"דחק -כתב עת לספרות טובה " הטיטניק של כתבי העת בישראל ?

 

 

סקירה על 

"דחק" כתב עת לספרות טובה כרך 3 בעריכת  יהודה ויזן

הטיטניק של כתבי העת בישראל ?

מאת יובל גלעד

 יובל גלעד מנתח את כתב העת השני השאפתני ביותר בתחום התרבות הישראלית כיום "דחק " בעריכת יהודה ויזן.

גיליונו השלישי של כתב העת "דחק" בעריכת יהודה ויזן מרתק ובעייתי באותה מידה, וברשימה זאת אנסה להסביר את טענתי זאת כמיטב יכולתי. את שני הגיליונות הראשונים רכשתי מן העורך אחר כבוד, ואת הגיליון השלישי קיבלתי בתוקף תפקידי כמבקר מטעם עצמו. בעוד הגיליון הראשון מנה ארבע מאות ומשהו עמודים, הגיליון החדש מונה למעלה משש מאות עמוד, והוא עולה על גדותיו באמביציה של העורך, איש ספרות אמיתי, מהאחרונים שנותרו פה בזירה ספרותית מסואבת ומכורה לרטטים של פידבק תקשורתי בחסות תרבות הפנאי, זירה ספרותית של כותבים שכמעט אינם קוראים בעצמם, מטובי המשוררים ועד אחרון הסופרים.

יהודה ויזן עורך "דחק".

ויזן החל את דרכו בכתב עת סאטירי בשם "כתם" יחד עם עודד כרמלי, משם עבר ללמוד את מקצוע העריכה ממר גבריאל מוקד ו"עכשיו" שלו, יחד הוציאו את עונתון "עכשיו", ובשנים האחרונות יצא העורך לדרכו העצמאית במסגרת כתב העת הנפילי הזה, שניתן להגדירו כספינת דיג אמיצה שנמלטה מארץ עמוסת יריות ובורות, או לחליפין כטיטניק ענקית עמוסת תרגומים, מאמרים של מלומדים ומעט ספרות עברית בת זמננו, החוגגת על סף טביעה. ומדוע על סף טביעה? פשוט כי כמות הספרות העברית העכשווית שבו מעטה ביותר: כשש עשרה עמודי שירת מקור בת זמננו, חמישים ושניים עמודי פרוזה עברית בת זמננו (של שני סופרים בלבד) ועשרים ושלושה עמודי מחזה של לאה איני: סה"כ, לפי בוגר ארבע יחידות מתמטיקה: שמונים ותשעה עמודי ספרות עברית בכתב עת של שש מאות ועשרים עמודים.

בהמשך אעבור לסקור את הספרות הזאת, שהיא בכל זאת מרכז העשייה של כתב עת עברי בארץ ישראל, גם בימינו העלובים. אבל בכל מקרה, זוהי הבעת אי אמון גורפת שאינני בטוח שיש לה כיסוי: המצב גרוע, הכותבים לא קוראים אלא גולשים בפייסבוק, הספרות בשוליים של השוליים, ועדיין – ניתן למצוא יותר כוחות ספרותיים בישראל, הם פזורים בכתבי עת שונים. עם זאת – זאת זכותו של העורך להקפיד ולדקדק, ולהכתיב את טעמו המיוחד, וטעמו אכן מיוחד.

מה מחפש ויזן? הוא מתעניין באוואנגרד, חדשנות לשונית, ובתרגומים. לפיכך מרבית כתב העת מורכב משני אלמנטים: תרגומים טובים ברובם לקלאסיקות שטרם תורגמו לעברית, בצד פינות נסתרות של יוצרים גדולים כווינדהאם לואיס בן תקופתם של פאונד ואליוט ששמו טרם נודע לציבור קוראי העברית, ומהצד השני – חיבור למסורת השפה העברית, תוך דגש על תקופת הפיוטים ועל מחקרים מלומדים בנושא. נקודת המוצא היא שהספרות העברית איבדה את זיקתה לשפה העברית, כמו גם את הזיקה לרצף הספרות העולמית. "דחק" לוקח על עצמו לחבר את הרצף הזה, ברצינות מעוררת השתאות הגובלת במגלומניה כמעט.

עטיפת הגליון השני של "דחק".

ועל אף העובדה שעורך כתב העת הצליח להעמיד מבנה ארכיטקטוני מחושב היטב הרי שהוא מבהיל בהיקפו, מרתיע בזיקתו למלומדות של מומחים לדבר, ולמעשה מתנכר במידה לא מבוטלת לקוראו הישראלי בשנת 2013. או במילים אחרות: הוא כמעט בלתי קריא לאדם מן היישוב, וקריא בקושי רב לאיש ספרות משכיל יחסית. וזאת בעיה.

אין טעם להתהדר בנוצות מלומדות של פיוט, ובשני מחקרים (מעולים כנראה) על רבי סעדיה גאון, לצד כמה מכתביו, בלי ניסיון לקרב מעט את השפה המרתקת והארכאית לקורא העברי בן זמננו. הטקסט המובא של רבי סעדיה מלווה בעשרות הערות מבהירות אמנם, אבל מי באמת יכול לקרוא כמה טורי שיר בצד עשרות הערות? וגם אם כן, איפה הניסיון לחברו לספרות ימינו? כאמור, אמיץ הניסיון להביא את הדברים בימינו העילגים, אבל יש צורך בחיבור, בהבהרה של היופי הקיים באקרוסטיכונים, אחרת יש מידה לא מבוטלת של יהירות בדברים.

