בתחנת אוטובוס מבוטנת וערופת ראש. מחכה להיאסף. עייף כמו דחליל. הבגדים גדולים עלי בשתי מידות. לא היה באפסנאות. אמרו לי תיקח ואחר כך תזדכה. ואחר כך לא מגיע אחר כך. ויש זמן ויש תחושת זמן ויש את הזמן של האחרים. אבל אם שומרים כל סוף השבוע משהו בתחושת הזמן מתעמעם ואז קורס. ושום דבר לא נע. השמש לכאורה זורחת ואז מלהטת ואז דועכת. אבל בין כל פעולה כזו עוברת לפחות שנה בזמן תחושתי. כך שלמעשה תחילת אידיאת השמירה היא סוף התודעה. ותחילה של תודעה חלופית הדומה במהותה. והיא לא אני אם כי אינה גם מישהו אחר. מכוניות מהססות ואז מאיצות. עד שמשאית עוצרת קדימה כדי שארוץ אליה. לוחיות צהובות. שברי מוסיקה בכיינית. פנסים אחוזי פרקינסון. “לאן אתה צריך חייל? בוא תעלה. אל תדאג אני לא איזה הסוטה מהדרום או משהו כזה. יש לי בן גם חייל והוא נהג צבאי. הנה רוצה לראות תעודה מזהה?” כבישים חצי ריקים. מבני תעשייה נטושים. שדות שטוחים באפלה. אולי סירנות רחוקות. או שמא אלו ציפורים של בין עונות. “אז מה הסיפור שלך חייל הא? ערקת נכון? רואים עליך? לא יודע איך. יש לך פרצוף כזה מה אני יגיד לך”. שלטים ירוקים מלאי שגיאות כתיב. אין אחידות בתרגום. באר שבע עם שני אי. באר שבע עם אי אחד. והאוויר גוונו אדום. כאילו שריפה מתרחשת. וריח דשן מתוק חודר מבעד השמשות. וגם נעליי גדולות במידה אחת לפחות. זה מה שהיה. תזדכה כבר אחר כך. כף הרגל מתאימה את עצמה לנעל ולא ההיפך. דווקא יותר נוח לבעוט ככה באוויר. באשכי כל הדברים הנעים לקראתי. “אין מה לעשות חייל זה החיים. תעשה שלוש שנים כמו שכולם עושים הא?” הוא בולם בפתאומיות. “מה קרה פה? מה זה צריך להיות?” אני טוב בלמשוך בכתפיים. במיוחד כשיש מלא בד בחולצה. הוא מכווץ את גבותיו. עלבון נדלק בפרצופו כמו פרוג’קטורים של אצטדיון. ניידות מגיעות בצווחה. כמו עדר איילות שטי רקס רודף אחריהן. ואז הן נעצרות. וחוסמות את כביש צפון-דרום. והנה מגיחות עוד כמה ניידות. חורקות במקומן ועוצרות את דרום-צפון. רק הצדדים פתוחים. “מה קורה פה כוסאם-אמקום”. הוא יוצא מהמכונית. מתקדם לעבר צומת שצורתה קמץ. מדבר עם מישהו. עוד מישהו מדבר עם מישהו. המילים עפות לכל עבר. כמו לשלשת. כמו אשכים. הזמן ותחושת הזמן והזמן של אחרים לרגע מתלכדים. (ואולי גם העבר והעתיד ואיתו יוצרים כמו חור גלילי של הווה דרכו הכל מואט ומואץ לפרקים. הרי אין דז’ה ווה. מה שיש הוא קצר חשמלי במוח. ואז אתה שולף את הזיכרון לטווח רחוק במקום את הזיכרון לטווח קצר. ואתה מרגיש שמה שאתה חווה כבר חווית ממזמן. אבל בעצם חווית אותו רק לפני שנייה. ואז הכל מתפוגג. הזמנים מתפרדים ושבים. כך גם ההווה. אבל טרם התודעה). וכולם בחוץ מחכים המון זמן. ואני בפנים מחכה כמה מאיות השנייה לכל היותר. וכולם עושים תנועות עצבניות בידיהם ורגליהם. לרגע נראים כמו תרנגולות. “אולי רודפים אחרי הסוטה מהדרום?” והנה הניידות מתקרבות לעברנו. ומאחוריהן מתגלה משאית גלילית וארוכה בגון כסף. ומתוכה מבצבץ חודו של טיל. עטוף בנייר כמו מתנה. ואף אחד לא מתרגש. אבל שקט משונה משתרר. כאילו כולם מצדיעים. והיא חוצה את הצומת בשאננות. ואני חש שהיא חוצה אותו כבר חודש ימים וכמעט מתפקע. “ראית מה זה הא זה בטח טיל גרעיני בדרך לדימונה. איזו מדינה הא? רק במדינה שלנו עוצרים את הכל ועושים כבוד לאיזה טיל”. וגם הציפורים עפות בכיוון המשאית. והכל משתחרר כמו בטן מתוך חגורה. “חשבת בטח מחפשים עריקים הא? מה פתאום? זה משטרה רגילה הם לא מתעסקים בזה. אין לך מה לדאוג. אתה בסדר? הפרצוף שלך פתאום קצת אדום. זה בסדר אל תדאג עוד אין מלחמה גרעינית”. והוא מתחיל לנסוע ושם רדיו כי יש חדשות. אבל אני לא רוצה לשמוע. רק ציפורים. רק אנחות אשכי הדברים. לחשב את הזמן תוך כדי תנועה. כמו משוואה מתמטית. האם כבר מחפשים אותי. אולי יתקשרו הביתה. אולי יענו להם. כנראה שלא. אולי ישלחו משטרה צבאית. עם הפקודה לירות רק כשאין ברירה. רק אחרי עצור סיסמה או עצור או שאני יורה. אבל בטח מחכים קצת. יש תקנות. “אז לאיפה אמרת שאתה צריך בכלל הא? אם אני יורד אותך ביוספטל זה בסדר? מה אתה אומר חתיכת טיל הא? הוא יורד על עזה וזהו. תאמין לי רק ככה זה יעבוד. רק ככה. תשלח לשם טנקים ונגמ”שים וסדירניקים וזה לא יעזור. רק מכה אחת גדולה כמו שהאמריקאים עשו ליפנים. אתה בכלל בסדר? אתה נראה לי לא בסדר. משהו בצבע של הפנים שלך. עכשיו הוא לבן מדי. אולי אפילו שקוף. זה רק צבא בן אדם. זה עובר תשמע מה אני אומר לך. אולי יש לי שלושים יום מילואים פעם בשנתיים אבל זה בסדר. קצת לברוח מהאישה. שתעריך אותי. שתראה אם היא מסוגלת בלעדיי. היא לא מסוגלת בלעדיי הא?”

