב האדונית או הגבירה, גם הוא רב-פנים "…הפכתי עשב, וכשדרכת עלי/ דבקתי במגפך הלוהט, נושם את רגלך", וכן "עורי שישמש ארנק לגבירה, או מוטב,/ נעלי בית", "אַת האדונית! הבית הוא שלך, שלי הם – הרצפה, כפות רגליך, נעלי מוסלין". לעיתים מוטיב זה הוא חלק ממסכת הזויה רחבה יותר כמו בשיר "השבוי":"כשהביאו אותי אליה קשור בחבלים המנוף/ שלשל אותי….. היא הורתה…." והשיר מסתיים ב"זוכר פטרית ענק/ בשדה לבן/ בסרט של/ קורוסאוה". לעיתים מוטיבים אחרים מתחברים גם הם " כשרכנתי לשרוך את שרוכי נעלך מצחי נחבט במוות". במקרה אחר המוטיב מופיע

במטמורפוזה לסוס "אני מתחיל עבודה חדשה: סוס רכיבה של גברת….ואני באורווה, מותח את צווארי אל מגפיה,"

בשיחה בסוף הספר הוא מזכיר את השפעתו של קפקא ואמנם שני שירים "אהבתו של קפקא" ו"קפקא" אף נושאים את שמו בכותרת השירים. אין ספק שרוחו של קפקא שורה. אך לא רק הוא. שמות היוצרים המוזכרים בספר בתחומי האמנות הפלסטית, המוסיקה, הספרות, הקולנוע וההגות הם רבים, רבים מאוד, עד שנראה שלמי שאינו מוזכר יש זכות מוצדקת לחוש מקופח, ואף לתבוע את עלבונו מעם המשורר. למעשה אין זה מצעד של נפנוף בשמות סתם, או כדי להתנאות בתרבות עשירה, שכן כל היוצרים המוזכרים, מוצאים מקום טבעי והולם בקונטקסט השירי. יותר מזה חשים את הקשר הטבעי, האינהרנטי והעמוק בינו (דהיינו שירתו) לבין אותם "שמות". למשל ב"אצלך פרוסט הוא שם של ציפור אקזוטית/ כמו שאודן אצלי הוא מקל גישוש של עוור", וכן מתוך שירו "הענן" "אני יוצק/ מבדידות פסלון דק של/מלים כמו השעוות הדקיקות/ של הנר או כפיסי הברונזה/ הנוזלים של ג'קומטי". לאופר מתייחס לכך בשיחה "אני חושב שזה לא כדי לומר משהו עליהם, בדרך כלל, אלא הם משמשים כמין מטאפורה המשרתת את השיר עצמו". אך לעיתים יש יוצרים ששמם אינו מופיע במצעד השמות המרהיב כמו מונק, שנוכחותו זועקת, להבנתי, בשיר "[מי יבין צללים]": "איש זקן יחף שחפותו לא תשוער ישן בגרונה של הצרחה"

כשמונח לפנינו מבחר המתפרש על חמישים שנה, מעניין לבחון מתי החלו המגמות העיקריות המסתמנות בשירתו. מתי החל המסע הזה של הפסימיות, הדיכאון, הייאוש, החרדה, החולי והמוות? מתי החלה עזות הביטוי ההולמת כקורנס? ממתי החלו להתגלות נצנוצי הברק השירי?

כבר בספרו הראשון "הערב יבוא אורח", שיצא לאור ב-1964 בהיותו בן 24 בלבד, הוא כותב בשירו "אדמה" "האדמה דומה מאוד למוות", העומד בסתירה כה בוטה לאתוס הציוני, באותה עת, ואולי גם כיום. השיר מסתיים בשורות היפות אך הפסימיות "ואיש עם זיכרון ארוך/ יסב פתאום פניו האבודים/ ומבטו יַסיע מסילות/ אל קצה-קצהו של כדור השמש/ השרוף". אך נטייה זו רק מתעצמת בספרים הבאים ובספרו השני "קולות בצבעי מים" (1968) הוא כותב "איש בא לעיר ושואל לבית, לרחוב/ ולאשה;-/ הבית כבר הרוס,/ האשה נשואה/ והרחוב סגור לתנועה". הרחוב הסגור יתפתח בהמשך ל"אני פתוח לחלומות סגורים" ב"עלווה ואפר", ספרו הרביעי מ-1984. אך ב-2011 הכל כבר סגור, אפילו ה"חלומות סגורים" עם סימן קריאה וחותמת שעווה. אך האם "החלומות הסגורים" הם מצב סטטי, שלפחות ביציבותו יש איזו נחמה. לא ולא, כבר ב"קולות בצבעי מים" המוקדם הוא חוזה "האדם הוא קוּר/ רועד/ צף כמו דימום/ בזמן/ היורד ויורד" והוא מסיים את השיר ב"אבל עוד ועוד/ נמשכת הירידה." והיא אכן נמשכת, וכמו אצל חנוך לוין, כמה שלא תרד, תמיד ימצא מישהו מתחתיך. ההבדל הוא שאצל לאופר, זה לא מישהו אחר, זו אותה דמות, היורדת ויורדת, ואין קרקעית לתהום.