מצד שני, יתכן שכל קורא יכול משכיל או סקרן באמת יכול למצוא לו את מאה העמודים שיצדיקו את קניית כתב העת, והשאר יוותר בלתי חיוני לו. עבורי (לא קראתי את כל הגיליון הנוכחי, וגם לא את כל הגיליונות הקודמים, אבל קראתי חלקים נרחבים ומספיקים לדווח) מעניינת בעיקר פרוזת המקור והביקורת (ואגף הביקורת הלא רחב הוא מרתק, שכן כותב בו אמנון נבות מבקר הפרוזה האחרון בארץ, ששווה היה להקים טיטניק שכזה רק בכדי לאפשר לו להדפיס את דבריו, ואת מסותיו של ויזן עצמו, מבקר שירה מוכשר ביותר).

השירה

נתחיל במלכת הספרות , השירה. כאן נכשל לטעמי ויזן בגדול. השירה הישראלית ברוכת כשרונות, גם אם עמוסי בעיות ובורות ספרותית (וצריך להבין, האינטלקט הפואטי אחד הוא – דלק של כישרון לבדו לא מספיק לכתיבת יצירה גדולה), אבל ניתן למצוא בה יותר משש עשרה עמודי שיר. ויזן, וזאת זכותו, בוחר אך ורק משוררים העשויים בצלמה של שירתו הוא, המעניינת אך בעייתית, משלבת לשון מקורות ארכאית עם אוונגארד עכשווי משולב באיזה תמימות נוגעת ללב הבאה לביטוי למשל בשירי החיות של המשורר והעורך. ויזן מחפש אובייקיביזם נוסח שבתאי המוקדם וזיקה להיסטוריה של השפה העברית. ומה לעשות שהמייצגים של אסכולה זאת מעטים, אינם עושים זאת במודע, ובינוניים למדי.

השירים הראשונים הם של יונתן לוי, שירים אובייקטיביסטיים, כלומר מתארים בקונקרטיות דברים בעולם, במקרה זה בעלי מקצוע- נגרים, נפחים, בשפה גבוהה למדי ועם זאת אוהבת יום יום כמו ב"קיבוץ" של שבתאי, למשל. השיר הראשון יפה:

החולד שר על מות החולד, תחת שמי ורוד זוהֵר/ "מת החולד" שר החולד, וענן רחב עובר/ "די לחולד" הוא חוגג היות-ירח רך כנר/ באור נחתך רקיע מט שחור-נקרע, וזר פרחים של לילה חי/ נפתח על ארץ אור אחר.

שיר נוגע ללב על חיה גוועת, צירופים יפים – "זר פרחים של לילה חי" ועוד, עומק לשוני ורגשי. מצד שני חלק מהשירים סתומים, כמו שיר על סַפריות, שאולי מנסה להעביר איזה אהבה למקצוע, אבל נותר סתמי:

מטאטא ערם/ על רצפתנו את שיירי השערות, הצפרניים,/ הזיפים, היבלות, הגלדים השנים הרקובות שעקרנו,/ שיכחת הישוב עוד נספגת בחדר/ שהכול יצאו אותו נקיים ומגולחים. / רגע לנוח על ספת הספוג.. צריך להוציא מפה איכשהו את החתולים…

אידיוסינקרטיות. ספריות גוזרות שיער, למה עוקרות שיניים רקובות? ומהיכן נכנסה "שכחת הישוב" (ישוב מילה עם קונוטציה לראשית ארץ ישראל), מאיפה נכנסו החתולים? אין רע בשירה נסיונית, אבל התמונה צריכה להיות קוהרנטית.

שירים נוספים בחוברת הם של ציפי שטשווילי שכבר יצא ההלל לשיריה במחוזות שנקין פינת הנסיך הקטן, ובצדק. שירה נסיונית אוונגרדית המכילה השפעת וולך אבל עם איזה עדכון אכזרי ונוקב, אם כי גם כאן, התמונות לא ברורות דיין. שיריו של ויזן עצמו הפעם לא מוצלחים, העורך נתקף צורך לחרוז בסגנון מנור עם מילים שיצאו מהמחזור וחיות רק בתרגומים מרוסית מלפני חצי מאה, כמו "קרת" ו"תואשת", גרב – נחרז עם ערב. נראה שהחיים בתוך עולם התרגומים מזיק לשירת העורך.

ערן הדס הינו יבוא מ"מעין" של צ'יקי, שירי אינטלקט קרים ומעניינים חלקית, שני שירים של אפרת מישורי, המתאימה לאסכולת ההמשך של שבתאי המוקדם, ולקינוח ותיק אחד, המשורר המעניין שלום רצבי.

כאן עובר הגיליון למאמרים המלומדים של יוסף טובי על סעדיה גאון, שאין לי מה להוסיף על הדברים שהובאו קודם. כבוד לכך שהודפסו (תורגמו מאנגלית, שכן אין כנראה כתב עת שמוכן לקלוט דברים כאלה בימינו) ועדיין – נותרתי בחוץ. אבל שפת סעדיה גאון נפלאה.

ככלל, כאמור, את מר ויזן מעניינת השפה. בכך הוא במידה לא מבוטלת בכל זאת תלמיד המודרניזם בכלל, ונציגו הישראלי – גבריאל מוקד. העולם עצמו לא כל כך מעניין, המשחק בשפה, ההמצאות, אוצר המילים והדרך הפואטית חשובים יותר מייצוג העולם. אני מכבד את הגישה הזאת, ויש לה גם עמוד שדרה אתי מסוים, אבל הויתור על העולם וייצוגו העכשווי בעייתי.

יוזמה יפה של כתב העת היא הדפסה של ראיונות שהתבצעו בקול ישראל לפני עשרות שנים. שני ראיונות כאלה, עם שלונסקי ודוד שחר, מובאים בחוברת.