אחרי אשדוד כבר אין ציפורים. כבר אין עצים. הם ברחו יותר פנימה. לכיוון שאין בו כבישים. יש רק חולות ריקים סמיכים יבשים. אולי כמה שלטים בירוק לילה. (והזמן קופץ קדימה נאכל במהירות. לרגע חשתי שאני כבר בעתיד. וזו משאית אחרת. ויש עליה תרנגולות. ואני חוזר לבסיס. אני המפקד העליון. נשיא המדינה. אני הנידון למוות. והפנים שלי מלאות שערות כואבות. ויש לי כומתה שאם אסיר אותה ראשי ייפתח מאחור. ודם שחור וסמיך יכתים את הריפוד. ולאוויר יש צבע אדום אפוקליפטי. ואי אפשר להתגונן מפניו. יש לו ריח המזכיר ציפורים מטוגנות. הוא חודר מבעד לחלונות). רועי עוד לא התגייס. הוא בטח בבית. הוא יידע מה לעשות. למרות שבטח יגיד לי לחזור. אולי על הבוקר. אולי אישן אצלו. אם יש מקום. לא איכפת לי על הרצפה. אצלי לא יידעו בכלל. כפי שלא יודעים כלום. איך לילה אחד איבדתי הכרה ורועי הסיע אותי למיון. ולפני שהיה צריך למלא פרטים ההכרה חזרה וברחנו. ולא ידעו שאני גנבתי את הכסף מהארנק. למרות שבטח ניחשו. ולא ידעו שהיתה בכלל עליסה. וכמה זמן היתה עליסה. ועד שנגמרה עליסה. ואז התחיל הבקו”ם. ואז טירונות בה הזמנים שוב התפרדו והתלכדו כאילו יצאו מתוך גלימת החיול הבדיונית שלי (זה היה עמק שטוף גשמים שחורים ובו אוהלים עליהם שמרו חיילים שייתכן כי הכרתי בזמן אחר). ואז המתנה בבאר שבע. ספסלים זרויים מסביב. אוויר צלול כמו עראק. לבוא בבוקר ולחכות. לקרוא עיתון. לעשן רבע קופסה. לאכול סנדביץ’ עם סלט ביצים. לשלשל בעמידה. לעשן עוד רבע קופסה. לבדוק שוב בחדר האם הגיע המספר. הלו איזה מספר יש לך? לעשן עוד רבע קופסה. לקרוא את הספורט. את מודעות האבל. את יצחק רבין נגד יצחק שמיר. לנסות לזכור מי זה יצחק נבון. לגמור את הקופסה. לקנות בורקס כמו מלט רוחשת בתוכו. לנסות לשלשל בעמידה. הלו נו מה קורה טבעת שם? לחכות שוב בחדר. אבל קצין המיון נקרא למקום אחר. השאיר הודעה אצל הפקידה להיות פה מחר על הבוקר. מה זה בוקר? בשבילך בוקר זה שש וחצי מטכ”לי גג שבע. להישאר לישון על ספסל למרות שזה לא חוקי. אבל להתחרט מהר. ולחזור הביתה בטרמפים או ברכב צבאי. במה שבא ברוך הבא. לצאת עם הזריחה. לבוא בבוקר ולחכות. לקרוא עיתון. לעשן רבע קופסה. לאכול סנדביץ’ עם גבינה צהובה ועגבנייה ומלפפון. לשלשל בעמידה. לעשן עוד רבע קופסה. לבדוק שוב בחדר האם הגיע המספר. הלו איזה מספר יש לך? יש לך עוד זמן. אין מה לעשות חייל אנחנו מהסוג שלא יודעים מה לעשות איתם. לעשן עוד רבע קופסה. לקרוא את הספורט. את מודעות האבל. את המדור הכלכלי. את יצחק רבין נגד יצחק שמיר. להבין במעורפל מי זה יצחק נבון. משהו שקשור לבוסתן ספרדי. לנסות להיזכר מה זה בכלל בוסתן. למדת את זה פעם בחטיבת ביניים. לגמור את הקופסה. לשתות קפה של מכונה בכוסות חומות. לחזור לחדר של קצין המיון. לגלות שכולם הלכו. אין יותר מספרים. אין יותר חיילים. לרדוף אחרי יונים. לקפוץ על הפירורים שעל האדמה. לנסות לחשוב. ליפול על שיחים (בוסתן ספרדי?)

— לכן ברגע שקצין המיון הודיע כי הגורל שהוא המטכ”ל או המזל החליט שבינתיים אני מסופח באופן זמני לבסיס הנ”ל – עלי להתייצב בתחילת סוף השבוע עד ליום ראשון. וכמובן לפי זמן תודעת בני האדם או צבא הגנה לישראל. וכי אין מה לעשות כי לכל אחד יש את התפקיד שלו. כפי שלכל אחד יש את המזל הגורל או המטכ”ל שלו. לא הנדתי עפעף. “תאמין לי בן אדם שיש מקומות יותר גרועים. באחריות”. דומה כי נשימתי הפכה מינורית. כמו נשימה של חרק. ואור בלתי סביר (דומה כי גוונו היה דווקא ורוד. והוא הגיח מאיזה שבר אטמוספרי) כיסה את הצריף ואת פדחתו של המפקד (האור שייהפך בעתיד לאוויר אדום אפוקליפטי). ובעצם השמירה הפכה לעובדה אידיאית עוד בטרם תהפוך לעובדה פיזית. לעיתים הטווח שבין עובדה אידיאית לעובדה פיזית הוא מאית שנייה (לפי זמן שלי ולא תחושת זמן או זמן של אחרים). ואילו לי היה מזל-גורל-מטכ”ל להתנהלות של מספר שעות לפי זמן תודעה צבאי. וידעתי כי יהא עלי לעשות מעשה. שכן אדם אינו יכול לבחור בקץ התודעה באופן מודע אם ניתנת לו האשליה שהוא יכול למנוע זאת. גם אם במחיר קץ הגוף שיבוא לאחר מכן. אך תחושת הזמן שתיווצר לו בין הטווחים היא זו שמניעה אותו לפעול. ולומר לקצין המיון את מה שהוא צריך לשמוע. ואז לסור לצריף. לארוז את הפנקס שחציו אותיות וחציו מילים. את קופסאות הסיגריות. את מתנת הפרידה מעליסה (חבל על הכסף תשמרי אותו אצלך תקני לך משהו שאת צריכה). להחטיף מבט סביב. לכאורה שלא יישארו עקבות. רק נשימות. איך הן דבוקות על הקירות. כמו חרקים. כאילו שיש להן צורות משל עצמן. ואז פשוט לקום ולצאת דווקא מהחזית. היכן שיש תנועה יש מסתור. והצהריים כבר מתערבבים לכדי לילה. והשמיים נמרחים באותו ורוד חסר פרופורציה. הישר אל הכביש המחבר את באר שבע עם הציוויליזציה האנושית. והוא מלא משאיות וטנדרים ברלינגו של סיטרואן. ומכאן חתולים ומכאן כלבים. והכל סביב שטוח. אפילו עצים לא גדלים. אפילו לא שיחים אפורים (בוסתן ספרדי) או קוצים. כנראה יעברו מספר שעות (זמן תודעה צבאי) עד שקצין המיון יבחין. ואז יתחיל לשאול שאלות. ואז ישלח מישהו לחפש לעומק הבסיס. “תסתכל אולי הוא טבע בשירותים אחרי שאכל סנדביץ’ סלט ביצים”. ואז לא יידע מה לעשות. למרות שיש תקנות. ואפילו יתפלל שאחזור. לא בשבילי כמובן. הרי יעניש ביד קשה. אלא עבור מפקדיו. הרי כך סתם חייל שלך נעלם. זה חייב לפגוע גם בו. והוא יתקשר לבית. ואז יוציא משלחת של המשטרה הצבאית. והם יתחקו אחר העקבות; איך ארזתי הכל בתיק. איך יצאתי מהחזית. איך נעמדתי בתחנת האוטובוס המבוטנת ערופת הראש; הנפקד חיכה שם בערך עשרים דקות. ואז עלה על משאית מלאה תרנגולות מאחורה. והשניים נסעו לכיוון מרכז. דרך הכבישים הרגילים (אם כי הדו”ח מציין