גם ההברקות השיריות-הגותיות, המאפיינות את שיריו, הנצו מוקדם מאוד. כבר בספרו השני הוא כותב: "חלום הוא זמן רב,/ רק הלילות/ ארוכים ממנו", שיש בו אולי את השפעתו של אלתרמן. לאופר מדבר בשיחה על השפעתו של אלתרמן על שירתו. אני, לפחות בשלושת ספריו האחרונים, לא מצאתי השפעה של כל משורר מוכר אחר. כה ייחודית היא שירתו בעיניי.

הכישרון הפואטי, הנועזות ועזות הביטוי, ניכרים כבר בספרו הראשון. השיר "הנזירות", ובעיקר ארבעת בתיו הראשונים, שהם יחידה נפרדת, מעידים על בשלות, אך גם על נועזות. הנה הבית הראשון. "האדם העובר את הבוקר/יראן לבנות/ שקופות כזגי שחר/ שהאלוהים עדיין מנמנם על מחלפותיהן/ והחלום שִיֵּר על שפתיהן/ כמיהה מוזרה." בספרו השני הנועזות התעצמה: "הקיץ אפה את בשרינו" או "נשותינו הרו את יופיין/ ליד הנהר", והגיעה לשיאה בשלושת ספריו האחרונים. כך שהשיר ההזוי והנועז המובא בכריכה האחורית , "לקרוא שיר" מתוך "מדגסקר" המאוחר ("אשה אחת התפשטה וזרקה עלי את/ שדיה"), אינו חריג אלא מייצג נאמנה את מכלול שיריו.

גם לדרכי המבע העדינות והייחודיות ניתן למצוא סמנים מוקדמים: "נערה הייתי ואף זקנתי/ ואין בי איש". הוא אינו כותב "לא ידעתי איש" אלא "אין בי איש" – כה פשוט, יפה ואנין, כבר בספרו

הראשון. נקל להבין מדוע אלתרמן התפעל משיריו, כפי שלאופר מספר בשיחה. אם כי בשיר זה, "שיבה", יש כמה סימני בוסר – כמה טבעי למשורר בן עשרים, בשר ודם בסך הכול.

צר שהמבחר, בשל מגבלות נפחו, הותיר שירים איכותיים כה רבים מחוצה לו. למשל השיר היפה "ראיתי" מהקובץ "מדגסקר", שסופו "ילד אחז בידי ובקש שאוליך אותו./ אמי, שבאה מהמתים, אמרה לי:/ 'אתה עוד תראה'" הרב משמעי, המופיע אף כמוטו בקובץ ההוא. כך גם שירים כ"הארוחה", "מחלה" ו"הענן" ועוד רבים וכך גם כל אותם שירים ומובאות שהובאו למעלה ושצוין שלא נכללו במבחר.

בראיון שערכה דפנה שחורי עם עורכי כתבי עת ספרותיים בשנת 2006, ענה שלמה לאופר, עורך "כרמל" את התשובה הקצרה ביותר: "לשאלתך מה אני מחפש ועוד לא מצאתי? הייתי אומר שאני עדיין מחפש את המשורר הגדול שעדיין לא נמצא. אני חושב שכל הספרות שלנו מחכה לו". אמר, ולא שם לב שהוא, אולי, כזה.

דוד אדלר

דוד אדלר הוא יליד ירושלים, 1945, מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה בנושאי תפקוד הלב ולו עשרות פרסומים בתחום, עליהם זכה בפרסים ומלגות. כמו כן, חיבר מאמרים בתחומי החברה, הספרות והמדע הפופולרי. שימש כמנהל אגף וחבר פורום ההנהלה של המרכז הרפואי הדסה. ספר שירתו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (אבן חושן, 2011) זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2013.