התרגומים

מכאן עוברים למודרניזם של המאה העשרים, ולברנש בשם ווינדהאם לואיס הזוכה להמלצות חמות של אליוט ופאונד ברשימות מצורפות. מובא לקט תרגומים מיצירתו של העילוי הנשכח, ובצד מניפסט וורטיציסטי אוונגרדי יש גם הגיגים יפים וקטע מהרומן הגדול שלו, "טאר". המבחר נותן הצצה מעניינת ומסקרנת לגלות עוד על לואיס.

כאן מתחילה סחרחרת תרגומים שאיננה יכולה אלא לסחרר לחלוטין גם את ראשו של הקורא המיומן ביותר. עיבוד של סיפור של צו'סר מתורגם על ידי ויזלטיר,  המחזאי מחבר "ד"ר פאוסטוס " כריסטופר מארלו בתרגום (יפה) של רונן סוניס, אידיליה של תיאוקריטוס (מקווה שהקלדתי נכון, אני בור בשירה קלאסית) של עמינדב דיקמן, הפוגה מקומית ב"שירי החליפות אשר לעובד" מאת חיים מאריני מפאדובה (1690-1747) (שפה מעניינת אבל משעמם לקריאה, עבורי לפחות) משם לקובץ תרגומים בנושא הכתיבה: בודלר, ויטמן, בן ג'ונסון, זוקופסקי, רשימה של דניאל דפו ועוד ועוד… כולם ענקי ספרות, אבל אין הקשר: כל טקסט לכשעצמו מעניין, אבל העריכה לקויה: צריך להתמקד: אחרת נוצרת תחושה של היאחזות באילנות גבוהים, יהירות אינטלקטואלית. תמיד יש מקום לתרגם טקסט של בודלר שטרם תורגם, כנראה, אבל הוא מעוך בין ענקים אחרים בתרבחת (יש מילה כזאת?) שמותירה טעם לוואי ואף חשק להדליק את הטלוויזיה ולזפזפ בשלט.

הפרוזה

כעת מגיע כתב העת לאחד הסופרים הישראלים הטובים בארץ, למרות שתואר זה כבר אינו שווה הרבה בימינו: בועז יזרעאלי. עד כה הוציא יזרעאלי קובצי סיפורים בלבד, וכידוע סיפורים קצרים אינם הז'אנר הכי פופולרי בימינו, אם כי יש כיום איזה שיפורון במדיניות הוצאות הספרים. בכל מקרה, הניסיון לאפיין את כתיבתו של יזרעאלי לא פשוט. ככלל, מדובר על פרוזה מוקפדת ביותר עם משפטים בעלי מוזיקה מענגת, מחד גיסא, ותכנים מאיימים וביקורתיים מאידך. למעשה יזרעאלי הוא מבקר תרבות וסופר בגוף אחד, אבל לא ביקורת התרבות השטחית של ימינו המצויה בעיתונים, אלא ביקורת תרבות מעמיקה, רואה לעומק הכשלים של ההוויה הישראלית הכוחנית, כמו גם לעומק הטמטום של תרבות הצריכה.

בשני הסיפורים המופיעים בגיליון "דחק" ישנו דמיון מעניין לכתיבתו הצלולה והטהורה של רוברט ואלזר, סופר שוויצרי דגול שתורגם לעברית לאחרונה. ואלזר גם השפיע עמוקות על קפקא שנהג להקריא אותו לחברים, והשפעת שניהם ניכרת בכתיבת יזרעאלי שניתן לכנותו סופר מודרניסט, בעל זיקה חלקית ביותר למסורת הספרות העברית.

הסיפור הראשון "לראווה" הוא הטוב מהשניים, והינו מעין כתב האשמה בגוף ראשון של ברנש לא מעורר אהדה במיוחד (והמודרניזם משתבח בברנשים רבים שכאלה, מהנסי קסטורפ של מאן ב"הר הקסמים" ועד הלבלרים של קפקא) שקובל על חוסר העניין המוחלט שלו בתרבות. בסיפור זה הקישור בין תרבות לאמנות מוחלט, למרות שלדעתי תרבות היא הרבה פעמים הזבובים על הפרי הנרקב של האמנות. תרבות היא השקות ופתיחות, אמנות היא הציורים והספרים. אבל בכל מקרה, כך נפתח הסיפור:

אני מודה: אין לי עניין באופרה. בין כל הדברים שמציעה לי הסביבה, מעולם לא התעניינתי באופרה. זה המצב – למרות שאני ער לעובדה שיש בארץ בית אופרה. יש, והוא ראוי לשמו, רב פעלים והתרחשויות, ומעלה אפילו אופרות מקוריות משלנו. ועל אף כל זאת – שום עניין. ייתכן מאוד שאם ידוע לי דבר כלשהו על המתרחש בבית האופרה, אם נקלטת מדי פעם פיסת מידע, הרי זה בעיקר מצפייה בכתבות התרבות שבסוף מהדורת החדשות של הערוץ הראשון בטלוויזיה. זמרת סופרן בינלאומית, בעלת מוניטין מוצדק מאוד, מגיעה תיכף לישראל… הכתב שמדווח על כך צופה שיהיה זה אירוע של התעלות, משהו ללקק את האצבעות, חובה לכל בן-תרבות… אבל אני אין לי סיבה טובה לראות בעצמי בן תרבות…

הכלי העיקרי של יזרעאלי הינה אירוניה דקה, מתוחכמת, שכן אירוניה שאיננה עדינה היא גסות רוח הרווחת בפרוזתנו. כאמור- משפטים מוקפדים, רהוטים, ומצד שני שפה עכשווית וחיה. ההצטמצמות היא מאפיין נוסף של הפרוזה של יזרעאלי, כפי שעמד על כך א. נבות באיזה רשימת ביקורת, וההצטמצמות היא סוג של ביקורת חברתית= תרבותית בעצמה: עמידת ריחוק והתבוננות מפוכחת על העשייה האנושית, לא מתוך בוז ויהירות, אלא מתוך ביקורת, כמו בהתייחסות לתערוכות, ותיאור מצחיק של ביקור במוזיאון תל אביב, שאני דווקא מחבב אבל מבין את הביקורת:

אין לך עיסוק משמים יותר משיטוט במוזיאון או בגלריה. אלה מתים יותר מקניון, בית קברות או בית קפה… בכך הרהרתי על סף עילפון כשהלכתי מעגלית על השטיח במוזיאון תל אביב דומם ואטי כבלוויה מאולם לאולם, מקיר לקיר. ואין זו אשמת הציורים שהוצגו שם… מה לעשות, זה וולגרי להציג דברי ם לראווה. זו אמונתי.