עצירה פתאומית של עשרים דקות נוכח סיבה ביטחונית שלא נוקבים בשמה). והקשיבו לחדשות ברדיו ואולי אפילו דיברו. “הוא היה נראה לי קצת סגור. ליד המחסום אפילו חשבתי שהוא בוכה. לא הייתי בטוח. פשוט כמה תרנגולות השתחררו מהכלובים שלהן וחלק הגיעו לקבינה. ואחת התיישבה לי על האשכים בדיוק כשאני נוהג. והחייל לא ידע מה לעשות. בהתחלה הוא צחק. אחר כך הוא נבהל. אחר כך הוא היה אדיש. ואז הוא קרא להן ציפורים. בהתחלה חשבתי שזו בדיחה. אחר כך חשבתי שהוא לא בסדר בראש. אולי הוא חושב שקודם יש ביצים ואחר כך תרנגולות ואז הן הופכות לציפורים. אני לא זוכר שהוא דיבר על תכניות. הוא ביקש ממני להוריד אותו ביוספטל. הבנתי שהוא גר בבת ים. הורדתי אותו שם בערך בשעה 21:00 (זמן תודעה צבאי)”. לאחר שהנפקד ירד ביוספטל הוא המשיך כנראה לעומק בת ים. שם צלצל באינטרקום של משפחת חברו רועי בן ישראל. הוא לא היה בבית. הוא דיבר עם האימא. היא אמרה שיש שניצלים ותפוחי אדמה והוא מוזמן לעלות ולחכות. הוא הודה לה אבל אמר שהוא ממהר. הנפקד לא הגיע הביתה. כך הוריו אומרים. אם כי לדברי אימו החורגת יש לה תחושה כי הוא ביקר בחדרו. אין לה מושג אם נכנס בלילה. אין לה מושג מה הוא לקח. “תשימו אותו בכלא שילמד” (האבא אמר) . “גם מהתיכון הוא ברח פעם ואז הוא היה צריך לקרצף את בית הספר שבוע ברציפות. רק כוח הוא מבין”. הנפקד כנראה הגיע לביתה של עליסה כהן הממוקם ליד גינת אשכול ברחוב בר אילן. בהתחלה סירבה הנחקרת לשתף פעולה. היא טענה כי אינה חיילת אלא מוסיקאית והיא לא מכירה בצבא ההגנה לישראל ובסמכותו עליה. אחרי שאיימנו עליה היא הסכימה לומר כי הוא אכן היה אצלה. אבל לא ידעה לספר לאן הוא ממשיך. “אני מקווה שלא יחזור לצבא הכיבוש שלכם”. ואז החלה לשיר “מדינת משטרה” ולמחוא לעצמה כפיים ואז לצחוק בצורה משונה כאילו היא נחנקת. מכאן לא הצלחנו להתחקות אחר דרכו. יש סברה במטה שהוא הגיע לחוף הסלע (כולם בבת ים מתישהו מגיעים לחוף הסלע). עשינו שם סריקות נרחבות והוא לא נמצא. בשלב זה בהחלט אפשר להפעיל נוהל סיכון התאבדות או חטיפה. כמובן שמספר כוחות עדיין נמצאים באזור הטיילת בואכה יפו. ראוי רק לציין כי יש חשד שמא הנפקד פשט את בגדיו הצבאיים. כמובן חשוב להוסיף כי גובהו מטר שבעים ושמונה סנטימטר. שערו מגולח. עיניו ירוקות חומות. מבנה גופו רזה. יש לו צלקת מעל הגבה הימנית. “כשהיה בן חצי שנה נפל מהעגלה” (האבא אמר). מציע לחכות 24 שעות ואז להוציא הודעה מסודרת —

“אתה בטוח שאתה לא רוצה לאכול? אכלת חצי מנה אצל מואיז? רק קלקול קיבה מקבלים אצלו תאמין לי. פשוט כי יש שניצלים ותפוחי אדמה. אין בעיה חמוד אבל אם אתה רוצה פשוט תגיד. אתה יכול לשבת בחדר שלו. רק תפתח שם חלון כי זה כמו שירותים של תחנה מרכזית. לא יודעת מה הוא עושה שם. מה הוא חושב שאני צריכה לנקות לו את החדר? מה אני משרתת? הוא כבר חמור גדול. אם ככה הוא רוצה לחיות אז שיהיה לו לבריאות”. צונח בין סבך בגדים חצי מלוכלכים. מאפרות עולות על גדותיהן. על השולחן כמה ספרים וניירות ובדלים. ופנקס מרופט ובתוכו רשומות וחצאי איורים. (כמו אופנוע שמרחף ונוגע בצמרות העננים). אבל המילים מתברר גם הן מאוירות. חוץ מרועי בן ישראל אוהב את__ והזמן הוא חרקים שדילגו על העץ. ואז הגיחו טיפות השרף. וטיפות הזמן הכלואות יהיו כך אלפי שנים. לקנות לה משהו שהיא אוהבת. טיפות של דז’ה ווה מסתלקות. העיר מצפצפת מבחוץ. בנייני הרכבות של הכניסה. ברוכים הבאים לבת ים. אורות מרוסקים. גדרות שבורות. ריח של דם מתייבש. ומעל כל זה אברבנאל החרישי. כמו צופה לבית ישראל. ציפורי דרור על חוטי חשמל. רגעים אחרונים של משהו. “השניצל ממש טרי חבל שלא תאכל”. היא מוסיפה שבטח הוא עוד מעט יבוא. שרק אפתח את החלון. ואם אני בטוח שאני לא רוצה לפחות לשתות משהו. אני מודה לה ורוצה שתסגור את הדלת. היא לא סוגרת עד הסוף. מדפדף מהר בפנקס. אבל חלק מדפיו תלושים. כמעט משליכו בזעם על הרצפה. אבל למה? אולי בכל זאת אשוב הביתה. אגיד שנתנו לי פס. שאני חוזר מחר בבוקר. אקום מוקדם על אזרחי. אשתדל לא להשאיר עקבות. אמשוך כסף בבת ים. ליד בית המשפט. אסע לאילת בטרמפים של משאיות. אסתובב יחף על החוף. עם תיירות בלונדיניות. כי הכל באילת בלונדיני. הים הוא בלונדיני. הערסים הם בלונדיניים. הכסף הוא בלונדיני. אבל הם בטח יידעו. בטח כבר התקשרו אליהם מהמשטרה הצבאית. והם לכאורה אכולים מדאגה. אבל עדיין איני בחזקת נעדר. צריך לעבור זמן מה. כמו חצי יממה. יש תקנות. יש זמן לחשוב. הם ישאלו לאן סופחתי. אתחיל לרעוד. לגמגם. להמציא תשובות. יראו שאני משקר. הם תמיד רואים. כבר לא איכפת להם. לאף אחד לא איכפת. אולי רק לרועי. אבל איפה ועם מי הוא מסתובב? אולי אחזור כבר עכשיו לבסיס. כאילו כלום לא קרה. שעתיים נסיעה לכל היותר. למרות שחושך. יש קווים חצי ישירים. אהיה בדיוק בשש וחצי מטכ”לי גג שבע. כאילו אני מלא מוטיבציה. כמו שהם רוצים. אישן על ספסל והתיק יהיה לי כרית. כך ארבוץ עד הזריחה. אבל איני מסוגל לחזור ולהביט בפקידה ולשמוע את הלעג של קצין המיון המספח כל דבר ברדיוס שלו (סיגריות טפסים חיילים). לקחת מספר ולחכות. לקרוא עיתון. לעשן רבע קופסה. לאכול סנדביץ’ עם סלט ביצים. לשלשל בעמידה. לעשן עוד רבע קופסה. הלו איזה מספר יש לך? יש לך עוד זמן. לקרוא את העיתון השני. לקרוא את השלטים. לגמור את הקופסה. לקנות עוד קופסה. ולהבין שכך זה יהיה עד יום ראשון שהוא הנצח. כי הזמן כבר נלקח ממך. הוא לא פועם מבפנים. הוא שייך להם. הזמן הוא מסופח. ופה הזמן פועם מתוכך אך מתכלה מהר. טוב אני הולך אני לא יכול לחכות יותר. “אתה בטוח?” כן אני בטוח. פשוט מחכים לי בבית את יודעת. “טוב אמסור לו שהיית. אתה בטוח שאתה לא רוצה שניצל?”