"חלומות סגורים" של לאופר לרכישה ב-booknet.
שלמה לאופר בלקסיקון הספרות העברית החדשה
.
דוד אדלר בלקסיקון הספרות העברית החדשה.

אודות דוד אדלר

דוד אדלר הוא יליד ירושלים, 1945. מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה בנושאי תפקוד הלב ולו עשרות פרסומים בתחום, עליהם זכה בפרסים ומלגות. כמו כן, חיבר מאמרים בתחומי החברה, הספרות והמדע הפופולרי. שימש, כעשור, כמנהל אגף וחבר פורום ההנהלה של המרכז הרפואי הדסה. ספר שיריו "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" (אבן חושן, 2012) זכה בפרס רמת גן לשירת ביכורים לשנת 2013. זכה גם בתחרות "שירה חדשה" מטעם "צומת ספרים" (2010). שיריו התפרסמו בשלוש השנים האחרונות ב"שירת המדע", "כרמל", "שבו", "מטעם", "כתובת", "גג", "עיתון 77", "מאזניים", "אפיריון" וכתבי עת רבים נוספים. כמו כן לדוד פרסומים במוספים "תרבות וספרות" ו"גלריה" של "הארץ",ב "ידיעות אחרונות",ב "ישראל היום", וכן באתרים רבים כגון nrg, ,y-net ועוד. שיריו נכנסו גם לתכנית הלימודים של משרד החינוך. מאמריו הספרותיים התפרסמו ב"גג", "הליקון", "מאזניים", "עיתון 77", "אפיריון", "מקום לשירה", ה"אייל הקורא", "יקום תרבות", ועוד. ראה: http://www.evenhoshen.co.il/?CategoryID=156&ArticleID=520 http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/02231.php
הפוסט הזה פורסם בתאריך שירה עם התגים , . קישור קבוע.

36 תגובות על "הנה הוא כאן – המשורר הגדול הבא": דוד אדלר על שלמה לאופר

  1. מאת דוד אדלר:‏

    אגב, עוד לפני קריאת המאמר, כדי שלא אואשם חלילה בהתחזות, איני רופא קרדיולוג, כפי שנרשם, אלא מהנדס רפואי, ד"ר במדעי הרפואה מטעם בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, שהתמחה במחקר בנושאי תפקוד הלב ומכאן כנראה הטעות של העורכים. אנסה לתקן דרכם ובינתיים תיקון זה.

  2. מאת ענת חנה לזרע:‏

    רשימה מרשימה ומכובדת.
    דוד, אינני מכירה את שירתו של המשורר אך עוררת בי את הרצון להכיר.
    תודה.

    נ.ב:
    חשוב לי להדגיש שאינני שותפה לדעה כי רק משוררים בודדים ראויים להימנות עם/ על השורה הראשונה של המשוררים החיים. זו דעתך ואכבד אותה אך מאחר וכבר פגשתי באמירות כאלה (אצל אחרים), עולה בי הצורך לומר כי בעיניי ישנם משוררים רבים וכה טובים העשויים לאכלס אולם שלם בו כל אחת משורותיו מכובדת במידה שווה.
    צמצום ומינימליזם נכון אולי למבנה שיר. לא בהכרח למבנה אולם/ עולם השירה.
    כל זאת מבלי לפגוע חלילה.

  3. מאת רוחה שפירא:‏

    לכתוב על שירה
    המאמר "הנה הוא כאן..", מפרט, מרחיב, מעמיק ומדגיש את איכויות שירתו של שלמה לאופר בעיני דוד אדלר. דרך כתיבתו של דוד, אני יכולה להזדהות עם התחושות שהוא מבטא, וגם עם תובנותיו והמאפיינים שהוא מוצא בשירת לאופר. אעפ"י כן נראה לי שכדאי היה לפרסם לפני המאמר, מבחר של כמה משירי "המשורר הגדול הבא" – שלמה לאופר, כדי שקהל הקוראים יוכל להכנס לעולם "החלומות הסגורים" ולטעום מן המעיין הנובע של מקורות שירתו, ולא רק מהציטוטים החלקיים מן השירים. עם זאת אני מודה ומברכת על הכוונה, על השפע ועל ההשראה שהביא דוד אדלר במאמרו.