הברנש המתוודה אמין ומגוחך בו זמנית, הוא יוצא כנגד התרבות ובכך ניתן לדמיינו כמעין איש טבע ופרא המורד בתרבות, אל אין שום עדות על כך, הוא לא מציג שום אלטרנטיבה, הוא עירוני כמו רובנו, הוא פשוט מתנגד לתרבות האנושית על זיופה, העמדות הפנים המלומדות שלה, השקרים בלי כיסוי שמפוזרים על ידי כל יצור עירוני מהבוקר עד הערב. ובו זמנית הוא גם משקף של רוח תקופתו – תקופה של בוז לכל מה ש"תרבותי" תוך הערצה לכסף, ל"מעושרות", לאנשי כוח וצבא. כלומר מצד אחד יש לנו כאן אדם ביקורתי וכנה שחושף שקרים, מצד שני אהבל לא קטן ובלתי תרבותי כמו כל צופה טלווויזיה ממוצע. ולכן זה מעניין. סתם התקפה על חוסר תרבות מפיו של אנין טעם היתה משעממת או בנאלית, אבל מעין ברנש מבולבל שכזה המתקיף תרבות בעודו שרוי בחוסר טעם, זה מעניין. אלה רק כמה מהמתחים המאפיינים את הסיפור כמו את כל כתיבתו של יזרעאלי, המאתגרת והיפה גם יחד. ועם זאת, ועל אף תיאורי מקום ישראליים, לעיתים נדמה לי שחסרה קצת זיקה מקומית בכל זאת בחלק מסיפורי יזרעאלי, שהיו יכולים לצאת נשכרים משתילה עמוקה יותר בהוויה הישראלית.

אודי טאוב הינו סופר ומאייר ספרי ילדים, וסופר אוואנגרדי למבוגרים. "מגילת נמרוד" הינה סיפור תנ"כי קונקרטי – נמרוד בן כוש מספר בראשית, מלך בונה ויוזם ערים, מעין ארכיטקט קדום. שפת הסיפור של טאוב צלולה ויפה גם היא כמו שפת יזרעאלי, אם כי בעלת זיקה למקורות:

אדמת החול מקוללת ואינה ראויה להצמיח דבר, וממילא אין רצון בלב הארורים לעמול בה ולשדלה שתצמיח… במחשבת האינסוף של הבורא, הרואה עד שצת הזמן ועד למעמקי החלקיקים, עלתה מחשבה כאד שקוף העולה מאבן בוערת, אולי ייבהל האדם מהשממה והחום הנורא, מהמחסור והרעב, יכוף ראשו ויישוב מהחטא, ואז ייסלח לו והוא יושב צפונה, אל הגן הלח והקריר, גן חיקו של האל.

והנה תיאור של נמרוד הארכיטקט:

גם אם נאמר שלא עשה את כל אלה, עדיין נוכל לומר שנמרוד בנה את העיר. שהרי העיר הזו נתנתה על ידו זה מכבר, בבדידות מזהרת, על מי האגם. כשעיניו המצומצמות, הנעוצות בערפל העולה מהמים, העלו משם במשיכה בתים ומגדלים, ובהם מגדל אחד גבוה מכל דמיון. ואלמלא אותם מגדלי ערפל לא היה נבנה דבר.

בהמשך מתואר פועל אחד הבונה את מגדל בבל, או מגדל דומה לו. פרוזה שירית יפהפיה מצד אחד, כפי שבא לידי ביטוי בציטוטים שהובאו, ומצד שני מייגעת אף למיטיבי קריאה. ניתן היה לערוך ולקצר את 30 העמודים המובאים. אבל כבוד לכתב העת המפרסם פרוזה מחתרתית שכזו.

לא אוכל לסקור את כל תוכן הגיליון, הכולל גם תרגום מלא ל"רביזור" לגוגול, מחזה שהתגלה של תרצה אתר, מחזה אבסורדי וניסיוני שיפתיע את כל מי שמכיר את שירתה, ומצד שני אינני בטוח שהוא באמת מעניין מספיק, ראיון עם הפילוסוף הילרי פוטנאם, תרגום פרק מה"משתה" של דנטה, בקיצור : הרבה חכמה בלי הקשר וזיקה. וגם טקסט מעניין של יעקוב מישורי על אמנות, ועל כך ש"השפה האקדמית הפכה לשפת האם של האמנות הפלסטית… נמוגו הקסם וההיקסמות" – כל מי שמכיר את שדה האמנות יודע עד כמה השיח הדרידיאני השתלט על האמנות, והטקסט ראוי ליותר התייחסות משקיבל כאן.

הביקורת הספרותית

אמנון נבות

לסיום אגיע למה שהוא למעשה מרכז הגיליון, כתביו הביקורתיים החדשים של אמנון נבות, הלא הוא מבקרו המיתולוגי של "מעריב" שלפני כמה עשורים, עת הטיח את מכונת הכתיבה שלו בשקרים של הפרוזה העברית, ואחר כך הוקא על ידי מערכת ספרותית, מוחקת גם את הפרוזה החזקה שלו. כמו כן כולל אגף הביקורת מסה מרשימה ביותר של העורך ויזן על כתב העת "מטעם" ז"ל, ניתוח מבריק שלאחר המוות.