יוצא אל הלילה נטול העונה. בין סתיו לקיץ לגשם שוטף. כמו פתק שאי אפשר לקטלג. אי אפשר לחרר. לשים חוצץ. ואז על המדף של ההיסטוריה. רועי בן ישראל אוהב את__ עומד בגינה אפורה ומקיא בעמידה. מתרוקן כולי. מוצא ברזייה ושוטף. יושב כדי לחשוב. הסיגריה שאחרי משהו. הראש מלא באותיות ואיורים. ואז אני רואה אותו. עם מעיל העור מלא הטלאים. עם הקסדה ביד. עם ההליכה הסדוקה. משהו בלבי ניעור. רוצה לרוץ אליו. כמעט לחבק אותו. לומר לו שחיכיתי אצלו ושישבתי בחדר ושאני צריך לדבר איתו. לומר לו שצלצלתי באינטרקום והחלטתי להישאר למטה. אני פשוט לא יודע מה לעשות. בטח הוא יוכל לומר לי. הרי תמיד יש לו עצות טובות. כמו אז לנסוע לחדר מיון. כמו אז לא ללכת עם עליסה אלא לגנוב את הכסף. כמו לבזבז אותו מהר בלי להשאיר עקבות. לקנות לה משהו שהיא אוהבת. והוא עומד ליד האינטרקום. ממשש בכיסו מפתחות. הדלת בכלל פתוחה. אני קם אבל אז נעצר (כל חלקיק תנועה מאיץ את הזמן. פיזית התקדמתי אולי שני סנטימטרים. תודעתית התקדמתי כמה קילומטרים. אולי עד באר שבע והלאה. שומע את הרגעים מתכלים עוד לפני שהם נוצרים. שומע את קץ התודעה. אם אגיע אליו השמירה תתחיל. אם אגיע אליו הכל יתבהר לפתע). מתיישב על הספסל. הוא כבר נבלע בבניין. אולי עוד מעט. אולי בכלל לא. שרירים נרפים. זמן הווה סדוק. מדליק עוד סיגריה. נשיא המדינה לשעבר. יצחק נבון הוא נשיא המדינה לשעבר. לאשתו קוראים עליסה.

*** (חלק ב’)

והאדמה כמו מבעבעת ללא הרף מבפנים. והלוחות הטקטוניים נעים באי נוחות. ויש לבה שרצה בתוכה. וגם המון גזים ומים. כמו בריאת העולם. כמו המפץ הגדול. הרי חומרי היקום הם תמיד אותם חומרים. כל הזמן מתערבבים מחריבים בוראים. והחיים הם עוד צורה של חומר. שתהפוך לסוג של סלעים חלליים או מים. והאדמה הרי היא רק קליפה. ואנחנו נוסעים עליה. רכב בצבע חאקי שצמיגיו כבר מפוצצים. והשמיים מבעבעים עד שאין התפרדות ברורה בינם לבין האדמה. “באימא שלי זה נראה כאילו המים אדומים”. וזרועות ענפים נשלחות. וכלב חוצות שפרוותו חולה ועינו האחת שתומה מגיח מתוך הסערה. כמו הטלוויזיה החינוכית. הוא עומד במקום. הנוף נוסע סביבו. “זה מרגיש כאילו האדמה היא ביצה ענקית”. והנהג בולם. והרכב לא בולם. ממשיך להחליק על הבוץ. “מאיפה זה בא לי עכשיו כלב בן כלב”. הרכב דועך ונוהם. “שרק המים לא ייכנסו למנוע אחרת ניתקע פה עד מחרתיים”. הגבעות סביב בלתי נגמרות. נפתלות וגבוהות ומימיות. ומשום מה הן דולקות ללא הרף. כמו שברים של משחקי וידיאו. “אז מה תגיד איך שמו אותך דווקא בחור הזה הא? שמים בבסיס הזה רק חיילים שרוצים לשכוח שהם קיימים. אפילו כאלה שלא שווה לשלוח אותם לחזית. אז אם מציבים אותך פה כנראה שיש סיבה. אתה מבין? אתה מחליף פה את איציק נבון. הוא היה פה שנתיים וחצי. רק הוא ועוד כמה כבשים ותרנגולות מסביב וזהו. אולי הוא השתגע. אני לא יודע. אולי הוא הגיע משוגע. אבל מפחדים ממנו. כי יודעים שמי שמוצב בבסיס הזה כנראה יש סיבה. אתה מבין מה אני מדבר איתך? כי ככה אתה נראה לי דווקא בסדר. אבל עם אנשים אף פעם אי אפשר לדעת”. הכלב עומד במקומו. המים ממשיכים לנקוש לדפוק לצעוק. הוא עומד בדיוק באמצע. משני צדדיו עצי אלון רעועים. הנהג מתחיל לצפור. בקושי שומעים משהו. מים החלו ללקק את המצבר מבפנים. גם האורות בטח ייכבו. אחר כך הרכב. אחר כך אנחנו. למרות שרכב צבאי בנוי אחרת. אמורים לחשוב על כך מראש. לבנות אותו חזק יותר. כמו חייל. “איזה סוג כלב זה בכלל? מה זה נראה לך? נראה לי זה סוג של זאב לא?” כאילו אם יידע זה יעזור לו לשכנע אותו לסור הצידה. כנראה שכבר לילה. והכלב נותר אדיש. צבעו חום אפור כחול לפרקים. מים כועסים יורדים עליו משמיים. לשלשת אטמוספרית. “זה זאב כנעני אני חושב”. הוא מביט לעברי. מחזיק את הסיגריה בתוך אגרוף. צורבת את כף ידו. הוא לא חש בכאב. ריאותיו נאנחות מתוכו. הוא טופח עליהן ברכות. להרגיע אותן כמו כלבים. ביד השנייה ממשיך ללחוץ על הצופר. מבעו נע בין אדישות לעצבים. “מה שרציתי להגיד לך זה שאתה שם לבד רק עם עצמך ועוד משהו אתה מבין? אמרו לך את זה הא? ולא איכפת לך? עדיף לך ככה אתה אומר? כל אחד מה שעדיף לו. עם אנשים אף פעם אי אפשר לדעת”. לרגע דומה כי הכלב נע קדימה. משהו בו נדרך. אבל מיד נעמד בדיוק היכן שעמד. יציב יותר מסלע. “מה עושים עכשיו? אני צריך לחזור עוד לבסיס”. בצבא אתה אוגר דקות ושעות וימים. כמו אוסף גרגרי חול. ולא משנה אנה אתה הולך. מה אתה עושה. איך אתה צף. מה שחשוב הוא הזמן. מה שחשוב הוא החוף עצמו. חוץ מלהיות בכלא. שזה לצאת מחוץ לזמן. לתוך