  4. מאת דוד אדלר:‏

    לענת

    תודה לך שלא נרתעת מהרשימה הארוכה. זו הייתה מטרת הרשימה לעורר את הרצון להכיר את שירתו. וכ"שוחר צדק" לעשות עמה לא רק חסד (לנוכח המצב הבריאתי הרעוע של היוצר), אלא גם צדק. ונדמה לי שגם את נמנית על שוחרי ה"צדק". אחרי שתקראי בספרו אולי תביני…. אשמח לדעתך אז. מבחינתי זה אמור להיות מאמר "מכונן" על שירתו (וסליחה על חוסר הצניעות). אגב הוא כתב גם ספר פרוזה נהדר ו"מיוחד" "כפר הטווסים" ב"קיבוץ המאוחד" שגם הוא זכה להתעלמות מוחלטת. אולי אכתוב גם עליו. שוב תודה.

  5. מאת דוד אדלר:‏

    לרוחה תודה לך על דברייך היפים והחמים. הצעתך בדבר פרסום השירים מאוד במקומה. אקווה שהעורכים יענו לה.

  6. מאת יובל ג.:‏

    לדוד – מאמר יפה, רהוט, וההתלהבות אכן עוברת ועושה חשק לקרוא. עם זאת היה באמת מקום ליותר ציטוטים ופחות סופרלטיבים, יותר להראות ופחות להכתיר. אני חושב שהשורה "לשירתו הצבעונית, העזה, המוטרפת, הזרה והאקזוטית כל כך" היא מרכזית מהלא מספיק שקראתי של לאופר, שהוא אכן UNDERRATED כפי שכתבת כאן, והיה צריך לפתח ולהראות יותר את הייחוד הזה, שכן עיסוק במוות ובייאוש הינם מרכיבים גודלים ומכלילים מדי ומאפיינים משוררים ואמנים רבים. גם היה צורך, לדעתי, לנסות לענות יותר על השאלה למה שירה זו כל כך מנותקת מהוויה הישראלית, ומה אפשר ללמוד מכך,ולחשוב קצת על הזיקה לאירופה. אולי זה לא המזג שלך, אבל יש מקום גם לדברי ביקורת – על כל שירה. אבל בסך הכול – מאמר יפה כאמור, כתוב עוד.

  7. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל תודה
    מטרת המאמר הייתה כפי שכתבת: "וההתלהבות אכן עוברת ועושה חשק לקרוא", ואני שמח שהיא הושגה במקרה שלך לפחות.
    אני סבור שהבאתי לא מעט ואפילו הרביתי בציטוטים (גם כך המאמר ארוך ויכול להרתיע). אולי הפרזתי בסופרלטיבים, אך כולם נבעו מהתפעלות אמיתית וכנה. אם תעמיק לקרוא תמצא גם ביקורת פה ושם. היא לא זרה למזגי. אך איני מוצא צורך להמציא אותה כשאינה קיימת.

    שוב כדי לא להאריך לא התייחסתי יותר בהרחבה לשאלה "למה שירה זו כל כך מנותקת מההוויה הישראלית, ומה אפשר ללמוד מכך". התייחסתי לעניין בתמיהה והסברתי אותה ביתרון הניתוק והריחוף (גם בהקשר של שירת אחרים). תמיד אפשר יותר. בכל מקרה תודה.

  8. מאת דן ספרי:‏

    אם כותבים מאמר כל-כך נלהב על המשורר שלמה לאופר
    ראוי היה להכניס לפחות שיר אחד או שניים מפרי עטו!
    על מנת שנוכל לשפוט בעצמנו…
    בסופו של דבר – גם ללא הדרכה והסברה -
    הרי גם אנחנו יודעים לקרוא שירה…

  9. מאת צדוק עלון:‏

    דוד שלום,
    קראתי את רשימתך היפה ונהניתי מאוד מהיקפה ומהדרך בה אתה מנתח ומפרש את שירתו ההגותית של לאופר.
    וברוח דבריו: כשקוראים שיר אפשר ש"אלוהים יגהר פנימה, מבועת כולו, שמא החמיץ משהו שעוד לא היה".
    תבורך על המחווה היפה — צדוק

  10. מאת דוד אדלר:‏

    תודה צדוק. האמפטיה שלך מגיעה עד לכאן. האם הבאתי את הציטוט במאמרי? אם כך לא דייקתי. הציטוט המדויק "ואלוהים גהר פנימה, מבועת כולו; האם החמיץ משהו שעוד לא היה?".
    אך אם אתה זוכר אותו בע"פ אני ממש מתפעל.