רשימה ראשונה של נבות היא על הגילוי של הרומן הקצר של דוד פוגל, המשורר והסופר הדגול, שפיתח שפה נפלאה שלא התיישנה עד היום. אבל אצל נבות אין חוכמות, והוא אומר את מה שצריך היה להאמר: "דוד פוגל היה סופר במובן המחייב של המושג, ובצדק גמור גנז את הרומן …". כל מי שקרא את "בבית המרפא" או "חיי נישואים" המופתי, יבין שמדובר ביצירת נפל של אמן גדול, וככזאת עניינה הוא סוציולוגי יותר מאשר פרוזה חיה. כמו כן מתייחס נבות לרחל איתן שספרה "ברקיע החמישי" יצא לאור מחדש לאחרונה, ולפרס ספיר המגוחך, אותו טקס סיום של בוגרי תיכון הפרוזה העברית המדשדשת, חלוקת תעודות וכסף.

אבל המסה המקיפה והמאתגרת ביותר, בהיקפה ותכניה, היא "סקטוראליזציה, בידוד, היאטמות – לשאלת היעדרו והיתכנותו של הרומן החברתי בספרות הישראלית". המסה כתובה כמעט בסגנון זרם תודעה, והיא בהירה פחות מכתבים ביקורתיים אחרים של נבות. הדבר לא מוריד מערך התובנות המבריקות המפוזרות בה, וגם לא מהכתיבה עצמה, שהיא בחזקת פרוזה מרתקת לכשעצמה, אבל היא מקשה על הקורא יתר על המידה.

בכל זאת, אנסה לחלץ את הטיעונים, בצורה קצת מרדדת אולי, ואין לי אלא להפציר במי שספרות עברית עוד מעניינת אותו, כמו גם ביקורת ספרות עברית (כן, כולכם, כל החמישה!) לקנות את הגיליון.

ובכן, המבקר נבות הופעל לכתיבת המסה ככל הנראה על רקע המחאה החברתית שפרצה כאן במפתיע ובעוז, אם כי מחאה תרבותית ושמרנית למדי, ברחוב רוטשילד התל אביבי והדברים ידועים. עם זאת נשאלת השאלה – לאן נעלמה המחאה בימים אלה של גזירות תרצ"ח של ממש על עם ישראל פרי מדרשו של הנהנתן לפיד שמשום מה גרף אחריו עם רב בבחירות? התשובה, לדעת נבות, טמונה בסוציולוגיה של התרבות הישראלית, שלא השכילה לפתח מודעות חברתית עמוקה מעולם, פשוט, בין השאר, כי היתה עסוקה בהישרדות פיזית של מלחמות.

אבל נבות השרוי עד ראשו בספרות העברית של ראשית המאה, רואה לעיתים את המציאות מבעד לאספקלריה של הספרות, יותר מאשר את המציאות כפי שהיא משתקפת בספרות. זוהי גישה לפיה בודדים דגולים כעגנון וברנר יכולים להכריע גורל אומה בתוקף בחירותיהם האסתטיות. הטענה הבסיסית של המסה של נבות, אם הבנתי נכונה, היא שבישראל לא התפתחה מודעות לקיום חברתי מעמדי כמו בצרפת או בספרות הצרפתית נגיד, כי המדינה נבנתה על אתוס הכלל וההקרבה למען הכלל בצבא ובחברה, או על אתוס היחיד העסוק בחיבוטי נפש, אבל אף פעם לא מעמד חברתי.

ראשית המסה בסיכום של דברים אותם דורש נבות כבר עשרות שנים, בדבר מכירתה של הספרות העברית לתרבות הפנאי ולמסחר הקניונים:

לענייננו חשוב, שהספרות ביצעה "קפיצת ראש" אל תוך תרבות הפנאי ההמונית, וזו, כהרף עין, שקלה לה מידה שכנגד מידה, ואתגרה אותה במאיר שלו, נציגה של תרבות ההמונים הבדרנית, של ספרות ה"פנאי", אפיגון מובהק של זרם הריאליזם הפנטאסטי…

במסה מוקדמת יותר האשים נבות, בצדק ככל הנראה, את המבקרים האקדמיים שקד ומירון בסרסור הספרות העברית לאקדמיה ולכבוד על סמך כלום, ובמילים אחרות : עוז, יהושוע ושלו התמכרו למכירות על חשבון הספרות. במקרה של שלו, כל קורא אינטליגנטי יכול להבחין שמדובר בספרות במשקל נוצה, וכו'.

מכאן עובר נבות לטיעון המרכזי:

הספרות העברית (והישראלית) לא היתה "חברתית" – גם משום שלא הספיקה להתעצב כאן שום חברה בעלת מאפייני עומק, ואם משום שגורלו של ברנר (שתיאר את ה"חברה היהודית" בכל אתר ואתר… כניסיון בריחה אינסופי, כמעט אבסורדי מגורל משותף של אפסות נלעגת… לא שפר עליו בחייו, לא במותו ולא אחר מותו… לא היתה לה לספרות (העברית) דיקנס משלה, שלום עליכם משלה, תומאס הארדי משלה, באלזאק משלה – ואפילו לא ויקראם סת משלה. לא היה קורפוס של סופרים שידעו לעבוד במרחב החברתי, לאפיין דמויות ומצבי רוחב, לאזן בין גורלו של היחיד, הפרט הספיציפי לבין ההמון המתהולל…