זמן בפני עצמו. לכן אני מושך בכתפיים. הרי לא איכפת לי להיות פה עד קצה החוף. עד קצה הצבא. עד קצה הזמן. “אולי תקרא לו שיעלה מאחורה”. גיחוך כמו יריקה. קמט נדלק במצחו. “שאני יעלה פה ברכב את החולה כלבת הזה? אתה משוגע? המפקד יהרוג אותי אם אני לא יחזור בזמן. וגם איציק נבון הזה מפחיד אותי. לא סיפרתי לך כי לא רציתי להפחיד אותך אבל הוא ממש משוגע. מספרים עליו שהוא מכריח את הפקודים שלו לקרוא לו כבוד הנשיא. שמעת פעם על כזה דבר? איזה מן אנשים יש בעולם הזה? הוא מקבל בטח גיבוי מהמטה הכללי. ושתבין אין לו בכלל פקודים. הכבשים והתרנגולות זה הפקודים שלו. וגם מי שבא מדי פעם כמו נהגים. כמוני או כמוך. אתה מבין על מה אני מדבר? ואחרי כל זה הכלב הזה עומד לי פה כמו איזה זין”. והוא מתחיל לצפצף בכוח. ולא שומעים דבר. רק את אגרופי הגשם מכים מבחוץ. את הרכב מיטלטל לגמרי. כמעט יוצא משיווי משקלו. וקליפת הביצה נסדקת. “מה הוא רוצה? שאני ידרוס אותו? איזה כלב משוגע”. ואז הוא דועך בפתאומיות. מכבה את הסיגריה על השמשה. מדליק לו אחת נוספת. ככה מתחילים סבב נוסף בשיחה. “אז מה אתה לא יודע? אני מתכוון לא יודע למה שמו אותך פה? מה אתה אומר? תקפת אזרח? מה זאת אומרת לא באמת תקפת אלא רק איימת? חבר שלך? למה מה הוא עשה? עם בחורה? איזו בחורה? הא הבנתי. עשו לך מה שנקרא אש צולבת. מה שנקרא הוציאו אותך מהמשולש. תאמין לי שאני מבין הכל עכשיו. אז מה? הוא קרא למשטרה צבאית? מי קרא? אימא שלו? והוא הסתתר בבית? מה היא עשתה? זרקה עליך שניצלים? מה זה בדיחה? אתה רציני? משטרה רגילה ואז משטרה צבאית? אני מבין הכל. תאמין לי שאני מבין אותך. קח סיגריה בן אדם. תירגע. אתה פה בידיים טובות שמבינות אותך. גם לי היה סיפור דומה. אבל מהצד השני. אני הייתי בתור החבר שלך זאת אומרת. אבל תשמע הבחורה היתה משהו מיוחד. וזו היא היתה אשמה”. הוא שוב דועך. מכבה את הסיגריה בשמשה המחוררת מבפנים. טיפות מים זעירות נקוות מבחוץ. מרססות את המרחב. ורעמים מתפצחים בשמים. זה תמיד מבהיל. שומע אותם כל חורף. ואז איני שומע דבר. לא אותו ולא אותם ולא את המים. אלא את המוזיקה שבראש. תו אחד מאורגן קסיו של ילדות. מתרכז רק בצליל הפשוט והמונוטוני. ואז העוצמה שלו מתגברת. והוא יוצא גם מתוך הגרביים הבטן החזה. מתחיל להיהדף כמו כדור בתוך חלל הפה. להתערבב עם הרוק ועם הלחץ בשיניים ועם הליחה של הסיגריות. ולרגעים הוא יוצא מתוך פי כמו שהוא. והנהג בטח יביט בי בצורה משונה. וזה יפר את איזון הכוחות. אז אני דוחף לפה עיפרון או עט או סיגריה או משהו. כדי לחתוך אותו. כדי לרדוף אחריו בתוך חלל הפה שנראה הולך ומתרחב. והתו-כדור בורח לבין השקדים. עושה תרגילי התחמקות. ואני כה מותש. מקווה שטנק ידרוך לי על הפה. “אתה בסדר חייל? שלא תתעלף לי פה או משהו אתה שומע? אם תעשה לי פה צרות אני נשבע לך שאני משאיר אותך פה ונוסע. מה זה בכלל הנקס הזה שאתה מחזיק ביד? זה משהו צבאי? אתה רושם עלי תלונה? אז מה אתה רושם שם? מחשבות? תהיה לי בריא”. ואני שוב בילדות. פחות במקום נקודתי. יותר במקום תודעתי כולל. “אם אתה לא מפסיק לבכות אני משאירה אותך פה והולכת”. נחילי ימים להעביר. נחילי שעות לשרוף. לשפוך עליהן נפט. לחכות שיבערו. ידיים על המותניים. והאש מתלקחת לאט. והולך במעלה התנועה. והתנועה הופכת לתודעה. וכל אדם שבא לקראתי הוא תוקף. וכל מבט הוא עוין. וכל דלת מהדהדת ברחוב היא סכנה. (וכל נשימה היא סופה). “נמאס לי מכולכם אתם שומעים? אני פשוט יום אחד אקח את הדברים ולא אחזור. כולכם כאן כפויי טובה”. בדלים זזים כמו תולעים ליד הנעליים. חייב להיות רגוע וקשוח. מוציא סיגריה וממולל אותה כמו אשכים. חיוך שכואב על הפרצוף. ויש מישהו מולי. כזה שיגדל ויהיה נהג צבאי. ואני מתעב אותו. ופוחד ממנו ורוצה את קרבתו. ואני כה קשוח ומעורר רחמים. ואיני יודע אם להביט לעברו. איך הוא יגיב לכך. אם אתעלם זה אומר שאני לא סופר אותו. שיש רבים כמוהו. שאני קשוח שיפנה אל אחרים רק לאחר שיפנו אליו. ואם אביט בו זה עלול להיות מסוכן. אולי רק אביט לידו. אבל אז זו תהיה התעלמות. והתעלמות היא סוג של התגרות שקטה. עדיף להיות עסוק במשהו. כך זה יתרץ את אי ההבטה. אז התעסקתי בסיגריה ולא בצורה מודגשת. מוצץ לה את הנשמה כאילו היא כוס כל הדברים. “אני מבטיחה מתוק שלי שאבוא לבקר לפעמים פשוט אימא צריכה לעשות דברים ואבא יטפל בך יפה”. אפשר לגמוע מהר פחית ואז למעוך אותה בידיי כאילו אני עושה זאת לפרצוף של מישהו. בעצם אם הוא יגיד לי משהו אולי פשוט אנשך אותו. אין דרך להתגונן מנשיכה של כלב או של אדם.