  11. מאת מיכאל רייך:‏

    תודתי והערכתי נתונות לדוד אדלר על הצגתו של שלמה לאופר המשורר בפניי. לראשונה התוודעתי אליו ואל יצירתו, והמאמר הארוך, המושקע כל כך, המחמיא מאד של אדלר, אכן עורר בי סקרנות להכיר יצירותיו של לאופר, לקראן ולהקדיש להן תשומת לב ראויה. חובה נעימה היא לי לציין את הפרגון הגדול של דוד ללאופר. ניכרת הערכתו הרבה למשורר הזה שטרם פרץ, לצערי , לתודעתינו, הקוראים. יתכן ובמעשהו, יתקן אולי דוד אדלר , עוול הנגרם לא אחת ליוצרים מופלאים שלא זכו להגיע למקום הראוי להם בקרב שוחרי התרבות והאמנות. לדעתי, מאמר מעניין ביותר וראוי לכל שבח.

  12. מאת דוד אדלר:‏

    למיכאל שלום

    תודה על מחמאותיך שלך. קלעת בדיוק למטרת המאמר.

  13. מאת אדלינה קליין:‏

    אישית נהנתי לקרוא את מאמרו המקיף של דוד אדלר על שירתו של שלמה לאופר.
    יצירותיו של לאופר (גם אם הובאו כציטוטים) הינם חזקים מספיק כדי לעורר את הסקרנות בקורא
    שאינו מכיר שירה זאת.
    שמחתי כי זכיתי כעת לטעום מן המועט, בכתיבתו של המשורר באמצעות מאמרו החשוב של אדלר.
    אדלינה

  14. מאת cuskr vnxfi:‏

    מאמר יפה אך לאופר הוא משורר חלש מאוד, וקראתי כמה עשרות שירים שלו.
    חבל להרבות במילים.

    אכן הוא יותר עורך ממשורר, וגם כעורך הוא לא מי יודע מה, אבל לפחות אפשר לומר שהוא עורך.

  15. מאת שועלי:‏

    שלום דויד,
    לצערי אינני מוצא את לאופר כמשורר מענין. לטעמי הוא לא ראוי למחמאות שחילקת לו. אני לא יכול להנות משירה שהמטפורות בה גלויות ומוכרות עד כדי כך. למשל:
    "גן העדן השתלשל משפתיך; רציתי
    לבוא לתוכו, אבל הגיהנום כבר
    פרפר בשעריו."
    אלו בעיני שורות שחוקות עד זרא. אינני מאמין לכותב. לא לגבי גן-עדן לא לגבי השפתיים .זאת מטאפורה שחוקה מארץ השחיקה. איפה ההזרה? איפה האומץ והזיק הפואטי / אינטלקטואלי? רציתי לבוא לתוכו? זה אומר לתוך השפתיים, אבל הגהנום כבר בשער. שורות עם מושגים מוכרים מאוד, מטאפורה אחת בסיסית. אין שום אלמנט של סתירה או התנגדות למבע הרגיל. בעיני אין פה אלמנטים של שירה, בטח לא שירה חשובה.
    עוד:
    אני פוחד [...] מהשירה, שהיא רוח על פני השיממון", וכן "המשורר הזועק מעיוורונו את קללת השירה"
    אם המשורר פוחד מהשירה מה יגידו אזובי הקיר? אני משורר ואינני מפחד מהשירה. אני משחק בה ועושה בה כשלי. התפיסה של השירה כדבר נשגב ומיסטי עושה לה עוול ומייצרת בעיקר שירים שמדברים על שירה אבל לא אומרים שום דבר.
    המשורר לא מקולל כמו שהוא לא מנהלל. משורר הוא איש מקצוע, ולצורך העניין אם שלמה לאופר היה חשמלאי הוא היה אומר שהוא מפחד מחשמל. ולכן הוא נעדר ברק.