למי שאינו מצוי בדברים: ברנר הינו "אלילו" של נבות, כמבקר וכסופר גם יחד. ברנר היה סופר חברתי, כלומר גם סופר חברתי, שהציג את חוליי החברה בחדות. אבל המנצח של הספרות העברית היה עגנון, שמתאר, אם הבנתי נכון את טענת נבות, את היחיד ואת הכלל, אבל לא את החברה, ב"תמול שלשום", והבחירה של הספרות העברית בעגנון ולא בברנר חיסלה כל סיכוי לספרות חברתית ולמעשה גם לחברה בעלת תודעה מעמדית שתוכל להחזיק מחאה חברתית כמו זו שפרצה כאן, לאורך זמן:

לנו חשוב להבין שאימה אחזה בספרות העברית מרגע שנדרשה (בסמוי) לשאלת הרומן החברתי, אימה שאחזה בה גם כשהיתה בשיא כוחה וסמכותה. כבר לפני מאה שנה היתה התמודדות הגמונית לא פשוטה על מה שיכונה בעתיד ה"נאראטיב" של התקופה. ברי לחלוטין שההגמוניות השונות, אז והיום, היו מעוניינות לשמור את ה"נאראטיב" הכללי הקובע, הרחק מתגרת ידה של הספרות. מבחינה זו מעדיפות ההגמוניות לאין שיעור את המצב הנוכחי, מצב של ביזור מוחלט, כמעט כאוטי של הנאראטיב הכללי- האפידמיה, המרשתת האמבית, המשתכפלת, המתפזרת, המסטה, היוצרת פיחות וריקון ממשמעות…

אנסה לתרגם לעברית. ההגמוניות האשכנזיות, של ראשית ימי המדינה, ואחר כך ההגמוניות של ימינו, הטייקונים, אינם מעוניינים בספרות עברית חיה ומשקפת את חוליי החברה (הגזרות של יאיר לפיד). לכן טוב להפריט את נכסי הספרות העברית, להרוס אותה בשיעורי ספרות איומים של מורות מתות לצאת לפנסיה, וכו'. יש מלחמה, קובע ראש הממשלה, אין זמן למאבק חברתי. זהו סיפור המדינה, וגם סיפורה של הספרות העברית, שמשתבללת בסיפורים פוסטמודרניים בסגנון קרת, או מנסה לתאר את ה"מצב" . דוגמא מובהקת לכך היא הפרוזה של ס. יזהר: מהתיעוד הקולקטיבי של מחלקה ב"ימי צקלג" ועד לפרוזה הכפרית ילדותית של ספריו המאוחרים שאחרי שתיקת עשרות השנים. היום מצב הפרוזה העברית הוא של סיפורים לנוער מחופשים לפרוזה למבוגרים, ולמעשה הפרוזה העברית מעולם לא עברה, פרט לבודדים כיעקב שבתאי, את גיל ההתבגרות.כאן כוחי וזמני לנושא כתב העת "דחק". כאמור, טיטאניק של ממש, שדינה לטבוע בחשבון הכללי, אבל עדיין מקום כמעט אחרון לקיום של חשיבה על ספרות ותרגומי ספרות (פחות לספרות העברית  עצמה).

 

ראו גם על כתב העת "דחק ":

ההומניסט הטוטליטארי :אלי אשד מראיין את יהודה ויזן עורך "דחק"

יהודה ויזן מנתח ב"דחק " את כתב העת "מטעם "

הגליון הראשון של "דחק" עם דמות המבקר והעורך דוד פרישמן על הכריכה.

אודות יובל גלעד

יובל גלעד - משורר ומבקר שירה, מוסמך החוג לתורת הספרות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך ראשי בהוצאת "גוונים". פרסם שלושה ספרי שירה: "שירי נזיר" (גוונים, 2000),"בדידות ישראלית" (כרמל, 2004) ו-"בית קברות לשירים" (ספרי עיתון 77, 2009).
הפוסט הזה פורסם בתאריך ביקורת עם התגים , , , , , . קישור קבוע.

16 תגובות על "דחק -כתב עת לספרות טובה " הטיטניק של כתבי העת בישראל ?

  1. מאת אור א:‏

    יפה כתבת יובל. גם בידי הדחק האחרון – אכן מאיים בהיקפו, ובינתיים קראתי רק בתוכן העניינים המפואר והמגוון
    אבל החלוקה נוחה, ומספיק שאדגום דבר או שניים מכל אחת מהקטגוריות.

  2. מאת יובל ג.:‏

    נכון, תודה. יש שם מה לקרוא, בזה אין ספק. השאלה היא איזה קורא מנסה כתב העת לבנות? והאם בריבוי התרגומים (גם של גאונים כבודליר ופו שמהם יש לא מעט בעברית) לא נבנה איזה קורא פרובינציאלי משהו שחש בוז למתרחש בארץ ישראל בואכה פלסטינה על חשבון העולם הגדול והמופלא, כפי שלמשל מתרחש בממלכתו של ציפר, או אפילו ב"הו" שם הזיקה לפריז של המאה התשע עשרה באה על חשבון ישראל 2013 תחת שמש קופחת ולפיד אחד חמסן.
    אבל זאת לצד במה לביקורת ספרות ולכתיבה אוונגרדית מעניינת כזאת של אודי טאוב.
    למשל, בגיליון החדש והמוצלח של כתב העת "עיתון 77" יש מדור שלם המוקדש לע. הלל, משורר, סופר ילדים וארכיטקט גנים משובח. לדעתי זה לא פחות חשוב, ואולי יותר, מסיפור נשכח של פו, עם כל הכבוד.