“נו זוז כבר אינעל רבאק! זוז כבר יא כלב חולה!” והוא כמעט בוכה. והאדמה היא אוויר מבעבע. וכל החומרים עומדים להתערבב. כי היה מפץ גדול. אבל יש עוד מפצים קטנים כל הזמן. את חלקם אנו לא מרגישים. לא יכולים לראות. חלקם מתרחשים בתוכנו. כי הנהג זה לא רק הנהג. הוא ייצוג כל הנהגים מאז ומעולם. הוא ישות שגדלה תמיד לידך. שמתעמתת איתך ללא הרף. גם כשהיא ידידתך הטובה ביותר. כי ידידות זה סוג של עימות שקט. ידידות זה סוג של צבירת כוח ליום שיבוא. ידידות היא נטרול זמני. והוא שם תמיד עד הרגע הנכון. עד הרגע שאתה מביע חולשה. שאתה אומר משהו לא מדויק. ואז אתה פרוץ לכל. לאוויר למים לרוח. לכן אתה חייב להיות כלב משוגע ומהר. אתה חייב להתעלל במישהו. ומחוגים הם מלחציים. (ושמש היא קונספירציה). מסתכל על כלב או חתול. מדמיין אותו עולה בלהבות. המחטים הולכות ומתעבות. עוברות את הבשר. ואז עמוק יותר. לתוך המחשבות והזיכרונות. והכל מקבל קווים של דם. ולרגע נדמה שיש שם נקודה אחת למטה. במקום הכי עמוק שיש. שלשם המחט תגיע. וברגע שהיא תגיע לשם הכל ייעלם. ואתה רק רוצה שמגף ינפץ לך את האף לרסיסים. שישילו ממך את הבגדים העור העצמות. את כל האני. שלא יישאר דבר. אבל אין כזה דבר כלום מוחלט. כל חומר הופך למשהו אחר. וגם ריקות היא חומר שהוא פשוט ריקות באופן זמני. “די אני גומר אותו אני לא יכול יותר. זה בסך הכל כלב לא? ואנחנו חיילים? אם זה היה בן אדם ערבי לא היתה צריכה להיות לנו בעיה. אז למה עם כלב כן הא?” אבל הוא עדיין מחכה. והכלב עדיין עומד. אולי הרגל שלו רועדת על הגז. אולי זה הקור. “כוסאמק משהו לא בסדר עם הדוושה. אתה מבין בזה משהו?” הוא מתכופף כדי לבדוק. “אולי נכנסו מים”. הוא מצקצק בראשו. “לא נראה לי. פה בפנים יבש. אולי המנוע רטוב אבל פה בפנים יבש”. והוא לוחץ עם היד. והרכב עף קדימה. ועכשיו הכלב כמעט נוגע במכסה מנוע. והוא מתיישב ומצפצף שוב. קולות נפוחים רטובים. ושוב הוא נרגע. כמו אקורדיון מזוין. וזה גורם לי לחשוב שמא הוא לא אמיתי. אלא רק ייצוג. ואני שולח יד כדי לצבוט. “הי תעיף את היד מה עובר עליך מה אתה משוגע? מה אתה הומו? מה יש לך?” והוא שולח מבט מהוסס. ואז מחליט להתעלם. פעולה סמיכה ומבעיתה מכדי לפרק אותה לגורמים. הכי טוב לשנות נושא. “אתה יודע מה יש בבסיס הזה שאתה מוצב בו?” והוא עדיין לא מפויס לגמרי. חושש מלהביט בי. “אני מצטער פשוט חשבתי לרגע שנעלמת או משהו כזה”. הוא מעקם את פרצופו. הוא עתה מבין למה נשלחתי לשם. עד עתה הכל היה סיפורים. עתה זו המציאות. וסבלנותו פוקעת בין רגע. מבעו נהיה רציני ושקט. “שומרים שם על משהו מאוד חשוב ברמה הביטחונית. אתה תראה כבר לבד. די נמאס לי. אני רוצה כבר להשתחרר להיות נהג משאית כמו אבא שלי כל היום נוסע במדינה בלי מפקדים על הראש. כל המשפחה שלנו נהגים. אבל אמרתי לו אבא אתה חייב לקחת חיילים איתך ובקיצור..” והמילים שלו אוזלות. הוא לוקח את הרכב כמה מטרים אחורה. “אני הולך לגמור אותו. זב רק כלב חולה כלבת זה הכל”. ואז הוא לוחץ הכי חזק. והרכב עף קדימה. ואולי נתקע בעץ. אבל לא בכלב. הוא הספיק לברוח. וכל הזמנים מעורבבים יחדיו. והנה הזמן הצבאי כמו תלוי על עץ. והנה הזמן אזרחי כמו תלוי מולו. והנה הזמן הפנימי שלי שוצף בנהר כל הדברים. והנה המקום בו אין זמן בכלל הוא רגע קצר בתודעה. כמו אדווה. היא תיכף תימוג. אבל לרגע הגשם לא מורגש. הכל יבש מסביב. והתו ההוא מצייץ כמו סיקסק. “ראית איפה נעלם הכלב בן כלב הזה שאני ימות כאילו גדלו לו כנפיים. אתה בסדר חייל? רק תגיד לי אם אתה בסדר. כי אני בסדר נראה לי. תגיד משהו חייל. איך קוראים לך? איזה יום היום? מי נשיא המדינה?”