    אפשר לראות את זה גם כאן:
    על אלונקת-נייר שוכבת מלה, שותתת קלישאות;/ הרופא הוא משורר חולה/ והתרופה בליל של אנחות
    בעצם, כאן יש סוג של אמת. כי השורה הזאת חושפת מה חושב לאופר על שירתו של לאופר. הוא בעצמו חושב ששירה היא בליל של קלישאות. משורר שמכבד את השירה לא היה מתנסח כך. אני מאמין גדול במדע השירה, באפשרות שלה לדבר על הנושאים העקרוניים ביותר לאנושות ואינני מקבל את הוותרנות של משוררים וכניעה לשירה שנובעת מעצמה ללא הסבר. אינני מקבל את הוותרנות של שירה שמסתכלת על שירהביראת קודש כמשהו בלתי ניתן לפיענוח או הבנה. יש שירה גדולה, עם רעינות גדולים ויש טכניקה גדולה שמשמשת את השיר.
    אז למה שאקרא שירה שמוותרת מראש על כל אלה ומצהירה (וגם מקיימת) ששירה היא בליל של אנחות?
    אני מחזק את ידך בעיסוק החשוב בתחום הביקורת, אין מספיק אנשים שלוקחים ברצינות את כתביו של אדם ונוברים בהם על מנת להבין דבר מה.
    במקרה איננו מסכימים על התוכן, אבל גם זה חשוב.
    תודה ורק טוב!

    • מאת דוד אדלר:‏

      לרעואל

      ראשית, תדה על הקריאה. בעידן הפייסבוקי לקרוא מאמר כזה ארוך, הוא בערך כמו לכבוש את האוורסט. ואל תסתור את דברי אלה כי אני לא ממש מתכוון, ואני כותב זאת כי לעניות דעתי אתה מתייחס (החל מדבריך "ועוד אני פוחד …" ) כאילו לאופר כתב מניפסט. ולא היא. יש להתייחס לשירתו כאל פואטיקה ותו לא ….ולכן לא אכנס לפרטים כמו אם לאופר הוא "איש מקצוע" בענייני שירה או לו…

      באשר לתחילת דבריך, דעתך מוכיחה לא רק שהדעות לגבי שירה יכולות להיות שונות, אלא עד כמה הן יכולות להיות שונות ואפילו קוטביות. כאחד מן הצדדים הניצים, לא לי להכריע מי מאתנו צודק. אולי אם נפגש בעוד X שנים דעתו של אחד מאתנו תשתנה. מי יודע.
      ועד אז, בכל מקרה, תודה לך על קריאתך ותגובתך

  16. מאת אבי גולדברג:‏

    סוף כל סוף עוררת את הקוראים לדיון למהות שירתו של משורר נידח ועל כך תבוא על הברכה

  17. מאת דוד אדלר:‏

    תודה אבי, השאלה אם זה עורר מספיק, כפי שלאופר ראוי, או שזה גל קטן שיחלוף.

  18. מאת אביחי קמחי:‏

    דוד יקר, אין זה דבר המובן מאיליו בימינו לכתוב מאמר כה מקיף, כה מנומק וכה כנה( כבר בפתיחה הצהרת על כוונתך להכתיר את המשורר). אני חושב שעשית עבודה נפלאה והצלחת להציג משורר "נידח" במלוא תפארתו. ברור שיש החולקים על דעתך ואם לא היה כך הייתי חושד שמתנהל פה שיח של דבש שאין מקומו ראוי. יש בכוונתי לקרוא ולהעמיק בשירתו של לאופר ואתה יכול לזקוף זאת לזכותך. לסיום בנימה אישית, וזו התרשמות שאין ביכולתי להוכיח אותה – הערצתך ללאופר נובעת גם מאי התעסקותו בפוליטיקה הספרותית (שכנראה תרמה לכך שאינו מוכר). גם אתה דוד מתרחק מפוליטיקה ספרותית, אך המאמר הזה בנוסף להיותו מאמר מדעי מנומק ומרתק, הוא סוג של מעשה פוליטי בניסיונך לעצב נרטיב חדש אודות לאופר. אדגיש שאני חושב שזה מעשה ראוי, או שהוא רע הכרחי. לפחות באשר השגת את מטרתך, יש בהחלט אפשרות שאהיה ממפיצי שירתו של לאופר ועל זה אכתוב לך אישית. תבורך בפועלך הטוב והמטיב