  3. מאת יובל ג.:‏

    כלומר סיפור נשכח של פו חשוב למי שעוסק בתרגומים, אבל לעיתים נראה שב"דחק" התרגומים והשינויים בעברית המתחוללים במהירות מבהילה מעסיקים יותר מאשר המציאות, והספרות המקומית. כלומר דגש על שפה במקום על מציאות, דגש על תרגומים במקום על מקור, כמו ב"הו", רחמנא ליצלן, לדעתי לפחות. וזאת בניגוד לפינה המושקעת המוקדשת ליוצר הלא מוכר בעיר ווינדהאם לואיס, שם, גם אם מוגשות רק טעימות, מתעורר תיאבון אצל קורא למישהו לא מוכר בעברית, כמו שהיה בגיליון הראשון של כתב העת למשורר האמריקני זוקופסקי, וכו'.

  4. מאת אלי אשד:‏

    הסיפור הנשכח של פו הוא מעניין בפני עצמו ויופיע בקרוב מאוד ב"יקום תרבות " במסגרת הסכם עם "דחק". מן הראוי להזכיר ראיון מעניין מאוד שהיה שם בין סופר המדע הבדיוני ה.ג..וולס והרודן סטלין .תיאור שיחה של אדם אינטיליגנטי עם רודן אכזרי ואתה שואל את עצמך :האם הסופר מרחיק הראות בעל הדמיון העצום מודע לטירוף שמתחת לעיניים של האיש שעימו הוא משוחח בנעימות כזאת ?
    התשובה היא :כנראה שלא.

  5. מאת אור א:‏

    כעורך כתב העת הוא מוביל את תפיסת עולמו ואת טעמו ויוצר עבור הקוראים פריזמה מסויימת לעולם הספרות. בנוסף, נדמה לי שקראתי בראיון עמו שהוא לא ממש בעניין של ספרות עכשווית ישראלית אז נראה לי שישראל 2013 לא תהיה במוקד דחק
    ועם מציאות כמו שלנו, למה לא מעט אסקפיזם? לא כולם צריכים להתגייס לצו השעה ולהציל את ישראל 2013

  6. מאת יובל ג.:‏

    לאור – כמובן שזאת זכותו של העורך, ויש לו אומץ להציג מבנה של כתב עת ההולם את תחומי העניין שלו ולא את מה שמישהו כזה או אחר רוצה לקרוא. השאלה היא, האם זאת לא חלק ממגמה, הקיימת גם ב"מוסף לספרות ותרבות" של ציפר, ב"הו", ולמעשה ברוב המגזר המשכיל בארץ, לשים זין על הארץ הזאת? את בעד אסקפיזם. אני לא. אני חושב שספרות צריכה להישיר מבט למציאות. כמו שעושה, למשל, נבות במסתו הנרחבת. היא יכולה גם להיות מדעית בדיונית, היא יכולה להיות פנטסטית, אם זה נובע מתוך איזה תוך ואיזה זרימה תרבותית בארץ הספיציפית.
    כלומר – לא רק דגש על הלשון, אלא גם על העולם. גישת ה"לברוח מפה" שמאפיינת בין השאר הגירה מאוד נרחבת של צעירים אשכנזים המפליגים לקריירות אקדמיות בחו"ל איננה נראית לי, בעיקר כציוני.
    זאת גישה שהתפתחה במידה רבה בארץ מאסכולת נתן זך, לפיה צריך להתמקד בלשון ולא בעולם. וזאת לעומת ויזלטיר, שהתנגד ישירות לגישה זאת וטען שיש להעמיד במרכז את השפה והעולם גם יחד.
    התמקדות בשפה – כלומר התמקדות רק בתרגומים.
    הרחבתי בנושא במסתי "בושם תרבותי בשירותים" בגיליון עמדה 26, על מוסף ציפר הקולוניאליסט שלא רוצה להיות פה. אניחושב שויזן נוקט עמדה דואלית – מצד אחד הוא פועל בעברית, עושה מעשה חלוצי של ממש עם כתב העת שלו, ומצד שני – מפנה עורף לספרות העברית, שעם כל חולייה עדיין ראויה להתייחסות או לפחות לניסיון הצלה, וליותר משמונים עמ בכתב עת של שש מאות ומשהו, בעיקר אם כתב העת הזה יוצא בישראל.
    ולאלי – גם אתר זה יכול להיקרא ככתב עת כמובן, ועיקר העיסוק בו, הינו בתרבות וספרות עברית, תרגומים חשובים – חשובים מאוד, כמו גם הרחבת ידע למבט מחוץ לארצנו, אבל רק בצד עשייה מקורית.

  7. מאת אור א:‏

    אני בעד אסקפיזם במינון
    הביקורת שלך רלוונטית וצודקת, רק שלא בטוח שדחק הוא הכתובת להרים את הכפפה הישראלית המיוזעת הזו
    והניסיון לא לברוח מפה הופך קשה עם כל רגע ורגע

  8. מאת יובל ג.:‏

    למה? בתקופת החלוצים לא היה אפילו מזגן… נכון שפצצת אטום על הראש בהחלט יכולה להזיק לראש, אפילו אם הוא קורא "דחק". אני חושב שכתבי עת, על אף מיעוט קוראיהם, הם עדיין זירה מרכזית לדיון, ומאחר ו"דחק" מציג עצמו כממשיכם של כתבי עת מפוארים כ"התקופה" ו"הדים" (ראי גיליונו הראשון) הרי שאי אפשר שלא להידרש לסוגיה. ואגב השאלה אם לברוח מפה או לא היא חשובה לדיון, וצריך לדון בה, במבני העומק שלה, בין השאר בהימלטות לעולם השפה והתרגומים על חשבון שיקוף מציאות ישראלית עכשווית. י שלציין ש"דחק" מציע אלטרנטיבה של חזרה לעבר ולהיסטוריה של השפה העברית בין השאר בהתמקדות בלשון הפיוטים, שהיא בהחלט הצעה בעלת זיקה מקומית.