ושוב בילדות. באיזה שולחן חג שיוצא מהקירות. וסביב הכל יבש. ויש דיבורים קבועים. צלחות של גפילטע פיש כמו לבלוע כדורי טניס. וקוראים איזה משהו. והדוד תמיד מספר את הסיפור של המלחמה. איך נסעו בטנק בתוך מצרים. איך היה חם כמו גיהינום. איך מצאו מצרי כורע על ברכיו ומרים ידיים. רוצה שייקחו אותו בשבי. רוצה להיכנע. כל חבריו נטשו אותו. “ולשים לך עוד אורז עם צימוקים כי יצא מעולה?” והצוות בטנק מתייעץ מה לעשות. הרי יש להם משימה. הרי גם לא יכולים להשאיר אותו לבד. הרי ילך ויספר לחיילים מצרים כי ראה טנק בדרכו למשימה. ייתן את הקוארדינטות. את מצבו הכללי. (ומדברים ליד השולחן בלחישות על האימא שברחה. ואיזה חסרת אחריות. אבל בא הקול של הדוד ושוטף את הלחישות כמו גשם). ואי אפשר פשוט להעלות את המצרי לטנק. לקשור אותו באזיקים. להאכיל אותו ולהשקות אותו. הרי אין גם מספיק מים ומנות קרב. ואי אפשר לקחת אותו למשימה. אולי הוא יודע ועושה זאת כדי לחבל בה. ומתחיל ויכוח בפנים. והמצרי על ברכיו. מייבב שברי מילים מיימיות בערבית. (שמעתי שהיא חזרה לארץ שלה והיא פשוט השאירה את הילד ככה בלי נקיפות מצפון. איך אפשר לעשות דבר כזה?) ואיך אפשר לעשות דבר כזה? אחד אומר לקחת אותו כי זה חוקי מלחמה בינלאומיים. אחד אומר להשאיר אותו פה ולהסתכן. והטנק פשוט עומד שם בלי תנועה. עד שהמפקד שהוא נהג מחליט להחליט. והוא מעיף מבט לצדדים. (הוא דווקא נראה בסדר. נקי ועם חולצת חג יפה. נראה כאילו הוא מטפל בו כמו שצריך. אבל אולי לא מאכיל אותו. הרי איך יאכיל אותו כמו שצריך. מתוק אתה לא רוצה עוד דג?) המפקד נהג לוקח אוויר. לוחץ על הדוושה הכי עמוק. וטס בכל הכוח אל תוך המצרי. האחרים לא מספיקים לצעוק. ולא מסתכלים לאחור. “ורוזה השנה יצאו לך הדגים משהו-משהו”. ורוזה מאדימה מרוב גאווה. וחתנה אומר מה יהיה שתמות. הרי מי יכין דגים כאלו. והיא כבר בת שמונים וחמש. והאחיין אומר שאת המצבה יצבעו באפור. וישימו עליה עיגול של גזר. וזה לא מצחיק אף אחד. והילד יודע שאם יתחב לפיו דג פשוט יקיא על השולחן. הוא חש את האדמה מבעבעת ללא הרף. את האוויר רותח סביבו. את חולצת החג הלבנה של טקסי יום הזיכרון חונקת את צווארו. והדוד אומר שעכשיו יספר את הסיפור על איך אימא שהיא סבתא של כולנו שלחה אותו להביא גללי סוסים בשביל האדמה שלהם. והוא לקח אותם ביד. ואיך פעם תפסו גנב בננות שאמר להם שהם חלאות והיטלר לא גמר את העבודה. והם שהיה להם מטע בננות ואכלו כל הזמן בננות ובתקופת הצנע לא זרקו בננות ואמרו להם זה לא רקוב זה דבש – לקחו בננות ומעכו לגנב על הפרצוף. ואחר כך שלחו את הכלב לרדוף אחריו. היה לו פרווה חומה כחולה ועין אחת שתומה. והוא קם מהשולחן. מפיל צלחת עם דגים בדרך. יוצא החוצה. (ואף אחד לא בא אחריו. אומרים בטח עובר תקופה קשה. הרי לא פשוט ככה להישאר. ילד-מפתח כזה. והאבא אמנם הסמכות נוזלת ממנו כמו מוגלה. אבל עדיף שייאכל כמו שצריך. שאחר כך ידבר לא ידבר עם הילד. והדוד ממשיך לספר סיפורים. כאילו לא קרה כלום. על איך היו מתקלחים רק פעם בשבוע במים קרים. ואיך הסנדלים היו עוברים בין האחים. וכל אחד היה נועל סנדלים חמש שנים לפחות. גם כשהאצבעות היו מבצבצות החוצה. ואז נוגעות באדמה כמו ביצה עין. אבל בננות תמיד היו. ואחר כך גדלו גם גויאבות ואבוקדו וקלמנטינות – ואחרי שנים באו בולדוזרים והחריבו הכל ובנו וילות הולנדיות) ומתחיל לנבוח ללא קול.

— פקודים יקרים כפי שהבנתם לי קוראים איציק נבון או כבוד הנשיא בשבילכם. כפי שעוד הבנתם מהסמל שלי כלב-זאב יש לנו משימה חשובה. בשעה אחד אפס-אפס אנחנו נשתלט על המשאית או בשמה אזרח מספר שתיים. אף אחד לא שומר עליה כך שזה יהיה פשוט. אתם אומנתם היטב לזה במהלך הימים האחרונים. אני יכול לומר שמאז שהשתלטתי פה על הבסיס אני מרוצה מהגישה שלכם. לא יכולתי לאחל לעצמי חיילים טובים יותר ואני מתכוון לזה ברצינות. בכל מקרה כלב-זאב הסמל יפקח על המשימה. אני יכול לומר שבדקתי כל סנטימטר במשימה הלאומית החשובה הזו. והיא אמנם חשאית אבל רק ההיסטוריה והקלישאות ישפטו אותה. ואם יש למישהו עכשיו מה לומר אז יפתח את הפה או ישתוק לנצח. או שאני כבר אשתיק אותו לנצח. יש לי נשק ולא אהסס להשתמש בו. אבל אנחנו נסחפים. כאמור בשעה אחד אפס-אפס נעלה כולנו על המשאית. הכלב-זאב יישב לידי וכולכם מאחורה עם מחסניות בהטען. קרוב לשעה שש-עשרה שלושים נגיע לאזור היעד. משפחת בן ישראל בעיר בת ים רחוב יוספטל. פרטים מדויקים יותר יינתנו קרוב למועד. למעשה המשימה שלכם היא אבטחה. אין דבר חשוב כמו אבטחה. לכל השאר אני והנהג והכלב-זאב נדאג. אבל רק כדי שתדעו שאיך שאנחנו מגיעים אנחנו לא מבזבזים זמן. הכלב-זאב אחראי על הצדדים הטכניים. הנהג אחראי על המסלול. אתם אחראים על האבטחה ואני אחראי על ביצוע המשימה. מה שאני יעשה הוא כדלקמן; בשעה שש עשרה שלושים וחמש אעמיד את המשגר אל מול בית משפחת בן ישראל. מדובר כאמור במשפחה של אנשי טרור הפועלים מתוכנו. גייס חמישי. בוגדים. מוכרים אותנו לערבים. לכל מי שמוכן לשלם. יש לי אם אתם רוצים הוכחות לכך שהבן הבכור מסתובב עם גורמים עוינים לתפיסת הביטחון של מדינת ישראל. כמובן שאני לא חייב לכם הסברים כי אני נשיא המדינה והמפקד הראשי. אבל רק כדי שתהיו מרוכזים היטב ובלי שום ספק בנחיצות הביצוע. הרי לא תהיה לנו עוד הזדמנות. ואם נפספס אותה הם יידעו מיד. ותוך שעה לכל היותר המקום יהיה ריק. המטרה מספר אחת כנראה תברח תחילה אל בחורה מסוימת המכונה עליסה ושם אסור לנו לירות. זה אזור סטרילי. אין מה לעשות. לכל משימה יש המינוסים שלה. המשימה תבוצע עד שעה שש-עשרה ארבעים לכל היותר. ואז כולנו עולים בחזרה למשאית. הנהג מוביל אותנו למקום מבטחים. מיותר לציין שלפני כן נעלה את כל הבסיס פה באש