  19. מאת דוד אדלר:‏

    לאביחי
    תודה על דבריך המפורטים. אתה יכול לשער שאהבתי במיוחד את "יש בכוונתי לקרוא ולהעמיק בשירתו של לאופר". באשר לדבריך: "הערצתך ללאופר נובעת גם מאי התעסקותו בפוליטיקה הספרותית (שכנראה תרמה לכך שאינו מוכר)" – אם היית כותב "התייחסותך" במקום "הערצתך" הייתי מקבל זאת. ואבהיר. אני למשל מעריך מאוד, לא פחות למשל את זך המוקדם ועוד משוררים נוספים. אך בזאת אני בודאי לא יחיד. לעומת זאת זה נכון שהתייחסותי במאמר כה מפורט ליצירתו השירית של לאופר נובעת מאי-התייחסות מספקת אליו, או אפילו התעלמות ממנו. דהיינו ניסיון לאזן או לעשות צדק. אך הערצתי נובעת מאיכות שירתו ולא מהיותו לא ידוע (אוהב פחות את "נידח"). סיבה נוספת היא מצבו הבריאותי הרעוע. שירווה קצת נחת. אך אם לא היה ראוי המאמר לא היה נכתב ומפורסם, חרף מצבו. אני בכל מקרה לא רואה בכך "מעשה פוליטי", אלא אם כן "הכל פוליטי".

  20. מאת יובל ג.:‏

    כאמור מהמעט שקראתי לאופר משורר ראוי, ואני מתכוון לקרוא עוד, אבל לא הייתי הופכו לדגל יחיד ומקופח בשירה העברית. יש לא מעט משוררים ומשוררות טובים וטובות נשכחים ונשכחות.
    מפעלו העיקרי של וייכרט והוצאת "קשב" היה ועודנו, לדעתי, כינוס כתבי משוררים בשנות החמישים- שישים – שבעים לחייהם, שאור הזרקורים פסח עליהם באופן מלא או חלקי. רשימה חלקית: שלמה אביו, פיצ'י יהורם בן מאיר ז"ל, איתן איתן ז"ל, פרץ דרור בנאי (לא יצא מבחר, אלא רק קבצי שירים) , עוזר רבין, עזריאל קאופמן ועוד. כולם ראויים לא פחות מלאופר, וכולם במצבי שיכחה כאלה ואחרים. לפחות ישנם קבצים המציגים את מיטבם.

  21. מאת יובל ג.:‏

    ועוד דבר, אפרופו צפיחית בדבש או לא: שירת לאופר, וציין זאת כבר ארז שוויצר ברשימתו, אם כי נגע בעניין ונבהל,
    היא במידה רבה שירת אקספרסיוניזם גרמני בסגנון גיאורג טראקל, ושייכת בכך לשנות השלושים של המאה הקודמת ולא לישראל של ימינו. התוצאה היא שירה מעניינת וייחודית אבל לא בהכרח ממש טובה. לכן גם ההגזמות של אדלר לגבי "המשורר הגדול הבא" שהצית את דמיונם של קוראים מסוימים, וג הקטילות על בסיס מעט שורות שצוטטו אינם במקומן.
    האמת היא באמצע: משורר מעניין אבל עושה דברים שכבר נעשו, כאמור, לפני קרוב למאה שנה בשפה אחרת, דבר שעשה אגב גם דוד פוגל, בזמן אמת, בשירתו, ולכן אינני מהמעריכים הגדולים של שירתו, שהיא בעצם חיקוי של טראקל, וזאת לעומת הפרוזה הנפלאה שלו, שם הוא עושה בעברית מעשים שלא נעשו מאז, נפלאות.
    ועם זאת יש לבדוק האם שירת לאופר מצליחה לייצג איזה מגזר ייקי שהתקיים כאן, כפי שעשה למשל יואל הופמן בספרי הפרוזה השירית שלו, אבל לשך כך יש לקרוא את כל הקורפוס.

  22. מאת ליאורה בן יצחק:‏

    דוד יקר,
    שמחה מאוד עם הכתבה שלך, הארת באור נקי על המשורר שלמה לאופר ועל שירתו המיוחדת גם לטעמי, הולכת שבי אחר שיריו המכונסים בספרו "מדגסקר". לשמחתי הזדמן לי לשוחח אתו על שיריו, מספר פעמים.

  23. מאת דוד אדלר:‏

    ליובל
    מעשהו של וייכרט ראוי מאוד, וציינתי זאת, אך הספר לצערי לא עורר את ההדים המקווים. בעניין השפעות כאלה או אחרות, ממש לא נראה לי. לו אמרת ט.ס. אליוט, הייתי מבין, אך אחכה שתקרא הקורפוס עד אז אין טעם.

    ההסבר לשם הבומבסטי במתכוון "המשורר הגדול הבא", עם הסיומת האירונית "הבא", למשורר בן 73 שבריאותו רופפת, נמצא במאמר.