  9. מאת אור א:‏

    בתקופת החלוצים לא היה מזגן אבל כנראה שהיה אופק.

    כיום, אפילו הניסיון לחזור לשורשים ולפיוטים (מבית אבא?) שבמקורו יפה כי הוא ניסיון למקומי ולאותנטי ומתנער מהרצון הנואל להיות אירופה בלבנט, הופך בידי החברה הישראלית למצעד איוולת של חזרה בתשובה, קידוש הבורות ועילגות מוזיקת הפופ המזרחי, תוסיף לזה "ביחדנ'ס" משמים, והזנחה פושעת של אינטלקט – קיבלת שיקוף מציאות? קבלת שיקוץ מציאות. אבל זה לדיון אם לברוח או לא.

    באשר למובלעת הספרותית – אין ספק שאם יתאזן היחס בין מקור לתרגום בגיליון הבא – נרוויח כולנו.

  10. מאת יובל ג.:‏

    מסכים, וגם הדיון הזה ובכתבי עת מעניין בערך שלושים איש במתחם שבין שנקין לים.
    מצד שני גם הרובוטים האירופיים במדינות רבות הם לא משהו, וישראלים ככלל מעניינים יותר מהבלונדים מעבר לים,(שלא לדבר על ישראליות, לא להתקיף, פמניסטיות, אם יש במקרה אחת שמתעניינת בדיון על כתב עת).
    רק תיקון אחד – הפופ המזרחי הוא רק חצי בעיה, המתקתקות החולנית של פזמוני רימון היבבניים בחסות קרן פלס ודומותיה,
    שלא לדבר על עידן רייכל והמתקתקות העידנחדשית של מוסיקת עולם גרועה לא פחות, ואולי יותר.

  11. מאת אור א:‏

    ברור שחצי בעיה! חצי מנסה לשאוב ממקורות הלבנט באופן גס וקולני, והחצי השני (שם מצויים פזמוני רימון) שואב באופן שטחי ובנאלי מהמערב.
    ומוזיקת עולם – באמת… לא יודעת לאן לשייך צלילי סיטאר, חמת חלילים ודולפינים…

  12. מאת יובל ג.:‏

    נזכרתי בעוד משהו: לא מדובר רק בטענה "ציונית" בשם פרוזת מקור ביחס הגון יותר למסת התרגומים.
    זוהי גם טענה אסתטית, ויזלטיר כתב: "שירה היא נשיקת האקלים, הלשון, האמת", ולא רק הלשון
    אליבא דזך, וספרות העולם לכל תולדותיה, מהומרוס ועד "יוליסס" לג'ויס נכתבה תוך זיקה מקומית חזקה.
    אי אפשר לכתוב טוב יותר או אפילו בעקבות בודלר בפלסטינה (מר מנור) אבל אפשר לכתוב פלסטינה
    כאסתר ראב, או ישראל כיחיאל חזק.
    לשם המחשה ניתן להשוות בין האמנות המקומית באקוורלים של זריצקי וסטימצקי, על אף המופשטות,
    או רישומי הפחם של אנה טיכו, המקומיים, לעומת רבים מהאמנים הפלסטיים בארץ של ימינו,
    שיש בהם לא מעט מוכשרים, אבל אין להם עניין להיות פה.

  13. מאת אור א:‏

    יפה הנשיקות האלו וגם הטענה שלך
    אני רק אומרת שכותב מחוייב לעצמו ואם הוא לא מחובר לאקלים הוא לא מחוייב אליו. לטענתך כתיבתו תהיה חסרה את הקונטקסט המקומי, יתכן. ויתכן שהוא מפצה על זה בדרכים אחרות (לשון) שבהן הוא מרגיש אפקטיבי יותר.

    באדריכלות – בית יכול להיות מרהיב ויפה ומשוכלל אבל אם הוא לא אורגני לסביבתו – הוא יראה תלוש ובמידה מסוימת מכוער. יצירה מושלמת תנבע רק משימוש בחומרים מקומיים ובהתייחסות לטופוגרפיה.
    השאלה היא האם המרחב הספרותי והאמנותי אמורים לפעול באורח דומה?

  14. מאת יובל ג.:‏

    כן. איזה יתרון יש למר ויזלטיר למשל על אליוט או פאונד מהם למד? תל אביב! ואיזה יתרון יש ללו ריד על דילן, אם בכלל? ניו יורק!

  15. מאת יובל ג.:‏

    כלומר זה לא עד כדי כך חד משמעי, אבל העניין הוא כזה. אם נולדת גאון וקוראים לך ג'ון קיטס
    והתקופה היא תקופת התעוררות הרומנטיקה (או למשל הלדרלין, למרות שהוא מתייחס למקומות פה ושם)
    אז אתה יכול להזיז הרים בעולם מבחינת פואטיקה, ואז אולי אתה לא כבול בהכרח למקום.
    ואם אתה עוזר רבין (משור נשכח מומלץ) אז אתה יכול לכתוב שירה מטאפיזית עם זיקה חזקה
    מאוד לעברית של המקורות.
    אבל בעיקרון – אנחנו בתקופה בלי רוח גבית, עם רוח זמן מפגרת, חלושה, ורובנו איננו גאונים.
    לכן הדרך הטובה ביותר לכתיבה טובה היא חיבו רלמקום ולשפה גם יחד.
    דילן גדל מוודי גאטרי, קפקא מואלזר וקלייסט, יזהר מגנסין. אנחנו בסך הכול חיות מתוחכמות,
    שייכות למקום שנולדנו בו.

  16. מאת אור א:‏

    מקובל

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג בבלוג. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

*