כדי שלא יישארו עקבות. מבחינתי איך שאנו מגיעים למקום מבטחים כולכם משוחררים. עשיתם את עבודתכם על הצד הטוב ביותר ומבחינתי כנשיא המדינה אין לי אליכם עוד פניות. כמובן שבתור מפקד עליון אם מישהו יצטרך אותי אני פנוי ומוכן לכולם. הרי זה חלק מהחובות שלי. את הנהג שמרתי במקום בטוח. לא רציתי שהוא ידבר. אל תדאגו. לא נגרם לו כל נזק. הוא יעשה את העבודה כמו שצריך. לפעמים משימות חשאיות מצריכות אמצעים קיצוניים. אז קשרתי אותו בחדר המקררים. בטח קצת קר לו. אבל וידאתי שהוא לא ימות. שהחמצן ימשיך לזרום לו למוח בצורה הוגנת. הוא פשוט לא הפסיק לדבר. וזה התחיל לסכן את המשימה. לא יכולתי בתור מפקד עליון ונשיא המדינה לקחת את הסיכון שהוא חוזר לבסיס שלו ומתחיל לדבר. ומספר מה אנחנו מתכננים פה. אני מכיר שכמותו כבר מגיל צעיר. אי אפשר לסמוך עליהם. אז למישהו יש משהו לומר? קדימה זה הזמן שלכם. אל תעשו לי קולות של תרנגולות. טוב אם זה המצב אז אני הולך לנוח קצת. תמיד חייבים לנוח קצת לפני משימות. אני ממליץ גם לכם לעשות זאת. אבל כלב-זאב אתה אחראי על הזמן. מה זה אומר? אתה חייב לסנכרן את כל הזמנים כך שנצא בדיוק בזמן מבחינת זמן צבאי וזמן אזרחי וזמן פנימי. זה ברור לך? הרי אימנתי אותך עבור זה. אני שמח שאני יכול לסמוך עליך. כי יש זמן ויש תחושת זמן ויש את הזמן של האחרים. אבל לפעמים במקרים של משימות גדולות משהו בתחושת הזמן מתעמעם ואז קורס. ושום דבר לא נע. השמש לכאורה זורחת ואז מלהטת ואז דועכת. הגשם לכאורה יורד. אבל בין כל פעולה כזו עוברת לפחות שנה בזמן תחושתי. כך שלמעשה תחילת אידיאת המשימה היא סוף התודעה. ותחילה של תודעה חלופית הדומה במהותה. והיא לא אני אם כי אינה גם מישהו אחר. והיא לא אתה כלב-זאב אלא מישהו אחר. והיא לא כולכם. לכן אסור שזה יקרה. עוד דבר אחרון וחשוב; בכל מקרה של הפרעה אנו נוקטים בתכנית מספר שתיים. מה זה אומר מקרה של הפרעה? אם מגיע לפה רכב צבאי כלשהו או רכב אזרחי או מסוק או חייל במסווה. כל דבר כזה מצריך מיד נוהל תכנית מספר שתיים. אסור לקחת סיכונים. זה לא אמור לקרות. הנהג אמור לחזור באזור הצהריים. ייקח זמן עד שישלחו מישהו לחפש אותו. כי הרי אין לו גם מכשיר קשר. שלחו אותו עירום. רק בשר ותודעה. מה נעשה איתו? אחרי ביצוע המשימה הוא ישוחרר. אבא שלו נוסע כל הזמן על הקו הזה. הוא ימצא אותו וייקח אותו. ואז גם ישחררו אותו מוקדם מהשירות. כולם ירוויחו פה. שם קוד תכנית מספר 2 הוא “לקנות לה משהו שהיא אוהבת”. יש שאלות? מה בקשר לתכנית מספר 3? אני באמת מקווה שלא נגיע לזה. כי תכנית מספר 2 עדיין אומרת שהמשימה תבוצע. תכנית מספר 3 זה כבר סיכון. זה אומר שאנחנו לא מסוגלים לבצע את המשימה מכל סיבה שהיא. מה נעשה אז? אני חושב שאתם יודעים לבד. אין מה לעשות פקודים שלי. בתור נשיא המדינה אני אומר לכם שלפעמים צריך להקריב את החיים בשביל משהו גדול יותר. גם ככה אתם מחפשים תמיד סיבה לחיות נכון? אתם מחפשים משמעות. אתם מחפשים שמישהו יגיד לכם בדיוק מה אתם חושבים ומה אתם מרגישים כי אתם לא יודעים לבד. בגלל זה אתם צריכים ספרים מביכים לקרוא. שירים גרועים להאזין. בגלל זה אתם צריכים פוליטיקה. הרי לבד אתם מסוגלים לחשוב רק עד גבול מסוים. תמיד צריכים מישהו מבחוץ כדי שיגיד לכם משהו על עצמכם. אז אני בתור נשיא המדינה גם אומר לכם משהו על עצמכם. אם אני מקריב את חיי למשהו גדול יותר אז גם אתם יכולים. כי אתם מרגישים שלחיים שלכם אין משמעות. ואתם כל הזמן שואלים מהי משמעות החיים. ואיך אומר ראש הממשלה? לא זו השאלה. מי אמר שצריכה להיות לחיים משמעות? שכל אחד ימצא את המשמעות הקטנה שלו. הרי אין משמעות אחת גדולה לכולם. מה אתם אומרים? אהבה? אהבה זה טוב. אבל אהבה זה לא הכל. גם כסף זה לא הכל. שום דבר זה לא הכל. ועכשיו לקבלת הנשיא המחלקה תעבור לדום —

בתחנת אוטובוס מבוטנת וערופת ראש. בגדים שגדולים עלי בשתי מידות. מכוניות שחולפות בשעטה. הבסיס ממול סגור ופתוח בו בזמן. השמש מעליו אדמומית ורפה. כמו מסופחת לאדמה. או לזמן הצבאי עצמו. זה ששב ולופת במן סחרור ערפיחי. ומעיף את כל התפל לפי הגדרתו. פירורי לחם של מציאות. אין יונים מלקטות. הכל ממשי מדי. כל מכונית שעוברת כמו שריטה בעור. כל שיח גדל בתוך העפעפיים. אתה חלק מהעולם. אתה חלק מהזמן. ואולי תמיד היית. בצורה כלשהי. מחכה להיאסף. (בינתיים אני מסופח באופן זמני לבסיס הנ”ל. עלי להתייצב בתחילת סוף השבוע עד ליום ראשון. וכמובן לפי זמן תודעת בני האדם או צבא הגנה לישראל. אין מה לעשות. לכל אחד יש את התפקיד שלו כפי שלכל אחד יש את המזל הגורל או המטכ”ל שלו. יש מקומות יותר גרועים. באחריות). משאית מאטה ליד השוליים. אולי עוצרת עבורך. אתה שוקל לקום. הגורל הוא המזל הוא המטכ”ל. היא נראית משונה. הגוף שלה ארוך וגלילי. כאילו נושאת בתוכה טיל (או לחלופין המון תרנגולות חיות מקרקרות נשחטות). רגלייך נעות באיטיות כאילו נושאות מים רבים. אתה מתקרב בזהירות. “צהריים טובים לאן אתה צריך חייל? כן בטח עוצר ליד יוספטל בבת ים. בוא תעלה”.

2 תגובות

  1. זרם תודעה יפה, משוחרר מהריאליזם המימטי המתיש של מרבית הפרוזה הישראלית, מזכיר(קצת יותר מדי) את הפרוזה של אמנון נבות והחיילים שלו, וקצת את כתיבת ישראל ברמה,
    אם כי לא באותה רמה… האווירה הישראלית הלחוצה, המיליטריסטית, עוברת טוב, יש מוסיקה
    ואוזן טובה, אבל הדימויים לא טובים, לא מדוייקים,יש זרימה אבל אין מספיק הקפדה.

    בכלל, מעורר מחשבות על הפרוזה הישראלית והקושי שלה להתבגר, הכי בוגר שהיא מגיעה זה לצבא,
    ושם הדברים נתקעים (קנז של “לוכדי עריקים”, עוז של “מנוחה נכונה”, אפילו לאה איני של “ורד הלבנון”)

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה − 2 =