    • מאת יובל ג.:‏

      לדוד – אינך מבקר, אז קצת נמיכות רוח. מבקר צריך מפה ספרותית מקיפה, לא פייסבוק.
      אתה מכיר את הופמנסטל? את טראקל? את האקספרסיוניזם הגרמני? בשירה? בציור? אשר רייך מתרגם משירה זו לאחרונה. לגבי לאופר – קראתי מספיק כדי להעיר את הדברים.

      • מאת יובל ג.:‏

        ואגב, כל פרוייקט העריכה של לאופר ב"כרמל" הינו בעל זיקה עמוקה לשירה האירופית, אפס זיקה למודרניזם האנגלו-אמריקני. בגלל זה גם החיבור לכרמל, שגם הוא מתמחה בתרגומים מיבשת זו. אתה משורר טוב, דוד, המשך בדרכך, ושתף אותנו בחוויותיך כקורא, אבל ביקורת זאת לא. ביקורת זה אמנון נבות, זה עמוס אדלהייט. זה לימוד וקריאה והשכלה ואהבה ויכולת לנתח, מה שציבור קוראי הצפיחית בדבש לא מבין. ביקורת היא מקצוע נלמד באופן עצמאי בג'ונגל של עולם הרוח, וההכשרה שלה לא נופלת מזו של רופאים, רחמנא ליצלן, ואין לכך שום קשר עם השכלה אקדמית במדעי הרוח, שבימינו שווה כקליפת השום.

  24. מאת דוד אדלר:‏

    לליאורה
    תודה על תגובתך. אכן "מדגסקר" ספר נהדר וציינתי זאת אך ממליץ מאוד על המבחר הכולל גם שירים חדשים "חלומות סגורים"

  25. מאת אלי אשד:‏

    אני מכיר את שלמה לאופר מספרו העתידני פוליטי היוצא הדופן "הראשידה"( הוצאת ירון גולן 1992) שחזה עתיד שבו קמה לישראל מנהיגה "הראשידה "שעושה שלום עם הערבים. בסיפור משתלטת על ישראל בעתיד הקרוב יפהפיה כריזמטית , מעין שילוב מנצח של פנינה רוזנבלום ,לימור ליבנת והילארי רודהם קלינטון והלנה היפה . היא הופכת לשליטה האבסולוטית של ישראל "הראשידה" . היא משיגה הסכם שלום עם המנהיג הערבי הדומיננטי ביותר בדרך הפשוטה ביותר :היא מקסימה אותו ביופייה ולאחר שהשניים מקיימים יחסי מין , הערבי מגיע למסקנה שיש לחתום על חוזה שלום עם אומה שיש לה מנהיגה מסעירה כזאת . דרך להשגת שלום שספק אם אפילו פרס וביילין חשבו עליה.זהו הספר הראשון למיטב ידיעתי שבו מוצג עתיד שבו על ישראל תשלוט אישה אם כי כמובן כבר הייתה כזאת במציאות :גולדה מאיר.

    ו

    • מאת דוד אדלר:‏

      לאלי

      לא רציתי להרחיב את יריעת המאמר הארוכה ממילא לנושא הפרוזה. אך ספרו האחרון של לאופר ("כפר הטווסים", הקבוץ המאוחד, 2013) המכיל שתי נובלות מעיד גם הוא על הדמיון הפורה, ההתבוננות העמוקה בנפש האדם והשפה העשירה. גם כאן, כמו אצל קפקא, דווקא התרחקות מהמציאות מעידה בצורה עמוקה יותר על המציאות (אם כי כאן זו התרחקות מתונה יותר מאשר ב"ראשידה"). אגב, גם ספר מיוחד זה לא זכה להתייחסות.

  26. מאת החרמן:‏

    אני לא בטוח שגולדה מאיר היתה אישה… אבל נשמע מסקרן, הספר.

  27. מאת דוד אדלר:‏

    הנה בקצה השני של הסקאלה (מבחינת חשיפה ויחסי ציבור), בגמר כתיבת התגובה/השלמה לאלי אשד, אני פותח את הרדיו ואני שומע את רוני סומק באמצע שיחה על ספרו החדש, "כוח סוס" עם רינו צרור בגל"צ, וממה שאני מצליח לשמוע גם שר האוצר מעורב בהשקה. לא שיש לי משהו נגד סומק, שהופיע בתקופה האחרונה גם אצל גיל חובב, ב"ישראל קוראת" ובודאי בהרבה אירועים נוספים, מעל ומתחת לרדאר שלי, אבל הבאתי זאת כדוגמה הממחישה את הבדלי החשיפה.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*